פסוק ג:מכילתא אם המצא תמצא בידו. ז' גנבים הם, הראש שבגנבים גונב דעת הבריות, והמסרב בחבירו להאריחו ואין בלבו להאריחו, והמרבה בתקרובת ויודע שאינו מקבל, והפותח חביותיו והם מכורות לחנוני, והמעוול במדות, והמשקר במשקולות, והמערב את הגרדן בתלתן והחול בפול והחומץ בשמן אע"פ שאמרו שהשמן אינו מקבל מעל לפיכך מושחים בו מלכים, ולא עוד אלא שמעלים עליו שאם היה יכול לגנוב דעת עליונה גונבה, וכן מצינו באבשלום שגנב ג' לבבות וכו', וכן מצינו באבותינו כשעמדו על הר סיני בקשו לגנוב דעת עליונה שנאמר כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, כביכול נגנב לב הקב"ה בידם שנאמר מי יתן והיה לבבם זה להם, וא"ת שאין הכל גלוי לפניו ת"ל ויפתוהו בפיהם ולבם לא נכון עמו אע"פ כן והוא רחום יכפר עון, המאמר ארוך במקומו, ובסוף אומר אבל המתגנב אחר חבירו והלך לשנות בד"ת אע"פ שנקרא גנב הרי זה זכה לעצמו, ועליו הוא אומר לא יבוזו לגנב כי יגנוב, לסוף נמצא מתמנה על הצבור ישלם שבעתים את כל הון ביתו יתן, דאין שבעתים אלא דברי תורה שנאמר אמרות ה' אמרות טהורות וגו', כההוא מעשה דחילפא ורבי יוחנן דהוה דחיקא להו מלתא טובא אמרי נזיל ונעביד עסקא ונקיים בנפשין אפס כי לא יהיה בך אביון, אזלי ויתבי תותי ההיא אשיתא (פירוש כותל) דרעיעתא הוו כרכי רפתא שמעיה ר' יוחנן למלאך דקאמר לחבריה תא נשדייה לאשיתא עלייהו ונקטלינהו שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, א"ל איד שבקינהו דחד מנייהו קיימא ליה שעתא, א"ל רבי יוחנן לאילפא שמע מר מידי א"ל לאו אמר מדאנא שמעי ואיהו לא שמע אנא הוא דקיימא לי שעתא למיזל אמר ר' יוחנן איהדר ואזיל ואקיים בנפשין כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, רבי יוחנן הדר ואילפא לא הדר עד דאתא אילפא מלך ר' יוחנן, כי אתא אילפא אמרו ליה אי יתיב מר וגרים לא הוה מר מליך וגו' כדאיתא בתעניות פרק סדר תעניות, הרי שנתגנב ר' יוחנן ונעשה ראש ישיבה. ופירוש הפסוק אם המצא תמצא בידו אם המציא עצמו לד"ת תמצא בידו, מספיקין בידו ללמוד וללמד, הגנבה גימ' ה"ס, השכינה היא ממציאה לו ללמוד, את כל הון ביתו, ס"ת גימ' תלמודו, משור עד חמור, שיזכה לידע דיני נזיקין ודיני ממונות כמו שאמרו במשנה ר' ישמעאל אומר הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות שאין לך מקצוע בתורה יותר מהם:
פסוק ה:כי תצא אש. פרק הכונס (דף ס') א"ר שמואל בר נחמן אין פורענות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים מצויים בעולם, ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים שנאמר ונאכל גדיש ואכלה גדיש לא נאמר אלא ונאכל מלמד שכבר נאכל. הוזקק לדרוש כן לפי שאמר כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש מה לנו בקוצים יאמר ההיזק שהוא הגדיש, עוד אמר ונאכל מי אכלו האש א"כ יאמר ואכלה, על כן הוצרך לדרוש שאין הפורענות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים מצויים, לזה אמר ומצאה קוצים, שהוא דבר שהאש נתלית בו, לומר שאילו לא היו קוצים שהם הרשעים לא היתה יוצאת, ונאכל גדיש לומר שאין העושה דין ברשעים עושה דין בצדיקים, לזה אמר ונאכל ע"י אחר לא ע"י האש, ולזה לא אמר ואכלה אלא ונאכל מאחר, ומה שמתחלת מן הצדיקים הוא מב' סבות. הא' כדי להדאיב לבן כמו שנאמר כי מפני הרעה נאסף הצדיק. והשני כדי להשקיט מה"ד שלא תשלוט בחזקה, כמו שאמרו ז"ל ויאמר למלאך המשחית בעם רב וגו', אז"ל טול הרב והרף ידך, ודע שזה הצדיק אינו צדיק גמור כי לא יאונה לצדיק כל און, אבל בצדיק שאינו גמור הכתוב מדבר לזה שלטה עליו מדת הדין, ולזה המשילו לגדיש שהוא מעורב מתבן ובר, כמו שאמר בזוהר דהא ניחא לסטרא דדינא אתרא לשלטאה על זכאה יתיר מכולא דלא חייש כדין לכל עלמא ולא אשגח בהו מחדוה דשליט עליה וגו', עוד אז"ל על המבעיר את הבערה אמר הקב"ה כתבתי בתורה שלם ישלם המבעיר את הבערה ועלי לשלם, הצתי אש בציון שנאמר ויצת אש בציון ועלי לשלם ולבנותה באש שנאמר ואני אהיה לה חומת אש סביב לה ולכבוד אהיה בתוכה, הוכרחו ז"ל לדרוש כן מכפל שאמר שלם ישלם וכן המבעיר את הבערה, ולזה דרשו ז"ל שלם המבעיר משמים הדליק האש ישלם הקב"ה שהוא עתיד לשלם, ולזה אמר ישלם המבעיר זה שהבעיר את האש, הבערה הוא על בעירת בית המוקד, ולזה הבערה בה' הידיעה, ולזה שם את בין המבעיר ובין הבערה:
פסוק ו:וכי יתן איש וגו'. אז"ל ד' שומרים הם שומר חנם והשוכר ונושא שכר והשואל, פרשה ראשונה בשומר חנם, שנייה בנושא שכר והשוכר שוה לו, מה נושא שכר שנהנה כך השוכר שנהנה, והעלו בגמרא ג' בהשואל. והכל הוא רמז לאדם להזהירו על נפשו לשמרה שלא יעשה דבר שיתחייב על נפשו ויתבענו הקב"ה על אבודה שנאמר ונשמרתם מאד לנפשותיכם ואומר השמר לך ושמור את נפשך מאד, שישמרנה מן הנזקים. והתחיל בשומר חנם שהוא דבר יותר מצוי שהוא חטא במצות עשה כשבטלה בשב ואל תעשה, זו חנם שאין לו הנאה בבטולה. כי יתן איש זה הקב"ה שנקרא איש שנאמר ה' איש מלחמה, אל רעהו זה אדם שנאמר רעך וריע אביך, שאם הוא צדיק הוא ריע להקב"ה, כי בקיום כמה מצות אז"ל כאלו נעשה שותף להקב"ה, ואם רשע הוא רע, זהו רעהו, רע הוא, כסף זו נשמה שכן כס"ף במ"ק ע"ה כמו נשמ"ה במ"ק, א"ו כלי"ם ע"ה גימ', ז"ה הגו"ף, שיש בו רמ"ח איברים שהם כלי הנשמה, וגונב מבית האיש שעבר על מצות עשה, והגבאין מחזירין בכל יום ונפרעין מן האדם בין מדעתו ושלא מדעתו. אם ימצא הגנב, אם נמצא שהעבירה שעשה היא כדאית לגבות ממנו גובין ממנו כפי מה שנהנה ע"י יסורין, כדי להשלים נשמתו, כי מצות עשה הם להשלים הנשמה ברמ"ח מצות עשה, וזהו ישלם שני"ם גימ' הנשמ"ה. אם לא ימצא לשון הספקה, כמו הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם תרגום היספקון להון, אם אינה כדאית לקבל עליה יסורין, ונקרב בעל הבית אל האלהים, כי הוא יודע תעלומות לב, והוא יודע אם בטלה במתכוון או באונס או בשוגג, אם לא שלח ידו, שלא פשע במלאכת רעהו שהם המצות שהם מלאכת הקב"ה שנקרא ריע שנאמר רעך וריע אביך אל תעזוב, על כל דבר פשע בין שפשע בדבור בין שפשע במחשבה כדאיתא פרק המפקיד מתני' החושב לשלוח יד בפקדון ב"ש אומר חייב וב"ה אומר אינו חייב עד שישלח בו יד, ואמרו בגמרא מנא הני מלי דת"ר על כל דבר פשע מלמד שחייב על המחשבה כמעשה, וב"ה אומר אינו חייב שישלח בו יד, אמרו להם ב"ש לב"ה והלא כבר נאמר על כל דבר פשע, א"ל ב"ה והלא כבר נאמר אם לא שלח ידו א"כ מה ת"ל על כל דבר פשע שיכול אין לי אלא הוא אמר לעבדו או לשלוחו מנין ת"ל על כל דבר פשע ע"כ. הרי ב"ש פירשוהו על המחשבה וב"ה פירשוהו על הדבור. על שור על חמור על שה על שלמה, הן ארבעה יסודות, שור הוא יסוד האש שהוא מצד הגבורה, חמור הוא יסוד העפר שהוא החומר, על שה הוא יסוד המים שהוא יותר דק מהאש, על שלמה הוא יסוד הרוח שהוא שלימות הכל, על כל אבידה שעשאה בהעלם כמו האבדה שנאבדת בהעלם, אשר יאמר כי הוא זה, יאמר המקטרג זהו החטא שחטא, עד האלהים יבא דבר שניהם, שהם הגוף והנפש, אשר ירשיעון אלהים כפי שקול ושיעור בעל הדעות, ישלם שנים לתשלום הנשמה. פרשה שנייה בשומר שכר, ר"ל שעושה העבירה ליהנות ממנה ולטעום מתיקותה, ואמר כי יתן איש זה הקב"ה, אל רעהו הוא האדם, חמור או שור או שה ולא נזכר שלמה שהוא יסוד הרוח כמ"ש לפי שהוא זך ואין מגיע לו שום טנוף, כי כשרואה שעושה עבירה פורח והולך לו, וכל בהמה לשמור, בהמה, ב"ה מ"ה, ומ"ה גימ' אד"ם, ומת או נשבר או נשבה, שעבר עבירות שחייב עליהם ארבע מיתות ב"ד או כריתות, היינו ונשבר, אין רואה שלא יש עדים והתראה, ועבר על השבועה שהיא שבועת האלה שהשביע משה לישראל והכניסם בברית וגם עבר על שבועה שהשביעוהו בעודו בבטן אמו שנאמר כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון שהוא כרוע ולשונו דהיינו ראשו בין ברכיו. בין שניהם בין הגוף והנשמה, כמו שאמר שנשבע שלא ישלח ידו במלאכת רעהו, דהיינו שלא יעבור על המצות, ולקח בעליו שמת בכרת ולא ישלם שלא נשלם בעה"ז, ואם גנב יגנב, שבאו עליו יסורין בעה"ז ישלם לבעליו שנשלם, אם טרוף יטרף אם נהרג ולא עבר והעכו"ם מתכוון להנאתו והוא במקום שאין עשרה מישראל שאם יש עשרה מישראל אפילו העכו"ם מתכוון להנאתו יהרג ואל יעבור, אבל כאן לא היו עשרה מישראל כמו שאמר אין רואה, ולא היו משלש עבירות שיהרג ולא יעבור שהם ע"א וגלוי עריות ושפיכות דמים שעל אלו יהרג ואל יעבור, ונהרג, הטרפה לא ישלם לא נשלם אדרבה הוא מתחייב בנפשו, לפי שהיה לו לעבור ואל יהרג מאחר שהעכו"ם הוא מתכוון להנאתו ולא להעביר, ולא היה רואה, וגם לא היה שלש העבירות החמורות, א"כ הטרפה לא ישלם שאינו נשלם בהריגתו. וכי ישאל, פרשה ג' היא בשואל שהוא חייב בכל, ופירוש שואל הוא שבא לשאול לב"ד אם יעבור ואל יהרג והוא מן השלש עבירות, ונשבר היינו גלוי עריות שהוא נותן כחו וחילו לנשים, או מת היינו שופך דמים, בעליו אין עמו היינו ע"א, בעליו אין עמו שאין לו אמונה בהקב"ה ועבר, שלם ישלם שלם על השאלה שלא היה לו לשאול אלא יהרג מיד כדאיתא (יומא פ"ב:), ההוא דאתא קמיה דרבא א"ל אמר לי מרי דוראי זיל קטיל ליה לפלניא ואי לא קטילנא לך אמר ליה יקטלינך ולא תקטול לפלניא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דחברך סומק טפי, ישלם על העבירה ואין די לו בתשלום אלא תשלומין אחר תשלומין דינין אחר דינין וכמה מיני מלאכי חבלה שולטין בה ונדון בכמה דינין בגיהנם עד שישלם, אם בעליו עמו, פירוש שמאמין בהקב"ה ולא עשה אלא מיראה עכ"ז לא ישלם. אם שכיר, שעשה בשביל הנאת נפשו שערבה עליו, אבד עולמו בשביל הנאת רגע אחד, זהו הוא בא בשכרו קבל עולמו באותה הנאה מועטת, אם שכיר הוא ר"ת אש"ה, בשביל הנאה שבאה לו מן הזנות דהיינו אשה, בשכרו גימ' תקח"ך כמו שאמר ואל תקחך בעפעפיה, לקחת אותך אחריה וקשורה עמו ככלב. אלו הם ד' שומרים כנגד ד' חלוקי כפרה ותשובה עם כולם, א"ם שכי"ר הו"א, גימ' א"ם ש"ב והכי"ר, שהכיר מעלת התשובה, בא בשכרו, ר"ל יבא לעוה"ב ויקבל שכרו:
פסוק טו:וכי יפתה איש בתולה אשר לא ארשה וגו' מהור ימהרנה לו לאשה. יפתה איש בתולה, היא הנשמה שהיא בתו של הקב"ה וזהו בתול"ה בת"ו ל"ה, אשר לא ארש"ה אשר"ה, שעדיין לא באה פעם אחרת שהיא חדשה, זהו שאמר אשר לא ארשה לא אשרה באושר המצות, והיא בתולה ופתה אותה עד שישבה בזה הגוף ונתרצית לשבת לפי שראתה שהיה עובד בה הקב"ה ועושה המצות, מהר ימהרנה לו לאשה לעוה"ב, ובנקל וזהו מהר פירוש במהרה, אם מאן שמאן ולא עבד בה עבודת הקב"ה אלא נשתעבד בה לעבודת היצר, ימאן גם כן אביה לתתה לו לעולם הבא וישאר בלא נשמה שהיא הנר שמאיר לו לעוה"ב שנאמר נר ה' נשמת אדם, נ"ר, נשמה רוח ר"ת נ"ר, כסף ישקול שצריך כמה כסופים וכמה גלגולים כאז"ל עד שיזכה לה, ולזה רמזו רבינו ז"ל יש קונה עולמו בשעה אחת, עולמו היא הנשמה, ולז"א עולמו ולא עולם יש קונה אותה בשעה אחת, מיד כשבאה ושלחה הקב"ה לזה הגוף לא נטמאה ולא ראתה טומאה מעולם עמו, זה קנאה לאשה ושכב עמה לעוה"ב ובנקל כמ"ש, ויש קונה עולמו בכמה פעמים, שפעם ראשונה טמאה ופגמה והטיל בה זוהמת היצר שהוא נחש הקדמוני, ואחר שהיתה מלובנת כלבנה ברה כחמה נעשית שחורה, ואומר אל תראוני שאני שחרחורת ועליה נאמר מי זאת הנשקפה כמו שחר, כמו עמוד השחר שהוא שחור, והיתה יפה כלבנה ברה כחמה והיא חלק אלוה ממעל, ועליה אמר וכי ימכור איש את בתו לאמה לא תצא כצאת העבדים, שהיתה ברה כחמה ועתה נעשית שחורה כעבד, והיא מתביישת ואומרת אל תראוני שאני שחרחורת, והפוגם בה כביכול פוגם בהקב"ה, כי היא חלקו, וצריכה כמה מיני לבון עד שתתלבן ותחזור למה שהיתה, ולזה כסף ישקול צריך לסבול כמה סגופים וכמה כסופין עד שיחזירה כמו שהיתה, זהו כמוהר כמה"ר כתיב גימ' סה"ר, ואם ביזה אותה וכספה ועשה לה כמה כסופין עליה נאמר מכשפה לא תחיה, מכשפ"ה גימ' הו"א ביזו"י הנשמ"ה ע"ה, לא תחיה, כי במה תחיה כי חיות האדם בשכל שהוא נקרא נשמה והוא עשה לה כמה מיני כסופים, מכשפה כמו אותיות מכספה שאותיו"ת זסשר"ץ מתחלפות, א"כ לא תחיה גימ' הנשמ"ה חי"ה, כלו' כשיש נשמה יש חיות, כי מותר האדם מן הבהמה אי"ן, ר"ת אבל יש נשמה. ולזה סמך כל שוכב עם בהמה מות יומת, שהלך אחר התאוות הגופניות שהיא נפש הבהמית ולא הלך אחר נפש המשכלת שהיא הנשמה, לזה מות יומת שחייב ב' מיתות, אחת שהלך אחר התאוות, ואחת שאין לו נשמה, א"כ במה יחיה, וסמך זובח לאלהים יחרם, לומר למה יומת לפי שהלך אחר היצר שהוא אל זר, וזה דרכו של יצה"ר שהוא מסיתו קודם על התאוות המותרות ואח"כ אומר לו עבוד ע"א. זהו לא יהיה בך אל זר שהוא היצר שהוא בך בתוך גופך, שאם יהיה בך סופך לעבוד ע"א זהו ולא תשתחוה לאל נכר א"כ ימות זכאי ולא ימות חייב:
פסוק כ:וגר לא תונה. שהוא יצה"ר שהוא גר שבא לאדם אחר י"ג שנה, לא תונה ולא תלחצנו ביצה"ר, כי גרים הייתם בארץ מצרים שהייתם עובדי ע"ז וגם מגדלי בלורית ועושים כמעשיהם, אלולא שהייתם רבוי עם עשה הקב"ה עמכם חסד והוציא אתכם כדי שלא תטמעו ביניהם, ולזה נכנס בלשון יחיד שאמר וגר לא תונה ויצא בלשון רבים שאמר כי גרים הייתם, לומר משום שהם רבים יצאו כדי שלא יטמעו ביניהם, חבל אתה יחיד אם תטעה אחר היצר אין לך מציל שזכות היחיד אינו כמו זכות הרבים, ועוד אם הציל הקב"ה את ישראל ממצרים הוא' לפי שלא היו יודעים למאוס ברע ולבחור בטוב לפי שלא נתנה תורה, זהו כי גרים הייתם, שיצה"ט שלהם הוא כגר שלא נתיישב בגופן לפי שלא נתנה תורה, אבל אתה שמאסת בטוב ובחרת ברע אין לך פודה ומציל. ועל דרך הפשט יאמר וגר לא תונה, לומר שאין לו מציל מידך מאחר שהוא גר ואין לו מציל ולא מכיר, כי אתה ידעת כי גרים הייתם בארץ מצרים וראיתי את הלחץ אשר לחצו אתכם והצלתי אתכם מידם, א"כ ממך דן חבירך כי אני רואה דמעת העשוקים, וסמך כל אלמנה ויתום מקושר עם מה שאמר למעלה כל שוכב עם בהמה מות יומא, שהלך אחר תאוות היצר כמ"ש, לזה אמר לא תאמר מאחר שמאסו בטוב ובחרו ברע והם סבבו מיתתן וסבבו לאלמן נשותיהם וליתם בניהם א"כ לא יהי חונן ליתומיהם, לזה אמר כל אלמנה, אפילו ידעת שבעלה עשה במזיד והוא היה סבת מיתתו וסבת אלמנות אשתו עכ"ז לא תענה, והטעם למה אם ענה תענה עבירה גוררת עבירה, אם עניתם פעם אחד תענה פעמים רבות והוא ג"כ יצעק פעמים רבות, ואני ג"כ שמוע אשמע וחרה אפי, אם אני קצפתי מעט והרגתי אביו אפילו שהוא היה סיבה אתה קצפת הרבה שעניתו כמה פעמים, לזה בא העונש והרגתי אתכם בחרב, שיהרגו מכת אויב או יהרגו בחרב מלחמה בלא הודעה, ויהיו נשיכם אלמנות לעולם זהו והיו, שיהיו לעולם שלא ינשאו לפי שנהרג בלא הודעה:
פסוק כד:אם כסף תלוה את עמי. יאמר אם יש כסף, כלומר אם נברא הכסף, הוא ללוות את עמי, כי מצות הלואה למי שדחוקה לו השעה היא גדולה יותר מן הצדקה, לפי שזה נתבזה וזה לא נתבזה. ומצאתי סמך לדברי מלבד עולת הבוקר, מלב"ד ר"ת מלוה לעני בשעת דוחקו, כאילו הקריב עולת הבוקר, ואם תעשה כך את עמי במחיצתי, ואמר את העני עמך, לומר שאתה יודע בו שהוא עני אבל שאר בני אדם אין יודעים בו שלא נתפרסם שהוא עני, כי מה שאמר וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו זהו שנתפרסם שאינו רוצה להתפרנס מן הצדקה, אבל זה לא נתפרסם והוא בחזקת עשיר, לזה מצוה להלוותו, אם כסף תלוה קרי ביה תלוה בחיר"ק. אם אתה מלוה לאחרים אני מלוה לך, כי לי הכסף ולי הזהב, את עמי העניים הם קרויים עמי, והם כליו של הקב"ה כמו שאמר ז"ל דרך מלך ב"ו להשתמש בכלים שלמים, אבל הקב"ה משתמש בכלים שבורים נאמר ואל זה אביט אל עני ונכה רוח, את העני עמך, אם הוא עני הוא עמך, אבל עמי שהבאתיו בשער הנסיון והמבחן אינו אלא עשיר שאין לו נכסיו להיותו טרוד בעסקיהם והוא טרוד ביחוד הקב"ה, שכן עני במ"ק אח"ד, ולא עוד אלא שסופו להיות עשיר ולחזור לו הכסף, שכן ענ"י במספר אחוריי כס"ף, וראה מה עשה כס"ף לקח אותיות שלפניו ושלאחריו כזה, יכ"ל נס"ע עפ"ץ, להורות שהוא כלה ונוסע ומתעפץ, כמו מתעפש, יכ"ל נס"ע עפ"ץ גימ' פ"ת, לומר שלא נברא הכסף אלא לפת וללפת הפת, כי לא נברא אלא לעשות בו סחורה כי יאה עניותא לישראל, וכן אמרו חז"ל אין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס, וכן הוא אומר וכסף וזהב ירבה לך וגו' ורם לבבך, ואפילו במלך אמר וכסף וזהב לא ירבה לו מאד, לכך יש פסיק בין כסף ובין תלוה, לומר שלא היה מן הראוי הכסף להבראות בעולם כדי שלא יתגאו זה על זה בו, אלא כדי לזכות בו העשירים, כמו ששאל קיסר את רבי יהושע אמר אם הקב"ה אוהב את העניים למה אינו מפרנס אותם, אמר לו כדי לזכות בהם את דעאל ליליא אילנא דמותא שליט בעלמא ואילנא דחיי שליט לעילא, וכיון דאילנא דמותא שליט בעלמא בלחודוי כל בני נשא טעמין טעמא דמותא מ"ט בגין דהא אילנא גרים ובעי בר נש לאקדומי ולמפקד בידיה פקדונא דנפשיה כפקדונא דבר נש דיהיב פקדונא לא רשאי לאתאחדא ביה הואיל ובפקדונא אתמסר לגביה ואי יסרב ביה ודאי נבדוק אבתריה דלאו איהו מזרעא קדישא ולא מבני מהימנותא, כך ההוא אילנא בני נשא אקדימו ויהבון ליה פקדונא דנפשייהו וכל נשמתין דבני עלמא נטיל וכלהו טעמי טעם דנפשייהו וכל נשמתין דבני עלמא נטיל וכלהו טעמי טעם מותא, בגין דהאי אילנא דמותא הוא ובגין דכל אינון נפשתא אע"ג דכלהו אתחייבו לגביה כיון דכלהו אתמסרו ליה בפקדונא אתיב כל פקדונין למריהון, ות"ח לא כדאי הוא אילנא דמותא לאתיב פקדונא לגבי בר נש אלא בשעתא דאילנא דחיי אתער בעלמא אימתי אתער ההוא אילנא דחיי בשעתא דסליק צפרא וכדין כיון דהאי אתער בעלמא כל בני עלמא חיין ושביק ואהדר ההוא אילנא, דמותא כל פקדונין דאתפקדו לגביה ואזיל ליה מ"ט חיין בגין ההוא אילנא דחיים גרים ע"כ. ועל דרך זה יאמר אם חבול תחבול, כלומר שלא תפקיד נשמתו ולא אמר בידך אפקיד רוחי ומסרב אילנא דמותא לאהדרא ליה בגין דאתיהיב לגביה יתיר מההוא פקדונא, אומרת התורה לההוא אילנא אם חבול תחבול כלומר אם לקחת נשמתו במשכון שיש לך עליו הרבה שהיה מן הראוי שתמשכננה כמה פעמים מחוב שיש לך עליו, לזה כפל ואמר חבול תחבול, עד בא השמש שהוא אילנא דחיי תשיבנו לו, מ"ט בגין דאיהו גרים חיין לכל עלמא, השמ"ש גימ' ש"ם הרחמי"ם עם שני המלות, שהוא אילנא דחיי:
פסוק כה:או יאמר אם חבול תחבול יאמר לאדם אם עשית חבלה בנשמה שלך פעם ושתים שנרשם בה הפגם אם חטא ושנה שנעשית לו כהיתר צריך אתה להשלימה להקב"ה שהוא רעך שנאמר שלמת רעך ולא אמר שלמתו, עד בא השמש יש לך שהות עד ביאת שמשך שהוא יום המיתה, תשיבנו לו תנה לו כמו שנתנה לך, ואם לא תשיבנה כמו שנתנה לך אינה השבה וצריכה גלגול כאז"ל:
פסוק כה:ומה שאמר ויש לרז"ל בפרשה זה ענין נכבד רומז לסוד העבור, אפשר לומר כדאיתא בתיקונים תקון שתיתאה דף י"ח ז"ל ויפן כה וכה וירא כי אין איש, אלא איש לדרכו פנו בעסקין דילהון איש לבצעו מקצהו בבצעא דהאי עלמא לירתא האי עלמא ולאו אינון מסטרא דאלין דאתמר בהון אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע אלא כלהון צווחין בצלותא ביומא דכפורי ככלבים הב הב, הב לנא מזונא וסליחה וכפרה וחיי כתבנו לחיים, ואינון עזי נפש בכלבים דצווחו לגביה ולית לון בושת אנפין דלא אית מאן דקרא ליה לתיובתא למהדר לגבייהו ואידמיון לכלבים דאתמר בהון ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, ואינון ערב רב דכל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין, ועוד אינון שאלין מזונא וכסויא ועונה דאיהו עונת זווגייהו משבת לשבת דאתמר בה שארה כסותה ועונתה לא יגרע, ולא אית מאן דשאיל מזונא דאיהו שארה דשכנתא דאיהו אימא עילאה דאתמר בה ואל תטוש תורת אמך, כסותה דא כסויא דציצית ועטיפו דילה ותפילין דידא דאתמר ביה תפלה לעני כי יעטוף ועונתה דא ק"ש בעונתה, דאם שלש אלה לא יעשה לה לשכינתא ויצאה חנם אין כסף, לית ליה כסופא מן שכינתא, חציף איהו, ועוד אין כסף לא יהא כסופא לעלמא דאתי, והן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר, ובגין דא איהו כי היא כסותה לבדה דא גלגול קדמאה, היא שמלתו לעורו דא גלגול תנינא, במה ישכב דא גלגול תליתא, ואלין אינון תלת דתלת כסויין דתלת גוונין דעינא דאינון לבושין רבת עין דאיהו נשמתא ובאילין תלת אתמר שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך, ולקבל תלת גוונין אינון יש תלת גווני דשרגא דאתמר בהון וירא אליו ה' בלבת אש מתוך הסנה, וירא דא גוון חד, מתוך הסנה דא גוון תנינא, וירא והנה הסנה הא תלתא, ואינון לקבל תלתא גוונין דעינא, בלבת אש דא בת עין בהו זמנא דיהון נהירין תלת גוונין דעינא דאינון לקבל תלת גוונין דקשת מיד לזכור ברית עולם, ע"כ:
פסוק כה:ותדקדק בלשון הרב שאמר. ויש לרז"ל ענין נכבד רומז לסוד העבור לא אמר לסוד הגלגול, כאז"ל כי העבור הוא לצדיקים לקשט הנשמה שיש לה ג' עולמות והן נשמה רוח ונפש, זהו שאמר היא כסותה כתיב היא כסותה הקב"ה, כסות ה', ולזה כסותה כתיב שהיא חלק אלוה ממעל, ולזה הוא כתיב, הוא שמלתו לעורו, הוא הרוח ולזה הוא כתיב, לערו כתיב להעיר הנפש כמו שאמר בזוהר ז"ל, ת"ח ג' דרגין אדבקו בחדא נפש רוח נשמה ועילא מינייהו נשמה, דאמר ר' יוסי בכלהו בני נשא אית נפש ואית נפש עילאה מנפש, זכה בר נש בהאי נפש מריקין עליה עטרא חד דאקרי רוח הה"ד עד יערה עלינו רוח ממרום, כדין אתער בר נש באתערותא אחרא עילאה לאסתכלא בנימוסי מלכא קדישא, זכה בר נש ביה בההוא רוחא מעטרין ליה בכתרא קדישא עילאה דכליל כולא דאקרי נשמה דאתקרי נשמת אלוה ממעל, ונפשן דצדיקייא משתכחין בהאי עלמא לאגנא על חייא, והאי אקרי נפש ודא לא אסתלק מהאי עלמא לאסתכלא ולאגנא על דרא, והאי הוא דאמרי חבריא דמיתי ידעי בצערא דעלמא, ועונשא דחייביא די בארעא בהאי הוא דכתיב ונכרתה הנפש ההיא מעמיה ומדורא תניינא הוא ג"ע דבארעא ביה עביד קב"ה מדורין עילאין יקירין כגוונא דהאי עלמא וכגוונא דעלמא עילאה, והיכלין בתרין גוונין דלית להו חושבנא, ואילנין ועשבין דסלקין ריחא בכל יומא, ובהאי אתר שרי האי דקרי רוח דאינון צדיקיא ומדורא דההוא רוחא ביה שרי וכל רוח ורוח מתלבשא בלבוש יקירא כגוונא דהאי עלמא וכגוונא דעלמא עילאה, מדורא תליתאה הוא מדורא עילאה קדישא דאקרי צרורא דחיי, דתמן מתעדנא ההוא דרגא קדישא דאקרי נשמה, והאי אתדבק לאתענגא בעדונא עילאה, ועליה כתיב אז תתענג על ה' וגו', ותאנא בשעתא דאצטריך עלמא רחמי, ההוא נפש דאשתכח בעלמא לאגנא על עלמא ההוא נפש סליק ואזיל ושאט בעלמא ומודע לרוח ורוח סליק ומודע לנשמה ונשמה להקב"ה, וכדין חס קב"ה כדין נחתא מעילא לתתא נשמה אודע לרוח ורוח אודע לנפש, וכן האדם בצלמו יש ג' עולמות, בראש הוא משכן המוח שהוא נגד הנשמה, והרוח בריאה שממנה תצא הרוח שהיא מרחפת על הלב שלא ישרף מחמימות הכבד, והנפש שוכנת בכבד, וכנגד אלו ג' עולמות, עולם העליון שם משכן הנשמות כמו שאמר ההוא מדורא עילאה דאקרי צרורא דחיי, והרוח הוא ג"ע כמו שאמר ההוא מדורא תנינא בג"ע דבארעא, והנפש משכנה בקבר, אם כן הוא כסותה כתיב שמלתו לערו כמו שאמר עד יערה עלינו רוח ממרום, וגם להעיר לנפש ולעדנה ולהביא לה מהנשמה, במה ישכב היא הנפש שהיא שוכנת בקבר, כמ"ש בזוהר זהו סוד העבור, הא' הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר, שצריך להשלים הגוף הוא הנפש שהוא נקרא גוף בערך מה שלמעלה ממנו, כי הוא המקבל המלבוש צריך להשלימו קודם, ואח"כ הרוח שיחול עליו ואח"כ הנשמה סולם מוצב ארצה קודם וראשו מגיע השמימה מלמטה למעלה, זהו גב"ר, ג' שלישי הוא הנפש, ב' שני שהוא הרוח, ר' ראשון שהיא הנשמה, זהו הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר נכללו הנשמה והרוח במלת פעמים, כי הם כלולים זהו סוד העבור, כאז"ל שבאים הצדיקים לכלול זה בזה עד שהגוף יהיה נשמה, ולזה גופן אינו כלה כמו רב אחא בר יאשיה דמעשה דאנהו קפולאי דמסכת שבת. אבל הגלגול כאז"ל הוא לרשעים לתקן המעוות, ומה שאמר ורמזו בלא תחבול ביד אלמנה על לא תקום פעמים צרה, הוא לאמר שאם נחבל ביד אילנא דמותא פעם אחת לא יתמשכן פעם ב', מאחר שנתאלמנה פעם ראשון ובאת ועשה מקצת מצוה אע"פ שלא נתקנה כל צרכה לא תקום פעם אחרת, שלא תבא עוד אולי תבא לתקן ותקלקל הכל, ותמות זכאית ולא, תמות חייבית ותצטרך עוד ללבון, אלא ורב חסד מטה כלפי חסד ולא תקום פעמים צרה שהוא אילנא דמותא, זהו וחנותי את אשר אחון, ושמעתי כי חנון אני, ארז"ל אע"פ שאינו הגון. ואפשר לומר והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני, כדמסיים מאמר הזוהר ז"ל ובשעתא דאצטריך עלמא רחמי ואזלי חייא ומודעין נפשייהו דצדיקיא ובכן על קברייהו אינון דאחזו לאודעא להו מ"ט דשויין לרעותא דילהון לאדבקא נפשא בנפשא כדין מתערין נפשייהו דצדיקיא ומתכנפין ואזלין ושטין לדמיכי חברון ומודיעין להון צערא דעלמא וכלהו עאלין בההוא פתחא דג"ע ומודעין להון לרוח ואינון רוחין מתעטרין בג"ע מלאכין עילאין ואזלין בינייהו וכלהו מודעין לנשמה ונשמה אודעת להקב"ה, וכלהו בעאן רחמי על חיין וחס קב"ה על עלמא בגינהון, זהו והיה כי יצעק אלי שהם הנשמה, ואמר יצעק ולא אמר תצעק לפי שנכללה ברוח, ושמעתי כי חנון אני, כלומר אם המתים אתערו רחמי אני שאני מקור הרחמים עאכ"ו, ואמר ושמעתי בוא"ו לומר אם הנפש שהיא בקבר שמעה והודיעה לרוח והרוח לנשמה כמו שהן שמעו ואני גם כן, ואמר שמעתי ולא אמר אשמע כמו שאמר על אלמנה ויתום שאמר כי אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע, לומר שמעת שצעקו שמעתי, אבל כדי שישבר לבם ויחזרו בתשובה, כמו שאמר בגמרא למה הולכים לבית הקברות לומר הרי אנו חשובים כמתים, לפי שאני חנון ואיני חפץ במיתת רשעים, לזה לא נענו מיד עד שהלכו לבית הקברות:
פסוק כז:אלהים לא תקלל. אם ראית איש שלומך אוכל לחמך והתנשא עליך והגדיל עליך עקב, לא תאור, ותדע שהוא שליח ההשגחה כמו שאמר דוד המלך ע"ה כשקללו שמעי אמר ה' אמר לו לקלל. וגם כפשוטו שלא יקלל הדיין אם חייבו בדין שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות, והראות הוא משוך מלמעלה, וכן הראוהו לחייבך, אם אתה מקללו ח"ו כלפי מעלה אתה מקלל, לזה אמר אלהים ולא אמר דיין לא תקלל:
פסוק כח:מלאתך ודמעך לא תאחר, יש אומרים שתלאה עצמך ותרבה בבכיה ותוריד דמעות שיעור מחוי העונות, שהעונות נקראים אבנים שנכשל בהם, ועליהם אמר אבנים שחקו מים, אבני נגף שחקו מים הם מימי העין שהן הדמעות, לא תאחר עד זמן הזקנה, כי אולי לא יהיה בהם שיעור למחות. בכור בניך, כלומר בזמן בחרותך בעוד שיצרך שהוא הבכור בבטנך כשנבנה גופך, שהוא בא לאדם קודם יצה"ט לזה נקרא בכור, תתן לי תכניעהו לעבודתי. כן תעשה לשורך, לשרך כתיב ליצר השורר עליך, לצאנך לאבדך, שבעת ימים הם ימי שנותינו בהם שבעים שנה, יהיה ע"ם אמ"ו גימ' זקן, כלומר עד זמן הזקנה צריך אתה לטרוח עם היצה"ר ואחר שהוא בן פ' שנה תתנו לי, מלובן וטהור ונקי ותתנו לי בסבר פנים יפות מבלי בושה ומבלי כלימה:
פסוק ל:ואנשי קודש תהיון לי. בזוהר אומר כי יש הפרש בין קודש ובין קדוש, כי קודש הוא בחכמה עילאה שנאמר קודש ישראל לה' ראשית וגו', והיא נקראת ראשית כי היא ראשית הכל כולם בחכמה עשית, ולזה ראשית תבואתה תבואת ה', ולזה תהיון בנו"ן לי ליו"ד ולא אמר נבלה כי אם טרפה כי הנבלה נעשית על יד ישראל שעשה בה אחד מה' דברים המפסידים את השחיטה או שחט בסכין פגומה, ולזה בנבלה אמר כי עם קדוש אתה לה' אלהיך ולא אמר לי, כי קדוש הוא בכ"י שנאמר והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו ולא קודש, לזה אמר כאן הטרפה שהיא בידי שמים שהיא חלק של איש שדה שהוא עשו, ולזה רמזו ז"ל על אבר ובשר שפירש מן החי, אמרו כיון שיצא חוץ ממחיצתו הרי הוא כבשר בשדה, ולזה אמר טרפה טרף ה' שנטרפה מה' ולא אמר טרף כי טרף נתן ליראיו, וכתיב ותתן טרף לביתה:
פסוק ל:וכתב הרב רבי מנחם רקנאטי ז"ל. וכבר ידעת כי ע' מיני טרפות הם שמנו רז"ל, וגם ידעת כי ע' ענפים באילן העליון וכשנטרפה באחת מהן אסורה, והבן:
פסוק ל:ועוד כתב ז"ל ובשר בשדה טרפה. השדה הנזכרת היא שדה של תפוחים, ואחר שנטרפה ע"י חית היער בשדה הנזכר אין ראוי לישראל לאכלה רק ליתן אותה לכלב הידוע שילקהו ויתגרה בו ויכשכש לו בזנבו ועולתה קפצה פיה ולא יחרץ כלב לשונו. וכתב עוד יש מחכמי הקבלה האחרונים מפרשים סוד הנבלה והטרפה לסוד הגלגול וסוד אל תתן לחית נפש תורך, וכתיב הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי, ועל כן אסור לשחוט בסכין שיש בה פגם שלא לצערה, ואם נטרפה רמז כי באותו אבר חטא ועדין לא נטרפה לגמרי, ואמר כי עונש האוכל נבלות להכעיס ולא שב רמזו בזה הפסוק לכלב תשליכון אותו, פירוש שיתגלגל בכלב וישליכו לו הנבלה כמו שהיה אוכלה כשחיה:
פסוק ל:ואפשר לומר על דרך הפשט לכלב תשליכון אותו. שמי שאוכל טרפה להכעיס שסוף יאכלוהו הכלבים, כמו שאמרו במדרש א"ר איבו מעשה בטבח אחד בצפורי שהיה מאכיל לישראל נבלות וטרפות פעם אחת ערב יום הכפורים שתה ונשתכר עלה לראש הגג ונפל ומת התחילו הכלבים מלקקים את דמו אתו ושאלו לרבי חנינא מהו למעבר יתיה מן קדמיהון אמר לון ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו, וזה היה גוזל הכלבים ומאכיל לישראל ארפון לו מן דילהון אכלין ע"כ. א"כ לא תאכלו לא תיאכלו, ולפי שיש הפרש גדול בין טרף ובין טרפה כי טרף הוא מלשון מזון כמו הטריפני לחם חוקי שהוא המזון הבא ע"י כ"י שהיא נקראה פרט ופטר רחם. ולזה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה, וטרפה הוא שנטרף ממנה ונתן לכלב כדי שלא יחרץ לשונו זהו טרפה טרף ה', וכן נראה מהזוהר ז"ל לגיון אחד שאיל לר' אבא, א"ל לא כתיב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו אי הכי מאי דכתיב טרף נתן ליראיו טרף נתן לכלבים מיבעי ליה אמאי נתן ליראיו, א"ל ריקא מי כתיב טרפה נתן ליראיו טרף כתיב ואי תימא טרף כטרפה נתן ליראיו ודאי דמלה דא לא יהב לאזדהרא ביה אלא לאינון דחלי שמיה ודחלין ליה ובגין כך האי מלה לא יהב לכו דהא ידע דאתון לא דחלין ליה ולא נטרי פקודוי ובגין דהאי מלה חומרא דאורייתא ובעי לאזדהרא ביה נתן ליראיו ליראיו ודאי ולא לאחרא וכל חומרי דאורייתא לא יהב לון קב"ה אלא לאינון דדחלי פקודוי ולא לכו ע"כ. הרי שאמר לו ברמז האי מלה לא יהיב לאחרא שהוא טרף שהוא פטר רחם והיא נקרא ג"כ פרט וכלל, לא יהיב אלא לאינון דחלי, כי היא נקראת יראת ה', וכדי לשכך אזנו שלא יבין אמר לו חומרי דאורייתא לא יהיב קב"ה אלא לאינון דדחלי חטאה:
פסוק ל:עוד במדרש א"ר אלעזר בן עזריה כל המספר לשון הרע והמקבל לשון הרע והמעיד עדות שקר בחבירו ראוי להשליכו לכלבים שנאמר לכלב תשליכון אותו וסמיך ליה לא תשא שמע שוא קרי ביה לא תשיא תשא המקבלו תשיא האומרו, והקדים המקבלו כמו שאמר ז"ל המקבלו יותר מכולם לפי שאילו לא היה מקבלו לא היה מספרו לו, נמצא שהוא הכשילו והחטיאו לכך עונשו גדול מכולם, והמעיד עדות שקר בחבירו שנאמר אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס, כי המעיד עדות שקר הוא בכלל לשון הרע, לזה כללו בפסוק אחד: