פסוק ב:אם זרחה, ערש"י רא"ם וגו"א, ובר' בחיי זרחה ל' נקבה התפשטות השמש והתרחבותו, אבל ניצוץ השמש נקרא בל' זכר, וער"מ וראב"ד פ"ט ה"ה מגניבה פלוג' אי ביום חייב במחתרת וע' בהה"מ ומגדול עוז. ומחתרת בשבת עמל"מ פכ"ד ה"ז משבת, ובס' נטריקן מהפמ"ג קו י"ז בזה ובצל"ח ברכות ו': ברש"י. וברא"ם הק' מסנהד' ע"ב. דמשמע איפכא דהא דאין לו דמים מיירי באב על בן ודמים לו בבן על אב, וע"ש במהרש"א דלרש"י הפי' בגמ' ג"כ הכי, כאן באב על הבן פי' האי ברייתא דדמים לו מיירי באב על בנו, ואי"ל דמים בבן על אב, והך בירור דקאמר לאו בירור ממש אלא בבירור של סברא, וברייתא ראשונה שם דאי"ל דמים אם זרחה שמש, ה"ק אם ברור מסברא שיש לו שלום עמך כגון אב על בנו אל תהרגהו כו', ובס' מר שמואל מהגר"ש מאמדור ז"ל בסנהד' כ' שצ"ע דמי הכריחהו לדוחק זה ולא פי' כרא"ם וכן בתד"ה כאן וי"ל דבדע"ג: רשב"ג ס"ל דחילול שבת ל"נ להצילו בנפשו, וראב"ש ס"ל דניתן וילפי' מע"ז, והק' תוס' למ"ל קרח למעוטי הא מחלל גופי' מחלל שבת ואין מקלקל דאיכא תיקון גברא, וי"ל דס"ד דגזה"כ כראב"ש ובשבת ק"ה: קורע בחמתו חייב דמתקן דעביד נחת רוח ליצרו, ועסמ"ע תכ"ה סק"ב, א"כ ק' לראב"ש למ"ל במחתרת אי"ל דמים בל"ר דבין בחול בין בשבת בדע"ב:, הא ידעי' דבשבת מותר להרגו בלא"ה מחמת שרצונו לחלל שבת, והוא ס"ל דניתן להצילו בנפשו ואי"ל דל"ה חילול להחותר דמקלל, ז"א דמתקן ליצרו ועוד דכונתו עי"כ יטול ממונו, גם לרשב"ג ק' למ"ל קרא למעט שבת דל"נ להצילו ממילא ידעי' מהוכחה הנ"ל. אך ל"ק דבדע"ב: אר"ה קטן הרודף נ"ל בנפשו, ומחתרת הוי רודף ואיצטריך קרא דאי"ל דמים בחותר קטן, וס"ד דאין רשאי להרגו בשבת, ואי דחילול שבת נ"ל בנפשו, ז"א דקטן אינו מחויב בחילול שבת, וצריך א"ל דמים ל"ר להורגו בשבת משום פק"נ, אך אי אמרי' א"ל דמים דאב על בנו ל"ש דאיירי בקטן דאב על בנו ודאי גדול והדק"ל, לכן הוצרך רש"י לפ' בבן על אב. וע"ע בר"מ וראב"ד פ"ט הי"א מגניבה ותו"ת ביאור רחב לזה, וע"ע ברכות ז': בן מרחם על אב וצ"ע:
פסוק ב:ונמכר. הגה"ק מטשעכאנאוו ז"ל הק' בשבועות ל"ו: גנבת שורי והוא אומר ל"ג משביעך חייב, וק' דבתוס' ל"ז: ד"ה ואין, הק' איך משכחת שבועת פקדון דהוי כפירת ש"ק ותי' בלי"ל קרקע, ולרש"י קידושין ז'. ותוס' דגם בן חורין איתקש לקרקעות, א"כ בשורי גנבת תמיד הוי כפירת ש"ק דאם אי"ל ונמכר ואיך משכחת ק"ש, ובכל"ח תי' דז"ב אם מודה שגנב חייב לשלם, וכ' הראב"ד דל"ש אאמע"ר דמה שנוגע לממון ל"ש זה דלחובתו נאמן ואמרי' נהי דלא גנב מ"מ חייב לו באופן אחר יהי' סיבה אחרת, אבל ב"ד לא יוכל למכרו דלענין זה ל"מ הודאתו ואמרי' אאמע"ר, וא"ש דל"ה כפירת ש"ק דבזה אפי' יודה בעצמו ג"כ ב"ד לא ימכרוהו ע"ש, אבל במנ"ח ממ"ד כ' דמודה שגנב מהני הודאתו למכור א"ע, רק נסתפק אי מותר למסור לו ש"כ וכמו איסור בע"א יוחזק, ובהמקנה י"ח. ברש"י ד"ה ולא ג"כ כ' דמהני הודאתו שיהי' נמכר, וע"ע בחלק"י מ"ת בהשמטות אות צ"ח דבמודה א"י למכור א"ע לעבד, וכ"כ בעט"ח קידושין ועמש"ל בזה (כ"א י"א): ובקידושין י"ח. בגנבתו ולא בכפלו וזממו, ובתשו' הרא"ש כלל ע"ח סי' ב' ולא בפרעון חובו ולא במזונות אשתו, ושכירות ליומי ממכר הוא, לכן אין כופין להשכיר עצמו, וכ"ה בחו"מ צ"ז סט"ו, וכ' הסמ"ע דכ' כי לי בנ"י עבדים ושטר הקב"ה קודם ע"ש, וצ"ע מתוס' ב"מ י' ע"א ד"ה כי, דז"ש רק בע"ע דא"י לחזור קודם זמנו, אבל שכירות בעלמא מותר, וצ"ל רק דאינו מחויב להשכיר עצמו, אבל מותר וע' בתו"ת.
פסוק ג:חיים בב"ק ס"ה. אחי' לקרן כעין שגנב, ערבה"ז ומשכיל לדוד, ושם א"ר קרן כעין שגנב כפל ודו"ה כשעת העמדה כדין, מעיקרא זוזא וסוף ד' לימא פליגי ארבה תברה או שתי' משלם ד' וטו"מ הוי כתברה. והגאון רמ"ד ז"ל בעל כל"ח במכתבו אלי הקשה לי הא בטו"מ ישלד"ע וא"כ י"ל דלא פליגי רב ארבה רק איירי במצוה לשליחו לשחוט שחייב בדו"ה, אבל זה לא חשיב כתברה או שתי', דרק לגוף החיוב דו"ה ישלד"ע אבל ל"ה כתברה המשלח, ושפיר משלם כמעיקרא זוזא. והשבתי לו דהקצה"ח ל"ד סק"ג כ', הא דגזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רמ"ג רמ"ג, היינו בתורת מזיק ולא כגזלן דאין גנב אחר גנב, וראי' מאיתבר ממילא משלם כמעיקרא נימא דחצירו קונה אח"כ וע"כ דא"ג אחר גנב, ובנתה"מ סק"ה כ' דהוי גזלן דבשלמא לא עשה שינוי לא הוסיף כלום ל"ה גזלן, אבל כשעשה שינוי הוי גזלן (וראי' מתברה או שתי' דמשלם כעכשיו הרי דנעשה גזלן) וטעמו דקודם הי' של בעלים ראשונים רק אינו ברשותם, ואח"כ כשעשה שינוי נעקר לגמרי מבעלים ואין לך גזלן יותר מזה ועוד ראי' מתמורה ה'. דפריך אעל"מ בשינוי הרי דנעשה עתה גזלן, ובמשובב נתיבות השיב דאין הקו' על השינוי דל"מ דל"ג מן ממילא כצורם אוזן בכור וביטול איסור כפר"ח, רק הקו' על גוף הגזילה דל"מ, אך בנתה"מ שס"א סק"ב כ' דעל גוף הגזילה ע"כ אוקמי' ברשותי' לחובתו, ומהכ"ת שלחובתו קונה הגזילה ולא לזכותו שיועיל שינוי אע"כ על השנוי, וע' טיב גיטין דל"ח בפרש"י ד"ה בחזקה, וע' ריטב"א ושטמ"ק כתו' ל"ד: בגנב וטבח בשבת דקלבד"מ, וק' דגם גנב בשבת וטבח בחול פטור דאם אין גניבה אין טו"מ, ותי' דעל הטביחה הוי גניבה מחדש וחייב דו"ה ועשו"ת הרד"ד או"ח תנינא מ"ב בזה, וכ"כ בדו"ח א"כ דעל הטביחה הוי כגונב עתה ואי דא"ג אחר גנב, מ"מ עתה מוצא מרשות הבעלים לגמרי שלא יהי' אף ברשותם כמ"ש בנתה"מ, וא"כ אי"ל דל"ה כתבר הוא וישלם רק כמעיקרא כקו' הנ"ל, ז"א דבטביחה הוי גונב מחדש, וכיון דישלד"ע וחשוב כגנב וטבח בעצמו, הוי כתברה בידו דכל טו"מ הוי כגנב מחדש ואפ"ה חייב ע"י שליח והוי כתבר הוא. עוד אמרתי להמל"מ בדעת ר"מ פ"ה ה"י מגניבה, דבאיסור אחר מעורב אף בטביחה אשלד"ע באומר טבח לי בשבת וכ"כ תוס' ב"ק ע"א. ד"ה בשלמא ועשעה"מ, והסביר ההפלאה בכתו' ל"ד: כיון דעל איסור שבת אשלד"ע בטל השליחות ול"ה שליחו כלל אף לטביחה, וכ"כ בתשובותי' גבעת פנחס כ"ט, וע' מהרי"ט קידושין מ"ג, וכאן נמי זה הדבר בעצמו הוי עבירה, כיון דאם לא עשאו שליח לטביחה הי' צריך להחזיר הגניבה בעין, ואי טבחו הי' משלם ד' כהשתא, וע"י שעשאו שליח לטביחה יחייב רק זוזא כהקו' הנ"ל, וא"כ בלא איסור טביחה עושה איסור אחר הוי כאיסור אחר מעורב ואשלד"ע ובטל השליחות ופטור גם דו"ה:
ובשו"ת הרד"ד או"ח קמא נ"ג הביא מג"א תר"ז סק"ג דבע"ח יאמר בסתר וגלוי בשוגג ובזדון, דצריך לבקש על הקל תחלה, וק' דא"כ ל"ה כסדר א"ב ע"ש, ונ' עפמ"ש בב"ק ע"ט. דחמורה בגנב מגזלן לכפל, דגנב לא חס על כבוד קונו, ובוש יותר מבו"ד מהשי"ת, משא"כ גזלן, א"כ חטא בסתר יותר מגלוי ולכן אמר בגלוי ובסתר. ומ"ש בזדון ובשגגה י"ל דמקודם יבא לאדם יראת עונש ואח"כ אהבה, וכן בע"ת שב תחלה מיראת עונש ואח"כ מאהבה, וביומא פ"ו: שב מיראה זדונות נעשו שגגות ומאהבה זכיות, וחסד הוא בתחלת התשובה קודם שבא לאהבה שיכפר לו על הזדון, ואח"כ יתפלל שיזכה לשוב בתשובה מאהבה שיכופר לו גם על השגגות שנעשו מהזדונות, וזה רחמים גדולים יותר שיהי' נעשה משוגג זכיות, וא"ש הא דפ"ד מ"ד מאבות המחלל ש"ש בסתר, ובתי"ט הק' מה חילול השם יש בסתר, ורק כמ"ש בחגיגה ט"ז. כל שלא חס על כבוד קונו זה העובר בסתר שעושה עין של מעלה כאינה רואה ח"ו, וכן מצינו לשבח יוסף שקידש ש"ש בסתר ועס"ח רכ"ח ומקו"ח שם, ובס' נפ"ח סי' תר"ז, וע' ברבינו יונה ריש מס' ברכות דהחמירו על ספק חטא יותר מודאי חטא דעל הודאי מתחרט תמיד עש"ה:
ור"ר בונם ז"ל אמר בג' דברים בעבודת השם צריך ללמוד מגנב, א', גנב אינו עצלן ובלילה וקור וגשם הולך לגנוב. ב', אם לא עלתה בידו בפעם הראשון לא יניח עד שיעשה הגניבה. ג', אף לגניבה קטנה לא ימנע א"ע, כן בעבודה לא יתעצל ולא ייעף ואף למצוה קלה יזהר כגדולה. ובס' עשר אורות אי' בשם הה"ק המגיד ממעזריטש ז"ל, ג' דברים צריך ללמוד מתינוק, א', שהוא תמיד שמח, ב', שאינו יושב בטל, ג', שבוכה על כל דבר שמבקש, ומגנב צריך ללמוד ז' דברים, א', עבודתו בלילה, ב', אם לא השיג מבוקשו בלילה א' יגמור בלילה שני. ג', אהבה של הגנבים זל"ז. ד', מוסר נפשו עבור דבר קטן להשיגו. ה', ואעפ"כ אינו נחשב בעיניו כי בבוקר מוכר מה ששוה הרבה בעד פחות שבמטבעות. ו', מקבל כל מיני עינוים והוא באחד שאינו יודע. ז', אומנותו יפה לו לא יחליפנו בשום דבר:
והה"ק מגאסטאנין ז"ל אמר דגנב אינו נקרא מי שיכול לגנוב רק מי שגונב, כן ת"ח לא נקרא מי שיוכל ללמוד ויש לו שכל טוב רק מי שלומד, וכ"כ התשב"ץ ח"א ל"ג, ת"ח נקרא רק זה שעסקו בתורה הוגה בה תמיד ושוקד עלי', אבל לא זה היודע חכמת התורה ואינו מתמיד בה עכ"ל, וע' מקו"ב ח"ג ד', תקצ"ח: ומ"ש בהקדמה כאן. ומספרים שמכובד א' שאל לרב שיש בידו לעשות תרמית לעכו"ם אי יעשה, וא"ל פעם כ' לא תגנוב זה לאיש פשוט, וכ' ג"כ לא תגנובו, זה לאיש מכובד, בלשון רבים נשיא פנים, תמחלו ולא תגנבו. ובשבת ל"א. דשואלים "נשאת ונתת באמונה", דשואלים אם עשה מסחר ועסק עם מין שנקרא אמונה. ובאבות פ"ב מ"ב יפה ת"ת עם ד"א, גם למדן ת"ח שלומד תורה, צריך להיות בעל דרך ארץ:
ובס' כ"נ כ' הטעם כפל כמו כאשר זמם, דאם ישלם הגניבה לבד לא יפסיד, לכן ישלם שנים כמו שרצה להפסיד לחבירו, וע"ס ימין ושמאל פ"ד שהביא שהי' ימים בארצות שונות ששפטו גנבים משפט מות, ויש ששפטו לשלם שבעתים, ומהם שיכרתו אזניו בפעם הא', ובפעם ב' יומת, וע' אברבנאל כאן, ועקרים מאמר ג' פכ"ד, וס' פחד יצחק ערך גוי:
באוה"ח ה"ה נתן או אבד וכן מוכח בש"ס וה"ה הקדש כו', נתן והקדש מבואר בב"ק ע"ט:, וע' בתפא"י אות י"ח ול"ה, דבמתנה פטור ובמח"כ נעלם ממנו גמ' הנ"ל, וע' תפארת יעקב במשניות ווילנא, אך הא דאבד צ"ע, וע' ב"ק ק"ו: והא הכא דא"א לכזית בשר בלא שחיטה כו' שאכלו נבלה כו', ולדברי' אכתי הא לא גרע מאבד דהא כבר ליתא שאכל. ומה שדקדק על כפל הלשון אם המצא תמצא, ע' ב"ק ס"ג: וס"ה. לרבות חצירו וקרפיפו, ובודאי כשלא נמצא הגניבה בידו אין לתלות שטבח או מכר לחייבו דו"ה כ"ז שלא העידו עדים, וי"ל קצת בכוונתו על אבדה מדעת כגון הפקר, אי נימא הפקר הוי כדעת אחרים מקנה, עחו"מ רפ"א ס"ד:
גנב א"ח בקרן וכפל רק אם עשה קנין, ואם משך ועודה בבית בעלים ומתה פטור דמשיכה א"ק בחצר בעלים רק ברשותו, וכן משיכה לר"ה ל"ק כמו דל"מ לקנין, כ"כ תוס' ב"ק ע"ט. ד"ה או, אבל בכתו' ל"א. ד"ה בר"ה כ' דמהני משיכה לר"ה, והגבהה נתחייב אף ברשות בעלים, וגם קנין חצר מהני, ובקצה"ח שמ"ח סק"ב כ' דוקא שעשה מעשה והכניסה לחצירו, אבל אם נכנסה לרשותו ולא נעל אף שהחצר משתמר, אע"ג דבמציאה מהני מ"מ לענין גניבה צריך מעשה, ובקצה"ח ר' סק"ב כ' בשם שטמ"ק דדוקא במציאה דהוי הפקר צריך משתמר דכל הקודם זכה, אבל במתנה אין שום אדם יכול לזכות ממילא הוי משתמר למקבל ע"ש, א"כ גם בגנב ממילא ל"ה משתמר אצלו, ועמנ"ח מנ"ד, ועתוס' ב"מ י': וכתו' ל"א: בגניבה לא תקנו ד"א, ובש"ך רמ"ג סק"ט, וקצה"ח סק"י, וקצה"ח ער"ה סק"א כ' דאג"ק בגניבה צריך צבורין, ולהסוברים דאגב דרבנן, אפשר באיסור לא תקנו בפעוטות שמכרו בנכסים מועטין, עחו"מ רל"ה ס"א ונה"מ ומל"מ פ"ט ה"י מזכי', ואם עשה שליח לגנוב אשלד"ע, ואם השליח לא ידע פלוג' ראשונים אי בשוגג ישלד"ע ועש"ך שמ"ח סק"ו, ושותפים בגניבה פלוג' רש"י ותוס' בב"מ ח'. אי ישלד"ע, ועקצה"ח שם סק"ד, ובחו"מ פ"ח ס"ג בכלים חייב שבועה אפי' פחות משו"פ. וברשב"א שבועות והובא בקצה"ח סק"ג נסתפק בקידושין בכלי בפחות משו"פ אי מקודשת, וע' חידושי הרד"ד על פסחים דף ס"ט ע"ג, ובמנ"ח נסתפק בגנב אי חייב בכלי פמשו"פ, וגם בגנב כסף פמשו"פ ורק עם הכפל יהי' שו"פ אי יתחייב, וכן הגונב ע"מ למיקט חייב בכפל ודו"ה, ובקצה"ח סק"א נסתפק בגונב ע"מ למיקט אי חייב באונסין:
פסוק ד:ושלח את בעירה (בעירו קרי), ערש"י וספורנו ופנ"י גיטין מ"ח: בתד"ה אמר, וב"ק ו'. ד"ה נאמר ובד"ש מ"ת האריך בזה. ובס' כרם הצבי כ', דירמז בשור של נכסי מלוג שהזיק שקרן שלה והפירות שלו שבעל חייב לשלם, אף דקיי"ל ק"פ לאו כקנה"ג דמי, מ"מ מתקנות אושא הוא כלוקח גם בחייה, ואם מכרה ונתנה הבעל מוציא מלקוחות כב"ק פ"ח: וצ'., ואלמוה רבנן לשיעבודא דבעל דאפי' שחרור והקדש אין מפקיעין ע"ש, ובכתו' נ"ט:, והוא כשור של ב' שותפין וחייב לשלם חלקו, וחלקה תשלם כשתתגרש או תתאלמן כדין אשה שחבלה, עב"ק ט"ו. ופ"ז., ור"מ פ"א ה"ז מגניבה, ואין הבעל יכול לומר א"א בתקנ"ח, דז"ד קודם שנתגלגל מזה חוב לאחר, ככתו' פ"ג., וכיון שפירות שלו והוא משתמש הוי כשומר וחייבים בהיזק כב"ק מ"ד. או בלוקח בב"מ צ"ו: ועחו"מ שמ"ו סט"ז ונה"מ סק"ז: וע"ע בירו' גיטין פ"ה ה"א, בראוי אין נזיקין בעדית, כגון אם הזיק בחיי אביו ואח"כ מת אביו וירשו, וצ"ע שלא הובא זה בפוסקים: ושן ורגל רק ברשות הניזק ולא בר"ה ורק משלמת עה שנהנית, ואם אכלה דברים רעים כיון שאינה נהנית פטור, וקצה"ח שצ"א סק"ב חידש דרק בנזיקין משלם עדיות, אבל היכי דמשלם רק מה שנהנית הוי כבע"ח ודינו בזיבוריות, דרק מנע"ד דינו בבינונית וכאן ל"ש נע"ד, ובמנ"ח מנ"ה כ' הא דמזיק ואח"כ הפקיר פטור בב"ק י"ג:, אבל לא נפטר לשלם מה שנהנית דנעשה עליו כחוב, כיון דמממונו נתפטמה וחיוב עליו רמיא ועמש"ל (כ"א כ"ח):
פסוק ה:כי תצא אש, אש פטור בטמון וזה רק במדליק אש והולך ושורף, אבל מדליק בידים גדיש ש"ח הו"ל מזיק וחייב אף בטמון, ועב"ק כ"ב וס"א ובפנ"י, וכ"כ בשטמ"ק ד"ה ור"ל בשם תלמידי ר"י. ובב"ק ס': אין פרעניות בא אלא בשביל רשעים ואינה מתחלת אלא בצדיקים, והטעם דצדיקים מגינים, ומסלק תחלה הצדיקים ואח"כ יענש הרשעים, וז"ש כי תצא אש ומצא קוצים, עיקר אש רק למצוא הרשעים שהם כקוצים, וזה א"א רק אם נאכל תחלה גדיש וקמה היינו הצדיקים. וגם אי' במפו' דבשבת ל"ג: בזמן שיש צדיקים נתפסין, אין צדיקים תשב"ר נתפסין, כי חוטא נקרא מזיק, ונזיקין בעידית, בגיטין נ"א: ולא מעידי עידית, וצדיקים רק עידית כי אין צדיק בארץ של"י, אבל תשב"ר הם עידי עידית שאין בהם חטא כשבת קי"ט:, והיכי דליכא עידית גובין מעידי עידית, ולכן אחז"ל שם המבזה ת"ח אין תרופה למכתו, לפי שלדעתו הוא בעצמו העידית ולא הת"ח ונתפס, וגם אחז"ל בשהש"ר א' עה"פ משכני, ותנחומא ויגש, במ"ת אמר ה' הביאו לי ערבים אמרו אבותינו יהיו ערבים, א"ל יש לי עליהם טענות ג"כ, אמרו בנינו הקטנים יערבו, הה"ד מפי עוללים ויונקים יסדת עוז (תהלים ח' ג'), והדין אין נפרעים מערב תחלה לכן הצדיקים נתפסין עאוה"ח, ובזה"ק טעם דצדיק נתפס דכל ישראל גוף אחד, ודומה להקזה אם מקיזין דם מאבר א' רפואה לכל הגוף, וזה רק כשיש אחדות ולא כשיש פירוד אז כאו"א יענש, וידוע דאדם ל' יחיד כמ"ש הכל"י, וז"פ "אדם" שאי"ל ל"ר שאם יהי' אחדות, "כי יקריב" ותצרכו כפרה לא אענש כולכם רק אטול קרבן "מכם" ולא כלכם, והוא יהי' "קרבן לה'" בעבור כלכם, וז"ש במד"ר זש"ה "הבן יקיר לי אפרים" בן שהוא חשוב ובשם אפרים יכונה כמ"ש (ש"א י"ז י"ב) איש אפרתי לשון חשיבות, ואם ליכא צדיק "ילד שעשועים" תשב"ר, וזה אף שקשה הוא מ"מ לכם חסד "כי מדי דברו בו" שהייתי צריך לדבר לשון קשות ולענוש אתכם אז "זכר אזכרנו" ב' זכירות או הצדיק או תשב"ר, אך כ"ז אם יהי' במדרגות אדם ולא איש אנוש גבר בפירוד כמ"ש בפ' שמות דף ד': ובד' פרקים בשנה נידון בעצרת על פירות אילן למדרש הנ"ל, ואדם נמשל לאילן כמ"ש בדברים (כ' י"ט) כי האדם עץ השדה, ובפ"ג מי"ז מאבות דומה לענפים מרובים כו', וממילא בנים קטנים נקראים פירות האילן, ובשבועות משגיח ה' על מעשה אדם בעניני התורה בביטולה וביזויה ואכזרות על לומדיה ובנים ערבין:
פסוק ו:כי עי' תו"מ בשם הגר"נ אדלר ז"ל, והגה"ק מאסטראווצי ז"ל אמר דמילוים מן ימצא הגנב עולים תשכ"ח גימ' טוען טענת גנב ובחו"מ ש"א ס"ט דיני ד' שומרים אינן בעכו"ם, ובקצה"ח ע"ב סקמ"ג כמו ישראל שקיבל שמירה מב"נ פטור כן להיפך פטור דלאו רעהו, ואע"ג דבנזיקין משלם התם נזק שלם, הוא משום ראה ויתר גוים אבל בלא"ה פטור, ולא אשכחן האי דרשא דראה ויתר רק בנזיקין, אבל בשומרים אוקמי' אדינא ואפילו פושע פטור, ובנה"מ סקנ"ג חלק עלי' דראה ויתר לכל מילי קאי וב"נ חייב בפשיעה, ועי' במשובב נתיבות בזה, ומנ"ח ממ"ז מ"ש בזה, ובשו"ת הרד"ד או"ח תנינא כ"ח כ' דבסמ"ע ש"א סקי"ב מבואר כקצה"ח וע"ש בהגהות אמרי כהן בזה, וברמב"ן וישלח (ל"ד י"ג) ב"נ נצטוה בדיני גניבה ואונאה ושומרין, ורש"י ע"ז ט"ו. שאלה קניי' לימי שאלתה כיון דחייב באונסין, הרי מפורש דגם ב"נ לישראל חייב בדין שומרין:
פסוק ז:אם בשבת ל"א. כשמכניסין לדין שואלין נו"נ באמונה קבעת עתים לתורה וכו', והקשו תוס' סנהדרין ז'. הא אי' שם דתחלת דינו של אדם על דברי תורה, וי"ל דשואלין נתת ונשאת באמונה, ולענין מסחר צריך לידע הלכות אונאה, רבית, מדה ומשקל ועוד, ואם אומר שלא ידע הדין, א"ל מפני מה לא עסקת בתורה לידע הדינים, וממילא אין תחלת דינו רק לענוש שלא עסק בתורה: עי"ל לאנשים פשוטים שואלים תחלה על מסחר, וכמ"ש ונקרב בעה"ב אל האלקים", אם בעה"ב בא לדין השאלה "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו", אבל לרבנים ודיינים שאין להם מסחר שואלים תחלה על ד"ת. ובשבת ק"ד. אתי דרדקי ודרשו דאפילו בימי יהושע לא אתמר א"ב אלף בינה ג"ד גמול דלים, וצ"ב דמנ"ל דבימי יהושע לא ידעו מזה, וי"ל דבמגילה ג'. דשאל יהושע למלאך על איזה באת או על ביטול תורה או קרבנות, וא"ל על עתה באתי על תורה, וא"כ הי' ליהושע ספק אי תורה עדיף מקרבנות, ובסוכה מט: גדולה צדקה יותר מן הקרבנות, ודרדקי דאמר אלף בינה גמול דלים הקדים תורה לצדקה כ"ש דעדיף מקרבנות, ואם בימי יהושע אתמר כוותי' הו"ל ליהושע ליפשוט דתורה עדיף מקרבנות וע"כ דלא ידע:
והגה"ק ר"מ מפרעמישלאן ז"ל אמר ונקרב בעל הבית אל אלקים, עם מה יוכל ישראל להיות מקורב אל אלקים, אם לא שלח ידו אל מלאכת רעהו, אם לא עשה עולה לשום אדם: ובבעה"ת אם לא ימצא הגנב ונקרב, ר"ת אליהו ועש"ך עה"ת. ובלח"ת כ' כי נתקיים מ"ש בירמיה (נ' כ') בימים ההם יבוקש עון ישראל ואיננו וגו', כי בעקבות משיח לא ימצא עון כי הכל יהי' כמו היתר ממש, ומה שקראו לפנים גניבה קורין עתה באנקראט, ועוד הרבה דברים, וכאשר ידענו לעת כזאת שלא ימצא גנב, אז נקוה להופעת אליהו, דאז מנאצי ה' ימלטו מעונש, ועוד כבוד ינחלו, ואז אנכי שולח לכם אלי' הנביא. וע"ס גשמי ברכה אסתר (ג' ט"ו) דכאן מקרא קצר דהול"ל ונשבע אם לא כו', וכן שם והעיר שושן נבוכה הול"ל ואנשי עיר שושן, וכן שם (ח' ט"ו) והעיר שושן צהלה ושמחה, ובפ' בהר (כ"ה ו') והיתה שבת הארץ, תחת והיתה תבואת שבת הארץ, ועי' במקו"ב פ"ג ס"ג הרבה דוגמאות ממקראות קצרים:
פסוק ח:כי הוא זה, חז"ל אמרו דקאי על מודה במקצת וערה"ז, ובשם ר' אברהם בן הגר"א ז"ל ראיתי כי "הוא" נסתר, "זה" נוכח ורמז כי על מקצת יכחיש וטוען "הוא" נסתר, ועל מקצת יודה ויאמר זה, ועי' גם כן בתוה"מ שמלת הוא מורה היפך וסתירה שהיה די לומר כי זה, והוא זה בא לסתור דברי הטוען, שטוען שאין זה לבדו רק עוד אחר עמו, והוא משיב רק הוא זה ולא הזולת: והגר"מ שפירא ז"ל מלובלין אמר באסתר (ז' ה') מי הוא זה ואיזה זה הוא וגו', דהקשו הלא אחשורוש בעצמו הסכים לעצת המן ועתה שואל מי וכו', ורק דאחשורוש היה שונא כהמן, כמגילה ט"ו: משל לתל וחרוץ וכו', רק אחשורוש רצה להתודע אם אסתר תדע מי הוא זה הצורר הראשי, ושאל מי הוא "זה" ואיזה "הוא" הנסתר, וענתה איש צר ואויב המן הרע הזה, המן הוא "הזה" הגלוי, ותוכל להבין כי אתה "הוא":
וברמב"ן כ' על רש"י דאינו להלכה דשבועות שומרין א"צ הודאה, וע' ב"מ ה'. וצ"ח., ור"מ פ"ג ה"ג משאלה, וי"ל לש"ך חו"מ ע"ב ס"ק קט"ו הא דשומר צריך לישבע רק היכי דאין המפקיד טוען ברי שפשע, וטענת השומר גרוע שיודע שאין המפקיד יכחישו לכן חייב שבועה, אבל בהמפקיד אומר ברי שפשע, הוי כמו כל טענה שאינו חייב עד שיודה במקצת, ויל"פ על כל דבר פשע היינו שמפקיד אומר ברי, בין שאומר ששומר פשע או שלח בו יד, ואז אפי' נאבד באונס ג"כ חייב לשלם לדברי המפקיד על שור וגו' והיינו בין בש"ח שנ' בו כסף או כלים, בין בש"ש שנ' אצלו חמור או שור או שה, אשר יאמר כי הוא זה, א"ת עד שיודה במקצת. ובחו"מ ר"ס רצ"ב הגביה הפקדון ע"מ לחסרו אפי' לא חסרו חייב באונסין, ושליחות יד אפי' ע"י שליח דגזה"כ ישלד"ע, וע"ש בס"ה בסמ"ע וש"ך דתורה רבתה כאן דמשלח ג"כ חייב, ומ"מ השליח לא נפקע מחיובו והשליח חייב, אך אם אין לשליח לשלם חייב המשלח, ועקצה"ח סק"א:
פסוק י:ולקח בעליו ולא ישלם, בב"ק ק"ו. אמר רב שבועה קונה, נשבע ואח"כ באו עדים פטור שנ' ולקח בעלים ול"י, כיון שקבלו השבועה שוב אינו משלם, וז"ד אם חייבו ב"ד לישבע ולא בקפץ מאלי', ובקידושין כ"ז: מנין לגלגול שבועה מה"ת מסוטה, ובממון יליף מסוטה מק"ו מה סוטה שלא ניתנה להתבע בע"א מגלגלין כ"ש ממון, ולפמ"ש בפסחים כ"ז: כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין, וא"כ קשה גם כאן אינו דין מסוטה, דאם תחייבו שבועה וישבע ואח"כ יבואו עדים יפטור, אבל אם מדין פטור משבועה יחייב אם יבואו עדים אח"כ אף אם נשבע מכבר. אך לא פסקינן כרב בחו"מ פ"ז סל"א, וגם לפמ"ש בלימודי ה' סי' ע"ה, דפי' כוונת תוס' זבחים י"ב: ד"ה בן, דדוקא שע"י הקולא יבוטל עיקר המצוה לגמרי, כמו דלא מצא עצים יהי' יושב ובטל כו', א"כ א"ש כאן יליף מק"ו דלא יהי' לעולם קולא, ורק אם פעם אחת יבואו עדים, ובכה"ג דנין שפיר הק"ו:
ובתו"כ תזריע מנין ליוצא מת שטמאה טומאת לידה ק"ו, א"ל כן דין כו' ושם יהי' הקולא לדבר אחר ולא לאותו דבר ולא יבטל הדין לגמרי, וע' תוספתא פ"ב דכריתות עשה מלאכה בשבת ויוה"כ ר"י מחייב ב' ור"ע פוטר, משמע דאף על א' א"ח ותמוה, וביאר בברוך טעם שער הכולל דין ה' מטעם דחמור ואעמה"ד, ועמ"ש בשו"ת חדות יעקב תנינא קמ"ג. והנה ק' גם למ"ד עמה"ד יבטל, ובכלל היאך יכול למילף עונש מה"ד הא כל דין כו', וק' איך יכול למילף ק"ו למיתה הא יצא קולא לענין ממון מתמת קלבד"מ, אך להנ"ל ניחא דגם כאן אינו קולא מתנגדת להק"ו ולא יתבטל הדין, אך ק' מת"כ ותוספתא הנ"ל והדק"ל דכל ק"ו למיתה סופו להקל לענין תשלומין, ואי"ל דממון לגבי מיתה לא נחשב לקולא, הא נ"מ לקדושי אשה כמו בזקן ממרא, וענבי"ת אה"ע ס"ז ק"כ וקכ"א וצ"ע:
וי"ל עפמ"ש בלימודי ה' שם בפשט תוס' זבחים דדוקא אם יומשך קולא גמורה מאותו דין, אבל התם לעולם היא פסולה ואפי' שיוצא מידי פיגול מה הוי עכ"ל, ונ"ל לבאר דברי' עפמ"ש במבוא התלמוד וק"א והובא בגו"ו כלל א', הטעם לפי שק"ו הוא היקש שכלי ולפעמים יש לו פירכא, ודי לו לאסור ולא לענוש מיתה או מלקות. וע"ס הקובץ פ"ו ה"ד מעכו"ם אהא דאין מעמידין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר שרץ בק"נ טעמים, והק' תוס' מה לנו בפילפול של הבל (ע' עירובין י"ג: וירו' סנהד' פ"א ה"ז). אמנם ה"ט משום דסנהדרין דנין והורגין, ולפעמים יענישו ג"כ מק"ו אם הוא גילוי מילתא, אבל אם אין להם קבלה בבירור שק"ו זה הוא גילוי מילתא בעלמא, א"א להם לענוש אע"ג שנראה להם ק"ו ברור ולא ידעו שום פירכא אעפ"כ אסור להם לענוש אולי יש פירכא נעלמת מהם, ובזה מודה להם מה שיודע לטהר שרץ מק"ו, וידע בעצמו שיש לדין ק"ו אע"פ שאינו אמת, ומזה יבין שלא לענוש מה"ד. וע' בית האוצר כלל נ"ו. ומשו"ה נמי כשסופו להקל אינו דין דדילמא אינו צודק הק"ו ונקל בחנם, אבל בשחט שלא לשמה אינו מקריבים המתירים, ואף שגם ק"ו אינו צודק, מ"מ כיון שלא מקריבים המתירים ול"ה קולא שלא כדין כלל, ולא דמי לחמץ דבשלא כדין יתבטל המצוה אם הק"ו אינו אמת, וכ"ז למ"ד אעמה"ד אבל למ"ד עמה"ד ואמרי' ק"ו אמת, גם אם סופו להקל דנין ק"ו דבדין נקיל, רק אם אעמה"ד אז בסופו להקל שלא כדין לא דנין ק"ו. וא"ש קו' הנ"ל, וע"כ כ' הב"ט בטעם התוספתא דאעמה"ד אבל אי עמה"ד ל"ש להקשות דבלא"ה לא יכלינן לדון ק"ו דהוי סופו להקל, ז"א דאי עמה"ד אמרי' ק"ו אמת וא"כ אף בסופו להקל דנין ק"ו. וא"ש בזה הרא"ם אמור (כ"ב ג') דבכרת שהוא דין שמים עמה"ד (ועתוס' חולין קט"ו: ד"ה מה, דגם כרת אעמה"ד וכ"כ ברשב"ם ב"ב פ"ח:, וע' אתוון דאורייתא כלל כ"ה) והטעם י"ל להנ"ל דלמא אית לי' פירכא אבל בשמים יודעים האמת, ואף לטעם מהרש"א סנהד' ס"ד. דצריך עונש חמור מזה ולא מתכפר בזה העונש כמ"ש סמ"ג טעם דמזרעך ולא כל זרעך למולך ע"ש, וז"ש בידי אדם ולא יכופר בידי אדם ויענש ביד"ש, אבל בעונש שמים פשיטא דילפי' חמור מקל דאי"ל שמא לא יתכפר בעונש שמים, דאם ביד"ש לא יתכפר במה יתכפר, ולכל עון יש כפרה, ועמלה"ר ח"ב אות ע':
ובמכות י"ד. אחותו למ"ל לחייבו על אחותו בת אבי' ובת אמו לומר לך שאעמה"ד, ותמוה לרא"ם למ"ל אחותו הא בד"ש עמה"ד, וע"ס שאגת ארי' על מכות שם ובדף ה' כזה, ולהנ"ל א"ש דהנה ת"ל דהוי סופו להקל אם תקבל קידושין, אך זה ג"כ אם בדין אדם אעמה"ד וכנ"ל דילמא אית לי פירכא, וזה הפשט בגמ' לומר אעמה"ד ומטעם דילמא אי"ל פירכא, וממילא אף כאן אין זה ק"ו משום דסופו להקל אם תקבל קידושין:
עוי"ל קו' הנ"ל ע"פ פלפול דלכאו"ק אהא דקיי"ל המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפ"ה חייב מדדג"מ, ואפי' יורש דמוחל לעצמו חייב מגרמי, אף שלא כוון להפסיד לחבירו כש"ך ס"ו סקפ"ב, ואף דעכשי' שמחל באמת פטור מ"מ זה גופו הוי ההיזק שעשה שיהי' פטור, א"כ גם הא דשבועה קונה קשה מה בכך דקונה, מ"מ יהי' חייב מחמת גרמי מחמת דנשבע גרם לו היזק שיהי' פטור, אך ז"א דלפי שבועתו לא גרם היזק, וכמו דשבועה קונה גוף החיוב כן קונה חיוב גרמי ג"כ, וא"כ י"ל שגלגול שבועה שפיר יהי' חייב עכ"פ מחמת גרמי, ואי"ל דגם מזה ההיזק קונה שבועה, ז"א דגלגול יליף כן מק"ו ואעמה"ד, והטעם דהוי ספק דלמא אית לי' פירכא, ונודע דברי רשב"א ב"ק ד"ב דספק נזיקין לחומרא ול"ה ספק ממונא לקולא, א"כ נגד ההיזק של גרמי לא יועיל הק"ו לפטרו כלל, ולא יהי' ספק סופו להקל כלל, ומחו' הגאבד"ק זגערש שליט"א אמר דהדין אם יבואו עדים אח"כ א"כ נשבע לשקר, וילקה כחו"מ פ"ז סכ"ט שנפסל לשבועה ע"י עדים, א"כ אף שנפטר לשלם מ"מ הרי יופסל לעדות ולשבועה וילקה ומלקות חמור מממון, ובדברי הרשב"א עמ"ש בחת"ס יו"ד רמ"א, מלה"ר ח"ב היקש אות י"ג, אמרי הצבי ריש ב"ק, ועתי"ט פ"ד מ"ה דב"ק, ושערי תורה ח"ד כלל ד' אות מ"ג:
ובפנ"י ב"מ ג': תד"ה בכולה, הק' אהא דר"ח מפ"מ מובמ"ק ישבע להמני' במגו דכ"ה, הכי לי"ל לר"ח טעמא דאביי ספק מלוה ישנה, וא"כ פן לא מגיע לו סמ"י רק כמו חצי החוב ולכן לא ירצה לכפור הכל, וכה"ק בתומים בכללי מגו אות ע"ד דמנ"ל מגו דהעזה לדידן דקיי"ל כאביי דסמ"י, ומובמ"ק במגו דכ"ה ל"ה מגו. ומ"ש לישב דאית לי' מגו דנ' לא ידענא וישלם לצי"ש החצי ע"ש, וזה תימה דכבר כ' תוס' ב"מ צ"ז. ד"ה ביום, דא"י ל"ה מגו דא"א עושה עצמו ברצון מסופק, גם מה שתי' בצ"ב סק"ד לדעת נמ"י כשמחל לו המ"י שוב אמרי' חשוד כו', א"כ אית לי' מגו דאי בעי מחל. ג"כ תימה להמחנה אפרים דמחילה בע"כ ל"מ, וג"כ אי"ל מגו דפן לא יתרצה אידך (המח"א הוא בהל' זכיה מהפקר סי' י"א, ובספרי פרי יוסף על גיטין מ'. הארכתי בזה, וע' בשער המשפט סו"ס כ"ב, וחלק"י בקבא דקושייתא קו' מ"ו הביא בשם הרא"ה דמהני, וכ"ה באבני מלואים ל' סק"א מסברא דמחילה הוי כמו סילוק ע"ש, ובחלק"י בהשמטות לקו' מ"ו, ועשו"ת הרד"ד קמא או"ח מ"ט:)
ונ"ל דבעה"מ וראשונים הק' דסמ"י יטעון הכי בפירוש, ותי' דל"ה נאמן לחטוף טליתו ש"ח ולומר כך וכך יש לי אצלך, לכן מערים לומר כולה שלי ושמעינן שאין לאדם לחטוף בש"ח ואפי' בפקדון דברשותא דמרא קיימא ע"ש, לפ"ז במוב"ק דמוחזק שוב יטעון בפירוש סמ"י וע"כ דרוצה לגזלו ולק"מ. וז"ש רש"י ובכולי כו' חשיד אממונא חשיד אשבועתא, והק' תוס' דמסקנא לא משמע הכי כו', משבועות הפקדון שלא שלחתי יד ומנסכא דר"א ע"ש, ולפ"ז לק"מ דבשלמא שם משביעין אותו ול"ש חשיד כו', דאמרי' סמ"י יש לו וחטף ול"ש לטעון הכי דבפקדון ל"י נאמן כבעה"מ, וכן בנסכא ל"י נאמן דג"כ בא להוציא ממון דיש ע"א שחטף, דל"ד כלל להך דעיזי שהביא בעה"מ, דשם אית להם עכ"פ מגו דלקוח משא"כ בנסכא, ומה דנפיק מרשות מ"ק אית לי' ע"א, ובטח אם יטעון ל"י נאמן (וער"מ פ"ג ה"ה מגזילה דחוטף שלא ברשות גזלן, גם אשתמיטי ל"ש כר"ן שבועות דאיירי שראו בידו ע"ש) משא"כ כאן ל"ש סמ"י דהוא המוחזק ויטעון בפירוש. ועפ"ז ניחא קו' המקנה ופנ"י קידושין מ"ג. בשנ"ע, דאף אם בעלמא מלוה בעדים צריך לפרעו בעדים היינו באין לו מגו, אבל הכא א"ה אומרים אהדרינהו ללוה הי' נאמנים במגו דעשינו שליחותך ופרענו למלוה ואינן נוגעין כלל, ובפנ"י הק' דמה מגו זו דאהדרינהו הא אין לחשדם על גזל רק סמ"י גבי מלוה, ומס' ממונא לא פרשו דאיתא בחזרה כמ"ש בב"מ ו'. ולהכי לא אמרו אהדרינהו דא"כ יצטרך הלוה לשלם והם אינם רוצים לגזלו, משא"כ על המלוה יש להם סמ"י, ולהנ"ל א"ש דהריטב"א הק' דמה מגו דאם יאמרו אהדרינהו יחייבו לשלם למלוה, דפסקינן הולך כזכי ול"ה להם להחזיר שלא כדין, ותי' די"ל דאדעתא דמצי למהדר בי יהיבנא לי' וא"כ עדיין לא זכה המלוה ע"ש, והנה השליח יכול לאחוז המעות ולומר מלוה יש לי גם ממלוה והנני אוחז במעות מכח שדר"נ, והמלוה אינו מודה לו כ' הסמ"ע קכ"ה סקי"ט דאם יש לשליח מגו נגד המשלח נאמן ע"ש, והתם אין לו מגו כיון דהולך כזכי, משא"כ כאן כ' ריטב"א דאיירי בפירוש כשלא זכה בו המלוה, וא"כ לסמ"ע נאמנים לטעון מ"י אית לנו גבי המלוה, כיון דאם יטענו החזרנו ללוה הי' נאמנים, וכן נמי אם טענו מ"י לנו ממלוה הי' נאמנים אף דהמשלח יצטרך לשלם שנית וכמ"ש הסמ"ע שם, ול"ק קו' הפנ"י דאם נאמר כאן החשש סמ"י הדר"ק בעה"מ יטעון בפירוש, דכאן אינו ברשות המלוה אוחז, כריטב"א ושפיר הי' נאמנים כסמ"ע, וק' יטעון בפירוש א"ו דל"ש מ"י:
ובילדותי אמרתי על התשו' הרא"ש כלל ס"ו סי' ח' דמגו במקום עדים פסולים ל"א (והובא ג"כ בכללי מגו מכנה"ג אות י"ח, נה"מ סי' ח' קצה"ח פ"ב סקט"ו, ועשו"מ רביעאה ח"ג קמ"ה) וק' על רבה שמובמ"ק יהיו נאמן במגו דכ"ה, די"ל דתורה מיירי שהתובע יש לו עדים פסולים, וי"ל דהב"ח הק' דהוי מגו לאפטורי משבועה ול"א מגו, ועו"ק על התי' א"א מעיז כו', ובאמת פסקי' מגו דהעזה וכש"ך בכ"מ אות ו', אך א' מתורץ בחברתה, דבאמת אמרי' מגו לאפמ"ש, ורק בהעזה עם לאפמ"ש ל"א ע"ש בש"ך, וזה שהק' רבה נהמני במגו, ותי' דהעזה ולאפמ"ש ל"א, וסברות הרא"ש ג"כ דיהי' העזה להכחיש אף בפני עדים פסולין ודמי' למגו במקום קול, וז"ש לתי' הגמ' אבל בהקושיא עדיין ל"ה ידעינן חילוק בין העזה לאין העזה ואמרי' מגו אף אם פסולין וז"פ: ובתוס' ב"מ ד'. ד"ה וש"מ, הק' להמני' ג' במגו ב', ובע"ב ד"ה הודה הק' להמני' דאי בעי כפר בכלים ומוב"ק קרקעות, ובתומים בכ"מ אות קי"ג ד"ה ושבתי תי' קו' הנ"ל על מובמ"ק מגו דכ"ה הא הוי לאפמ"ש, וחידש דרק באופן דאף אי יהיו אמרי' מגו לאפמ"ש מ"מ יהיו מקום לחלות השבועה ל"א מגו אבל אי יהי' אמרי' מגו לאפמ"ש לא יהיו בשום פעם חלות השבועה אמרי' מגו לאפמ"ש דעכשיו דאמרי' מגו ליכא כלל דין שבועה, ושפיר הק' רבה להמני' במגו דכ"ה ול"י בשום אופן שיחייב שבועה אמרי' מגו לאפמ"ש, וענב"ת חו"מ כ', וא"ש ב' קו' תוס' הנ"ל דכאן שוב יקשה מגו לאפמ"ש ל"א, דהקו' ל"ה על כל מובמ"ק רק בסלעין או בהודה בקרקעות שפיר ל"א מגו לאפמ"ש:
ובפרי יוסף דף מ' הבאתי קו' ר' משולם בתוס' ב"מ ג'. וכתו' י"ח. דמנ"ל כ"ה פטור, ואי"ל דילפי' מע"א דאי' כ"ה חייב למה צריך לע"א דאיצטריך לטבסעפ"ע, וק' אי כ"ה חייב לא משכחת טבסעפ"ע דישלם לו, ויתבענו בחזרה שפרע לו בחנם ותובע מסופק וא"י לישבע ומשאיל"מ, ועד המסייע אינו פוטר משבועה כש"ך ע"ה סקס"א, ופ"ז סקט"ז. ונלע"ד וגם ליישב אמאי לא תי' תוס' דאיצטריך ע"א לנסכא דר"א דיהי' ע"י העד משאיל"מ, ע' בקול שמחה, ובמפרשי הים מרובה אות ל"ו, ושו"מ תליתאה ח"א שצ"ה. ונר' דק' על תוס' דאיצטריך לטבסעפ"ע הא מרא דשמעתא הוא רבה, ובשבת כ"ב. אי' אמר אביי כ"מ דמר עביד כרב ופרש"י רבה, א"כ כל מה דסובר רב רבה ס"ל כן, ורב לא ס"ל משאיל"מ בשבועות מ"ח. בחזרה שבועה לסיני, א"כ רבה נמי לא ס"ל מתוך א"כ לא משכחת טבסעפ"ע, דתוס' ב"מ צ"ז., הק' מובמ"ק יהיו נאמן במגו דא"י, ותי' א"א טוען ברצון מסופק, וכאן בטבסעפ"ע יהי' נאמן במגו דא"י דרבה לי"ל מתוך, ואי"ל כתוס', ז"א דתוס' כ' טעם כי אז נראה שהתובע אומר אמת שטוען ברי והוא שמא, וכאן שהתובע ג"כ טוען שמא ל"ש זה, וע"כ רבה דלי"ל מתוך לא מצי ליסבר טבסעפ"ע חייב, ועכצ"ל דמיירי הא שכ' תוס' לטבסעפ"ע היכי ששניהם טוענין שמא, והמלוה הביא ע"א והלוה מודה שלוה ממנו, אלא שא"י אם פרע והוי א"י אם פרעתיך, ובב"ק קי"ח. אי' בתובעו ואומר א"י א"פ חייב ממון, ובאינו תובעו רק לוה בא ואמר הלוותני ממך וא"י א"פ פטור וחייב לצי"ש, ובחו"מ ע"ה ס"ט, ולהנ"ל דלרבה דלי"ל מתוך לא משכחת טבסעפ"ע היכי שנתבע טוכן ברי דאית לי' מגו דהוי אמר א"י אם הלויתני, וחזינן דתביעה ע"י עד לא דמי לתביעה דבע"ד. ויש לחדש דאע"פ דא"י א"ש חייב ממון מ"מ כאן שאינו תובעו רק עפ"ע, ובטענו בספעפ"ע היכי שנתבע טוען ברי פטור לגמרי לרבה כנ"ל, א"כ י"ל כיון שהנתבע טוען ג"כ שמא א"י א"פ אינו חייב רק שבועה, דבעלמא בטוען ברי חייב ממון אבל בטוען בספק דהדין דפטור כמ"ש שם בב"ק ורק מחמת העד טענו, ומחמת העד לחוד ג"כ פטור היכי שנתבע כ"ה דרבה לי"ל מתוך, ולא משכחת אליבי' טבסעפ"ע חייב, וא"כ הוא אינו תובע לו דא"י ורק מחמת העד, וכל חיובו רק מחמת שהודה בהלואה וא"י א"פ, ממילא י"ל דחייב רק שבועה. וא"ש קו' ר"מ דהא ע"כ מיירי דהלוה נמי טוען שמא א"כ ל"י ליתבע ממנו שפרע לו בחנם ול"צ המלוה לישבע, ול"ק דאיצטריך לנסכא דר"א, דרבה לי"ל מתוך רק הטעם משום איא"פ. ומצאתי בתשב"ץ בחוט המשולש ח"א י"ד דהיכי דפליגי אליבי' דתנאי לא אמרי' זה דכל מילי דמר עביד כרב, וע"ע בר"ן פ"ק דסוכה דהיכי דלא פליג שמואל לא עביד כרב, ול"ק נמי קו' השב יעקב יו"ד נ"ז ע"ש:
פסוק יב:עד רש"י עדים, ובשפ"ח ל"ל ב' עדים דע"א פוטר משבועה, וכה"ק בפני"פ, ובאמת הוא קו' שטמ"ק ב"ק י"א., וע"ס כה"צ ואמה"צ שם אריכות. ודברי שאול מ"ת כ' לחו"מ ש"ג ס"י דרועה שרואה זאב שטורף אם יכול להציל חייב ואם אינו יודע חייב לשלם ג"כ וכמו שכתוב בש"ך, ובמתוך כו' אין עד המסייע פוטר וי"ל דאיירי בכהאי גווני שאינו יודע אם צריך להציל וצריך ב' עדים, ובאוה"ח כ' אפי' לר"מ דחייב בפשיעה בקרקעות ועבדים, יודה בהקדשות שפטור גם בפשיעה, ועשו"מ רביעאה ח"ב קנ"ג שהק' מנ"ל הא, ובאמת בהלכה ב' לענין חיוב פשיעה לא חשב הר"מ הקדשות ע"ש, וגם בפנ"י ב"מ נ"ח. כ' ג"כ דבהקדשות מהראוי ליפטר בפשיעה דגם מזיק בהקדש פטור עש"ה, ובקוי אור, ושו"ת פינות הבית צ"ד בזה. ובשו"ת בית אבא כ"ד השואל טלית להתפלל ונגנב אי חייב לשלם, ע"ס רמ"א דבמתנה עמ"ל פטור מאונסין, ויש פוטרים גם מגניבה ואבידה עסמ"ע סקכ"ט, ובס' שנות חיים כ' דע"כ לא פטרו פו' הנ"ל אלא אם נותן לו בפירוש במתנה עמ"ל, אבל בכה"ג ששואל לו טלית בדרך שאלה, רק דאנן סהדי מכח אומדנא דמוכח דנתן לו במתנה עמ"ל, הרי יש כנגד זה אומדנא דמוכח שלענין אחריות הי' כוונתו להתחייב כשואל ע"ש, וכעין זה כ' בנה"מ שם סק"ט. ובספורנו כ' להיפך שסתם משאיל בקירוב דעת כזה הוא נותן מתנה ע"ד שיחזיר שאפי' לדעת האומר שבמתעמ"ל חייב באונסין, זה מטעם שהתנאי ע"מ מבטל המתנה אם לא יקוים התנאי, אבל בזה שהוא מתנה ע"ד להחזיר בלי תנאי, הנה כ"ז שהוא בידו מקבל הוא שלו אע"פ שלא יחזרנה אח"כ, ולא יתחייב על כל מה שיארע בה עכ"ל, ועתוס' ב"מ צ"ו. ד"ה ונשאל, דענין בעליו עמו הוא חידוש, וע' דברי שאול מ"ת דמ"א: בזה:
ובחו"מ שד"מ ס"ד השואל כו' ובזמן שמשאיל אומר א"י ישבע וע"י גלגול ישבע ששכירה מתה או שא"י, והק' הש"ך סק"ה דבע"ה סט"ו אי' אם טען בגלגול א"י הו"ל משאי"ל ואמאי פסק כאן דישבע א"י. ונ"ל ע"פ שי' פו' דשבועת שומרין אפי' בלא עדים ושטר, ולא נאמן במגו להד"מ והחזרתי דקיי"ל מגו דהעזה לאפמ"ש ל"א, ולהכי מחויב לישבע ש"ש דבזו הטענה אינו מעיז, לפ"ז כיון דהגלגול הוא על אותה הפרה שישבע ששכירה מתה והשומר א"י והי' מתשאיל"מ, א"כ שפיר הו"ל מגו דלהד"ם או החזרתי והוי פטור מש"ש, וממילא ל"ה משאיל"מ, והו"ל מגו לאפטורי ממונא ואמרי' מגו דהעזה ופטור מעיקר שבועה ול"ש גלגול, ובשלמא בשאר גלגול שבועה דהגלגול הוי מילתא אחריתא, להכי אמר דנשבע על עיקר אף דממילא על הגלגול הוי מתוך אבל בזה דהגלגול הוא על אותה הטענה שמתה כדרכה, שישבע שאותה השכירה מתה כדרכה, א"כ אי נימא דיתחייב לשלם אית לי' מגו להד"ם או החזרתי ופטור ולית כאן שבועה, כן אמרתי לתרץ קו' תוס' ב"מ צ"ז. ד"ה ביום דבגמ' מוקי כשע"ש ואף דבלא"ה ה"מ, ולהנ"ל א"ש, ואח"כ מצאתי בחי' הרי"מ שתי' כן, ולענ"ד דתוס' שפיר הק' דאמאי צריך לרבות בפרות לוקמי' בהפקיד לו בעדים ושטר דלי"ל מגו והוי על הגלגול מתוך כו', הקיצור דבלא עדים ושטר ל"ה מתוך ע"י גלגול, דא"כ יהי' פטור מעיקר שבועה ולפ"ז ל"ה מתוך, אבל מ"מ צריך לישבע ע"י גלגול שא"י, דאף דישבע על הגלגול א"י יתחייב עיקר שבועה דמגו דהעזה לאפמ"ש ל"א, ושפיר פסק המחבר דישבע ע"י גלגול א"י, אמנס בסי' ע"ה דגלגול ל"ה על זו הטענה, הביא י"א דאמרי' על גלגול מתוך:
עוי"ל קו' הש"ך וקו' תוס' הא מחויב שבועה כדרכה מתה ועי"ג שכירה מתה וכיון שאי"ל הוי מתוך, ונ"ל דרשב"א ור"ן כ' דלהכי מחויב השומר לישבע אפי' באפקיד לי' בלא עדים ושטר, וא"נ במגו להד"ם משום כי רמא רחמנא שבועה עליו כי אמר נאנסו, היינו משום דחיישינן דלמא אמר בדדמי, וסבר שהוא אונס ואינו אונס כב"מ צ"ג. אי ידעית כו' דמצי לעבורי חדא חדא, וכיון שכן כי איכא מגו מה הוי וכי יוציאנו מגו מחששה זו ע"ש, ומתוס' שם מבואר דאי אית לי' מגו על הגלגול, אף דעל עיקר לי"ל מגו אפ"ה פטור משבועות גלגול ע"י מגו, דהק' דיהי' נאמן על הגלגול במגו דא"י ע"ש, וא"ש קו' תוס' דנהי דעל עיקר שבועה לי"ל מגו דהוי בדדמי, אעפ"כ אי הוי טוען בברי דשכירה מתה ל"ה מחויב לישבע ע"י גלגול, דאית לי' מגו דאם הי' רוצה לכפור הי' כופר להד"ם ול"ה שום שבועה, ואמאי ישבע דשכירה מתה או שאולה מתה, וזה ל"ה בדדמי אי שאולה או שכירה, וכיון דאית לי' מגו פטור משבועה, ולפ"ז כיון שטוען ברי הי' פטור מגלגול ממילא כשטוען א"י ל"ה משאיל"מ:
ולפ"ז לאחר שתקנו היסת ובלהד"ם מחויב שבועה ולי"ל מגו לאפטורי מהיסת ולהכי צריך לישבע על הגלגול כיון דלי"ל מגו, וממילא בטוען א"י הי' מתוך, אמנם ז"א דהא על שבועות התורה אית לי' מגו, ורק על דרבנן לי"ל מגו ולא מחייב רק שבועה דרבנן ול"א משאיל"מ. וא"ש קו' ש"ך דפסק המחבר שישבע על הגלגול שא"י, ול"ה מתוך דא"צ לישבע שבועה דאו' שבועת גלגול, דאי"ל מגו על הגלגול ורק מחויב שבועה דרבנן וכשא"י ל"ה משאיל"מ, ופסק דישבע שא"י, אבל בסי' ע"ה הביא י"א דגלגול אמרי' מתוך היכי דלי"ל מגו וא"ש:
ובזה י"ל קו' תומים צ"ד סק"ג על שטמ"ק שבהך תי' שכ' תוס' על מציעתא שהשוכר טוען ודאי ואין נשבע ע"י גלגול, ותי' דמיירי כשמאמינו המשאיל במה שאומר שמתה כדרכה, ואינו מזקיקו לישבע על כך, והביא דבזה א"ש גם רישא דלהכי פטור משבועה דשכירה מתה דמיירי במאמינו שמתה כדרכה, ולהכי ל"ה על הגלגול משאיל"מ. והק' תומים דאיך מתורץ הרישא דהך תי' במאמינו מ"מ כיון שטוען ברי ששאולה מתה, והלה אומר א"י ליהמן הך במגו של"ה מאמינו והי' מחויב שבועה, ואף עכשיו דמודה כדרכה מתה יהי' נאמן, ואי דהוי מגו להוציא הא בברי אמרי' מגו להוציא ע"ש. ולהנ"ל א"ש דבשער המשפט צ"ד סק"ב הוכיח מרשב"א, שכ' דלכך החמירה תורה ש"ש וא"נ במגו להד"ם או החזרתי משום דאמר בדדמי דסבור הוא דאנוס, והק' דקיי"ל ג' שבועות משביעין אותו לא פשעתי לא שלחתי יד ושאינו ברשותי, ואמאי ישבע שא"ב ושלא שלח יד ליהמן במגו להד"ם או החזרתי, א"ו שא"ב ושלא שלחתי יד נשבע רק ע"י גלגול כר"ס רצ"ד, והלכך ל"מ מגו לפטור מגלגול עכ"ד. ולפ"ז י"ל דגם תוס' ס"ל כך, והוי ק' להו קו' דצריך לישבע ע"י גלגול, ואי"ל כנ"ל דעל הגלגול הו"ל מגו, דהוי לאפטורי משבועות גלגול ול"א, וכ' שפיר דבתי' התוס' דמיירי במאמין מתורץ נמי רישא, דכיון במאמינו ליכא שבועה ורק דיהי' נאמן המשאיל לומר שאולה מתה במגו דל"ה מאמינו, ז"א דהא גם שואל ושוכר אית להו מגו להד"ם, ואי דל"א מגו לאפמ"ש גלגול, ז"א דבאמת ליכא השתא שבועה דהא מאמינו ורק דיהי' למשאיל שבועה, הא גם בשואל ושוכר אית להו מגו נגד מגו שלו ושפיר פטור השוכר וא"ש קו' תוס' אפי' לשיטתם וזה ב"ה עצה נכונה:
פסוק יב:רש"י ואם לחשך כו' ע' רא"ם ושפ"ח וברכות ז':, רש"י גיטין כ"ג: ד"ה ואם, ותוס' עירובין צ"א. ד"ה מי לחשך:
פסוק יד:אוה"ח שאלה בבעלים חייב בדיני שמים, וע"ס טל תורה ב"מ צ"ז. שהק' מגמ' שם נימא לי' אשקא מיא, והאיך קיהיב רבא עצה לעשות כן לכתחלה, ואולי כוונת אוה"ח בפשיעה אבל נאבד באונס פטור אף לצי"ש:
פסוק טו:יפתה רש"י מדבר על לבה עד ששומעת לו ובת"י וארי ישדל, שידול בל' ארמי כפיתוי בל' עבר, ורמב"ן לא כ"כ דכ' בפשט אונקלס דישדל כמו אשתדל עם ת', והוא מל' תחבולה לפתות ומתחלף הל' לר' כמו ומרד ואשתדיר מל' מרד, וכן כאן הכל א', מרד ותחבולה כמו שיחליפו מגלות במזרות (איוב ל"ח ל"ב), וכן נמלצו (תהלים קי"ט ק"ג), נמרצו (איוב ו' כה), ושרשרת שלשלת ע"ש. וכ"כ בזרע יצחק ר"פ שני דייני גזלות וגזרות א' וכמו באלמונותי' בארמונותי' ויגזול על ימין ודינו ויגזור ע"ש, וביד מלאכי רפ"ח כ' דדברי' דחוים, דל"ש חילוף אותיות רק אם הם ממוצא א', ול' יר' לאו ממוצא א', ודמיון מאלמונותי' אינו צודק דנגזר מל' אולם ושרשו אלם ולא מטעם חילוף אותיות כמ"ש רד"ק בשרשים, ומויגזל שגה ברואה דניתי ס' ישעי' ונחזי בסי' ט' י"ט כ' ויגזור על ימין והוא פלא, והגרי"פ בהגהותי' שם הצדיק הזר"י והביא הרמב"ן כאן דכ' כן, וע"ע בהערות על יד מלאכי ש' תרמ"ז שנ' דשגגות הקולמוס הוא בזר"י, וצ"ל ויגזור על ימין ודינו ויגזול והל' מתחלף עם ר', והביא ר"ש עוקצין פ"ב מ"ב שכ' גלעינן כמו גרעינין, הרי כזר"י, ועמ"ש בזה הפמ"ג או"ח אגרת שני' אות ש', ומקור ברוך במבוא דף קכ"ט וקל"ז:
פסוק טו:מהר ימהרנו רש"י יספיק מוהר כמשפט כתובה ורמב"ן דחה דאם ישאנה אינו נותן קנס ואם יגרשנה כתובה רק דרבנן, ורא"ם תמה דהרי פלוג' דתנאי אי כתובה דאו' ורש"י פסק דאו'. ועמל"מ פ"ג ה"ג מנערה ד"ה וראיתי שהק' דלא נחלקו רק בבתולה אבל בבעולה רק דרבנן, ובפ"ק דכתו' אי' אלמנה דכ' באורייתא מא"ל, אלמא דפשיטא דלכ"ע כתובת אלמנה מד"ס, וי"ל דטענת רמב"ן דבשלמא דאיכא שום כתו' מה"ת ניחא דהכי גזה"כ שהמפתה יכתב לה כתובה כדין בתולה מאחר שפיתה בתולה, אבל אי ליכא כתו' דאו' היכי קאמר מהר ימהרנו. ורא"ם תי' דרש"י סבר מה"ת וקנסו שיכתב לה כתו' כבתולה, וכ"ז לרש"י אבל לר"מ פ"י ה"ו מאישות דכתו' מד"ס מנ"ל דכתו' מפותה ר' כבתולה, ואולי דריש כרש"י, ומצינו כיוצא בזה בע"ע דכ' ויצאה אשתו עמו, ואי' ומי הכניסה מכאן שחייב במזונות אשתו ובני', וכ' ראשונים אע"ג דמה"ת אין בעל מחויב במזונות אשתו ובניו מ"מ כיון שמנהג שזן חייב האדון ה"נ כיון דמנהג נושא בתולה לכתוב כתו' חייב במפותה, וע' בנוב"ת אה"ע ל"ג, והפלאה ד"י: בתד"ה אלמנה ורביד הזהב, ופרד"י חיי שרה ד' קס"ד:
וברמב"ן דפיתה הטיית רצון בשקר, וכ' בטו"ז או"ח קכ"ז סק"ד בנוסח מתרצה ברחמים ומתפייס בתחנונים הוגה בדפוס חדש ומתפתה והוא שלא כדין, דרמב"ן כ' דפיתוי ע"ד שקר עכ"ל, ויש להעיר ע"ז הרבה, דביוצר שחרית יום א' דר"ה בשופר אפתנו ובברך כריעה, אבל יש מחזורים שכ' ארצנו במקום אפתנו, ועמד"ר נשא פ"י בפ' נזיר, ובד"ה איש או אשה כי יפליא, יואל בן פתואל שפיתה להקב"ה בתפילתו ועמת"כ, נמצא דה' מתפתה בתפלה. וע"ע רד"ק תהלים (ע"ה ל"ו) ויפתוהו בפיהם, לפי מחשבותם יפתוהו אבל הוא ית' אינו מפותה כי יודע לבבם כו', לפ"ז יש לתקן הנוסח ומתפתה בתחנונים דאנו מזכירים, דאף כי אין מחשבותינו שלימה בתשובה ורק פיתוי שקר הוא, אעפ"כ הוא ית' רחום מתפתה, אע"פ שאינו אמת, וע' תענית ח'. על ויפתוהו בפיהם. ובירמיה (כ' ז') פתיתני ה' ויפת, ובפסיקתא דברי ירמי' כ' כשחזר מענתות לירושלים ראה עשן בהמ"ק יוצא כו', צוח פתיתני ה' ויפת, שבהיותו בירושלים הגין זכותו שלא תחרב ירושלים, וכן בזה"ק תצוה קע"ט: ירמי' אסתלק ולא אהדר לאתרי' וחרב בי' מקדשא כו', ובתרגום שני דירמי' הי' בארץ שבט בנימן, ובילקוט ירמי' רמז ש', המורם מכל זה שבאמת ל"ה ברצון ה' שיהי' ירמי' בענתות רק כדי להרחיקו מירו' ונכון לפ"ז פי' פיתוי (ועיקר הענין יפלא דמקראות מפורשות שלא הניחו לירמי' שיצא מירו', והי' שם עד אחר החורבן, ע' ירמי' ל"ז ל"ב, ל"ח כ"ח, ול"ט י"ג, וצע"ג, וענובי"ת או"ח ק"ו שכ' עמ"ש רש"י, ירמי' וברוך שחזרו ל"ד חזרו לא"י אלא לבבל, וצ"ע מירמיה שם מ"ד כ"ח ישובון מן ארץ מצרים ארץ יהודה, הרי שהפליטים חזרו לא"י) וע"ע זה"ק ברא' מ"א. זכאין צדקי' דידעין למפתי' למארייהו כו', וכ"ה במדבר קכ"א., ובאמת גם לרמב"ן יצדק דאנו מבקשים מה' שיכון בחסד כסאו ולא בדין, ועל כזה שפיר יתכן לומר ומתפתה, וע' שמו"ר פ"ג בתחלה פתה פתיתי אותך מכאן ואילך דברי אמת אני מדבר עמך, וע' תו"א ונפ"ח או"ח באריכות:
ודיני מפתה בתולה מבת י"ב עד ו' חדשים שתתבגר חייב קנס נ' כסף ואם כנסה פטור לשלם, ואף באשה אסורה לו אי עבר וכנסה פטור מקנס, ובקטנה מג"ש ויום א' פלוג' ר"מ וחכמים אי יש קנס במקום מכר ברפ"ג דכתו', ובהמקנה דמ' כ' אף אי בקטנה יש מפתה מ"מ פיתוי קטנה אונס, וכל דיני אונס יש לו ונותן קנס אף בכנסה וכן שותה בעציצו ועמנ"ח מס"א. וברמב"ן תצא (כ"ב כ"ז) אשר לא צעקה בעיר, ולא ידעתי בדין הצעקה אם ראינו נערה שהחזיק בה וכו' ועשו"ת חכ"צ קמ"ה קמ"ו שהביא ר"מ פ"א ה"ב מנערה, דנבעלת בעיר ה"ה בחזקת מפותה, וכ' גם הר"מ ל"ק רק בידעינן שלא צעקה, אבל באינו ידוע אם צעקה אף בעיר י"ל דצעקה ואין שומע לה ומרמב"ן משמע כן ע"ש. אמנם המהרי"ק שורש קכ"ט הבין בר"מ דבעיר הוי בחזקת מפותה לעולם, ועשו"ת עבודת הגרשוני כ"ז, ובנבי"ת אה"ע כ"א כ' יותר דאפי' ידע שלא צעקה בעיר, כל שלא ידעי' אם נלחמה כנגדו, ל"ה בחזקת מפותה אף בעיר, והר"מ מיירי בידעי' שלא נלחמה והביא סיוע מרמב"ן. ומצאתי בשו"ת בית שלמה אה"ע י"א השיג עליו דאין ראי' מרמב"ן דכ' רק בידעי' דנלחמה, ובזה כ' אף שלא צעקה הוי אונס (והנ"ב בעצמו שם בסי' י"ח הביא לשונו), אבל בלא ידעינן כל שידוע שלא צעקה בעיר הוי בחזקת מפותה כמבואר ברמב"ן בפכ"ד, ואף הח"צ מודה כה"ג עש"ה, וכ"מ עוד בנ"ב שכ"כ כבסי' כ"א, בסי' י"א ד"ה ועוד, אכן בתשו' מהר"ם אלשקר צ"ד לא כ"כ, ואישתמיט לי' הר"מ אלשקר, והביא כמה ראשונים דהנבעלת בעיר אין סומכין על דבריה שהיא אנוסה עד שתביא ראי' שנאנסה, כגון שראו ששלף חרבו עליה או שסתם פיה שלא תוכל לצעוק, ועמל"מ פ"א ה"ב מנערה, ועשד"ח מער' אישות אות א' שציין לשו"ת צ"צ להג' מליובאוויטש ז"ל אה"ע ל"א בח"א, ועט"ח סי' י"א, וע"ע בפ"ת אה"ע ק' סקי"א שציין פמ"א ח"ג כ"ב, וחמדת שלמה ס', וברית אברהם אה"ע ע"ז, וע"ע בשו"מ תליתאה ח"א רע"ב, ושו"ת יד אלעזר י"ג:
פסוק טז:כמהר הבתולות, בבעה"ת כמה"ר נוטריקן כמה מהר הבתולות ר', ובשם הר"מ כ' כמהר עולה ר' אז יתר אחד וזה אם למקרא, וראיתי כמה פירושים ואינם נוח לי, והנכון מכולם דמאתים עולה כפל מהר, כי במאתים יש ב' ממי"ן, ות' ב"פ ר', ויו"ד ב"פ ה', וא' יתירה וקורין מָתַים בלי אלף, ועם א' הוא יש אם למקרא, וקורין כמהר בכ"ף הדמיון וזוז גימ' כ', או דצ"ל "כמוהר" עולה ר' זוזים יתר אחד ויש אם למקרא כלו' כדקרינן כמוהר מלא ו' ולא כמסורת כמהר חסר ועולה רע"א, וגימ' של ר' זוזים ר"ע: עי"ל כמהר היינו כמו "ריש" גימ' תק"י, וזה כמו "מאתים זוז" בגימ' תקי"א, וז"ש יתר א' ויש אם למקרא היינו בקריאה אין הברת האלף ניכרת ושוב עולה תק"י כמו גימ' של "ריש" וע"ע בקול תורה שנה ג' סי' כ"ו. או י"ל כמהר במספר קטן י"ג מאתים במ"ק י"ד, אבל מאתים נוכל לכתוב בלי א' מתים, ואז ג"כ במ"ק י"ג, וע"ס פני דוד. ובענין שווי מטבעות כמה הם עכשיו שקלים, ע' נחלת שבעה סי' י"ד, וחת"ס אה"ע ח"ב קס"ה, ונפ"ח או"ח של"ד סכ"ו:
פסוק יז:מכשפה ל"ת. ע' משכיל לדוד, וביבמות ד'. סמך כל שוכב עם בהמה מות יומת לסקילה, ובאור יקרות ופלפ"ח אי' דק' למה ל"נ מכשף כמ"ש רש"י כאן, ורק אי' במקובלים דמכשפה נקיבה בא ע"י ריבוי דם נדה, ומכשף זכר נעשה כשבא על בהמה, וא"כ על הקו' למה ל"נ מכשף לזה מתרץ הכ' שוכב עם בהמה מות יומת, א"כ למ"ל קרא על מכשף זכר שחייב מיתה, הא בלא"ה ח"מ דע"כ בא על בהמה לכן ל"צ לכתוב במכשף כ"א במכשפה. ובס' זכיות ח"ד פ"י כ' מה שלא כ' מכשף כי המחבר עם הנשים יותר מן הראוי הוא מבקש שלימות ממי שהוא למטה הימנו במדרגות, והוא דוגמת המכשפה שג"כ מבקשת שלימות מרוחות הטומאה שהן למטה ממנה:
ובסה"מ ל"ת ל"ד כ' ובשוגג חטאת, ועמל"מ רפ"א משגגות דבמכשף אין חיוב חטאת, וע"ע חינוך תקי"ח ודיני דחיי לאווין נ"ה. ובאמרי בינה ה' שבת סי' א' כ' לכאו' מה נ"מ בחומר לאו מעשה שכ' רמב"ן כאן, הא הוי לאו שא"ב מעשה ואין לוקין, ואף די"ל דנ"מ לעבור בלאו דאם מעלה אותה מן הבור שיעשה מעשה, מ"מ ממה שלא מנה הר"מ בה' סנהד' ללאו זה שיהי' בו מלקות, משמע דעיקר הכונה להמית אותה, והמסייע להחיותה אף שהוא במעשה אין לוקין א"כ מה חומר בלאו זה מעשה, א"ו דאף לאשב"מ מחויב לבזבז כל ממונו עש"ה, ובאמת כ"כ הריב"ש שפ"ז, ועמ"ש באריכות בפ' יתרו (כ' ח'), וע"ע ברביד הזהב שמיני (י"א כ"א), דנ"מ עוד דאיסור לאו לא ספינן לקטן, ואיסור עשה ספינן כמ"ש בתה"ד קכ"ה ע"ש עוד. ובמכילתא רי"א מיתתה בסייף ורע"א בחנק, וק' למה לא כ' בתורה מיתתה במה, וי"ל כדי שלא תוכל להנצל מהמיתה הכתובה בתורה, וכ' סתם ל"ת ורשות להרגה באיזה מיתה שיכולים, וכמ"ש בר"ש בן שטח שתלה פ' נשים באשקלון ערש"י סנהד' מ"ד:, וירו' חגיגה פ"ה ה"ה, וסנהד' פ"ו ה"ו. ומ"ש ביתרו (י"ט י"ג) לא יחיה נמי מבואר בקרא כי סקל יסקל או ירה יירה, ובחזקונו סקל אם קרוב, וירה בחצי אש אם רחוק, וניתן להמית גם במיתה אחרת ועכה"צ, ובהמעשה שהביא רש"י שם במוכם שנתחלפה מטתו, עשו"ת מהר"ם מרוטנבערג בסופו דהוציא מזה דעל עבירות קלות בצדיקים נפרעין מהם רק בעה"ז. ובר"מ פי"ד הי"ג מסנהד' דהמצוה על הב"ד להרוג, ובמנ"ח מס"ב הק' דמנ"ל זה, ודאי צריך לדונו בכ"ג, אבל אחר גמ"ד אם יש בכח הוא מצוה על כל ישראל להרגו, ואף שכ' שם בה"ח דהעומד על נפשו הורגין אותו בכל מיתה ואין רשות לשאר העם להמיתו, לפיכך אם נקטעו יד עדים פטור, א"כ המצוה אינה על כל ישראל, אך ע"כ מצוה על העדים, גם אי' שם אם עדים גדמין מתחלה יהרג ע"י אחרים, עכ"פ נראה דהמצוה על כל ישראל, ונשים ג"כ בלאו אם יכולים להרגו. ומענין שדים וכישוף, ערש"י שופטים (י"ח י"א), סנהד' ס"ה:, חינוך תקי"ג תקי"ד, תשו' הרשב"א תי"ג, ריב"ש צ"ב, ס' אור ה' מאמר ד' דרוש ו', ווי העמודים פ"ז, משנ"ח ה' עכו"ם סי' מ"ט נ', מד' תלפיות ענף אוב, נשמת חיים מאמר ג' פי"ב באריכות, ורד"ק ש"א (כ"ח כ"ד), והאידנא אין חוששין לכישוף ע' מג"א, ג' סקי"א ותפא"י סנהד' פ"ז אות ס"ט, ועמ"ש בפ' וארא נ'., נ"ב., נ"ג., ונ"ד.:
פסוק יט:זבח לאלהים יחרם, ערש"י ורמב"ן וביד שאול יו"ד רע"ו נשאלתי אי קודש ולכאו' חול אבל האריז"ל כ' דקדש, עפמ"ש סוף מנחות שבקרבנות לא כ' שם אלקים רק שם הוו', וז"ש בלתי לה' לבדו ולפ"ד קדש, ובשו"ת שער אפרים ס"ה כ' דחלילה לעשות מחול קדש, רק האר"י דרש מבלתי לה' לבדו רק שם הוי' וכן עיקר. וערש"י תשא (ל"ב ס"ז), כה אמר ה' והיכן דבר זבח לאלהים יחרם, וערמב"ן שאינו נלמד מפ' זבח כי אינו חייב מיתה, ותימה של"ה רש"י שם והוא בתדב"א, וערמב"ן סוף משפטים ובויקרא שנר' שרמז להאר"י, ועמ"ש ביתרו (י"ח י"ג), וקובץ כנסת חכמי ישראל מ"ג, ובשפתי כהן יתרו ד"ה ויקח יתרו, ושו"ת עדות ביהוסף ח"ב ל"ב ונח"ק. ובירו' ברכות פ' הרואה אם באה על אדם צרה ח"ו לא יצוח לא למיכאל ולא לגבריאל אלא לי ואני עונה לו מיד, וז"ש זבח כו' בלתי לה' לבדו, ועחת"ס או"ח קס"ו בתפלת מכניסי רחמים, ונפ"ח או"ח תקפ"א, ומ"ש הרבה בפרד"י תולדות דקצ"ה., ותורה תמימה כאן אות קפ"ו:
ובסנהד' ס"ג. המשתף שם שמים וד"א נעקר מעולם שנ' בלתי לה' לבדו, וכ' תוס' לא דמי לחרב ה' ולגדעון, דלא אסור רק במידי דאלהות, וער"מ שבועות פי"א ה"ב, וברדב"ז שם הק' ממ"ב (ד' ל') חי ה' וחי נפשך, ותי' דנשי לאו דינא גמירי ע"ש, וק' ממ"ב (ב' ב') שאמר כן אלישע לאליהו, וש"א (כ"ה כ"ו) באביגל שאמרה כן לדוד, והית' נביאה במגילה י"ד. ובתו"ת תי' דאם הי' אומר חי ה' ונפשך הי' שיתוף אבל חי וחי הוי פירוד השתוף, וע' קידושין מ"ו. התקדשי לי בזה התקדשי לי בזה הוי כל אחת בפני עצמה:
ובתיב"ע כל מאן דדבח כו' יתקטל בסייפא, וע"ס אה"י שק' דעובד ע"ז בסקילה (דברים י"ז ה') ובמשנה סנהד' פ"ז מ"ד ומ"ו, וסקילה חמורה כמ"ש בסנ', וכ"פ הר"מ פט"ו ה"ו מסנהד', ופ"ו ה"ו מעכו"ם, ופ"ג ה"ג, וכן ת' בתצא (ל"ב כ"ז) (ומקורו ממכילתא ברש"י שם, ולפנינו אינה במכילתא ורק בילקוט שופטים רמז מ"ג). ומ"ש ביומא ס"ו: זבח וקטר בסייף וקאי אעגל, תי' שם ברש"י שעדיין לא נתפרשו ד' מיתות ב"ד ונידונו במיתת ב"נ סייף, אבל כאן שלדורות ואחר מ"ת למה ת' בסייפא, ונ' שכוונתו על אנשי עה"נ כדאי' שם בסנהד', אדרבה סייף חמור שכ' (דברים י"ג ט"ז) לפי חרב, וסיימו ומאי חומרא שממונם אבד, וזה מ"ש ונכסי יתגמרון וכסנהד' קי"א:, ור"מ פ"ד ה"ו מסנהד' ולכן גם בעגל שערב רב הי' כמדיחין את ישראל הי' מיתתם בסייף כרמב"ן שם, (ות"י יומא ורמב"ן שם כ' דהוראות שעה הי') ומפרש מלת יחרם בב' פירושים א', יומת כפרש"י כאן, וכ"כ בויקרא (כ"ז כ"ח) ורש"י סנהד' ס'., ב', עניני השמדת נכסין וכליון חרוץ אשר בממונו. עוד נר' שהמתרגם מפ' שמוסב על הגר מב"נ כראב"ע, דלישראל כבר הזהיר בעשה"ד ומבואר עם פי' הגר"א בסנהד' קי"א, שאי' באנשי עה"נ והמרובין בסייף לפיכך ממונם אבד, וק' ל' לפיכך, וכ' דמיתת אנשי עה"נ דאחר שראו ב"ד שהודחו רובם והתרו בהם, ניטל מהם דין ישראל והם כב"נ ונידונים בדיניהם, וב"נ בסייף וממונו אבד עכ"ל. ועכל"ח ראה אות ג' דהסביר דברי', אף שכל חייבי מיתות ב"ד ממונם ליורשיהם, בעה"נ שאמרה תורה שנפקעה מהם קדושת ישראל והם כב"נ, אמנם הבנים שלהם וקרוביהם שלא הודחו עמהם נשארו בקדושת ישראל, א"כ ממילא נפקע מהם הקירבה והם כמתים, ואי"ל יורשים וממונם הפקר וחרם, וכ"ה הדין בגר מב"נ שמיתתו בסייף וממונו אבד, ומתרגום ראי' לגר"א וכל"ח:
פסוק כא:כל אלמנה ויתום ל"ת, רש"י ה"ה כל אדם, אבל הר"מ פ"ג ה"י מדעות כ' רק אלמנה ויתום עובר בלאו וכ"כ החינוך ס"ה, ובמשנ"ח ה' דעות סי' ז' הביא סמ"ג סי' ח' כרש"י, והביא פלוג' ר"י ור"ע במכילתא. ובחינוך מביא הרבה דברים, מה שיתומים יותר משאר אנשים, הבא ליפרע מהם צריך שבועה, וב"ד טוענין עבורם, ובמעות שלהם ב"ד מכריחין לרבית דרבנן, גם מכריחין כל אדם שיפקח עיניו על נכסיהן, ואי' עוד במפו' שאפי' אלו שצריכים לימוד והדרכה, בר"מ פ"ו ה"י מדעות, צריך ליזהר שלא לענותם יותר מדאי, וע' שער בת רבים אריכות. ובב"מ ע'. ור"מ פ"ד הי"ד ממלוה אי' רק דחז"ל לא גזרו ביתומים ברבית דרבנן, ובמל"מ מפלפל אי צריך ב"ד להפקיע איסור רבית, דהם יכולים להפקיע ממון, והביא תשו' מהרש"ך אע"ג שמותר ליתומים לתת מעות בא"ר, מ"מ אם נתן אביהם ומת אין יכולים לגבות, ועש"ך יו"ד ק"ס סקכ"ו שכ' שלא ראה מנהג זה שיהי' מלוין ברבית מעות יתומים ורק ע"י היתר וע"ע בברכ"י שצוח על מנהג זה, וכן להלות מעות אלמנה ברבית, וענבי"ק יו"ד מ' שהתיר וע"ש בפ"ת. ובמנ"ח תמה על החינוך דאיך ב"ד יכול לכוף איש שיטריח עצמו בגופו ולהתעסק במעותיהם וההפסד יהי' שלו, וג"כ נסתפק בגר שנתגיירו בני' הקטנים אתו דאין להם דין קירבה דכקטן שנולד דמי, מ"מ אפשר דא"ע בלאו זה דיתום דהטעם שהם תשושי כח, וכאן יש לו אב, רק לענין התורה גזיה"כ דלא חשוב אב, וכן ישראל הבא על שפחה דהבן אינו מתייחס אחרי' מ"מ ל"ה יתום. ועל לאו זה אין מלקות, וכ' החינוך הטעם שיכול לומר שכוונתו לטובתם, ובהגהות מל"מ כ' שלא נח לו בזה, רק לפי שאפשר בלא מעשה דאף בדברים יש לא תענון, וכל שאפשר בלי מעשה אין לוקה אף במעשה, וכחינוך מ' שמ"ה שמ"ו תקפ"ג, ודעת הה"מ להיפך בפי"ג ה"ב משכירות דהיכי דמשכחת בו מעשה אף בלא עשה מעשה לוקה, ומנ"ח נסתפק אי נפסל לעדות כיון דחמור לאו זה:
פסוק כב:כי אם צעק, נרמז מ"ש בב"ב ט"ז. שטן ופנינה לש"ש נתכוונו כו', וק' מפ"מ נענשה פנינה דמתו בניה, ונלמד דאסור לצער חבירו אף אם לש"ש נתכוון, וז"פ אם ענה תענה אותו כי אם צעק, ר"ל אף אם העני' רק למען צעוק יצעק אלי שיתפלל לה', בכל זאת יחרה אפי כו', ע' בילקוט הדרוש וגן רוה. וג"כ ק' דפתח באלמנה והול"ל אם ענה תענה אותה, ואי' דמת מצטער בצער בני' ואשתו, וכמ"ש רש"י במדבר (כ' ט"ו), וברכות י"ח: ידע אבון בהאי צערא, וז"ש אם ענה את האלמנה תענה אותו את הבעל בקבר, ואם צעוק היתום יצעק אלי האב מהקבר ואשמע צעקתו של הבעל ואב. ויל"ד עוד דלא כ' ושמעתי כי חנון אני כמ"ש בפכ"ו בהשבת עבוט, וראיתי דכאן אסור באמת למסור דינו לשמים משום דאית לי' דינא בארעא, ואם צועק לה' שניהם נענשים, וכמ"ש בב"ק צ"ג, ולכן לא מסיים בי חנון אני דהשמועה הוא לרעה, וכמ"ש וחרה אפי והרגתי אתכם בל"ר, אבל בהשבת עבוט שמ"ע שמתן שכרה בצדה ואין ב"ד שלמטה מוזהרין עלי', ואז בודאי יצעק אל ה' כיון דלי"ל דינא בארעא, כ' כי חנון אני כי לא יענש עבור צעקתו אלי, ועמ"ש ברמב"ם פ"ו ה"י מדעות מזה:
פסוק כד:אם כסף תלוה, ערש"י ואוה"ח וברא"ם על מה שאחז"ל עמי קודם לא נצרכה דלישראל בחנם ולגוי ברבית, והק' למ"ל הא דאמרי' בנבלה להקדים נתינה לגר למכירה דגוי ל"צ קרא, דסברא דגר אתה מצווה להחיותו, וא"כ מה בגר נגד גוי כ"ש ישראל, ובשמע שלמה תי' דלר"מ פ"ה ה"ב ממלוה דמ"ע להלות ברבית לגוי לק"מ דאיצטריך עמי קודם דאל"כ הו"א גוי ברבית קודם דיש מ"ע, ואף להחולקים דאינו מ"ע מ"ע י"ל לפ"מ שהק' תוס' ע"ז כ'. ד"ה לר"מ, וחולין קי"ד: ד"ה עד וכי מי שיש לו חפץ למכור יתננה לגר ותי' דשאני נבלה שאינו שוה רק דבר מיעוט, הרי דאם גוי רוצה בשכר וישראל בחנם ימכור דחייך קודמין, וא"כ מה ראי' מנבלה, דס"ד כיון דלנכרי בשכר היינו ברבית דהוי כמכירת חפץ לא ילוה לישראל בחנם, ועמש"ל (כ"א ב'), ובכתר תורה על המצות בהקדמה, ובמשכיל לדוד ותשו' רמ"ע מפאנו קי"ג. ובס' נועם מגדים כ' עשיר אינו מתפלל על גלות רק העני, וז"פ א"כ תלוה, מל' חיבור שתחבר לך כסף תזכור משיח שנקרא עני ורוכב על החמור. עי"ל לפעמים רוצה לעשות טוב ויצרו אינו מניח לו, ז"פ אכ"ת, מל' כוסף וחשק, העצה את העני עמך שתענה ותרעיב עצמך ותרגיש טעם עוני אז תזכיר אותו ואגרא דתענתא צדקתא. ובהפלאה כתו' ס"ז: אם זה חובה ומדבר על העשיר למה תהי' לו כנושה, ש"מ את העני עמך, ממה שנתנו אבותיו לאבותיך, כי גלגל החוזר בעולם עש"ה. ובס' מעשה רוקח ח"ג פ"א, עה"פ קהלת (י"א א') שלח לחמך ע"פ המים, ע"פי אלשיך דממון עני פקדון בעשיר ורק אפטרופוס, דקיי"ל הנותן נכסיו לא' מבניו לא עשאו רק אפטרופוס (ב"ב קל"ב: וחו"מ רמ"ו ס"ד), כן ה' העשיר אותו שיתן לשאר עניים. ובס' כסא שלמה כ' ע"ז דמי שיש לו מזונות בצמצום ונותן צדקה, דזה אינו מופקד אצלו, בודאי שכרו גדול, וז"פ טוב עין הוא יבורך (משלי כ"ב ז') כי נתן מלחמו לדל, וז"ש שלח לחמך היינו הצריך לך ע"ש, ועס"ח תט"ו, ובפי' אזולאי שאותיות עני הם קודם כסף וע' נח"ק. ובב"מ ע"ה: מלוה בלא עדים עובר בלפ"ע, והוא א' מג' דברים שצועקין ולא נענין, וז"פ אכ"ת את עמי בפני עדים, ואת העני עמך שתתן צדקה בסתר, כמ"ש במשלי (כ"א י"ד) ומתן בסתר יכפה אף, ע' קרבן שבת ועיון יעקב שם:
והר"ר שמעלקא אמר את העני עמך בעת שאתה בעצמך עני, וכמ"ש המלוה לעני בשעת דחקו הכ' אומר אז תקרא ואני אענה (יבמות ס"ג.), וז"פ אכ"ת בשעה את העני עמך שבעצמך עני, וכן כבד את ה' מהונך א"ת מהונך אלא מגרונך (רש"י משלי ג' ט') כשתצטרך ליתן מגרונך לקמץ מפיך. (וע' תוס' קידושין ל"א. ד"ה כבד בשם ירו' א"ת מהונך אלא מחונך, ועב"י או"ח נ"ג בשם שבלי לקט, ובאה"ט סקי"ב בשם פסיקתא, ובהגהות הגר"ז מרגליות, ובתניא רבתא, ובגליון הש"ס לרע"א ברכות ל"ה. קודש הלולים אחלי' והדר אכלי' כו' שהביא ירו' פאה פ"ז ה"ה, לא מתמנעי רבנן בין ה' לח' וכמו הרואה הספד בחלום חסו עלי' בברכות נ"ז. וב"ק נ"ה. וע"ש במהרש"א, ובע"ז י"ט. הון מהבל ימעט, אם עושה תורתו חבילות חבילות, וע"ש במהרש"א ובירו' מע"ש פ"ב ה"ב, ושבת פ"ז ה"ב, וצ"ע רשב"א ברכות ל"ה: וע"ש בפנ"י. וע"ע שבת ק"ד. הץ כמו חץ, וע"ז: הוצא חציצא, עירובין נ"ג: חרדל הר דל, ונ"ד: צחורות כמו צהורות, מגילה ט"ו. התך שחתכוהו מגדולתו, קידושין ס"ב, הנקי חנקי. שביעית פ"ג מ"ד סהר סחר עתי"ט, מו"ק ב'. שלחין מן משלה, ר"ה כ"א. מהריא כמו דמהריא דם תהא אחריתו, מנחות נ"ג: המילה חמלה, ס"ו: ה' דנתעלסה כמו ח' חיטו וק"י. ההרס החרס, שבת ס"ב: פתהן יערה פתחיהן כיער, יומא נ"ד. הדרה חדרה, סנהד' ל"ט: הזונות כמו חזיונות וק"ג. התוך חתוך, ב"ב צ"א. הזאת נעמי חזיתם נעמי, ר"ש כלים פ"ג מ"ד חידוק הידוק, עירובין ק"א. כחדק שמהדקין הרשעים, וכלים פט"ז מ"ד קיחותי' ובר"ש קיהותי', בסוטה ו'. מדחה אתה ובגליון מדחה, תוס' גיטין כ"ה: ד"ה ומיחל כמו מיהל. וע' ליקוטי דינים בסו"ס מהרי"ל דקפ"ז. דמכאן סמך למדינות שמדברים ח' כמו ה'. וע"ע בגליוני הש"ס ברכות שם שמביא הרבה מהנ"ל, ובעדיות פ"ה מ"ב בחרדלית, ופה"מ להר"מ הרדלית, ומנחות ל"ז. ידכה ה' כהה, ואימא ידך שבכח א"ל מי כ' בחי"ת וצ"ע בזה, וע"ע תענית י'. חשכת מים וחשרת מים קרי ב'. הכשרת, ודריש ח' ה' וע"ש במהרש"א ויש עוד הרבה חילוף ח' וה'). וז"פ אשרי משכיל אל דל ביום רעה (תהלים מ"א א') בשעה שהמלוה בצר, וגם הא דלא כ' אשרי נותן דל, הכונה שתומך הדל לא רק שמחיה אותו ממש כי עני חשוב כמת רק גם מחכימו, כי עני עשתונותי' מבולבלים ודעתו בלתי מיושבת, ומי לנו גדול מר' יוחנן כשגזלו ממנו הי' ר"ל שאל לו ולא השיב, א"ל לבא בכיסא תלי', בירו' סופ"ח מתרומות, דכל האברים תלוים בלב, ולב תלוי בכיס (וע' מקו"ב ח"ד ד' תתקי"ח.) וכשיתמוך אותו נעשה משכיל, והחוזה מלובלין ז"ל אמר מ"ש אל דָל בקמץ ולא בפתח לרמז לדל אשר פיו פתוח ואינו ביישן אינו המצוה גדול כ"כ רק לדל בקמץ שקומץ פיו ובוש מלשאול לזה צריך להיות משכיל להרגיש דוחקו ולתמכו בדרך כבוד:
ודודי הגרע"א ז"ל האבד"ק לוטימירסק בהשמטות לאור דוד על אסתר (ב' ב"ב) כ' אל תגזל דל כי דל הוא, שלא יגזול ממנו ענין הדל באמרו שהוא עשיר וא"צ לצדקה "כי" לשון "דלמא" דלמא דל הוא באמת ע"ש, ועמ"ש בפ' תרומה (כ"ה ג') ובענין הזכרת שם עה"ס, (ועשה"ג אזולאי ז' סקכ"ו והקדמה לשו"ת פמ"א ומנחת שמואל). עוד אי' בשבת ס"ג. גדול המלוה מעושה צדקה פרש"י שאינו בוש, וז"ש אכ"ת את העני עמך יוכל להיות העני עמך שאינו בוש, אך בצדקה טוב של"י עמך רק ליתן לגבאי צדקה והוא יחלק, ועירו' ערלה פ"א ה"ד דאכל מן חבירי' בהית לאסתכלא בי', וז"פ (איכה ג' ל') ישבע בחרפה, וז"פ אכ"ת את העני עמך דעי"ז יהי' העני עמך בדומה לך, וכסנהד' ל"ו: ונשאת אתך בדומין לך. וג"כ כ' המפו' פשט בתהלים (קי"ב ג') הון ועושר בביתו, אם יתעשר יתן מעותי' בביתו וקונה חפצים יקרים לביתו, אבל וצדקתו עומדת לעד אינו נותן יותר מכפי שנתן עד עתה, וז"פ א"כ תלוה מל' התחברות את העני עמך תזכור גם העני. עוד פי' דבפ"ו מ"י מאבות אין מלוין לאדם לא כסף וזהב רק מעשים טובים, וז"פ א"כ תלוה לאחר המות אין מלוין רק את העני עמך מה שנתת לו. עי"ל לשי' רש"י והביאו רמ"א יו"ד ק"ס סט"ז, דע"י שליח ליכא איסור רבית, וז"ש א"כ תלוה בעצמך את העני בינו לבינך, ותלוה אותו בלא שליח, אז לא תשימון עליו נשך. עוד ראיתי דא"כ תלוה הוא מצוה מתרי"ג מצות, וכמו שאסור ליטול שכר על מצוה דמה אני בחנם כו' בבכורות כ"ט., כמו כן אסור ליטול שכר על מצות הלואה, וק' למ"ל לאו ברבית ת"ל משום מה אני בחנם, וכמו זה הק' תוס' שם על נוטל שכר לדון דבטל, למ"ל קרא ושוחד לא תקח ע"ש, ותירוצם ל"ש כאן, וצ"ל דאיצטריך היכי שהמלוה מפסיד ע"י הלואה כגון שיכול להרויח בהמעות, דבכה"ג אין מצוה להלות אבל משום רבית אסור:
וראיתי במ"ש ונא על תצריכני לא לידי בו"ד כו' מה יאמרו הרבנים דכל פרנסתם ע"י אחרים, וי"ל דיש ג' כתות בנותני צדקה ומחזיקי ת"ח, א', החושבים כי משלהם נותנים וכחם ועוצם ידם עשו החיל הזה, ב', יודע שאין נותן משלו, ורק עשר בשביל שתתעשר ונותן כעין הלואה לה', כמ"ש מלוה ה' חונן דל והוא עמלק"פ, ג', שלעמלק"פ ויודעים שהוא מה' תן לו משלו כו' ורק אצלו בפקדון, וז"ש לא לידי מתנות בו"ד כת א', ולא לידי הלואתם כת ב', כ"א לידך כו' שרק מידו הקדושה למען לא נבוש דהנצרך לבריות פניו נשתנים ככרום (ברכות ו'.), ומכת ג' אינה בושה, ובזה י"ל בביצה ט"ו: קו' תוס' הסתירה עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, היינו לבריות כאלה שאחז"ל הנצרך להם פניו נעשים ככרום הם כת א', אבל מכת ב' התירו חז"ל על שבת היינו שנותנים בהלואה, ועז"א לוו עלי ואני פורע, וע' מה שכתבתי בזה בפ' ויקהל (ל"ה ב'):
פסוק כד:ל"ת לו כנשה לא תשימון עליו נשך, וק' למה הכ"ף כנשה, (וי"ל הכף מורה שאף שרק נדמה בעיניו כנושה אסור, כב"מ ע"ה:) ועוד ק' למה לא כ' לא תקח ממנו נשך. ועוד מה ענין זל"ז, והגר"י דיסקין ז"ל מבריסק אמר, דאם א' מלוה חבירו וירא פן ידחה אותו זמן רב, יעשה בערמה לשום עליו נשך כדי שימהר הלוה לשלם שלא יתרבה הנשך, ובאמת כשישלם אח"כ לא יקח ממנו הנשך דכוונתו הי' רק שימהר לשלם הקרן, ורמזה תורה שגם זה אסור, וז"ש לא תשימון אף שאין רצונך ליקח הנשך רק לשום עליו לבד כדי שיזדרז להשיב מהר החוב, וע"י שתקצוב רבית אתה כנשה, כי זה דוחק אותו לפרוע מהר אסור ופח"ח. ומשטחיית ס"ח תקל"ב נראה דכל המלוה ברבית עובר על לאו ל"ת לו כנשה, וכשי' המ"מ ברפ"ד ממלוה אף שאין דוחקו לפרוע, וכ"ה דעת החינוך מס"ז, ומשמעות רש"י סו"פ א"נ הוא רק בתבעו ודחקו, ועתי"ט סו"פ א"נ בזה, ובמהר"מ שיף שם כ' מסברא דנפשי' דכל מלוה בריבית עובר על לאו ל"ת לו כנשה, ולא הזכיר מהמ"מ וחינוך, וע"ש בהגהות הגר"מ אריק ז"ל על ס"ח דפוס לבוב ובמנ"ח:
פסוק כה:שלמת וגו' היא שמלתו, התחיל שלמה ומסיים שמלה ע"ס תאומי צביה מ"ש בזה, ואנכי ביארתי יותר ממקומות רבות, שמלה מורה על בגד חשוב, שמלה לך קצין תהי' לנו (ישעי' ג' ו'), ושמלות (בא י"ב לה) ערש"י, והסירה את שמלת שביה (תצא כ"א י"ג) ערש"י וספרי, לא ילבש גבר שמלת אשה (תצא כ"ב ה) פי' בספרי תכשיטי נשים, וכן תעשה לשמלתו (שם כ"ב ג'), ובב"מ כ"ז. מה שמלה שיש לה סימנים לפי שהוא בגד חשוב, ושמת שמלותך עליך (רות ג' ד'), ובשבת קי"ג: אלו בגדי שבת, אבל שלמה בגד פשוט "של-מה", ושלמות בלות (יהושע ט' ה' וכ"ב ח'), על שלמה (משפטים כ"ב ח'), דשבועות שומרין אפי' על בגד פחות, ושכב בשמלתו (תצא כ"ד י"ג), וריח שלמותיך (שה"ש ד' י"א), אפי' הבגדים התדירים היינו המצות הנהוגות כל יום מ"מ הם חדשים אצלך, ולפעמים יפול על בגד א' ב' תוארים למשל לעשיר נקרא בתואר שלמה ואותו בגד לעני נקרא שמלה, וז"ש אם חבל תחבל שלמת רעך (כב"ק ח'. מה דרכו של בעה"ב להוציא פחות שבכלים), אע"פ שהוא בגד פשוט אמנם בעניים הוא שמלה חשובה, וגם אצלו הוא כסותו, ככסות בגד חשוב, כנדרים נ"ה: הנודר מכסות מותר בשק ויריעה, ול"ק מדה"ב (ט' כ"ד) וכלי זהב ושלמות נשק, די"ל מלת ושלמות מחובר לנשק דבמלחמה הם חשובים יותר מכלי זהב, וע"ע במ"א (י' ב"ה) ושמלות ונשק, וי"ל דוא"ו מן העודפים כרש"י וישלח (ל"ו כ"ד, ואיה וענה, וצ"ע מתהלים ק"ד ב', עוטה אור כשלמה) ועמ"ש בזה בפרד"י ויצא דר"ח: ובהערות שם, הרבה מזה:
פסוק כו:והיה כי יצעק. הרה"צ מגאסטאנין ז"ל אמר אפי' הצדק אתך, כי יש לך ולמשכונו טענות צודקות, אעפ"כ כי יצעק העני אשמע לו כי חנון אני ולא אוכל לשמוע צעקת העני, וכ"ה ברשב"ם כאן, ועתוס' ר"ה י"ז: ד"ה שלש, וצ"ע כסותה בל' נקבה, וי"ל עפמ"ש בחו"ה שער הכניעה פ"ז דמי שמחרף לחבירו נוטל ממנו עבירות שלו והוא נוטל מצות שלך, ומצות הם לבוש לנשמה בג"ע ולבוש בקבר ובכל ערב קודם שינה צ"ל שרי לי' מרא מאן דמצער לי, וצריך למחול לכל המבזה אותו. וז"ש אם חבל שלמת רעך היינו המצות שעשה רעך לקחת ממנו ע"י שביזה אותך, תזהר שעד בא השמש תשיבנו לו שתמחול לו בערב כי הוא כסותה להנשמה ובמה ישכב אם תקח ממנו המצות שהם לבוש, וא"ת מה יועיל אף אם אתה תמחול לו מ"מ השי"ת לא ימחול, עז"א לא תדאג ע"ז, כי והי' כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני, וע"ע בס' בית אהרן בקונ' אהל אהרן דף קל"ח בזה: ובזה"ק יתרו פ"ו: וי למאן דההוא מסכנא יקבל עלוהי למאריה, דקריב למלכא יתיר מכלהו דכ' והי' כי יצעק וכו' מ"ט דדיוריה דמלכא בהני מאני דתבירי וכו' וע"ש בניצוצי אורות בשם חו"י קע"ו דה"ד שלמים ברמ"ח אברים ולא חסרים, וע' מג"א נ"ג סק"ח דש"צ יש ליזהר מבעל מום כו' וע"ש בנפ"ח שציין לפסיקתא דר"כ פל"ט בע"מ כשר לתקוע בר"ה, וע"ס של"ה פסחים דרוש ד' מצה עשירה, ווי עמודים פ"ז, ובשו"ת מהר"י מברונא כ"ה הביא מאו"ז שאין למנות ש"צ בע"מ ע"ש, ובאמת באו"ז ה' ש"צ סי' קט"ז הביא להיפך שמותר:
פסוק כז:אלקים ל"ת ונשיא בעמך ל"ת, ערמב"ן קדושים (י"ט י"ד) על ל"ת חרש, דהוסיף לאו אחר במושלים נשיא ודיין בעבור שדרך אנשים לקללם בחדרי חדרים כו' והם במשפטים יעמידו הארץ, וער"מ פכ"ו ה"א מסנהד' כל המקלל דיין עובר בל"ת אלקים ל"ת, וע' חינוך מ' ע', ומלשונות אלו הוציא הברכ"י חו"מ כ"ז סק"ד דרק בדיין קבוע הלאו ל"ת, ולא בז"ב לו א' כו' ע"ש, והלאו רק בשם ובלא שם רק איסור, והמקלל לוקה ב', א' שהוא ככל ישראל, וא' משום דיין, ועסה"מ ל"ת שי"ז קילל חבירו עובר בלאו, ולדיין בב' לאווין, ולנשיא בג', ובן נשיא לאביו ד', וע"ס דיני דחיי לאווין רי"ח, ובתומים צ"ו סק"ה מקלל בכתב פטור דאל"כ אינו מוכח דלאו שאב"מ לוקה במקלל מפסוק והפלה כו' דלמא הפ' מיירי בכתב, (וע"ל כ"ב כ"א) ואם עדים מעידים שגידף בודקים ושואלים מה שמעתם, ובירו' סנהד' פ"ז וכי אומרים לי גדף, ובתי"ט כ' דנתכוון רק למצוה ע"ש בפ"ז מ"ה, ועי' מה שכתבתי בזה בפרי יוסף בסוגיא דנודרת, ובמנ"ח מ"ע כ' אם נתברר שהעיד בשקר חייב העד משום מגדף, וברכת ה' רק במפרש שם, ובקצה"ח כ"ח סק"ה נסתפק אי מהני חזרה תכ"ד על לשעבר, דאפשר ל"מ חזרה רק מה שאמר על להבא אבל בשבועה שלעבר ל"מ, והביא ראי' מנדרים פ"ט. תכ"ד כדיבור חוץ מהקדש מגרש ומגדף, ומגדף הוא לשעבר והי' מהני חזרה אי לאו משום חומרא דמגדף עש"ה, ובלאו זה עחו"מ כ"ז ובמפרשים שם:
פסוק כח:מלאתך ודמעך ל"ת, רש"י ל"י לשון דמע ועא"ע ורשב"ם, ובזית רענן כ' דיש נדר בעת הרווחה לו ויש נדר בעת צרתו, ויש בנ"א לאחר שנושע לא ימלא נדרו, וז"פ מלאתך מה שקבלת עליך בהיותך בדעה מיושבת ומלאה, ודמעך בהיותך במחשבות שונות ומדומעות ע"י צער, ל' דמע תערובות, תהי' מוזהר בב"ת, שאלמלא כן בכור בניך תתן לי שבעון נדרים בנים מתים ר"ל. וע' בהכותב בע"י ברכות נ"ט. ד"ה מ"כ דגשמים נקראים דמעות, משמע דמפרש דמעך המעשרות על התבואות הגדלין ע"י גשמים, או דמרמז ל"ת הגשמים ע"י חטא עיכוב המעשרות, וכרש"י ראה (י"ד כ"ב) לא תגרמו לי לבשל גדיים של תבואה וכו', וע"ס קו הישר פרק ס"ח שהביא קו' דרש"י סותר עצמו מתמורה ד"ד. דכ' הפשט דמע לפי שהיא מדמעת ועולה בא' ומאה מפיק לה קרא בל' דמוע, ועמ"ש בפ' תשא (ל"א י'). ובתי"ט שם הק' עליו שהרי זה אינו אלא מדרבנן וכ' לפי שנוהגת בלח, ובכורים רק ביבש דאין מביאין בכורים רק מפרי ולא משקה בחולין ק"כ., וע' במשנת ר' יוסף במשניות ווילנא פ"ב מ"ו מתרומות ובסתירות רש"י עשו"ת חת"ס אה"ע ח"ב ק"ע ומהאריכות לא העתקתי:
פסוק כח:רש"י שלא להקדים המאוחר ורק כסדר, בכורים אח"כ ת"ג ואח"כ מעשר, וע' תמורה ד'., תרומות פ"ג מ"ו, ושמו"ר פל"א, והדין בדיעבד אי הקדים מהני ול"ש אעל"מ מגזה"כ ואין לוקין, ר"מ פ"ג הכ"ג מתרומות, ובתד"ה ואיתמר בשם ירו' דאם מקדים עובר ג"כ בעשה, ואיסור זה חל רק על התבואה שנגמרה מלאכתה וראה פני הבית, אבל אם לא נקבע למעשרות מותר לאכול ארעי, ואף קבע אינו אסור מה"ת, וא"ע בלאו אם הקדים בשבלים כפרש"י שבת קכ"ז: ד"ה שהקדימו, ועמנ"ח מע"ב, וע"ע רש"י ביצה י"ג., ירו' תרומות פ"ג ה"ג. ובשו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב קל"ח העיר בדבר חדש, איך מהני שאלה לתרומה אם כבר הפריש מעשר אחר תרומה, הרי אם ישאל על התרומה ויצטרך להפריש תרומה מחדש נמצא שהקדים מעשר לתרומה ועבר בל"ת, ומפאת זה צידד, דבאמת א"י לשאול על התרומה רק אם לא הפריש עדיין מעשר, או כששואל על הפרשת מעשר ג"כ עש"ה, ובהדו"ע פ' וישלח מאמר קס"ה כ' דהשאלה עוקרת רק מעשה הפרשה, ולא עוקרת המחשבה ורצון והוי כחשב לעשות מצוה ונאנס שג"כ עשה מצוה, ומה"ת ל"ה הברכה שבירך בשעת הפרשה לבטלה אף ששואל אח"כ ע"ש, ולפ"ז י"ל דל"ה מקדים מעשר לתרומה דעדיין נשאר המחשבה של הפרשת תרומה, ויל"ע בזה, וע"ל (כ"ג ז') מ"ש בזה בשם ח"ס: וע"ס יכהן פאר תמורה ג'. דהק' דבקרא כ' לא תאחר משמע דקפידא על האיחור, ובגמ' אי' המקדים תרומה לביכורים משמע דקפידא על ההקדמה אך לפמ"ש שם דהוי מעשה דבדיבורו איתעבד מעשה דנעשה מחולין תרומה, כמו שפרש"י משמע דעיקר האיסור בשביל שמקדים התרומה, דאם נאמר דאיסור בשביל איחור הוי לאשאב"ח. וע"ע בגליוני הש"ס על ירו' זרעים כ"ב אות כ"ו, דיש חידוש מירו' דמאי פ"א ה"ד דמותר להפריש מע"ש תחלה ופודאו ועושהו מע"ר, וע"ש ברידב"ז הואיל ונעשה אח"כ מן השני עצמו ראשון לית לן בי' משום הקדמת שני לראשון ע"ש אריכות, וע"ע ירו' תרומות פ"ג ה"ג, ובלקח טוב כלל ה':
פסוק ל:ואנשי קדש ת"ל ובשר וגו', ותיב"ע טעמין חולין בדכותא, ומכאן שאוכלי חולין בטהרה נקראים אנשי קודש, ועתוס' חולין ב': ד"ה טמא, ובהגהות רי"פ כ' שלא ידע מקומו, ובהגהות שם מנוב"י כ' שהוא בילקוט תצא ע"ש, וט"ס והוא בילקוט תשא רמז שפ"ו, והייתם קדושים אזהרה לבנ"י שיאכלו חולין בטהרה כו', ובזה"ק משפטים קכ"א. תואר קודש גדול במעלה מקדוש דקודש הוא שמעצמו הוא קדוש, וקדוש מורה שיקבל השפעת קדושתו מאחרים וע' אה"י, ונרמז בזה הבטחה שאם יהי' אנשי קדש אז לא יבואו לאכילת טריפה, וכחולין ה': השתא בהמתן ש"צ אין מביא תקלה ע"י צדיקים לא כ"ש, וע"ש בתוס' דוקא באכילת איסור, והובא בס"ק מעשיות מקדושים שנתנו לפניהם מאכלות אסורות ואירע סיבות שונות ולא שמו לפיהם, וע' חדושי מהרא"ך או"ח תרמ"ח בזה והביא שהחוזה מלובלין ז"ל הביט ביין ואמר זה כשר וזה נסך:
ובס' נוצר חסד פ"ד ה"ט מאבות כ' הגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח, בשם צדיק א' שאמר קודם פטירתו ששלשים שנה הי' רב ולא אירע כתם באשה ולא שאלה בפסח, ולא בעניני תערובות או"ה, ולא שרפה בעיר, וז"ש הגס לבו בהוראה, מתמה עליו התנא, שוטה, האיך יהיה זה רשע וגס רוח, שהרי בכל אלה אתה חייב שאתה רשע, ואחר כל זה יש לך גסות ע"ש, ובזה"ק כאן קכ"ב. ובגין דאינון קדש אסור לאינש למיקרא לחברי' בשמא דגנאי ולא לכנאה שמא לחברא וענשי' סגי כו', ההוא דלייט לחברי' א"ל ר' ייסא כרשע עבדת, א"ל רשע לא קאימנא לי' אלא כרשע דאחזי מלה כרשע, א"ל ודאי לא אתחייב מנלן דכ' (איכה ב' ה') היה ה' כאויב ולא אויב, היתה כאלמנה ולא אלמנה, דאזיל בעלה למדינת הים, ועי' בפסקי מהרא"י מתה"ד קל"ה ורנ"ז, שאלה בזה בקורא לחבירו אתה כממזר אי הוי כמו שקראו ממזר, וערדב"ז תצ"ב, ובהגהות נצוצי אורות על זה"ק דפוס ווילנא, ועב"י חו"מ ת"כ, ורמ"א סעיף י"ח, ועמד"ר איכה א' עה"פ היתה כאלמנה, ואסתר א' עה"פ כשבת, בשבת אין כ' רק כשבת המלך, ישיבה שאינה ישיבה כו', וע"ע ביומא ל"ז: כטבלא, ועמ"ש בזה בחכ"צ ע"ז, וע"ע שו"ת בית נאמן כ"א אות ה' בענין דאף למ"ד כל העומד לעשות כעשה דמי, מ"מ ל"ח כעשה ממש רק לענין דינא חשבינן לי' כעשה אבל לא דבעצם כן הוא, ועשו"ת מהרשד"ם יו"ד מ"ו גבי מליח כרותח ועמ"ש בפ' בא (י"א ד'), ותרומה (כ"ה מ') וע"ע יומא כ"ב: כבן שנה כו' אחויאו כו', ועי' בגליוני הש"ס שם. ועי' מקו"ב ח"ג ד' תתכ"ד דמ"ט נקראו רבנים דיינים וחזנים כלי קודש, ועי' בזהר שמות רי"ח, ברות (ב' ט') והלכת אל הכלים אילין צדיקיא דאקרין כלי ה', נושאי כלי ה' בישעי' (נ"ב יא), ואלה האנשים משתמשים הציבור בהם להוציא דבר ה' כל אחד לפי ענינו:
עוד כ' בזהר כאן דקכ"ב. כ' דינו לבקר משפט עד דלא ייכלין ולא ישתון דכ' ל"ת על הדם, דכל מאן דדאין בתר דאכל ושתי כאלו חייב דמא דחברי' בממונא וכ"ש בד"נ, ועי' שבת ד"י. וחו"מ ה' ס"ג, ולא הוזכר כלל שאסור לדון אחר אכילה, ובסנהדרין ז': מ"ד דינו לבקר משפט אם ברור לך כבקר אמרוהו וכו', הרי דהגמ' לא אוקמי' הקרא על קודם אכילה, וגם קרא ל"ת על הדם דרשו הרבה דרשות בסנהדרין ס"ג, ובפענח רזא ויקהל כ' דמשה עד זמן אכילה של חצות ישב לשפוט, ובס' רזא דמאיר שם כ' בפירושו לזהר הנ"ל, ועי' כריתות י"ג: אין שתויי יין רשאי להורות, ובשבועות י"ח: עש"ה בזה:
פסוק ל:ובשר בשדה טרפה ל"ת, עסה"מ כלל ט' דלוקין ול"ה לאו שבכללות, עתו"ס מכות י"ח. ד"ה ולילקי, ויומא ל"ו: ד"ה לאו, וכ' דיש מ"ע בטריפות להשליך לכלבים, אך מוני המצות לא מנו זאת למ"ע, וגם אי' שם בנבלה שמצוה לגר, וג"כ לא מנו למ"ע ועמנ"ח מע"ז, ובפיוט אתה הנחלת במוסף יום א' שבועות מביא טריפה להשליך ונבלה למכור, וצ"ע שלא הזכירו ראשונים ואחרונים שיהיה מ"ע בפ"ע, והכ"מ פ"ד הי"ז ממ"א כ' דכל דבר שהוא מב' שמות אין מצטרפין כגון נבילה וטמאה, אבל נבילה וטריפה מצטרפות, והטעם דטריפה תחילת נבילה, ועלח"מ ואור חדש קידושין נ"ז ד"ה בפיסקא ברש"י כאן, ובא"ע כ' דטריפה יש בה חולי סם המות וגרוע מנבילה, ולכך לא נתן להאכיל לגר, וצ"ע מחולין ל"ז. דנבלה גרועה מטריפה ע"ש, ובשבת ק"ח., ועי' דברי שאול מ"ת:
פסוק ל:רש"י ק"ו לטרפה, עי' ברכת אברהם פסחים כ"ב שהק' דבסמוך פרש"י בשר דתלוש מן חיוא חיתא כת"א והיינו במה"ח, ובחולין קכ"א: קיי"ל נכרי מוזהר על אבמה"ח ובמה"ח, ולפ"ז מה ק"ו איכא מנבילה לטריפה דבנבילה ה"נ דמותר, אבל אבל בטריפה במה"ח אסור ליתן לנכרי משום לפ"ע, ונ"ל עפמ"ש בחולין ק"ב. ר"י ל"ת הנפש עם הבשר זה אבמה"ח ופרש"י, נפש משמע דוקא אבר שלם, ובשר בשדה טרפה במה"ח, ור"ל ל"ת הנפש עם הבשר אבמה"ח ובמה"ח, ובשר בשדה טרפה זה בשר מן טריפה, ונ"מ בין ר"י לר"ל דבסנהדרין נ"ז. ב"נ מצווה על אבמה"ח מאך בשר בנפשו דמו ל"ת, וכ"כ ר"מ רפ"ט ממלכים, א"כ לר"י דלא יליף מהנפש רק אבמה"ח, גם בשר בנפשו דקאי אב"נ לא נצטוה רק אאבמה"ח, ולר"ל דמהנפש גם במה"ח אז ב"נ מצווה גם על בהמ"ח, ובכ"מ הק' על הר"מ בפ"ט הי"א ממלכים דב"נ מצווה על במה"ח מאך בשר בנפשו, ובפ"ד ממ"א פסק כר"י דא"ח בישראל על בהמ"ח אלא משום טריפה, וע"כ פירושו כמ"ש הנ"מ בין ר"י לר"ל, וא"ש רש"י שפירש בשר בשדה טריפה על בהמ"ח היינו כר"י, נמצא דמהנפש לא מרבינן רק אמה"ח, א"כ בשר בנפשו דכ' בב"נ קאי רק על אמה"ח ולא נצטוה כלל במה"ח ושפיר ק"ו מנבלה:
פסוק ל:רש"י אין ה' מקפח כו', ובח"ס כ' עפמ"ש בב"ב ח'. פרנסינו ככלב וכעורב, דרבי לא רצה לזון ע"ה, אבל באמת גם להם זכות בתורה במה שמחזיקים לת"ח, ואף אלו שאין מחזיקים ת"ח, יש להם עכ"פ זכות במה ששותקין מלחרוץ לשונם נגד ת"ח, ובאליהו שעורבים הביאו לו בשר ולחם (מ"א י"ז ו'), ובכלבים מצינו זכות שלא חרצו לשונם במצרים (בא י"א ז'), וז"ש פרנסינו כעורב וכלב שגם לע"ה יש זכות כמו עורב וכלב:
וברמב"ן כאן עחת"ס ח"ו בחדושיו לע"ז דל"א, שהק' אחרי שכל רפואות מטבעי גופים ואיך ראי' מגופי עכו"ם לישראל וכמ"ש בגמ' אינהו חבלי גופיי' ע"ש, ובירחון אהל מועד שנה א' סי' ה' בשם הגר"מ אריק ז"ל כ' מגיטין ע'. דר' שימי עביד לעכו"ם רפואה, והק' תוס' דאסור לרפאות, ותי' דעביד להתחכם שידע לרפאות לישראל, א"כ מבואר דלמדין מעכו"ם לישראל, ומחלק ע"פ רמב"ן כאן, ובעל עקדה שער ס', דהכוונה דחביל גופיי' היינו שמטמטם המוח ושכל בלבד ולא הגופים ע"ש, אכן יש לחלק בין להוודע המחלה דיכולין מגוף לגוף אחר משא"כ להוודע הרפואה, ובהדי' אי' בנדה ל': איכא גופא דלא מקבל סמא, והח"ס אפשר דאיירי בדרך כלל:
פסוק ל:באברבנאל באנשים שהולכים ליצד ביערות, ענובי"ת יו"ד סי' י' דלא מצינו רק בנמרד ועשו ואיך ימית ישראל בע"ח רק לבלות זמנו ע"ש, ומה שהבאתי בזה בפרד"י תולדות דקפ"ג:, וצ"ע שלא הביא גמ' ע"ז י"ח:, ואו"ח שט"ז ס"ב דאסור לצוד חיות, ועשו"ת שמש צדקה יו"ד י"ח ונ"ח, וס"ח תרס"ז, תשו' מהר"י מברונא ע"א, מו"נ ח"ג פי"ז לא שנשחט ע"ד אכזריות ושחוק כו', ובסנהד' צ"ה. נפק לשכר בזאי ובערוך, ובחולין נ"ד. דר"י רישבא, ומקו"ח על ס"ח שם ובענין דלצורך אדם לית בי' משום צעב"ח, וגם אי מותר לגרום צב"ח, ע' שבו"י ח"ג ע"א, יד אפרים קט"ז, דרכי תשובה כ"ד סקנ"ט, ומאסף אחיאסף חו"א סי' ה', ויגדיל תורה תרצ"ג חו"א סי' ז' אריכות. וע' פמ"ג או"ח ש"ח באשל סקס"ח אף למ"ד צב"ח דרבנן, בשבת דאו' דכ' למען ינוח עשה לו נייחא, ובס' טל תורה שבת קנ"ד: הק' דמגמ' שם משמע להיפך, וי"ל דהפמ"ג איירי בבהמה שלו, אבל בשל חבירו או הפקר אפי' בשבת דרבנן, לכך לא דחה צב"ח בישול כלי מהיכנו דאפשר להפקירו כשבת קל"א: