פסוק א:אם במחתרת ימצא הגנב וכו'. דוקא כשבא דרך מחתרת כגון חותר בבית ליכנס. אבל נכנס בחלון או דרך פתח דמים לו דלא בא להרג כי אמר בלבו. אם יעמד בעל הבית בפני ממונו אברח דרך פתח או חלון:
פסוק ב:אם זרחה השמש עליו. כלומר שבא ביום אין דינו להורגו כי דמים לו. פי' דמים מעות כלומר יתן מעות ויפטר וכן אמר שלמה לא יבוזו לגנב כי יגנוב וכו'. וכתב ונמצא ישלם שבעתים וכו':
פסוק ג:חיים שנים ישלם. פ"ה דקאי לחיים לתשלומין. שלא ישלם מתים. וי"מ דקאי להך דקאמר לעיל דכשטבח ומפרש הכי הקרא כשלא טבח שלא ישלם כי אם שנים מפני הכפל:
פסוק ה:שלם ישלם המבעיר וכו'. בבבא קמא דריש אמר הקב"ה אני הצתי איש בציון דכתיב ויצת אש בציון אם כן עלי לשלם אותה הבערה:
פסוק ה:על כל דבר פשע. כ"ל דב"ר בגימ' אהר"ן. פשע שפשע על שור במעשה העגל על חמור שעשו ערב רב שעלו אתם והוא מצרים שנקרא חמור כדכתיב בשר חמורים בשרם. על שה שהחטיאו ישראל שנקראו שה פזורה. על שלמה. על צלם ע"ז. ושי"ן וצד"י מתחלפות. על כל אבדה. זה נמי לשון ע"ז. כדכתיב אבד תאבדון. אשר יאמר כי הוא זה. כי אמרו לעגל זה אלהיך ישראל כדכתיב בדברי הימים עד האלהים זה משה דכתיב ראה נתתיך אלהים. יבא דבר שניהם של הקב"ה ושל אהרן. אשר ירשיעון אלהים זה משה. ישלם שנים אלו שני בני אהרן נדב ואביהוא שמתו. לרעהו זה הקב"ה:
פסוק ה:שבועת ה' תהיה בין שניהם וכו'. פ"ה שאם שלח בה יד ואח"כ נאנסה חייב באונסיה. ובמקום אחר פי' אפי' החזירה למקומה כגון ששלח בה יד פעם אחת חייב באונסיה לעולם. וקשה לר"ת דהא כתיב בקרא לעיל או נשבר או נשבה אין רואה. ומשמע הא אם יש רואה שנשבר או נשבה יביא עדים ופטור בלא שבועה. ולדברי רש"י מה מועיל לו מ"מ צריך לו לישבע שלא שלח יד מעולם. ודבר זה אין יכולים העדים לידע. לכך פי' ר"ת דאפי' שלח בה יד כיון שהחזיר למקומה פטור כי נאנסה אחרי כן:
פסוק טז:כמהר הבתולות. אומר ה"ר יהודה חסיד. מכאן יש רמז דכתובת בתולה מאתים זוז דכתיב כמהר חסר. ונדרוש הכי כמה ר'. כלומר כמה כתובת בתולה ר' זוזים מאתים זוז. והר"ם אומר כמוה"ר מלא עולה ר' זוזים חסר חד:
פסוק יז:מכשפה לא תחיה. פי' ה"ר אברהם בן עזרא. כמו מכשף והה"א יתירה:
פסוק יז:לא תחיה. לכך לא פי' מיתת מכשף בהדיא באיזה מיתה ימיתוהו לפי שאלו היה יודע מיתתו לא יוכלו להמיתו באותה מיתה. והכי פירושו מכשפה לא תחיה. לא יעמידנה בדין סנהדרין אלא כל היודע שהיא מכשפה יקדים להורגה. וכל הקודם זכה. ואם יביאנה לב"ד שמא תעשה מכשפות להנצל. וכן הוא אומר גבי כנעניים לא תחיה כל נשמה. שלא יביאם לב"ד. וכן מצינו בשמעון בן שטח שתלה שמונים נשים באשקלון ביום אחד:
פסוק יז:כל שוכב עם בהמה. לכך סמך שוכב עם בהמה למכשפה. לפי דמכשפות תעשה אשתך בהמה כדאמרינן בההיא דרכיב חמרא ואתיא חברתא וכשפה לה ואשתכח דרכיב איתתא בשוקא:
פסוק כ:זובח לאלהים יחרם. כל זה מענין מכשפות שדרך מכשפים לזבוח ולקטר לשדים ולאלהים אחרים. בלתי לה' לבדו. הא דכתב לה' לבדו לומר שאם זובח לשם ולאלהים עמו כמו הכותים. דכתיב בהו את אלהיהם היו עובדין. ואת השם היו יראים לכך כתיב לה' לבדו בשם ר' עובדיה הספרדי וחייב על ד' עבודות של פנים בין דרך עבודתם בכך בין לא יהיו עבודתם בכך אבל בשאר עבודות אינו חייב אלא אם כן יש עבודתו בכך:
פסוק כ:וגר לא תונה. אע"פי שאמרתי זובח לאלהים יחרם. בגר שזבח בגיותו כיון שנתגייר לא תוננו על מה שעשה כי הכל מחול הוא:
פסוק כא:כל אלמנה ויתום. מאחר שהתחיל לדבר בענוים נקט אלו:
פסוק כא:אם ענה תענה אותו. מילתא באפי נפשה היא. כלומר אם רוצה לענותך תענה אותו ואז תתענה:
פסוק כא:כי אם צעוק יצעק אלי. יש לפרש כי זה לשון דילמא. וה"ק שמא אם ראוי הוא ויצעק אלי שמוע אשמע צעקתו. ואם אינו ראוי לא אשמע צעקתו:
פסוק כא:שמוע אשמע צעקתו. פ"ה גיזם ולא פי' עונשם והוי כמו לכן כל הורג קין. וא"ת והלא פירש העונש דבתריה דכתיב וחרה אפי בכם. י"ל דהיינו כי צעק אל הקב"ה אבל כי לא צעק אל הקב"ה מן הענוי לא פי' מה דינו. והשתא הוי דומיא דכל הורג קין:
פסוק כא:נשיכם אלמנות. פי' אינו ר"ל אלמנות שמתו בעליהן ממש אלא קללה אחרת היא. ומה היא הקללה שילכו בעליהן בארץ מרחק. ולכך קרי להן אלמנות שלא יהא להם עדים שיוכלו להנשא וישבו עגונות ובניכם יתומים שלא יוכלו לירד בנכסי אביהם:
פסוק כד:אם כסף. אם זה חובה כמו אשר וכן ואם מזבח אבנים. ואם תקריב מנחת בכורים אבל אם כופר יושת. נהי נמי דר"ל בלשון אשר אינו קרוי חובה שהרי חובתו בא לו על גרמיו. ונגיחת שורו. ומשום הכי פירש הקונדריס דליכא כי אם ג' אם דמשמשין לשון חובה. וה"ר יהודה חסיד אומר לפי' נכתב בלשון אם לפי שפעמים שהוא לשון רשות כגון הלוה ואינו משלם:
פסוק כד:אם כסף תלוה את עמי. מדרש תנחומא כל המלוה לעני זוכה ליכנס במחיצתו של הקב"ה שנאמר אם כסף תלוה את עמי קרי ביה את עמי במחיצתי:
פסוק כד:במה ישכב. אף אני מזהירך שתשיבנו לו כי במה ישכב:
פסוק כד:כי חנון אני. אעפ"י שבדין לקחתו הימנו אני חנון ואינני רוצה שתדחקנו יותר מדאי ואם אתה רוצה ליפרע ממנו בקו המשפט גם אני כשיהיה לי חוב עליך אפרע ממך ומהו הצעקה שצועק אומר כן רבון העולמים נבראתי בצלמותך כמותו. והוא שוכב בהנאה במטתו ואין לי במה לשכב. אך קשה שלא מצינו חנון לרעה. לכך נראה לפ' הכי. עד בא השמש תשיבנו לו כסות יום. וכסות לילה עד הבקר ואם תעשה כן ושמעתי כי חנון אני. ר"ל כשיתפלל עליך על הטובה שעשית לו אשעה ואשמע תפלתו לפי כי חנון אני והיינו דכתיב כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך:
פסוק כח:מלאתך ודמעך לא תאחר. אלא לעולם הראשית תתן לי זהו בכור בניך. ומתוך שאתה נותן בעין יפה. תזכה לבנים הרבה ועל כן קוראין לזכר מלאתך לפי שיש שמחה כשנולד זכר:
פסוק כח:ודמעך. אלו נקבות שמוציאות מעות מכיס. כן תעשה לשורך אם תתן לי הבכור תתברכו השאר:
פסוק כח:שבעת ימים יהיה עם אמו. כלומ' מ"מ אע"פי שמהרתיך לתתנו לי לא תמהר להביאו קודם ח' ימים. דבתוך ז' הוא מאוס לפני לפי שבא ממקום הטנופת. וה"ר יוסף קרא פי' מלאתך ודמעך וכו' פי' שלא תאחר לישא אשה כאמ' בן י"ח לחופה. ותוליד בנים ואז בכור בניך תתן לי. ולאשה קרא מלאה לפי שכתוב בה בבטן המלאה. ודמעך אלו הבנים. לפי שהם מדמוע הזרע מאיש ומאשה:
פסוק ל:ובשר בשדה טרפה לא תאכלו וכו'. לפי ששמר העדר שלא טרף הזאב לא תהיה כפוי טובה לנגדו וכשיהיה לך טרפה תשליכנו לפניו. וכמו כן שלם לכלב שכרו שלא חרץ לשונו עליך בצאתך ממצרים אף כי היה עומד במשמרתו שדרכו לנבוח. ועוד כי גם האחרות שאינם בעדר שומר כי דרך רועים להעמיד כלבים לשמור הצאן מזאבים ומאויבים. לכן תשליך לו הטרפה: