פסוק א:אם במחתרת. דרש ר' ישמעאל, מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת, שנאמר אם במחתרת ימצא הגנב, ומה זה שספק על ממון בא, ספק על נפשות בא, ושפיכות דמים מטמא את הארץ וגורם לשכינה שתסתלק מישראל ניתן להצילו בנפשו, ק"ו לפקוח נפשות שדוחה את השבת .
(יומא פ"ה א׳)
פסוק א:אם במחתרת. אמר רבא, מאי טעמא דמחתרת, חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו והאי מימר אמר אי אזילנא קאי לאפאי ולא שביק לי ואי קאי לאפאי קטילנא לי׳ והתורה אמרה אם בא להרגך השכם להרגו .
(סנהדרין ע"ב א׳)
פסוק א:אם במחתרת. ת"ר, אין לי אלא מחתרת, גגו חצרו וקרפיפו מניין ת"ל ימצא הגנב – מכל מקום א"כ מה ת"ל מחתרת מפני שרוב גנבים מצויין במחתרת .
(סנהדרין ע"ב א׳)
פסוק א:אם במחתרת. ת"ר, אין לי אלא מחתרת גגו חצרו וקרפיפו מניין ת"ל ימצא הגנב – מכל מקום, א"כ מה ת"ל מחתרת, לומר לך – מחתרתו זו היא התראתו .
(שם שם)
פסוק א:אם במחתרת. תנא ר׳ חייא, במחתרת אין לו דמים, אבל חוץ למחתרת יש לו דמים .
(ירושלמי סנהדרין פ"ח ה"ח)
פסוק א:והכה ומת. ת"ר, והכה – בכל אדם, ומת – בכל מיתה שאתה יכול להמיתו .
(סנהדרין ע"ב ב׳)
פסוק א:אין לו דמים. ת"ר, אין לו דמים – בין בחול בין בשבת, מאי קמ"ל, ס"ד אמינא, מידי דהוי אהרוגי ב"ד דבשבת לא קטלינן, קמ"ל הכא דקטלינן .
(שם שם)
פסוק ב:אם זרחה השמש עליו. וכי עליו בלבד זרחה, ומה ת"ל עליו, תני חדא, אם ברור לך כשמש שאין לו שלום עמך הרגהו ואם לאו אל תהרגהו, ותניא אידך, אם ברור לך כשמש שיש לו שלום עמך אל תהרגהו ואם לאו הרגהו, קשיא סתמא אסתמא , לא קשיא, כאן באב על הבן, כאן בבן על האב .
(שם שם א׳)
פסוק ב:אם זרחה השמש עליו. וכי עליו בלבד זרחה השמש והלא על כל באי עולם זורחת, אלא מה זריחת השמש מיוחדת שהיא שלום לכל באי עולם, כך כל זמן שאתה יודע שאתה שלום ממנו בין ביום בין בלילה – ההורגו נהרג .
(ירושלמי סנהדרין פ"ח ה"ח)
פסוק ב:אם זרחה השמש עליו. יכול בא הכתוב לחלק בין יום ללילה שאם הרגו ביום חייב ובלילה פטור, ת"ל (פ׳ תצא) ולנערה לא תעשה דבר, מה להלן לא חלק הכתוב בין יום ללילה, אף כאן לא תחלק בין יום ללילה, ומה להלן אם היו לה מושיעין והרגתו חייבת אף כאן אם היו לו מושיעין והרגו חייב .
(מכילתא)
פסוק ב:דמים לו. ת"ר, דמים לו בין בחול בין בשבת. פשיטא, השתא בחול לא קטלינן בשבת מבעי, אמר רב ששת, לא נצרכא אלא לפקח עליו את הגל .
(סנהדרין ע"ב ב')
פסוק ב:דמים לו שלם ישלם. תניא, ר׳ אליעזר בן יעקב אומר, הרי שהיו לפניו כדי יין וכדי שמן ושברן ויודע שהיא בשלום עמו והרגו חייב לשלם, לכך נאמר דמים לו שלם ישלם .
(מכילתא)
פסוק ב:ונמכר. ת"ר, היתה גנבתו חמש מאות ושוה אלף זוז אינו נמכר, מאי טעמא, ונמכר אמר רחמנא, ונמכר כולו ולא חציו .
(קדושין י"ח א׳)
פסוק ב:ונמכר בגנבתו. בגנבתו ולא בכפלו ולא בזממו .
(שם שם)
פסוק ב:ונמכר בגנבתו. ת"ר, ונמכר בגנבתו, כיון שנמכר פעם אחת שוב אי אתה רשאי למכרו, והני מילי באדם אחד אבל בשני בני אדם נמכר ונשנה .
(קדושין י"ח א׳)
פסוק ב:ונמכר בגנבתו. האיש נמכר בגנבתו ולא האשה, דאמר קרא ונמכר בגנבתו, בגנבתו ולא בגנבתה .
(סוטה כ"ג ב׳)
פסוק ג:אם המצא תמצא. אתמר, מודה בקנס ואח"כ באו עדים , אמר רב, פטור, מאי טעמא, דכתיב אם המצא תמצא, המצא בעדים תמצא בדיינין, פרט למרשיע את עצמו, ולמה לי הא, מאשר ירשיעון אלהים (פ׳ ח׳) ולא מרשיע את עצמו נפקא, אלא ש"מ מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור .
(ב"ק ע"ה א׳)
פסוק ג:המצא בידו. אין לי אלא ידו, גגו חצרו וקרפיפו מניין, ת"ל אם המצא תמצא מכל מקום .
(שם ס"ה א׳)
פסוק ג:הגנבה. כשהוא אומר חיים – הרי חיים אמור, הא מה אני מקיים הגנבה – לרבות כל דבר .
(שם ס"ג ב')
פסוק ג:משור עד חמור. אחד שור ואחד כל בהמה לתשלומי כפל, דכתיב (פ' ח') על כל דבר פשע, א"כ למה נאמר בשור עד חמור – בפני שדבר הכתוב בהוה .
(ב"ק נ"ד ב׳)
פסוק ג:משור עד חמור עד שה. תנא דבי ר' ישמעאל, למה לי דכתב רחמנא שור וחמור ושה, חד למעוטי קרקעות שאינם מטלטלים , חד למעוטי עבדים שאין לך בהם אלא תשמישן וחד למעוטי שטרות שאינן אלא לראיה .
(ירושלמי ב"ק פ"ז ה"א)
פסוק ג:חיים שנים ישלם. [כיצד משלם], אמר רב, קרן כעין שגנב, תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין , מאי טעמא, אמר קרא גנבה וחיים, אמאי קאמר רחמנא חיים בגנבה – אחייה לקרן כעין שגנב .
(ב"ק ס"ה א׳)
פסוק ג:חיים שנים ישלם. תני, אין שמין לא לגנב ולא לגזלן , מנ"ל, א"ר אבא בר ממל דכתיב חיים שנים ישלם – חיים ולא מתים .
(ירושלמי ב"ק פ"א ה"א)
פסוק ג:חיים שנים ישלם. המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים ונגנבו או נאבדו ונשבע ואח"כ נמצא הגנב משלם כפל וד' וה' לבעל הפקדון, ולמה לא ישלם למי שהפקדון אצלו , א"ר יונה, כתיב חיים שנים ישלם, למקום שהקרן הולך שם כפל וד׳ וה׳ הולכין .
(ירושלמי ב"מ פ"ג ה"א)
פסוק ג:שנים ישלם. תניא, ר' יעקב אומר, שנים ישלם שלא בשבועה, או אינו אלא בשבועה, אמר אביי, לא לכתוב רחמנא שנים ישלם בגנב וליתי בק"ו מטוען טענת גנב, דאע"פ דבהתירא אתי לידיה אמרה תורה לשלם תרי, גנב עצמו דבאיסורא אתא לידיה לא כש"כ, ול"ל דכתב רחמנא שנים ישלם בגנב עצמו, לומר לך דאפילו שלא בשבועה .
(ב"ק ס"ד ב׳)
פסוק ג:שנים ישלם. המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים ונגנבו או נאבדו, שילם ולא רצה לישבע, ואח"כ נמצא הגנב משלם כפל וד' וה' למי שהפקדון אצלו, דכתיב אם המצא תמצא בידו וגו׳ חיים שנים ישלם, וכי אין אנו יודעים שאם ימצא הגנב ישלם שנים, ומה ת"ל שנים ישלם, אם אינו ענין לו תנהו ענין לשלפניו .
(ירושלמי ב"מ פ"ג ה"א)
פסוק ד:כי יבער. והא כיון דהבור ממונו והמבעה ממונו אם למדת על הבור שהוא חייב לא יהא חייב על המבעה ומה ת"ל כי יבער, ללמדך שהשן מועדת לאכול הראוי לה והבהמה מועדת לשבר בדרך הלוכה .
(מכילתא)
פסוק ד:כי יבער איש. אין לי אלא איש, אשה טומטום ואנדרוגינוס מניין, ת"ל (פ׳ ה׳) שלם ישלם המבעיר – מכל מקום [מכילתא].
פסוק ד:שדה או כרם. או כרם – לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו , דבר אחר, שדה או כרם, מה כרם יש בו פירות אף שדה שיש בה פירות .
(שם)
פסוק ד:ושלח וגו׳ ובער. תניא, ושלח – זה הרגל, וכן הוא אומר (ישעיהו ל״ב:כ׳) משלחי רגל השור והחמור, ובער – זה השן, וכה"א (מלכים א י״ד:י׳) כאשר יבער הגלל עד תומו .
(ב"ק ב׳ ב׳)
פסוק ד:ושלח וגו׳ ובער. ולכתוב רחמנא ושלח ולא בעי ובער, דמשמע רגל כדכתיב (ישעיהו ל״ב:כ׳) משלחי רגל השור והחמור, ומשמע שן כדכתיב (פ׳ האזינו) ושן בהמות אשלח בם, אצטריך ס"ד אמינא הני מילי היכא דשלח שלוחא אבל אזלא ממילא לא, קמ"ל .
(ב"ק ג׳ א')
פסוק ד:ושלח וגו' ובער. תניא, שן ורגל התורה מעטה בשמירתן, דכתיב ושלח ובער עד דעביד כעין ובער ועד דעביד כעין ושלח .
(שם נ"ה ב')
פסוק ד:ושלח את בעירה. אע"פ דבעירה בהמה היא, אפילו הכי חיה נמי בכלל נזקין דחיה בכלל בהמה .
(שם י"ז ב׳)
פסוק ד:ושלח את בעירה. מכאן אמרו, מסר צאנו לבנו לשלוחו ולעבדו פטור, לחרש שוטה וקטן חייב .
(מכילתא)
פסוק ד:ובער בשדה אחר. [בשדה אחר ולא ברשות המזיק] דאמר לו תורך ברשותי מאי בעי .
(ב"ק י"ג ב׳)
פסוק ד:ובער בשדה אחר. בשדה אחר ולא ברשות הרבים, מכאן לשן ורגל שפטורים ברה"ר .
(שם כ"ה ב')
פסוק ד:ובער בשדה אחר. מלמד ששמין על גב שדה אחר, כיצד, שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה יפה וכמה היא יפה עכשיו , והני מילי בפירות מחוברין דצריכין לשדה, אבל אכלה פירות גמורין כיון דלא צריכי לשדה משלם בעינייהו .
(ב"ק נ"ט ב׳)
פסוק ד:ובער בשדה אחר. [החצר של שותפין המיוחד לפירות ולא לשורים], וכן חצר שאינו של שניהן חייבין בהן על השן ועל הרגל, דאמר קרא ובער בשדה אחר – מכל מקום .
(ירושלמי ב"ק פ"א ה"ב)
פסוק ד:מיטב שדהו. מכאן לנזקין ששמין להן בעדית .
(גיטין מ"ח ב׳)
פסוק ד:מיטב שדהו. תניא, ר' עקיבא אומר, מיטב שדהו של מזיק ומיטב כרמו של מזיק, מאי טעמא, מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם – דהאיך דקא משלם .
(ב"ק ו׳ ב׳)
פסוק ד:מיטב שדהו. והתניא, כסף ישיב לבעליו (כ"א ל"ד) אפילו סובין, אלא במטלטלי כל מילי מיטב הוא, דאי לא מזדבן הכא מזדבן במתא אחריתא, לבר מארעא דליתב ליה ממיטב כי היכי דלקפוץ עלה זבינא .
(שם י׳ ב׳)
פסוק ד:מיטב שדהו. מיטב שדהו פרט למשועבדים , פרט למטלטלים .
(ירושלמי גיטין פ"ה י"א)
פסוק ד:ומיטב כרמו. פרט להקדש , פרט לראוי כבמוחזק .
(שם שם)
פסוק ה:כי תצא אש. תניא, פתח הכתוב בנזקי ממונו וסיים בנזקי גופו שלם ישלם המבעיר, לומר לך אשו משום חציו, למאי נ"מ, לחייבו בארבעה דברים .
(ב"ק כ"ג א׳)
פסוק ה:כי תצא אש וגו'. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, אין פורעניות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם, שנאמר כי תצא אש ומצאה קוצים, אימתי אש יוצאה בזמן שקוצים מצויין לה, ואינה מתחלה אלא מן הצדיקים תחלה, שנאמר ונאכל גדיש, ואכל גדיש לא נאמר אלא ונאכל – שנאכל כבר .
(שם ס׳ א׳)
פסוק ה:כי תצא אש וגו׳. תצא אש שלם ישלם המבעיר את הבערה, אמר הקב"ה עלי לשלם את הבערה שהבערתי, אני הציתי אש בציון שנאמר (איכה ד׳:י״א) ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה, ואני עתיד לבנותה באש, שנאמר (זכריה ב׳:ט׳) ואני אהיה לה חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה .
(ב"ק ס׳ ב׳)
פסוק ה:ומצאה קוצים ונאכל גדיש. אמר רבא, למה לי דכתב רחמנא קוצים וגדיש, צריכי, דאי כתב רחמנא קוצים הו"א קוצים הוא דחייב משום דשכיח אש גבייהו ושכיח דפשע אבל גדיש לא, ואי כתב רחמנא גדיש הו"א גדיש הוא דחייב משום דהפסד מרובה הוא, אבל קוצים דהפסד מועט הוא אימא לא, קמ"ל [שם שם א׳]
פסוק ה:או הקמה או השדה. אמר רבא, למה לי דכתב קמה ושדה, קמה, [לומר לך] מה קמה בגלוי אף כל בגלוי , שדה – לאתויי ליחכה נירו וסכסכה אבניו. ולכתוב רחמנא שדה ולא בעי הנך, צריכי, דאי כתב רחמנא שדה לחוד הו"א מה שבשדה אין מידי אחרינא לא, קמ"ל .
(שם שם)
פסוק ה:או הקמה או השדה. או דקמה למה לי – לרבות כל בעלי קומה או דשדה למה לי – לחלק .
(שם שם)
פסוק ה:או השדה. השולח את הבערה ואכלה עצים או אבנים או עפר חייב, שנאמר כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה .
(ב"ק ס׳ א׳)
פסוק ה:שלם ישלם המבעיר. תניא, אש מעטה התורה בשמירתו, דכתיב שלם ישלם המבעיר את הבערה, עד דעביד כעין מבעיר .
(שם נ"ה ב׳)
פסוק ה:שלם ישלם המבעיר. המדליק בתוך שלו עד כמה תעבור הדליקה , ר׳ שמעון אומר, שלם ישלם המבעיר את הבערה – הכל לפי הדליקה .
(שם ס"א ב׳)
פסוק ו:כי יתן וגו'. העבדים והשטרות והקרקעות אין שומר חנם נשבע עליהן , העבדים והשטרות והקרקעות, מאי טעמא, כי יתן – כלל, כסף או כלים – פרט, לשמור – חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש דבר המיטלטל וגופו ממון אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות שאינם מטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות ויצאו שטרות שאין גופן ממון .
(ב"מ נ"ז ב׳)
פסוק ו:כי יתן איש. אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן, מאי טעמא, כי יתן איש כתיב ואין נתינת קטן כלום .
(שבועות מ"ב א')
פסוק ו:כי יתן איש. אמר רב הונא, הכל מודים שאין נתינת קטן כלום, שנאמר כי יתן איש, מתנת איש מתנה ואין מתנת קטן מתנה, ואפילו לעצמו אינו זוכה, שנאמר איש אל רעהו, עד שיהיה כרעהו .
(ירושלמי גיטין פ"ה ה"ט)
פסוק ו:איש אל רעהו. איש פרט לקטן, ואין לי אלא שנתן לו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן, נתן לו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מניין, ת"ל רעהו, עד שתהא נתינתו ותביעתו שוין .
(ירושלמי שבועות פ"ו ה"ה)
פסוק ו:אל רעהו. ההקדשות אין שומר חנם נשבע עליהן, מאי טעמא, רעהו כתיב ולא הקדש .
(שבועות מ"ב א')
פסוק ו:כסף או כלים. שבועת הדיינים הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה , דכתיב כסף או כלים, כסף דומיא דכלים, מה כלים שנים אף כסף שנים .
(שם ל"ט א׳)
פסוק ו:כסף או כלים. כלים דומיא דכסף, מה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב .
(שם שם ב׳)
פסוק ו:כסף או כלים. כלים דומיא דכסף, מה כסף שדרכן להמנות אף כלים שדרכן להמנות, מכאן אמרו, כל טענה שאינה במדה ובמשקל ובמנין אינה טענה .
(מכילתא)
פסוק ו:כסף או כלים. אין לי אלא כסף או כלים, כל דבר מניין, ת"ל לשמור, כל דבר הצריך שמירה .
(שם)
פסוק ו:או כלים. אמר רב ענן אמר שמואל, טענו שתי מחטין והודה לו באחת מהן חייב, לפיכך יצאו כלים למה שהן .
(שבועות מ׳ ב׳)
פסוק ו:או כלים. תניא, ר' נתן אומר, או כלים – להביא כלי חרס .
(ירושלמי שבועות פ"ו ה"א)
פסוק ו:לשמור. לשמור ולא לאבד ולא לקרוע , לשמור ולא לחלק לעניים .
(ב"ק צ"ג א׳)
פסוק ו:לשמור. לשמור ולא ליתן במתנה, א"ר יוסי והוא דאמר ליתן לכל מי שירצה, אבל אם אמר ליתן לפלוני, מכיון ששמירתו עליו כמו שהוא עליו דמי .
(ירושלמי שבועות פ"ח ה"א)
פסוק ו:לשמור. עד שיאמר לו שמור לי זה, אבל אם אמר לו שים עינך בו פטור .
(מכילתא)
פסוק ו:וגונב מבית. מבית האיש ולא מראש גגו .
(ירושלמי שבועות פ"ח ה"א)
פסוק ו:וגונב מבית האיש. מבית האיש ולא מבית הגנב, מלמד שהגונב אחר הגנב אין משלם כפל .
(ב"ק ס"ט ב׳)
פסוק ו:וגונב מבית האיש. מבית האיש ולא מבית הקדש, מלמד שהגונב את ההקדש מבית בעלים אין משלם כפל .
(שם ע"ו א')
פסוק ו:וגונב מבית האיש. מבית האיש ולא מבית השואל .
(ירושלמי שבועות פ"ח ה"א)
פסוק ו:אם ימצא הגנב. ת"ר, אם ימצא הגנב, בגנב עצמו הכתוב מדבר, או אינו אלא בטוען טענת גנב, כשהוא אומר (פ׳ ז׳) אם לא ימצא הגנב – בטוען טענת גנב הכתוב מדבר .
(ב"ק ס"ג ב')
פסוק ז:אם לא ימצא הגנב. ת"ר, אם לא ימצא הגנב, בטוען טענת גנב הכתוב מדבר, והכי קאמר, אם לא ימצא כמו שאמר אלא הוא עצמו גנבו ישלם שנים .
(ב"ק ס"ג ב׳)
פסוק ז:אם לא ימצא הגנב. א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן, הטוען טענת גנב בפקדון משלם תשלומי כפל ואם טבח ומכר משלם תשלומי ד' וה' [מאי טעמא דמקשינן אם לא ימצא הגנב לאם ימצא הגנב] .
(שם ק"ו ב')
פסוק ז:אם לא ימצא הגנב. יכול אם נמצא הגנב ואין לו לשלם יאמר לו לשומר השבע לי שלא נתת עיניך בה לגזלה, ת"ל אם לא ימצא הגנב, הא אם נמצא – פטור .
(ירושלמי שבועות פ"ח ה"א)
פסוק ז:הגנב. הגנב למה לי – למעוטי טענת אבד שאינו משלם כפל .
(ב"ק ס"ג ב')
פסוק ז:ונקרב בעל הבית. ונקרב לשבועה, או אינו אלא לדין נאמר כאן [אם לא שלח ידו ונאמר להלן (פ' י׳) שבועת ה׳ תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו], מה להלן שבועה אף כאן שבועה .
(שם שם)
פסוק ז:אל האלהים. דיני ממונות בשלשה, מנלן, דת"ר, ונקרב בעל הבית אל האלהים, הרי כאן אחד, עד האלהים יבא דבר שניהם (פ׳ ח') הרי כאן שנים, אשר ירשיעון אלהים (שם) הרי כאן שלשה .
(סנהדרין ג׳ ב׳)
פסוק ז:אל האלהים. מכאן דאלהים נקראו דיינים .
(שם נ"ו ב׳)
פסוק ז:אל האלהים. שומע אני לשאול באורים ותומים, ת"ל (פ׳ ח׳) אשר ירשיעון אלהים, לא אמרתי אלא באלהים שהם מרשיעים .
(מכילתא)
פסוק ז:אם לא שלח ידו. אמר רב ששת, הטוען טענת גנב בפקדון כיון ששלח בו יד פטור , מאי טעמא, הכי קאמר רחמנא, ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו, הא שלח ידו פטור .
(ב"ק ק"ז ב׳)
פסוק ז:אם לא שלח ידו. החושב לשלוח יד בפקדון אינו חייב עד שישלח בו יד, שנאמר אם לא שלה ידו .
(ב"מ מ"ג ב׳)
פסוק ח:על כל דבר פשע. כל רבויא הוא, מלמד שהכפל נוהג בכל דבר, בין בדבר שיש בו רוח חיים בין בדבר שאין בו רוח חיים .
(ב"ק ס"ג א׳)
פסוק ח:על כל דבר פשע. אין לי אלא אם שלח ידו הוא, אמר לעבדו ולשלוחו מניין, ת"ל על כל דבר פשע .
(ב"מ מ"ב א׳)
פסוק ח:על שור וגו'. אחד שור ואחד כל בהמה וחיה ועוף לתשלומי כפל, דכתיב על כל דבר פשע – כל דבר פשיעה, א"כ למה נאמר שור או חמור, שדבר הכתוב בהוה .
(ב"ק נ"ד ב׳)
פסוק ח:על שור וגו׳. והא כיון דכפל נוהג בכל דבר כל הני פרטי למה לי, חד למעוטי קרקע וחד למעוטי עבדים וחד למעוטי שטרות , שלמה – למעוטי דבר שאינו מסוים שאין הכפל נוהג בו .
(שם ס"ג א׳)
פסוק ח:על כל אבדה אשר יאמר. א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן, הטוען טענת גנב באבדה משלם תשלומי כפל, מאי טעמא, דכתיב על כל אבדה אשר יאמר .
(שם ק"ו ב׳)
פסוק ח:כי הוא זה. מכאן דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי .
(קדושין ס"ה ב׳ ברש"י)
פסוק ח:כי הוא זה. א"ר חייא בר יוסף, עירוב פרשיות כתוב כאן, וכי כתיב כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב .
(ב"ק ק"ז א׳)
פסוק ח:כי הוא זה. [מלמד דבעינן הודאה ממין הטענה] .
(ב"מ ה׳ א׳)
פסוק ח:עד האלהים. מכאן דכל מקום שנאמר אלהים זו מדת הדין .
(ספרי ר"פ ואתחנן)
פסוק ח:עד האלהים וגו׳. תניא, מניין לדיין שלא יעמיד אצלו סניגורין, ת"ל עד האלהים יבא דבר שניהם [מכילתא פרשה זו, כ"ג ז׳].
פסוק ח:יבא דבר שניהם. תניא, כי יתן איש אל רעהו להוציא את הקטן שאין נתינתו כלום, ואין לי אלא כשנתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן, נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מניין, ת"ל עד האלהים יבא דבר שניהם, עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד .
(ב"ק ק"ו ב׳)
פסוק ח:אשר ירשיעון אלהים. אשר ירשיעון אלהים – פרט למרשיע את עצמו [מכאן למודה בקנס שהוא פטור] .
(ב"ק ס"ד ב׳)
פסוק ח:ישלם שנים לרעהו. לרעהו ולא להקדש, לרעהו ולא לעובד כוכבים .
(מכילתא)
פסוק ט:כי יתן וגו'. אלו דברים נושא שכר אין משלם עליהם , העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות, מאי טעמא, כי יתן – כלל, חמור או שור או שה – פרט, וכל בהמה – חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש דבר המיטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות שאינם מטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות שאין גופן ממון, הקדשות – רעהו כתיב .
(ב"מ נ"ז ב׳)
פסוק ט:חמור או שור או שה. מה אלו מיוחדין שיש בהם שבר ושבויה ומתה ויש להם קנס ואונאה אף כל דבר שיש בהם שבר ושבויה ומתה וקנס ואונאה , יצאו קרקעות שאין בהם שבר ושבויה ומתה ויצאו עבדים שאין בהם קנס ויצאו שטרות שאין להם אונאה , נושא שכר אינו משלם עליהם .
(ירושלמי שבועות פ"ו ה"ו)
פסוק ט:ומת וגו׳. ומת – בידי שמים, או נשבר – ששברתו חיה, או נשבה – ששבוהו לסטים .
(מכילתא)
פסוק ט:ומת וגו׳. מה מיתה מיוחדת שאי אפשר לו להציל, אף כל דבר שאי אפשר לו להציל פטור מלשלם .
(שם)
פסוק ט:אין ראה. תניא, איסי בן יהודה אומר, אין רואה שבועת ה' תהיה בין שניהם, הא יש רואה – יביא ראיה ויפטר .
(ב"מ פ"ג א׳)
פסוק י:שבועת ה׳. ביו"ד ה"א, ומכאן אתה דן לכל השבועות שבתורה שאינם אלא ביו"ד ה"א .
(מכילתא)
פסוק י:בין שניהם. תנא ר׳ אמי, שבועת ה׳ תהיה בין שניהם, בין שניהם ולא בין היורשים, ודכי דמי, כגון דאמר לי׳ מנה לאבא ביד אביך, אמר ליה חמשין ידענא וחמשין לא ידענא .
(שבועות מ"ז א')
פסוק י:בין שניהם. תניא, שמעון בן טרפון אומר, שבועת ה׳ תהיה בין שניהם – מלמד שהשבועה חלה על שניהם .
(שם שם ב׳)
פסוק י:בין שניהם. בין שניהם – להוציא את שכנגדו חשוד על השבועה .
(מכילתא)
פסוק י:בין שניהם. ולא שישביעו הדיין בעל כרחו .
(שם)
פסוק י:בין שניהם. בין שניהם ולא אשת איש [הגהות מיימוני פ"ה מטוען בשם רה"ג].
פסוק י:אם לא שלה ידו. נאמר כאן שליחות יד ונאמר למעלה (פ׳ ז׳) שליחות יד, מה התם בב"ד ולצרכו ועל כל דבר פשע אף כאן בב"ד ולצרכו ועל כל דבר פשע .
(מכילתא)
פסוק י:ולקח בעליו ולא ישלם. כל הנשבעין שבתורת נשבעין ולא משלמין, מנלן, דאמר קרא ולקח בעליו ולא ישלם, מי שעליו לשלם – לו שבועה .
(שבועות מ"ה א׳)
פסוק י:ולקח בעליו ולא ישלם. מכאן אמרו הבעלים מטפלין בנבילה .
(מכילתא)
פסוק י:ולקח בעליו ולא ישלם. מלמד שאין שבועה אלא בתביעת ממון [תשו׳ הרמב"ם סי׳ ע"ה].
פסוק יא:ואם גנב יגנב. אין לי אלא גניבה אבידה מניין, ת"ל ואם גנב יגנב מכל מקום .
(מכילתא)
פסוק יא:מעמו. מעמו – להוציא את הצוער ולהביא את הנוקד .
(שם)
פסוק יב:יביאהו עד. תניא, אבא שאול אומר, יביאהו עד – יביא עדודה לבית דין .
(ב"ק י"א א׳)
פסוק יב:הטרפה לא ישלם. ת"ר, תשלומי נזק, מלמד שהבעלים מטפלין בנבילה מנה"מ, אמר רב כהנא, דכתיב אם טרף יטרף יביאהו עד הטרפה לא ישלם, עד טרפה ישלם, טרפה עצמה לא ישלם .
(ב"ק י' ב')
פסוק יג:וכי ישאל. ו׳ מוסיף על ענין ראשון וילמד עליון מתחתון ותחתון מעליון [ללמד על שומר שכר בבעלים שהוא פטור ועל השואל בבעלים שפטור בגניבה ואבידה] .
(ב"מ צ"ה א׳)
פסוק יג:מעם רעהו. מעם רעהו ולא רעהו עמו – שלם ישלם, הא רעהו עמו פטור , ומה ת"ל בעליו אין עמו ואם בעליו עמו, אי לאו הנך הו"א האי אורחא דקרא הוא .
(ב"מ צ"ו א׳)
פסוק יג:מעם רעהו. מגיד שאינו חייב עד שיוציאנה חוץ לרשותו .
(מכילתא)
פסוק יג:ונשבר או מת. או לרבות שבויה, מכאן שהשואל חייב על הכל .
(ב"מ צ"ד א׳)
פסוק יג:ונשבר או מת. או – לחלק, ס"ד אמינא עד דמתברא ומתה לא מחייב קמ"ל .
(שם שם ב׳)
פסוק יג:ונשבר או מת. אין לי אלא שבורה ומתה, גניבה ואבידה מניין, אמרת ק"ו, ומה שומר שכר שפטור בשבורה ומתה חייב בגניבה ואבידה , שואל שחייב בשבורה ומתה אינו דין שחייב בגניבה ואבירה .
(שם צ"ה א׳)
פסוק יג:בעליו אין עמו. השואל את הפרה ואחר כך שאל את הבעלים או שברן ומתה חייב, שנאמר בעליו אין עמו שלם ישלם .
(שם צ"ד ב׳)
פסוק יג:בעליו אין עמו. תניא, ממשמע שנאמר אם בעליו עמו לא ישלם איני יודע שאם בעליו אין עמו ישלם ומה ת"ל בעליו אין עמו שלם ישלם – לומר לך, היה עמו בשעת שאלה אין צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה, היה עמו בשעת שבורה ומתה צריך להיות עמו בשעת שאלה, .
(שם צ"ה ב׳)
פסוק יד:אם בעליו עמו. השואל את הפרה ושאל או שכר בעליה עמה, או ששאל את הבעלים או שכרן ואח"כ שאל את הפרה ומתה פטור, שנאמר אם בעליו עמו לא ישלם .
(ב"מ צ"ד א׳)
פסוק יד:אם בעליו עמו. אתמר, פשיעה בבעלים פטור, מאי טעמא, מקרא נדרש לפניו ולפני פניו, וכי כתיב אם בעליו עמו – אשומר חנם נמי כתיב .
(שם צ"ה א׳)
פסוק יד:אם בעליו עמו. תניא, ממשמע שנאמר בעליו אין עמו שלם ישלם, איני יודע שאם בעליו עמו לא ישלם, ומה ת"ל אם בעליו עמו, לומר, כיון שיצתה מרשות משאיל שעה אחת בבעלים ומתה פטור .
(שם שם ב׳)
פסוק יד:אם בעליו עמו. [בעליו ולא שלוחו] .
(ב"מ צ"ו א׳)
פסוק יד:לא ישלם. אינו משלם ואינו נשבע .
(ירושלמי שבועות פ"ח ה"א)
פסוק יד:אם שכיר הוא. [אף הסרסור כנושא שכר הוא], מאי טעמא אם שכיר הוא בא בשרו .
(ירושלמי ב"ב פ"ה ה"ד)
פסוק יד:בא בשכרו. יכול ישבע ויהא פטור [על כל דבר], ת"ל אם שכיר הוא בא בשכרו .
(מכילתא)
פסוק טו:וכי יפתה איש בתולה. בתולה ולא בעולה .
(כתובות ל"ח א׳)
פסוק טו:מהר ימהרנה לו לאשה. מדעתו ולא בעל כרחו .
(כתובות מ׳ א׳)
פסוק טו:מהר ימהרנה לו לאשה. לומר שצריכה ממנו קדושין לדעת אביה .
(קדושין מ"ו א׳)
פסוק טו:מהר ימהרנה לו לאשה. את שיש לו בה הויה, יצאה שפחה עובדת כוכבים שאין לו בה הויה אין לה קנס.
(ירושלמי כתובות פ"ג ה"א)
פסוק טו:לו לאישה. באישה הראויה לו, יצאה אלמנה לכה"ג, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל .
(מכילתא)
פסוק טז:אם מאן ימאן אביה. אין לי אלא אביה, היא עצמה מניין, ת"ל אם מאן ימאן מכל מקום .
(כתובות ל"ט ב')
פסוק טז:אם מאן ימאן אביה. [לרבות הנתפתית ואח"כ נתיתמה שחייב בקנס] .
(שם מ"ד ב׳)
פסוק טז:אם מאן ימאן אביה. תנא חזקיה, אם מאן ימאן אביה, אין לי אלא אביה, מניין אפילו אם מאנו מן השמים, ת"ל אם מאן ימאן – מכל מקום .
(ירושלמי כתובות פ"ג ה"א)
פסוק טז:כסף ישקל. וכמה, נאמר כאן אשר לא ארשה ונאמר באונס (פ' תצא) אשר לא ארשה, מה להלן חמשים אף כאן חמשים .
(כתובות ל"ח א׳)
פסוק טז:כסף ישקל. אימתי – לכשיוציא .
(שם ל"ט א')
פסוק טז:כסף ישקל. וכמה, נאמר כאן כסף ונאמר באונס (פ׳ תצא) כסף, מה להלן חמשים אף כאן חמשים .
(מכילתא)
פסוק טז:כמהר הבתולות. מכאן סמכו חכמים לכתובת אשה מן התורה .
(כתובות י׳ א׳)
פסוק טז:כמהר הבתולות. תניא, כסף ישקל כמהר הבתולות, שיהא זה כמהר הבתולות ומהר הבתולות כזה, [הקיש הכתוב אונס למפתה ומפתה לאונס] .
(כתובות כ"ט ב׳)
פסוק טז:כמהר הבתולות. הבא על חייבי לאוין ועל חייבי כריתות יש להם קנס, ואמאי, והא כתיב [מהר ימהרנה לו לאשה] באשה הראויה לו , אמר רב פפא, בתולה, בתולות, הבתולות, חד לגופיה וחד לאתויי חייבי לאוין וחד לאתויי חייבי כריתות .
(שם שם)
פסוק טז:כמהר הבתולות. ריבה בתולות הרבה למהר, ואפילו פסולות .
(ירושלמי כתובות פ"ג ה"א)
פסוק טז:כמהר הבתולות. תנא ר' ישמעאל, מגיד שהוא עושה אותן עליו מהר, שאין מהר אלא כתובה, וכן הוא אומר (פ׳ וישלח) הרבו עלי מהר ומתן .
(שם שם ה"ה)
פסוק יז:מכשפה. איזה הוא מכשף – זה העושה מעשה ולא זה האוחז את העינים .
(סנהדרין ס"ז א׳)
פסוק יז:מכשפה. ת"ר, מכשפה, אחד האיש ואחד האשה, א"כ מה ת"ל מכשפה – מפני שרוב נשים מצויות בכשפים .
(סנהדרין ס"ז א׳)
פסוק יז:מכשפה. א"ר יוחנן, למה נקרא שמן כשפים – שמכחישין פמליא של מעלה .
(שם שם ב׳)
פסוק יז:לא תחיה. מיתתן במה, א"ר עקיבא, נאמר כאן לא תחיה ונאמר להלן (פ׳ יתרו) אם בהמה אם איש לא יחיה, מה להלן בסקילה אף כאן בסקילה .
(שם שם א׳)
פסוק יח:כל שוכב. [מה ת"ל והא כבר כתיב (פ׳ קדושים) ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת] אלא אם אינו ענין לשוכב תנהו ענין לנשכב, ומדאפקי' רחמנא בלשון שוכב – לאקושי נשכב לשוכב, מה שוכב הוא ובהמתו נדונים בכ"ג דיינים, אף נשכב הוא ובהמתו נדונים בכ"ג דיינים .
(שם ט"ו א׳)
פסוק יט:זובח. אין לי אלא זובח, מקטר ומנסך מניין, ת"ל בלתי לה' לבדו, ריקן העבודות כולן לשם המיוחד, יכול שאני מרבה המגפף והמנשק והמנעיל, ת"ל זובה, מה זביחה עבודת פנים וחייבים עליה מיתה אף כל שהיא עבודת פנים חייבים עליה מיתה .
(סנהדרין ס׳ ב')
פסוק יט:זובח לאלהים. ת"ר, אלו נאמר זובח הייתי אומר בזובח קדשים בחוץ הכתוב מדבר, ת"ל לאלהים – הרי בזובח לעבודת כוכבים הכתוב מדבר .
(שם שם)
פסוק יט:זובח לאלהים יחרם. הרואה מקום שמזבלים שם לעבודת כוכבים אומר זובח לאלהים יחרם .
(ירושלמי ברכות פ"ט ה"א)
פסוק יט:בלתי לה׳ לבדו. תניא, כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם, שנאמר בלתי לה׳ לבדו .
(סנהדרין ס"ג א')
פסוק יט:בלתי לה׳ לבדו. א"ר אבהו א"ר יוחנן, מניין לזובח בהמה בעלת מום לע"ז שהוא פטור ת"ל זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו, לא אסרה תורה אלא כעין פנים .
(ע"ז נ"א א׳)
פסוק כ:וגר לא תונה. [ואפילו אונאת דברים], שלא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים או זכור מעשה אבותיך .
(ב"מ נ"ח ב׳)
פסוק כ:וגר לא תונה. תניא, ר׳ אליעזר הגדול אומר, מפני מה הזהירה התורה בל"ו מקומות, ואמרי לה במ"ו מקומות, בגר, מפני שסורו רע .
(שם נ"ט ב׳)
פסוק כ:וגר לא תונה. ת"ר, המאנה את הגר עובר בשלשה לאוין, וגר לא תונה, וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אותו (פ׳ קדושים), ולא תונו איש את עמיתו (פ' בהר) וגר בכלל עמיתו הוא .
(שם שם)
פסוק כ:ולא תלחצנו. ת"ר, הלוחץ את הגר עובר בשלשה לאוין, ולא תלחצנו, וגר לא תלחץ (כ"ג ט׳), לא תהיה לו כנושה (פ׳ כ"ד), וגר בכלל הוא .
(שם שם)
פסוק כ:כי גרים הייתם. תניא, ר' נתן אומר, מאי דכתיב וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים – מום שבך אל תאמר לחברך .
(שם שם)
פסוק כא:כל אלמנה ויתום. תניא, ר' עקיבא אומר, באלמנה ויתום שדרכן לענות בהן, שדבר הכתוב בהוה .
(מכילתא)
פסוק כב:אם ענה תענה. אחד ענוי מרובה ואחד ענוי מועט דבר אחר, אם ענה תענה מגיד שאינו חייב עד שיענה וישנה .
(שם)
פסוק כב:אם צעק יצעק. יכול אם אינו צועק איני שומע, ת"ל שמע אשמע, הא מה ת"ל כי אם צעק יצעק, ממהר אני לפרע ע"י שהוא צועק יותר מאינו צועק .
(שם)
פסוק כג:וחרה אפי. תניא, ר׳ ישמעאל אומר, נאמר כאן חרון אף ונאמר להלן (פ׳ עקב) וחרה אף ה', מה להלן עצירת גשמים וגלות, אף כאן עצירת גשמים וגלות .
(שם)
פסוק כג:והיו נשיכם וגו׳. תניא, ר׳ אליעזר אומר, ממשמע שנאמר והרגתי אתכם איני יודע שנשותיהם אלמנות ובניהם יתומים, אלא בת ת"ל והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים, מלמד שנשותיהם מבקשות להנשא ובניהם רוצין לירד לנכסי אביהן ואין מניחים אותם .
(ב"מ ל"ח ב׳)
פסוק כד:אם כסף תלוה. תניא, ר' ישמעאל אומר. אם כסף תלוה – חובה, או אינו אלא רשות, כשהוא אומר (פ׳ ראה) והעבט תעביטנו, הוי אומר חובה ולא רשות .
(מכילתא)
פסוק כד:אם כסף תלוה. כסף בכסף אתה מלוה אותו ואי אתה מלוה אותו פירות בפירות .
(מכילתא)
פסוק כד:את עמי וגו'. תנא רב יוסף, אם כסף תלוה את עמי את העני עמך, עמי ועובד כוכבים – עמי קודם, עני ועשיר – עני קודם, ענייך ועניי עירך – ענייך קודמין, עניי עירך ועניי עיר אחרת – עניי עירך קודמין .
(ב"מ ע"א א׳)
פסוק כד:לא תהיה לו כנשה. כי אתא רב דימי אמר, מניין לנושה בחבירו מנה ויודע שאין לו שאסור לעבור לפניו ת"ל לא תהיה לו כנשה .
(שם ע"ה ב׳)
פסוק כד:לא תשימון עליו נשך. תני, אף הלוה והערב והעדים והסופר עוברים בלא תעשה זו .
(ב"מ ע"ה ב׳)
פסוק כה:אם חבל תחבל. אין לי אלא שמשכנו ברשות בית דין, משכנו שלא ברשות ב"ד מניין ת"ל אם חבל תחבל מכל מקום .
(שם ל"א ב')
פסוק כה:אם תבל תחבול. בשליח בית דין הכתוב מדבר, או אינו אלא בבעל חוב עצמו, כשהוא אומר (פ׳ תצא) לא תבא אל ביתו לעבט עבטו – הרי בעל חוב אמור, הא מה אני מקיים אם חבל תחבל – בשליח ב"ד .
(שם קי"ג ב׳)
פסוק כה:אם חבל תחבל. תניא, ר׳ ישמעאל אומר, בא הכתוב ללמדך, שתהא עושה מצוה ותהא נוטל את שלך .
(מכילתא)
פסוק כה:עד בא השמש. תנא רב שיזבי קמיה דרבא, עד בא השמש תשיבנו לו זו כסות יום, כבוא השמש תשיבנו לו (פ' תצא) זו כסות לילה .
(ב"מ קי"ד ב׳)
פסוק כו:כי היא כסותה. היא כסותה לבדה – זו טלית, היא שמלתו לעורו – זה חלוק, במה ישכב – לרבות עור המצע .
(מכילתא)
פסוק כו:כי היא כסותה. תניא, ר׳ נתן אומר, הרי שיצא חייב לחבירו בבית דין ועליו כסות במאתים, לא יאמר לו מכור כסותך והתכסה במנה ותן לי מנה, לכך נאמר כי היא כסותה, אי אתה רשאי למנוע ממנו כסות שהיא נופלת לשארו .
(שם)
פסוק כו:כי חנון אני. מאי כי חנון אני – שברחמים בראתי את עולמי .
(מכילתא)
פסוק כז:אלהים לא תקלל. תניא, אלהים – חול , ר' עקיבא אומר, אלהים קודש, ותניא, ר׳ אליעזר בן יעקב אומר, אזהרה למברך את השם מניין, ת"ל אלהים לא תקלל .
(סנהדרין ס"ו א׳)
פסוק כז:אלהים לא תקלל, היה אביו דיין וקללו הרי הוא בכלל אלהים לא תקלל .
(שם שם)
פסוק כז:אלהים לא תקלל. אין לי אלא דיין, נשיא מניין, ת"ל ונשיא בעמך לא תאור .
(מכילתא)
פסוק כז:ונשיא בעמך. בעושה מעשה עמך .
(יבמות כ"ב ב׳)
פסוק כז:ונשיא בעמך. היה אביו נשיא וקללו הרי הוא בכלל ונשיא בעמך לא תאור.
(סנהדרין ס"ו א')
פסוק כז:ונשיא בעמך. במקויים שבעמך .
(שם פ"ה א׳)
פסוק כז:ונשיא בעמך. אין לי אלא דיין ונשיא, שאר כל אדם מניין, ת"ל בעמך לא תאור .
(מכילתא)
פסוק כז:לא תאר. ולכתוב אלהים ונשיא לא תקלל, ומה ת"ל לא תקלל ולא תאר – לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו .
(שם)
פסוק כח:מלאתך ודמעך. מלאתך אלו בכורים ודמעך אלו תרומה .
(תמורה ד׳ א׳)
פסוק כח:לא תאחר. המקדים תרומה לבכורים, מעשר ראשון לתרומה ומעשר שני למעשר ראשון עובר בלא תעשה, שנאמר מלאתך ודמעך לא תאחר [תרומות פ"ג מ"ו].
פסוק כט:כן תעשה לשורך. חייבים ישראל לטפל בבכור בהמה, בדקה שלשים יום ובגסה חמשים יום, מאי טעמא, דאמר קרא בכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך ולצאנך הוסיף לך הכתוב עשיה אחרת בשורך .
(בכורות כ"ו ב׳)
פסוק כט:כן תעשה לשורך. הלוקח או שניתן לו במתנה פטור ממעשר בהמה , דאמר קרא בבור בניך תתן לי כן תעשה לשורך לצאנך, מה בניך אין בלקוח ומתנה אף צאנך ובקרך אין בלקוח ומתנה .
(שם נ"ו א׳)
פסוק כט:כן תעשה לשורך. א"ר אסי א"ר יוחנן, לקח עשרה עוברין במעי אמן כולן נכנסין לדיר להתעשר, מאי טעמא, דאמר קרא כן תעשה לשורך בשעת עשיה מיעט הכתוב .
(שם שם)
פסוק כט:כן תעשה לשורך. מה בכור אדם אתה רשאי ליתן פדיונו לכל כהן בכל מקום שתרצה, אף בכור בהמה אתה רשאי ליתן לכהן בכל מקום שתרצה .
(מכילתא)
פסוק כט:יהיה עם אמו. יכול עד שיהיה עם אמו כל שבעה ת"ל (פ' אמור) והיה שבעת ימים תחת אמו, אי תחת אמו יכול אפילו יצא ממנה כשהיא מתה ת"ל עם אמו, הא כיצד, אפילו נתקיימה לו אמו שעה אחת .
(תו"כ פ׳ אמור)
פסוק כט:ביום השמיני. אין לי אלא ביום השמיני, משמיני ולהלן מניין ת"ל (פ׳ אמור) ומיום השמיני והלאה מה התם להכשיר משמיני והלאה אף כאן להכשיר משמיני והלאה .
(מכילתא)
פסוק כט:תתנו לי. תניא, מחוסר זמן שהקריבו אין לוקין עליו, מאי טעמא, הכתוב נתקו לעשה, דכתיב ביום השמיני תתנו לי .
(חולין פ"א א׳)
פסוק ל:ואנשי קדש. תניא, איסי בן יהודה אומר, כשהמקום מחדש מצוה על ישראל הוא מוסיף להם קדושה [מכילתא]
פסוק ל:תהיון לי. מהו תהיון לי, ר' ישמעאל אומר כשאתם קדושים הרי אתם שלי .
(שם)
פסוק ל:ובשר בשדה טרפה. תניא, בשר קדשים היוצא לחוץ פסול, הרי הוא אומר ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נאסר .
(זבחים פ"ב ב׳)
פסוק ל:ובשר בשרה טרפה. מלמד שהמסוכנת שריא, דאי ס"ד אסירא, ל"ל דכתב רחמנא טרפה, השתא מסוכנת דלא מחסרה אסירא טרפה מיבעיא .
(חולין ל"ז א׳)
פסוק ל:ובשר בשדה טרפה. אמר רב כהנא, ריאה דדמיא לכבדא כשרה לבשרא טרפה, וסימנך ובשר בשדה טרפה .
(שם מ"ז ב׳)
פסוק ל:ובשר בשדה טרפה. בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו והחזירו , אע"פ שמותר באכילה האבר עצמו אסור, מאי טעמא, דא"ר קרא ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נאסר .
(שם ס"ח א׳)
פסוק ל:ובשר בשדה טרפה. מה ת"ל , לפי שמצינו במעשר שני ובכורים שאע"פ שיצאו חוץ למחיצתן וחזרו מותרים , יכול אף זה כך , ת"ל טרפה, מה טרפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר אף בשר שיצא חוץ למחיצתו שוב אין לו היתר .
(שם ע"ג ב׳)
פסוק ל:ובשר בשדה טרפה. תניא ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, להביא האבר והבשר המדולדלין בבהמה ובחיה ובעוף ושחטן שהן אסורין .
(שם ע"ג ב')
פסוק ל:ובשר בשדה טרפה. א"ר יוחנן, ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, זה בשר מן החי ובשר מן הטרפה .
(שם ק"ב ב׳)
פסוק ל:ובשר בשרה טרפה. תניא, ר׳ אליעזר בן יעקב אומר, ובשר בשדה טרפה לא תאכלו אל תהא תולש ואוכל מן הבהמה כדרך שאתה תולש מן הקרקע ואוכל .
(ירושלמי נזיר פ"ו ה"א)
פסוק ל:ובשר בשדה טרפה. אין לי אלא בשדה, בבית מנלן, ת"ל נבלה וטרפה , מה נבלה בין בשדה בין בבית אף טרפה בין בשדה בין בבית, א"כ מה ת"ל בשדה שדבר הכתוב בהוה .
(מכילתא)
פסוק ל:לכלב תשלכון. מעשה בטבח אחד שהאכיל לישראל נבילות וטריפות, פעם אחת שתה יין בערב שבת ועלה לגג ומת והיו כלבים מלקקין את דמו, שאלו לר׳ חנינא, מהו להעבירו מלפניהן, אמר להם, הניחו להון, מדידהו קאכלי, דכתיב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו, וזה גזל אותן והאכיל את ישראל .
(ירושלמי תרומות פ"ח ה"ג)
פסוק ל:לכלב תשלכון. ולמה לכלב, ללמדך שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, שנאמר (פ׳ בא) ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, אמר הקב"ה תן לו שכרו [מכילתא]
פסוק ל:תשלכון אותו. [מה ת"ל אותו], אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל איסורים שבתורה, דברי ר׳ יהודה .
(פסחים כ"ב א׳)
פסוק ל:תשליכון אותו. [מה ת"ל אותו], אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה, דברי ר׳ מאיר .
(פסחים כ"ב א׳)