א אִם־בַּמַּחְתֶּ֛רֶת יִמָּצֵ֥א הַגַּנָּ֖ב וְהֻכָּ֣ה וָמֵ֑ת אֵ֥ין ל֖וֹ דָּמִֽים׃ ב אִם־זָרְחָ֥ה הַשֶּׁ֛מֶשׁ עָלָ֖יו דָּמִ֣ים ל֑וֹ שַׁלֵּ֣ם יְשַׁלֵּ֔ם אִם־אֵ֣ין ל֔וֹ וְנִמְכַּ֖ר בִּגְנֵבָתֽוֹ׃ ג אִֽם־הִמָּצֵא֩ תִמָּצֵ֨א בְיָד֜וֹ הַגְּנֵבָ֗ה מִשּׁ֧וֹר עַד־חֲמ֛וֹר עַד־שֶׂ֖ה חַיִּ֑ים שְׁנַ֖יִם יְשַׁלֵּֽם׃ ד כִּ֤י יַבְעֶר־אִישׁ֙ שָׂדֶ֣ה אוֹ־כֶ֔רֶם וְשִׁלַּח֙ אֶת־בעירה (בְּעִיר֔וֹ) וּבִעֵ֖ר בִּשְׂדֵ֣ה אַחֵ֑ר מֵיטַ֥ב שָׂדֵ֛הוּ וּמֵיטַ֥ב כַּרְמ֖וֹ יְשַׁלֵּֽם׃ ה כִּֽי־תֵצֵ֨א אֵ֜שׁ וּמָצְאָ֤ה קֹצִים֙ וְנֶאֱכַ֣ל גָּדִ֔ישׁ א֥וֹ הַקָּמָ֖ה א֣וֹ הַשָּׂדֶ֑ה שַׁלֵּ֣ם יְשַׁלֵּ֔ם הַמַּבְעִ֖ר אֶת־הַבְּעֵרָֽה׃ ו כִּֽי־יִתֵּן֩ אִ֨ישׁ אֶל־רֵעֵ֜הוּ כֶּ֤סֶף אֽוֹ־כֵלִים֙ לִשְׁמֹ֔ר וְגֻנַּ֖ב מִבֵּ֣ית הָאִ֑ישׁ אִם־יִמָּצֵ֥א הַגַּנָּ֖ב יְשַׁלֵּ֥ם שְׁנָֽיִם׃ ז אִם־לֹ֤א יִמָּצֵא֙ הַגַּנָּ֔ב וְנִקְרַ֥ב בַּֽעַל־הַבַּ֖יִת אֶל־הָֽאֱלֹהִ֑ים אִם־לֹ֥א שָׁלַ֛ח יָד֖וֹ בִּמְלֶ֥אכֶת רֵעֵֽהוּ׃ ח עַֽל־כָּל־דְּבַר־פֶּ֡שַׁע עַל־שׁ֡וֹר עַל־חֲ֠מוֹר עַל־שֶׂ֨ה עַל־שַׂלְמָ֜ה עַל־כָּל־אֲבֵדָ֗ה אֲשֶׁ֤ר יֹאמַר֙ כִּי־ה֣וּא זֶ֔ה עַ֚ד הָֽאֱלֹהִ֔ים יָבֹ֖א דְּבַר־שְׁנֵיהֶ֑ם אֲשֶׁ֤ר יַרְשִׁיעֻן֙ אֱלֹהִ֔ים יְשַׁלֵּ֥ם שְׁנַ֖יִם לְרֵעֵֽהוּ׃ ט כִּֽי־יִתֵּן֩ אִ֨ישׁ אֶל־רֵעֵ֜הוּ חֲמ֨וֹר אוֹ־שׁ֥וֹר אוֹ־שֶׂ֛ה וְכָל־בְּהֵמָ֖ה לִשְׁמֹ֑ר וּמֵ֛ת אוֹ־נִשְׁבַּ֥ר אוֹ־נִשְׁבָּ֖ה אֵ֥ין רֹאֶֽה׃ י שְׁבֻעַ֣ת יְהוָ֗ה תִּהְיֶה֙ בֵּ֣ין שְׁנֵיהֶ֔ם אִם־לֹ֥א שָׁלַ֛ח יָד֖וֹ בִּמְלֶ֣אכֶת רֵעֵ֑הוּ וְלָקַ֥ח בְּעָלָ֖יו וְלֹ֥א יְשַׁלֵּֽם׃ יא וְאִם־גָּנֹ֥ב יִגָּנֵ֖ב מֵעִמּ֑וֹ יְשַׁלֵּ֖ם לִבְעָלָֽיו׃ יב אִם־טָרֹ֥ף יִטָּרֵ֖ף יְבִאֵ֣הוּ עֵ֑ד הַטְּרֵפָ֖ה לֹ֥א יְשַׁלֵּֽם׃ יג וְכִֽי־יִשְׁאַ֥ל אִ֛ישׁ מֵעִ֥ם רֵעֵ֖הוּ וְנִשְׁבַּ֣ר אוֹ־מֵ֑ת בְּעָלָ֥יו אֵין־עִמּ֖וֹ שַׁלֵּ֥ם יְשַׁלֵּֽם׃ יד אִם־בְּעָלָ֥יו עִמּ֖וֹ לֹ֣א יְשַׁלֵּ֑ם אִם־שָׂכִ֣יר ה֔וּא בָּ֖א בִּשְׂכָרֽוֹ׃ טו וְכִֽי־יְפַתֶּ֣ה אִ֗ישׁ בְּתוּלָ֛ה אֲשֶׁ֥ר לֹא־אֹרָ֖שָׂה וְשָׁכַ֣ב עִמָּ֑הּ מָהֹ֛ר יִמְהָרֶ֥נָּה לּ֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃ טז אִם־מָאֵ֧ן יְמָאֵ֛ן אָבִ֖יהָ לְתִתָּ֣הּ ל֑וֹ כֶּ֣סֶף יִשְׁקֹ֔ל כְּמֹ֖הַר הַבְּתוּלֹֽת׃ יז מְכַשֵּׁפָ֖ה לֹ֥א תְחַיֶּֽה׃ יח כָּל־שֹׁכֵ֥ב עִם־בְּהֵמָ֖ה מ֥וֹת יוּמָֽת׃ יט זֹבֵ֥חַ לָאֱלֹהִ֖ים יָֽחֳרָ֑ם בִּלְתִּ֥י לַיהוָ֖ה לְבַדּֽוֹ׃ כ וְגֵ֥ר לֹא־תוֹנֶ֖ה וְלֹ֣א תִלְחָצֶ֑נּוּ כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ כא כָּל־אַלְמָנָ֥ה וְיָת֖וֹם לֹ֥א תְעַנּֽוּן׃ כב אִם־עַנֵּ֥ה תְעַנֶּ֖ה אֹת֑וֹ כִּ֣י אִם־צָעֹ֤ק יִצְעַק֙ אֵלַ֔י שָׁמֹ֥עַ אֶשְׁמַ֖ע צַעֲקָתֽוֹ׃ כג וְחָרָ֣ה אַפִּ֔י וְהָרַגְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם בֶּחָ֑רֶב וְהָי֤וּ נְשֵׁיכֶם֙ אַלְמָנ֔וֹת וּבְנֵיכֶ֖ם יְתֹמִֽים׃ כד אִם־כֶּ֣סֶף ׀ תַּלְוֶ֣ה אֶת־עַמִּ֗י אֶת־הֶֽעָנִי֙ עִמָּ֔ךְ לֹא־תִהְיֶ֥ה ל֖וֹ כְּנֹשֶׁ֑ה לֹֽא־תְשִׂימ֥וּן עָלָ֖יו נֶֽשֶׁךְ׃ כה אִם־חָבֹ֥ל תַּחְבֹּ֖ל שַׂלְמַ֣ת רֵעֶ֑ךָ עַד־בֹּ֥א הַשֶּׁ֖מֶשׁ תְּשִׁיבֶ֥נּוּ לֽוֹ׃ כו כִּ֣י הִ֤וא כסותה (כְסוּתוֹ֙) לְבַדָּ֔הּ הִ֥וא שִׂמְלָת֖וֹ לְעֹר֑וֹ בַּמֶּ֣ה יִשְׁכָּ֔ב וְהָיָה֙ כִּֽי־יִצְעַ֣ק אֵלַ֔י וְשָׁמַעְתִּ֖י כִּֽי־חַנּ֥וּן אָֽנִי׃ כז אֱלֹהִ֖ים לֹ֣א תְקַלֵּ֑ל וְנָשִׂ֥יא בְעַמְּךָ֖ לֹ֥א תָאֹֽר׃ כח מְלֵאָתְךָ֥ וְדִמְעֲךָ֖ לֹ֣א תְאַחֵ֑ר בְּכ֥וֹר בָּנֶ֖יךָ תִּתֶּן־לִּֽי׃ כט כֵּֽן־תַּעֲשֶׂ֥ה לְשֹׁרְךָ֖ לְצֹאנֶ֑ךָ שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ יִהְיֶ֣ה עִם־אִמּ֔וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁמִינִ֖י תִּתְּנוֹ־לִֽי׃ ל וְאַנְשֵׁי־קֹ֖דֶשׁ תִּהְי֣וּן לִ֑י וּבָשָׂ֨ר בַּשָּׂדֶ֤ה טְרֵפָה֙ לֹ֣א תֹאכֵ֔לוּ לַכֶּ֖לֶב תַּשְׁלִכ֥וּן אֹתֽוֹ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
רש"י ד"ה אם במחתרת, כשהיה חותר את הבית. ע"כ. רש"י מבחין בין בשעת החפירה ובין בתוך החפירה וקובע, שכאן הכוונה לזמן ולא למקום, וכפי שמבאר בעל "שפתי חכמים" (אות כ). אך עצם ההווה אמינא שיכול להיות מדובר במקום, בתוך המחתרת־החפירה, היא רחוקה למדי, לענ"ד. וממילא קשה לשם מה העיר. (פ' משפטים תשס"א) וראה "צדה לדרך" שרש"י בא לאפוקי ממצא פרצה פתוחה ונכנס דרכה, שאז אין שייך דין מחתרת.
פסוק ב:
"...שלם ישלם, אם אין לו ונמכר בגנבתו". כך במקרה שברור כשמש, שאין הגנב בא להרוג, ועל־כן אסור להורגו. (פ' משפטים תשנ"ג)
פסוק ב:
רש"י ד"ה שלם ישלם, הגנב ממון שגנב, ואינו חייב מיתה. ע"כ. וראה ב"שפתי חכמים" (אות נ). כלומר בפסוק א מדובר במקרה שהגניבה נמנעה על ידי הריגת הגנב, בעוד שבפסוק ב אכן בוצעה הגניבה משום שאי־אפשר היה למנוע אותה על־ידי הריגת הגנב, אבל לא מובנים לי דברי רש"י "ואינו חייב מיתה (הגנב)", וכי מאי הווה אמינא יש לחייבו מיתה על גניבה? (פ' משפטים תשמ"ט) וראה "גור אריה" שבניגוד לבא במחתרת שמשכימים להורגו ופטור מתשלומים, במקרה שלנו מדובר בבא במחתרת שאינו מתכוין להרוג ועל־כן אינו חייב מיתה, אבל עליו לשלם.
פסוק ב:
שם. ...ואונקלוס שתרגם... לקח לו שיטה אחרת וכו'. ברם לפי תרגומו־פירושו של אונקלוס קשה, שנושא הרישא הוא בעל הבית, ואילו נושא הסיפא הוא הגנב. (פ' משפטים תשנ"ט)
פסוק ג:
רש"י ד"ה חיים שנים ישלם, ולא ישלם לו מתים אלא חיים או דמי חיים. ע"כ. וקשה לי: (א) וכי יעלה על הדעת שישלם לו מתים או דמיהם? (ב) והרי זה בניגוד לטעמי המקרא הקובעים את פשוטו של מקרא? (פ' משפטים תשנ"ג)
פסוק ג:
אך מה לעשות וכך הם דברי המכילתא. (פ' משפטים תשנ"ח) וראה "משכיל לדוד" שהכוונה שמשלם כשעת הגניבה והוא הדין אם הוכחשה הבהמה אצל הגנב, משלם כפל כפי שהיתה בשעת הגניבה. ואם תאמר: אם־כן למה בא הפסק טעם "אתנחתא" במלת "חיים". ויש לומר שאם היה כתוב בלי הפסק "חיים שנים ישלם", היה משמע שחייב לשלם דווקא חיים ולא יוצא ידי חובה אם משלם בכסף, לכן בא ההפסק, לדרוש שלאו דווקא חיים, אלא די גם בתשלום דמי חיים.
פסוק ד:
רש"י ד"ה כי יבער, ...את בעירה ובער. כולם לשון בהמה וכו'. ד"ה כי יבער, יוליך בהמותיו וכו'. שוב מקרה של סטיה מן הנוהג (להבהיר תחילה הענין ורק אחר־כך המלה - ראה מה שכתבתי למעלה כא, יג). (פ' משפטים תשנ"ו)
פסוק ד:
שם. ...או בביעור, ופירשו רבותינו ...ובער הוא נזקי השן האוכלת וכו'. כלומר "ובער" אינו לשון בהמה, והרי זו סתירה תמוהה לאמור בדיבור הקודם. (פ' משפטים תשס"א) וראה "באר מים חיים" שלשונות "יבער" "ובער" שמשמעותן אכילה וביעור, נגזרו מ"בעיר" שהוא כינוי לבהמה, שכן דרכה של בהמה לכלות כל דבר.
פסוק ד:
רש"י ד"ה בשדה אחר, בשדה של איש אחר. ע"כ. וראה ב"שפתי חכמים" (אות צ). ולא ידעתי מה רש"י מוסיף, שהרי ברור שיש כאן סמיכות. (פ' משפטים תשנ"ט) וראה רא"ם שכיון שהשי"ן נקודה בשוא, פירושו 'בשדה של איש אחר', אבל אם היתה השי"ן נקודה בקמץ, היה פירושו 'בשדה שהוא אחר'.
פסוק ד:
רש"י ד"ה מיטב שדהו ישלם. צריך לבדוק את ד"ה בדפו"ר ועוד, שהרי חסר כאן "ומיטב כרמו". (פ' משפטים תשמ"ט) ובחומש רש"ר הירש הוסיף ר' יצחק לוי שלוש נקודות אחר "מיטב שדהו".
פסוק ז:
רש"י ד"ה אם לא ימצא הגנב, ובא השומר הזה שהוא בעל הבית. ע"כ. לכאורה היה מוטב לכתוב להיפך - ובא בעל־הבית הזה שהוא השומר, שהרי בעל־הבית הוא נושא הכתוב והוא הטעון ביאור. ומכל מקום קשה, למה הכתוב מכנה אותו "בעל־הבית" ולא: "האיש" כבפסוק הקודם, שהרי היותו בעל־הבית או שמירתו דווקא בבית אינם מוסיפים כאן. (פ' משפטים תשנ"א, תשנ"ו) וראה "העמק דבר" שכתב: שהפקיד בידו משום שיש לו בית, משום הכי נקרא הנפקד בעל הבית.
פסוק ח:
רש"י ד"ה אשר יאמר כי הוא זה, ...ורז"ל דרשו כי הוא זה, ללמד שאין מחייבין אותו שבועה אלא אם כן הודה במקצת וכו'. והנה מחלוקת אמוראים בפסוק זה, אם עירוב פרשיות יש כאן או לאו (בבא קמא קו ע"ב ואילך), כלומר אם "כי הוא זה" מוסב על פקדון, וכדברי רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן שם, או מוסב אמלוה, וכך פוסק רמב"ם (הלכות טוען ונטען א, א), דהיינו כדברי רבי חייא בר יוסף שעירוב פרשיות יש כאן. ורא"ם מסביר שהוצרך רש"י להביא דרשת חז"ל מחמת הקושי בפשט, שכן לפי פשוטו הסביר רש"י ש"אשר יאמר" מוסב על העד, והרי העד כלל אינו מוזכר בפסוק? ואמנם אין הלכה כרבי חייא בר אבא, אבל כיון שדרשתו מיושבת יותר עם פשוטו של מקרא, לפיכך בחר רש"י לפרש המקרא לפי שיטתו. את דבריו מסיים הרא"ם בהצהרה יסודית: "יחוייב לומר, שהמפרשים כולם לא יכוונו בפירוש התורה - רק ליישב המקרא, יהיה כהלכה או שלא כהלכה". (פ' משפטים תשמ"ז)
פסוק ט:
"כי יתן איש אל רעהו חמור" וכו'. יונתן בן עוזיאל תרגם: ארום יתן גבר לחבריה חמור... למנטור בלא אגר נטיר (...לשמור בלא שכר שמירה). והרי הכל מסיבים פרשה זו (ט-יב) על שומר שכר? (פ' וארא תשנ"ט) וראה הערה 85 בביאור "יין הטוב" על התרגומים, שם כתוב: גם תחילת פרשה זו מפרש יונתן בן עוזיאל בשומר חינם, ולפוטרו מאונסין, ורק מפסוק יא מפרש דין שומר שכר. ויש נוסחא אחרת "באגר נטר", ולפי זה פרשה זו מתחילתה מדברת בשומר שכר.
פסוק ט:
רש"י ד"ה כי יתן איש אל רעהו חמור או שור, ...שבועת ה' תהיה, ישבע שכן הוא כדבריו וכו'. כך היה צריך להדפיס, כלומר בלא ציון (י) ובלא ד"ה חדש.
פסוק יד:
רש"י ד"ה אם בעליו עמו, ...היה עמו בשעת שאלה וכו'. דברי רש"י כאן וגם בד"ה בעליו אין עמו שבפסוק יג מקורם בגמרא (בבא מציעא צד ע"א ואילך), וקשה לי שכן לפי הגמרא שם "עמו" פירושו - שהבעלים שאול (או שכור) עם הדבר (ולא מספיק שנמצא עמו), ויסוד זה אינו בא לביטוי בדברי רש"י בשני ד"ה. ובאשר לסברא שבהלכה זו, ראה דברי ר' פינחס קהתי בפירושו לבבא מציעא (ריש פרק ח). (פ' משפטים תשמ"ז) באשר לסברא של דין שאילה בבעלים העיר ר' גרשון באס שי': על סברת דין זה כתבו תוספות (בבא מציעא צו ע"א ד"ה ונשאל): שאילה בבעלים אין סברא לפטור והוי כחידוש, ואין לך בו אלא חידושו. ע"כ. אף־על־פי־כן יש שניסו למצוא סברא: ר"ע ספורנו על אתר כתב: סתם משאיל בקרוב דעת כזה (לא זו בלבד שהשאיל לחבירו, אלא אף עבד אצלו בחינם) הוא נותן מתנה על דעת שיחזיר, וכיון שלא התנה (שעליו להחזיר ויהי מה), אינו חייב להחזיר אלא כשהיא נמצאת בעין. אף רש"ר הירש על אתר נדרש לסברת דין זה והאריך לבארו. בשל אריכות הדברים, נצטט מעט מדברי פתיחתו: הנה, בין כל דיני המשפט האזרחי של התורה - דין זה הוא הרחוק ביותר מן הדעת, מבחינת טעמו ושורשו; שהרי... אין פשוט יותר מלפרש את "בעליו אין עמו" ואת "אם בעליו עמו" - כך: אם בעליו אינו נוכח בשעת התאונה - השואל חייב, ואם בעליו נוכח בשעת התאונה - השואל פטור! אך לא זאת ההלכה, אלא: אם אדם שואל לדבר, או שוכרו או מקבלו לידו לשמירה, ממי שהוא שאול או שכור לו לעשות מלאכתו - הרי שהוא פטור מכל חובת תשלום! עיי"ש. וראה סברא נוספת ב"משך חכמה" על אתר. וסברא נוספת של הגרא"י קוק ראה ב"ניצני ארץ" (חוברת יב עמ' 11, הוצאת מכון הרצי"ה).
פסוק טו:
רש"י ד"ה וכי יפתה, מדבר על לבה... וכן תרגומו - וארי ישדל, שדול בלשון ארמי כפתוי בלשון עברי. ע"כ. וקצת קשה שרש"י מבאר כאן את הטעון באור בעזרת טעון באור אחר, וכאילו יש לו ענין לפרש את אונקלוס ולא את הכתוב. (פ' משפטים תשנ"א, תשנ"ד) וראה "לפשוטו של רש"י" שכתב: נראה שמשום שפועל זה "פתה" ישנו במקרא במשמעות: לשקר (ראה תהלים עח, לו וכן שמואל ב' ג, כה) ותרגומו "לאטעיותך אתא", לפיכך מפרש רש"י שכאן "יפתה" משמעו: ישדל. וראה רמב"ן.
פסוק כ:
"וגר לא תונה ...כי גרים הייתם" וגו'. מתרגם אונקלוס: וגיורא לא תונון... ארי דיירין הויתון וכו'. ולא ידעתי, מדוע בסיפא לא באה מילת גיורא אף היא, והרי הגיון יש בהנמקה זו רק אם אמנם גר וגרים ענין אחד הם. (פ' משפטים תשמ"ט)
פסוק כ:
והנה אותו הדבר חוזר אצל אונקלוס בפסוק (כג, ט) "וגר לא תלחץ... את נפש הגר כי גרים הייתם" וגו', וגם כאן משנה אונקלוס מלשון גיורא לדיירין. ובלנ"ד אשאל את ר' רפאל בנימין פוזן שי'. (פ' משפטים תשס"א)
פסוק כ:
והרי תשובתו של הרב פוזן שי': בתרגומי "גֵּר" אונקלוס מבחין בין גר צדק שתרגומו "גִּיּוֹרָא", לתושב זמני המתורגם "דַּיָּיר".
פסוק כ:
ואולם יש שהקפדתו על המינוח "גִּיּוֹרָא" עושה את התרגום לבלתי מובן: בפסוקנו ובשלושה מקומות נוספים (שמות כג, ט, ויקרא יט, לד, דברים י, יט) מנמקת התורה את חובת היחס ההוגן אל הגר במילים "כי גֵּרִים הייתם בארץ מצרים". אבל אונקלוס מתרגם בכל המקראות האלה גֵּרִים "דַּיָּירִין", ועל ידי תרגום זה נעלם הטיעון המרכזי שבפסוק: הדמיון שבין גורל בני ישראל במצרים ובין גורל "הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם" שלפי פשוטו מדבר בגר תושב.
פסוק כ:
על פי דמיון זה ראוי היה לתרגם "וּלְדַיָּיר לָא תָעִיקוּן וְאַתּוּן יְדַעְתּוּן יָת נַפְשָׁא דְּדַיָּירָא אֲרֵי דַּיָּירִין הֲוֵיתוֹן בְּאַרְעָא דְּמִצְרָיִם". אבל מכיון שלפי פירוש חז"ל הכתוב מדבר בגר צדק, הוכרח לתרגם תיבת "גר" בצורה שונה ברישא ובסיפא: "וגר לא תלחץ" - "לְגִיּוֹרָא לָא תָעִיקוּן", אבל "כי גֵּרִים הייתם" - "אֲרֵי דַּיָּירִין הֲוֵיתוֹן", אף על פי שבכך נעלמת המשוואה שבפסוק.
פסוק כ:
תרגום זה מלמד שבתרגום אונקלוס שיקול הלכי גובר לא רק על הפשט, אלא גם על נאמנות לסגנון הכתוב שאונקלוס מתחשב בו ביותר. (מתוך ספר "פרשגן" - ביאור חדש לתרגום אונקלוס - בכתיבה)
פסוק כ:
רש"י ד"ה ולא תלחצנו, בגזילת ממון. וקשה לי, מה חידוש יש בזה? וכי מותר לגזול ממי שלא יהיה? וראה "באר מים חיים" שבא הכתוב להוסיף לאו על גזל הגר. ורשב"ם ביאר באופן אחר - אסור ללחוץ את הגר לפי שהוא בלא גואל. (פ' משפטים תשמ"ז, תשנ"ט)
פסוק כ:
"בלא גואל". כלומר אין מי שיעמוד לצידו ויגן עליו, שהרי אין לו קרובי משפחה. (פ' משפטים תשס"א)
פסוק כ:
רש"י ד"ה כי גרים הייתם, אם הוניתו, אף הוא יכול להונותך ולומר לך, אף אתה מגרים באת, מום שבך אל תאמר לחברך. ע"כ. דברי רש"י קשים. הניחא לפי פשוטו של מקרא, אפשר לומר, אל לך להונותו, דווקא אתה צריך להבין לנפשו, כי גם אתה היית גר במצרים. אך לדבריו פירוש הדבר - אל תונה אותו משום שהוא יכול לשלם לך באותו המטבע, ואלמלא כך, לא היה איסור בדבר, ולא ידעתי מה ראה לומר כדבריו. (פ' משפטים תשמ"ח)
פסוק כב:
רש"י ד"ה אם ענה תענה אתו, ...גזם ולא פירש ענשו וכו'. גזם - לשון איים. כלומר המקרא קיצר, ומשמעו "אם ענה תענה אותו, סופך ללקות עליו, כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע". (פ' משפטים תשס"א)
פסוק כג:
"...והרגתי אתכם בחרב, והיו נשיכם" וגו'. בפסוק הקודם בא לשון יחיד - "אם ענה תענה אתו", ולכן לשון הרבים שבכאן תמוה. ואולי אפשר ליישבו בדברי ראב"ע למעלה (כ ד"ה גר) - "ואחר שאמר 'לא תענון', לשון רבים, אמר 'אם תענה', כי כל רואה אדם שהוא מענה יתום ואלמנה ולא יעזרם, גם הוא יחשב מענה". (פ' משפטים תשנ"ט)
פסוק כד:
רש"י ד"ה אם כסף תלוה את עמי, רבי ישמעאל אומר וכו'. באשר ללשון "אם" שכאן, ראה למעלה (כ, כב) ולהלן (ויקרא ב, יד), אך ראה למעלה (כא, ל) "אם כֹּפר יושת עליו" ומה שכתבתי שם. (פ' משפטים תשמ"ט)
פסוק כד:
"...לא תשימון עליו נשך". מתרגם אונקלוס: לא תשוון עלוהי חבוליא. וראה מסכת מועד קטן (כח ע"ב), שם שואלת הגמרא מה אומרות הנשים כשהן מענות (משמיעות יחד קול על המת), ומשיבה: ואמר רבא, נשי דשכנציב אמרן מותא כי מותא ומרעין חיבוליא (נשות המקום ששמו שכנציב היו מספידות ואומרות: מיתתו של זה היתה שווה ככל המתים, אבל מחלותיו היו קשות וחובלות). ומפרש רש"י - "מרעין חיבולייא - האיסורין הן בבית", ודבריו אינם מובנים. והראה לי שכני בבית הכנסת ר' יהודה גרינשפן שי' דברי מהר"ץ חיות בסוף המסכת, ששמע מפי מורו, שיש כאן טעות דפוס, וכי צריך לומר "היסורים הם רבית", כלומר אריכות חוליו היא תוספת כמו ריבית על המִלוה, שכן יש מי שפורע את הלוואתו כשמשיב את נשמתו לבוראה, ויש מי שמשלם ריבית על־ידי תוספת צער חולי. טענה זו, מבסס מורו על תרגומו של אונקלוס אצלנו, ודומה שזה גאוני - לנצל תרגום אונקלוס להבנת דברי רש"י בהקשר אחר לגמרי. (פ' משפטים תשנ"ט)
פסוק כו:
"במה ישכב". ולא ידעתי, למה הכ"ף קמוצה. (פ' משפטים תשנ"ט) הסביר ר' חזקי פוקס שי': במסורה הקטנה נאמר כאן: "לית זקף קמץ". כלומר האות כ"ף של "ישכב" היתה אמורה להנקד בפתח (ישכַּב), ואכן כך הוא בחמשה עשר מתוך שבעה עשר המקומות בהם מופיעה מלה זו במקרא. אולם בספר איוב (מ, כא) מופיעה מלה זו בכ"ף קמוצה, אך שם מובן הטעם (המלה שם מוטעמת באתנחתא, וכלל הוא שאם ישנה מלה המוטעמת באתנחתא או בסוף פסוק - או במפסיק הגדול ביותר בפסוק, ראה "אמת ליעקב" במדבר ט, ב - וההברה המוטעמת שבה אמורה להיות מנוקדת בתנועה קטנה, באים האתנחתא או הסוף פסוק ומשנים את הניקוד מתנועה קטנה לתנועה גדולה. אם־כן מובן מדוע 'ישכַּב' הפך שם ל'ישכָּב'). והנה, בפסוקנו מוטעמת המלה 'ישכב' בזקף קטון, ולכאורה אין הגיון בהפיכת ניקודה לתנועה גדולה. מכל מקום כך היתה מסורת בידי חכמי המסורה, ועל כן ניקדו כאן את האות כ"ף בקמץ, והעירו: "לית זקף קמץ", כלומר זהו המקום היחיד במקרא בו מוטעמת מלה זו בזקף קטון ובכל זאת הכ"ף קמוצה. והשיב הגר"א נבנצל שליט"א: הכ"ף של "ישכב" קמוצה כיון שפסוק זה מחולק בתוכו. שלושה חלקים בפסוק: (א) "כי הוא כסותה לבדה הוא שמלתו לערו" - זהו תיאור מצבו של העני הזקוק לבגד. (ב) "במה ישכב" - אם יקחו ממנו הבגד - מה יהיה לו? (ג) "והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני" - אם יקחו מהעני את בגדו, הוא יפנה אל ה' בזעקה. נמצא שהמילה "ישכב" מסיימת את החלק השני, לכן ההברה המוטעמת שבה השתנתה לתנועה גדולה למרות שהמפסיק שתחתיה הוא רק זקף. וכך במקומות רבים (ראה "אמת ליעקב" בראשית לח, יח ו־כד וראה הערה 33 שם).
פסוק כו:
"ושמעתי כי חנון אני". כאן בא נימוק, ולא כמו למעלה (כב) "שמֹע אשמע צעקתו", שכן שם מדובר בגר, יתום ואלמנה, ובדין הוא שהקב"ה ישמע צעקתו, גם בלא להיות חנון, ואילו אצלנו - לפי התחושה המקובלת של המוסר, זכותו של המלווה לשמור את המשכון אצלו אם לא הוחזר חובו, ואם־כן הדרישה להחזיר את המשכון היא "לפנים משורת הדין", וטעמה - "כי חנון אני". כך ברשב"ם לפסוקנו. (פ' משפטים תשנ"ז)
פסוק כז:
רש"י ד"ה אלהים לא תקלל, הרי זו אזהרה לברכת השם ואזהרה לקללת דיין (סנהדרין סו ע"א). ע"כ. ראה "שפתי חכמים" (אות ב). וראה תרגום אונקלוס שנראה קרוב יותר לפשוטו של מקרא, משום שהוא שומר על הסימטריה בין רישא לסיפא - הרישא בדיין והסיפא בנשיא. ורשב"ם כתב: דבר הכתוב בהווה, לפי שהמלכים והדיינים דנים דיני ממונות ונפשות, רגילין בני אדם לקללם וכו'. דברים אופייניים לפשטן. (פ' משפטים תשמ"ט, תשנ"ז)
פסוק כח:
רש"י ד"ה מלאתך, ...והם ביכורים. ודמעך, התרומה, ואיני יודע מהו לשון דמע. ע"כ. והנה במסכת תמורה (ד ע"א) מפרש רש"י: לפי שהיא מדמעת ועולה באחד ומאה, מפיק לה קרא בלשון דימוע. היינו: אם התערב חלק אחד תרומה במאה חלקים חולין, נוטל חלק אחד מתוך התערובת לתרומה והשאר חולין. ולשון דימוע הוא: עירוב - התרומה מתערבת ושוב עולה מן התערובת. וראה "אמרי שפר" שמה שכתב רש"י שאינו יודע הוא גם לפירושו בתמורה, שאינו יודע איך דימוע לשון תערובת. ובעל "תורה תמימה" מסתייע מכאן לדעה שהפירוש למסכת תמורה המיוחס לרש"י, אינו שלו, משום שכאן רש"י כותב שאינו יודע פירוש "ודמעך", ושם פירשו. והנה אף כי בענוותו אומר רש"י "איני יודע", מפרש מלאה ודמע בקטגוריות של מצוות, בניגוד לכל יתר המפרשים על אתר, שכל אחד מהם מוכיח פירושו. (פ' משפטים תשמ"ח)
פסוק כח:
רש"י ד"ה בכור בניך תתן לי, ...כדי לסמוך לו "כן תעשה לשורך"...אף בכור בהמה דקה מטפל בו ל' יום וכו'. ראה "נחלת יעקב" שגורס ברש"י "לשרך לצאנך" כדי ליישב הרישא עם הסיפא, שכן בסוף הדיבור כתב רש"י "אף בכור בהמה דקה מטפל בו ל' יום". ור' שמואל פ. גלברד ב"לפשוטו של רש"י" כתב: נראה שיש למחוק מלת "דקה" שנוספה בטעות על־ידי מעתיק. כי רש"י מפרש לפי המכילתא שאינו מבדיל בין בהמה גסה לדקה בענין שלושים ימי ההמתנה, וחולק על המשנה בבכורות (פ"ד מ"א) "עד כמה ישראל חייבין ליטפל בבכור? בדקה שלושים יום ובגסה חמשים יום". (פ' משפטים תשמ"ז)
פסוק כט:
"כן תעשה לשֹׁרך לצאנך" וגו'. לפי רש"י לשון "כן" פירושו: כמו הקודם (ראה רש"י כח ד"ה בכור בניך). אך למה לא לפרש פסוק זה כעומד בפני עצמו: כך תעשה לשורך ולצאנך, דהיינו שבעת ימים וגו'. ולכאורה זהו פשוטו של מקרא ואכן ראיתי שכך מתרגם צדוק קהן בצרפתית ורמבמ"ן בגרמנית, לפי המתרגמים הנ"ל "כן" פירושו - כך תעשה, אך לא כן רש"ר הירש המתרגם כרש"י. (פ' משפטים תשנ"ד)
פסוק ל:
רש"י ד"ה ואנשי קדש תהיון לי, ...הרי אתם שלי, ואם לאו - אינכם שלי. ע"כ. מה פירוש להיות של הקב"ה? השווה "והייתם לי סגולה מכל העמים... ואתם תהיו לי ממלכת כהנים" וגו' (יט, ה-ו). (פ' משפטים תשמ"ח) הערת הרב איתן שנדורפי שי': ראה דברי רש"י לספר ויקרא (כ, כו) שכתב: "ואבדל אתכם מן העמים להיות לי" - אם אתם מובדלים מהם - הרי אתם שלי, ואם לאו - הרי אתם של נבוכדנצר וחבריו. ע"כ. כלומר אם אין ישראל נבדלים מן העמים הרי הם גולים.
פסוק ל:
"ובשר בשדה טרפה לא תאכלו". תרגם אונקלוס: ובשר תליש מן חיוא חייא. ע"כ. וקשה לי, שהרי זה אבר מן החי, ואיסור אבר מן החי אנו למדים מן הכתוב "ולא תאכל הנפש עם הבשר" (דברים יב, כג), ובוודאי אין זה חשוב כיצד נתלש הבשר מן החי, אם בסכין ואם על ידי חיה. והנה בחולין (קב ע"ב) נחלקו רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש מהו המקור לאיסור אבר מן החי. ותרגומו של אונקלוס הריהו כשיטת רבי יוחנן שם. והרי הערת הרב רפאל בנימין פוזן שי': מאחר שלא תרגם אונקלוס תיבות "בַּשָּׂדֶה" וגם "טְרֵפָה" בתרגום מילולי, כתבו מפרשיו שרמז לדרשת התלמוד: אמר רבי יוחנן: "וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר" (דברים יב, כג) - זה אבר מן החי, "וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ" - זה בשר מן החי ובשר מן הטרפה (חולין קב ע"ב).
פסוק ל:
לדעת "מרפא לשון" עיקר הדרשה בא לאסור בשר מן החי כמוכח מהתרגום שפירש "בָּשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה" - בשר שהוא חוץ למקום גידולו (שנקרא "שדה"), שנתלש ממקומו (והתלישה נקראת "טרפה") - "לא תאכלו". "ולפי שהוציא לתלישה בלשון טְרֵפָה, לימד גם על איסור בשר מן הטרפה שהוא אסור, כרבי יוחנן".
פסוק ל:
ועדיין התרגום תמוה: הרי רבי יוחנן דרש את פסוקנו לאיסור בשר מן החי וגם לאיסור טריפה. ומאחר שטריפות מצויות יותר מאשר בשר מן החי, ומדרך אונקלוס לתרגם בדבר השכיח, מדוע הביא רק את מחצית הדרשה לעניין בשר מהחי ולא הזכיר את איסור הטריפה שהוא המצוי?
פסוק ל:
תרגומו יובן היטב על פי חידושי חת"ם סופר (מהדורה קמא) לחולין קב ע"ב. לדבריו, לפי תרגום אונקלוס - במילים "בשר שנתלש מן החיה" נכללו שני איסורים: בשר טריפה וגם איסור בשר מן החי (שאינו זהה ל"אבר מן החי"). עיי"ש. (מתוך ספר "פרשגן" - ביאור חדש לתרגום אונקלוס - בכתיבה)
פסוק ל:
וב"דעת זקנים מבעלי התוספות" איתא: מאחר שהכלב מוסר נפשו על הטרפה כשבא הזאב לטורפה, לא תהיה כפוי טובה כנגדו - כשתהיה לך טריפה תשליכה אליו, בשכר ששמרה עד עתה שלא נטרפה וגם שומר עוד האחרות, כי כן דרך העולם, להעמיד כלבים לשמור הצאן מן הזאבים. עד כדי כך מגיעה מדת החזקת הטובה. וראה מה שכתבתי למעלה בריש פרשת שמות (א, ח וכן ז, יט) שלכאורה היא מדאורייתא, והסכים עמי הרב יהושע ישעיה נויבירט שליט"א מכוח הכתוב "כי גרים הייתם בארץ מצרים" (כב, כ) - יש להחזיק טובה על מעט האוכל שקיבלנו שם - תמורת עבודה קשה. (פ' משפטים תשנ"ז) וכך אמרו חז"ל במדרש (שמות רבה לה, ה): וכן אתה מוצא לעתיד לבוא, שכל האומות עתידין להביא דורון למלך המשיח ומצרים מביאה תחילה, וכסבור שלא לקבל מהם, ואומר לו הקב"ה: אכסניא נעשו לבני במצרים, שנאמר (תהלים סח, לב): "יאתיו חשמנים מני מצרים כוש תריץ ידיו לאלהים", מיד מקבל מהן וכו'. וראה "העמק דבר" על הפסוק "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו" (דברים כג, ח) שכתב: גם זה מתכונת הנפש המעלה, לגמול טובה ולא להיות כפוי טובה, ונקרא נבל, על־כן הרגיל הקב"ה אותנו במצוה זו.
פסוק ל:
רש"י ד"ה לכלב תשליכון אתו, אף הגוי ככלב ...ללמדך שהכלב נכבד ממנו וכו'. שתי הבנות מוצעות כאן ברש"י: (א) אין חייבים לתת הטריפה לכלב בדווקא אלא ניתן למכרה גם לגוי. (ב) נזכר דווקא כלב ללמדנו עד היכן מגעת הכרת טובה - יש לגמול טובה עם הכלבים ולתת להם בשר הטריפה. ומלבי"ם על אתר מעיר שאף־על־פי שבעלי חיים אינם בעלי שכר ועונש, כי פעולתם טבעית, אמר הקב"ה תנו לו שכרו, שמזה ילמד אדם מוסר לדעת דרכי ה', שכל שכן שיש שכר ועונש לאדם שהוא בעל בחירה. (פ' משפטים תשס"ז)