תנ"ך על הפרק - שמות כב - ואנשי קדש תהיון לי, ובשר בשדה טרפה לא תאכלו / הרב איתן שנדורפי שליט"א

תנ"ך על הפרק

שמות כב

72 / 929
היום

הפרק

עוד דיני נזיקין ומצוות נוספות

אִם־בַּמַּחְתֶּ֛רֶת יִמָּצֵ֥א הַגַּנָּ֖ב וְהֻכָּ֣ה וָמֵ֑ת אֵ֥ין ל֖וֹ דָּמִֽים׃אִם־זָרְחָ֥ה הַשֶּׁ֛מֶשׁ עָלָ֖יו דָּמִ֣ים ל֑וֹ שַׁלֵּ֣ם יְשַׁלֵּ֔ם אִם־אֵ֣ין ל֔וֹ וְנִמְכַּ֖ר בִּגְנֵבָתֽוֹ׃אִֽם־הִמָּצֵא֩ תִמָּצֵ֨א בְיָד֜וֹ הַגְּנֵבָ֗ה מִשּׁ֧וֹר עַד־חֲמ֛וֹר עַד־שֶׂ֖ה חַיִּ֑ים שְׁנַ֖יִם יְשַׁלֵּֽם׃כִּ֤י יַבְעֶר־אִישׁ֙ שָׂדֶ֣ה אוֹ־כֶ֔רֶם וְשִׁלַּח֙ אֶת־בעירהבְּעִיר֔וֹוּבִעֵ֖ר בִּשְׂדֵ֣ה אַחֵ֑ר מֵיטַ֥ב שָׂדֵ֛הוּ וּמֵיטַ֥ב כַּרְמ֖וֹ יְשַׁלֵּֽם׃כִּֽי־תֵצֵ֨א אֵ֜שׁ וּמָצְאָ֤ה קֹצִים֙ וְנֶאֱכַ֣ל גָּדִ֔ישׁ א֥וֹ הַקָּמָ֖ה א֣וֹ הַשָּׂדֶ֑ה שַׁלֵּ֣ם יְשַׁלֵּ֔ם הַמַּבְעִ֖ר אֶת־הַבְּעֵרָֽה׃כִּֽי־יִתֵּן֩ אִ֨ישׁ אֶל־רֵעֵ֜הוּ כֶּ֤סֶף אֽוֹ־כֵלִים֙ לִשְׁמֹ֔ר וְגֻנַּ֖ב מִבֵּ֣ית הָאִ֑ישׁ אִם־יִמָּצֵ֥א הַגַּנָּ֖ב יְשַׁלֵּ֥ם שְׁנָֽיִם׃אִם־לֹ֤א יִמָּצֵא֙ הַגַּנָּ֔ב וְנִקְרַ֥ב בַּֽעַל־הַבַּ֖יִת אֶל־הָֽאֱלֹהִ֑ים אִם־לֹ֥א שָׁלַ֛ח יָד֖וֹ בִּמְלֶ֥אכֶת רֵעֵֽהוּ׃עַֽל־כָּל־דְּבַר־פֶּ֡שַׁע עַל־שׁ֡וֹר עַל־חֲ֠מוֹר עַל־שֶׂ֨ה עַל־שַׂלְמָ֜ה עַל־כָּל־אֲבֵדָ֗ה אֲשֶׁ֤ר יֹאמַר֙ כִּי־ה֣וּא זֶ֔ה עַ֚ד הָֽאֱלֹהִ֔ים יָבֹ֖א דְּבַר־שְׁנֵיהֶ֑ם אֲשֶׁ֤ר יַרְשִׁיעֻן֙ אֱלֹהִ֔ים יְשַׁלֵּ֥ם שְׁנַ֖יִם לְרֵעֵֽהוּ׃כִּֽי־יִתֵּן֩ אִ֨ישׁ אֶל־רֵעֵ֜הוּ חֲמ֨וֹר אוֹ־שׁ֥וֹר אוֹ־שֶׂ֛ה וְכָל־בְּהֵמָ֖ה לִשְׁמֹ֑ר וּמֵ֛ת אוֹ־נִשְׁבַּ֥ר אוֹ־נִשְׁבָּ֖ה אֵ֥ין רֹאֶֽה׃שְׁבֻעַ֣ת יְהוָ֗ה תִּהְיֶה֙ בֵּ֣ין שְׁנֵיהֶ֔ם אִם־לֹ֥א שָׁלַ֛ח יָד֖וֹ בִּמְלֶ֣אכֶת רֵעֵ֑הוּ וְלָקַ֥ח בְּעָלָ֖יו וְלֹ֥א יְשַׁלֵּֽם׃וְאִם־גָּנֹ֥ב יִגָּנֵ֖ב מֵעִמּ֑וֹ יְשַׁלֵּ֖ם לִבְעָלָֽיו׃אִם־טָרֹ֥ף יִטָּרֵ֖ף יְבִאֵ֣הוּ עֵ֑ד הַטְּרֵפָ֖ה לֹ֥א יְשַׁלֵּֽם׃וְכִֽי־יִשְׁאַ֥ל אִ֛ישׁ מֵעִ֥ם רֵעֵ֖הוּ וְנִשְׁבַּ֣ר אוֹ־מֵ֑ת בְּעָלָ֥יו אֵין־עִמּ֖וֹ שַׁלֵּ֥ם יְשַׁלֵּֽם׃אִם־בְּעָלָ֥יו עִמּ֖וֹ לֹ֣א יְשַׁלֵּ֑ם אִם־שָׂכִ֣יר ה֔וּא בָּ֖א בִּשְׂכָרֽוֹ׃וְכִֽי־יְפַתֶּ֣ה אִ֗ישׁ בְּתוּלָ֛ה אֲשֶׁ֥ר לֹא־אֹרָ֖שָׂה וְשָׁכַ֣ב עִמָּ֑הּ מָהֹ֛ר יִמְהָרֶ֥נָּה לּ֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃אִם־מָאֵ֧ן יְמָאֵ֛ן אָבִ֖יהָ לְתִתָּ֣הּ ל֑וֹ כֶּ֣סֶף יִשְׁקֹ֔ל כְּמֹ֖הַר הַבְּתוּלֹֽת׃מְכַשֵּׁפָ֖ה לֹ֥א תְחַיֶּֽה׃כָּל־שֹׁכֵ֥ב עִם־בְּהֵמָ֖ה מ֥וֹת יוּמָֽת׃זֹבֵ֥חַ לָאֱלֹהִ֖ים יָֽחֳרָ֑ם בִּלְתִּ֥י לַיהוָ֖ה לְבַדּֽוֹ׃וְגֵ֥ר לֹא־תוֹנֶ֖ה וְלֹ֣א תִלְחָצֶ֑נּוּ כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃כָּל־אַלְמָנָ֥ה וְיָת֖וֹם לֹ֥א תְעַנּֽוּן׃אִם־עַנֵּ֥ה תְעַנֶּ֖ה אֹת֑וֹ כִּ֣י אִם־צָעֹ֤ק יִצְעַק֙ אֵלַ֔י שָׁמֹ֥עַ אֶשְׁמַ֖ע צַעֲקָתֽוֹ׃וְחָרָ֣ה אַפִּ֔י וְהָרַגְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם בֶּחָ֑רֶב וְהָי֤וּ נְשֵׁיכֶם֙ אַלְמָנ֔וֹת וּבְנֵיכֶ֖ם יְתֹמִֽים׃אִם־כֶּ֣סֶף ׀ תַּלְוֶ֣ה אֶת־עַמִּ֗י אֶת־הֶֽעָנִי֙ עִמָּ֔ךְ לֹא־תִהְיֶ֥ה ל֖וֹ כְּנֹשֶׁ֑ה לֹֽא־תְשִׂימ֥וּן עָלָ֖יו נֶֽשֶׁךְ׃אִם־חָבֹ֥ל תַּחְבֹּ֖ל שַׂלְמַ֣ת רֵעֶ֑ךָ עַד־בֹּ֥א הַשֶּׁ֖מֶשׁ תְּשִׁיבֶ֥נּוּ לֽוֹ׃כִּ֣י הִ֤ואכסותהכְסוּתוֹ֙לְבַדָּ֔הּ הִ֥וא שִׂמְלָת֖וֹ לְעֹר֑וֹ בַּמֶּ֣ה יִשְׁכָּ֔ב וְהָיָה֙ כִּֽי־יִצְעַ֣ק אֵלַ֔י וְשָׁמַעְתִּ֖י כִּֽי־חַנּ֥וּן אָֽנִי׃אֱלֹהִ֖ים לֹ֣א תְקַלֵּ֑ל וְנָשִׂ֥יא בְעַמְּךָ֖ לֹ֥א תָאֹֽר׃מְלֵאָתְךָ֥ וְדִמְעֲךָ֖ לֹ֣א תְאַחֵ֑ר בְּכ֥וֹר בָּנֶ֖יךָ תִּתֶּן־לִּֽי׃כֵּֽן־תַּעֲשֶׂ֥ה לְשֹׁרְךָ֖ לְצֹאנֶ֑ךָ שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ יִהְיֶ֣ה עִם־אִמּ֔וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁמִינִ֖י תִּתְּנוֹ־לִֽי׃וְאַנְשֵׁי־קֹ֖דֶשׁ תִּהְי֣וּן לִ֑י וּבָשָׂ֨ר בַּשָּׂדֶ֤ה טְרֵפָה֙ לֹ֣א תֹאכֵ֔לוּ לַכֶּ֖לֶב תַּשְׁלִכ֥וּן אֹתֽוֹ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב איתן שנדורפי שליט

ואנשי קדש תהיון לי, ובשר בשדה טרפה לא תאכלו

הקדמה

בפרק כ"ב מצוות רבות: דיני גנב, דיני שומרים, איסור עינוי גר יתום ואלמנה, מצות הלוואה ועוד.

בסוף הפרק נאמר: "ואנשי קדש תהיון לי, ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, לכלב תשלִכון אֹתו" (ל).

התורה אוסרת לאכול בשר טרפה, אבל היא לא הסתפקה באיסור, אלא הקדימה לו ציווי, שיש בו נימוק: "ואנשי קדש תהיון לי".

א. מהו הנימוק: "ואנשי קדש תהיון לי"?

יש לשאול: מהו בדיוק הנימוק?

כתב על כך הרמב"ן:

כשבא להתחיל באיסור המאכל פתח ואמר: 'ואנשי קדש תהיון לי', שראוי הוא שיאכל האדם כל מה שיחיה בו". כלומר: מהצד הטבעי הפשוט היה אפשר לאכול כל מאכל. אבל: "אין האסורין במאכלים רק טהרה בנפש, שתאכל דברים נקיים, שלא יולידו עובי וגסות בנפש. על כן אמר: 'ואנשי קודש תהיון לי', כלומר: אני חפץ שתהיו אנשי קדש, בעבור שתהיו ראויים לי, לדבקה בי, שאני קדוש, לפיכך לא תגאלו נפשותיכם באכילת הדברים המתועבים.

כלומר: על ידי הימנעות ממאכלים אלו, שהתורה אסרה, נהיה קדושים ונוכל להידבק בד', שהוא קדוש!

הוסיף הרמב"ן וכתב: "וכך אמר: 'אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ, ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, כי אני ד' אלקיכם, והתקדשתם והייתם קדושים, כי קדוש אני' (ויקרא יא, מג-מד)".

כלומר: גם בפרשת מאכלות אסורות שבסוף פרשת שמיני נאמר: "והתקדשתם והייתם קדושים, כי קדוש אני", בדומה לכתוב אצלנו באיסור מאכל.

ב. מדוע האריכה התורה בנימוקים בסוף פרשת שמיני יותר מאשר אצלנו?

יש לשים לב ששם התורה האריכה יותר, וכתבה גם: "אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ, ולא תטמאו בהם ונטמתם בם". מדוע האריכה התורה שם יותר מאשר אצלנו?

כתב על כך הרמב"ן: "והנה השרצים משקצין הנפש, והטרפה אין בה שקוץ, אבל יש בשמירה ממנה קדושה". כלומר: במאכלים שאסורים מצד עצמם, כמו שרצים, יש בהם גם שיקוץ הנפש, אבל בטרפה, שהיא בהמה או עוף שמותרים באכילה, ורק נטרפו במהלך השחיטה, או בדרך אחרת, אין בהם שיקוץ, אבל יש בהימנעות מאכילתם קדושה.

יש לציין שבמקומות נוספים בתורה שבהם מופיעים איסורי אכילה נאמרה הנימוק של הקדושה:

בסוף פרשת מאכלות אסורות שבפרשת ראה נאמר: "לא תאכלו כל נבלה, לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה, או מכר לנכרי, כי עם קדוש אתה לד' אלקיך, לא תבשל גדי בחלב אמו" (דברים יד, כא).

וכן נאמר בסוף פרשת קדושים (ויקרא כ, כה-כו): "והבדלתם בין הבהמה הטהֹרה לטמאה ובין העוף הטמא לטהֹר, ולא תשקצו את נפשֹתיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמֹש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא. והייתם לי קדֹשים כי קדוש אני ד', ואבדל אתכם מן העמים להיות לי".

וכך כתב הרמב"ם בראש ספר קדושה: "הלכותיו שלש וזה הוא סדורן: הלכות איסורי ביאה, הלכות מאכלות אסורות, הלכות שחיטה".

יש לשים לב שהלכות שחיטה עוסקות כמובן באיסורי אכילה, כך שבעצם יש רק שני נושאים בספר קדושה: איסורי עריות ואיסורי אכילה. לפי זה עולה שקדושת עם ישראל באה לידי ביטוי בראש ובראשונה בשני דברים: איסורי עריות ואיסורי אכילה.

יהי רצון שנזכה להתחזק בקדושה ומתוך כך להידבק בד'.

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך