פסוק א:אם במחתרת ימצא הגנב כמו שפרש״י שנמצא במקום הפרצה מוחזק בגנבה.
פסוק א:אין לו דמים כי יודע הוא שאם ימצאנו בעל הממון ישים נפשו בכפו להציל ממונו בשעת חימום.
פסוק ב:אם זרחה השמש עליו שיצא מן המחתרת לאויר העולם למקום זריחת השמש.
פסוק ב:דמים לו יש לו לגנב על ההורגו תביעת תשלומי שפיכות דמים מאחר שלא נמצא מוחזק במחתרת עצמה שהרי לא הותר להרגו רק בשעת חימום כגון במחתרת.
פסוק ב:שלם ישלם תשלומי ד׳ וה'.
פסוק ג:חיים שנים ישלם לרבות החיה.
פסוק ד:כי יבער איש שדה או כרם לשון ביעור וכליון כמו ואתה תבער הדם הנקי, ובערתי את בית ירבעם כאשר יבער הגלל עד תומו, שמבער השדה והכרם מן התבואה שבתוכו ומשחיתה.
פסוק ד:מיטב שדהו פרש״י למדך הכתוב שהנזיקין שמין להם בעדית. היינו טעמא דאדם רוצה בקב שלו יותר מקבים של חברו. ועוד שהרי שלו מזומן לו. ועוד כדי להזהירו שלא להזיק את חברו, אבל גבי מלוה ולוה אינו מתכוין להזיקו אלא מתוך דוחקו אינו משלם לו דיו אם ישלם זבורית וכדי שלא תנעול דלת בפני עניים לווין תקנו חכמים לישלם בינונית, וכתובת אשה בזבורית דלא אפסדיה מידי.
פסוק ד:מיטב שדהו מה שהיה ראוי שדהו וכרמו לבא לידי מיטב אם הניחתו הבהמה מתחלה, ישלם המזיק לניזק בעת הקציר או בעת הבציר שאילו לא היה נשחת היה גדל ומטיב.
פסוק ו:כסף או כלים לשמר פרש״י זו בשומר חנם. שהרי אין דרך לשאול שכר על שמירת כסף וכלים לפי שאינו טורח בשמירתם אלא מניחם במקום המשתמר כשאר חפציו, לפיכך נגנבו או אבדו פטור.
פסוק ו:וגנב מבית האיש מקרא זה בא לפטור את הגונב אחר הגנב.
פסוק ו:ישלם שנים דכיון דטוען טענת גנב הרי הוא הודה שמי שלקחו גנב הוא לפיכך משלם כדין גנב. ישלם שנים לרעהו וכתוב אחר אומר ושלם אותו בראשו וחמשיתו יוסף עליו, כיצד יתקיימו שני כתובים הללו אלא כל המשלם קרן משלם חמש, ושאינו משלם קרן פטור מן החומש.
פסוק ז:ונקרב בעל הבית לשבועה מדכתיב אם לא שלח ידו במלאכת. אבל אין לומר ונקרב לדין, דהיכי תפרש ונקרב לדין אם לא שלח, אבל אם שלח לא יעשה דין, וכל שכן שצריך לעשות דין.
פסוק ז:במלאכת רעהו לשון קנין ונכסים כמו לרגל המלאכה.
פסוק ח:[עד האלהים יבא דבר שניהם דיין ושופט].
פסוק ט:חמור או שור או שה פרשה זו בשומר שכר שאין דרך לשומרן אלא בשכר לפי שיש טורח בשמירתן להוציאן ולהביאן להאכילן ולהשקותן, וכשהפקידן על מנת לשמרן מגנבים וזאבים הפקידם אצלו.
פסוק ט:או נשבר על ידי חיות כמו ולא שבר את החמור.
פסוק ט:או נשבה על ידי ליסטים כל אלו אונסין שאם לא כן היה לו לומר וגונב כמו למעלה.
פסוק ט:אין ראה קאי אנשבה. לעיל בפרשת שומר חנם לא שייך למכתב אין רואה, דפשיטא לן דאין דרך גנבה אלא בסתר.
פסוק י:שבעת ה׳ תהיה בין שניהם שמתה באונס כיון שאין רואה הא אם יש רואה, כלומר שנשבה במקום שרבים מצויין שם צריך לשלם דאין מהימן בשבועה דאם כדבריו היו לו עדים.
פסוק י:בין שניהם להוציא את שכנגדו חשוד לשבועה.
פסוק י:אם לא שלח ידו אך מתה באונס.
פסוק יא:ואם גנב יגנב מעמו ישלם דכיון שיש לו שכר על שמירתו, היה לו להזהר בו.
פסוק יב:אם טרף יטרף יבאהו עד את השאר שימצא מן הטרפה יביאהו להיות לו לעד שנטרפה ונאנסה ממנו, ומצינו סגנון זה שהרועים דרכם לדחוק עצמם עד שימצאו מעט מן הטרפה להביא לפני הבעלים ופטורים. וכן כתוב בהושע כאשר יציל הרועה מפי הארי ומפי הדוב שתי כרעים או בדל אוזן וגו׳ שיש לתמוה מה יש לרועה להציל כל כך דבר מועט אלא ודאי בשביל כך הוא.
פסוק יג:וכי ישאל איש, בעליו של הבהמה, היינו המשאיל.
פסוק יג:שלם ישלם השואל כשנשבר או מת לפי שכל ההנאה שלו חייב הוא באונסיה, דיכול המשאיל לטעון על השואל שהכביד על בהמתו.
פסוק יד:אם בעליו אבל אם בעליו של בהמה עם השואל בשעת מיתה לא ישלם שום דבר, לפי שראה שנהג עמה כראוי.
פסוק יד:אם שכיר הוא לפי הפשט אם בעל הבהמה שכיר הוא לשואל ונשברה הבהמה או מתה בפשיעת השואל לא יפטר השואל בשביל שבעל הבהמה עמו שהרי הוא בא בשכרו ולעצמו הוא טורח ואינו משועבד לשואל.
פסוק טו:וכי יפתה איש לאחר שהשלים לדבר על גנבת ממון התחיל לדבר על גנבת הלב הוא המפתה.
פסוק טו:אשר לא ארשה הא אם אורסה חייב סקילה.
פסוק טו:מהר ימהרנה לו בעל כרחו כדי שלא יכלימנה איש אחר אם יקחנה ויזכור לה גנותה והיא היתה נערה ולא ידעה להשמר מפתוי אלא שיכול להוציאה בגט מאחר שנתרצית לו.
פסוק טז:אם מאן ימאן אביה לתתה לו אין לי אלא אביה היא עצמה מנין ת״ל מאן ימאן מ״מ.כמהר הבתולת המבוארות במקום אחר הם אנוסות, מה להלן חמשים, אף כאן חמשים. ומה כאן שקלים דכתיב ישקל אף להלן במאנס שקלים.
פסוק יז:מכשפה לא תחיה סמכה אכי יפתה לפי שהמתאוים מחשבתם הרעה יבקשו דרך כשפים למלאת תאותם.
פסוק יז:לא תחיה כתרגומו לא תחי והמתרגם לא תיחי טועה מדלא קרינן לא תחיה אלא לא תחיה. סתם לך מיתתה ללמדך כל הקודם לפגוע בה זכה שאם תשהה אותה עד שתעמוד בדין תעשה מכשפות להנצל.
פסוק יח:כל שכב עם בהמה אחר שהזכיר פתוי נערה שאין לה דעת הזכיר בהמה שאין לה פה לצעוק.
פסוק יח:מות יומת בסקילה רובע כנרבע שכתוב בהן בפרשת קדושים דמיהם בם.
פסוק יט:זבח לאלהים לפי הפשט אינו מדבר על ישראל שהרי כבר הוזהרו בדבור לא יהיה לך הא אינו מדבר אלא עם הגר הנזכר אחריו, גם בשבילו נאמר כל שוכב עם בהמה כי כן מנהג ארמאי.
פסוק יט:בלתי לה׳ לבדו מלמד שאם היה זובח להקב״ה ולאלהים אחרים כמו הכותים שכתוב בהם, את ה׳ היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים, מאחר שהוא עובד בשותפות יחרם לכך נאמר לבדו.
פסוק כ:וגר לא תונה סמכו לזובח לומר לך אעפ״י שאני קץ בעבודת כוכבים אוהב אני את הגר שפירש ממנה.
פסוק כ:לא תלחצנו לעשות מלאכתך. ולפי שאינם יודעים בעניני הארץ דבר קל הוא להונותם הזהיר עליהם הכתוב.
פסוק כא:כל אלמנה ויתום שום אלמנה ויתום דוגמא לא תעשה כל מלאכה וכל תמונה. הזכיר הגר שאין לו כח ואח״כ הזכיר היתום והאלמנה שהם ישראלים שאין להם כח.
פסוק כא:לא תענון מצוה זו כתובה בלשון רבים מה שאין כן בכל הדינין הכתובים בפרשה זו לפי שכולם פושעים בם אפילו אותם שאינם מקניטים שהרי רואים הם עלבונם ושותקים ואינן מוחין וכן הזכיר העונש בלשון רבים וחרה אפי והרגתי אתכם וגו'.
פסוק כב:אם ענה תענה אתו פרש״י גזם ולא הזכיר ענשו כשישתוק העני אבל והיה אם יצעק אלי שמוע אשמע והיו נשיכם וגו׳ כי אם צעק יצעק דילמא שמא הוא ראוי ויצעק אלי שמוע אשמע.
פסוק כב:צעק יצעק על היתום הוא מדבר שדרכו להיות קטן ואינו בן דעת להראות עלבונו כמו האלמנה אך דין האלמנה כן.
פסוק כב:שמע אשמע צעקתו שהרי מן הדין לוקה המענה.
פסוק כג:נשיכם אלמנות ובניכם יתומים מדה כנגד מדה.
פסוק כד:אם כסף הזכיר כאן מצוה זו לפי שעניים וגר ויתום ואלמנה שוים בה.
פסוק כד:לא תהיה לו כנשה י״מ לשון שכחה כמו כי נשני אלקים. פירוש לא תהיה לו כמי שנשה הוא הלואתו ושכחה זמן ארוך כדי לדחוק אותו ולקחת ממנו רבית.
פסוק כד:לא תשימון עליו נשך להרחיב לו זמן חמש בשש. לא תשימון בל׳ רבים שהלוה והמלוה והערב והעדים עוברים על לאו לא תשימון.
פסוק כה:אם חבל תחבל ע״י שליח בי״ד כדכתיב בחוץ תעמוד וגו׳ אבל אתה לא תבא לביתו לעבוט עבוטו וזהו לא תהיה לו כנושה.
פסוק כה:תשיבנו לו וא״ת א״כ לא יפרע הלוה חובו בעוד שהמלוה מחזיר לו שמלתו, אלא י״ל דלא מיירי אלא כשנטלו שליח ב״ד שלא בשעת הלואה ונתנו למלוה ואינו מצווה להחזירו ללוה רק שלשים יום שכן הוא זמנו של ב״ד, ואחר הזמן הוא מורשה למכרו.
פסוק כה:תשיבנו לו קאי אל החבול שהוא לשון זכר.
פסוק כו:כי היא כסותה לבדה ו היא שמלתו טפלה לערו, אז אני מזהירך להשיב לו. אבל אם יש לו אחרת אינך מוזהר. אחר שאמר שלמת רעך שהוא לשון נקבה, חזר ואמר כי היא כסותה לבדה.כסותה משמע כסות שמתכסה בו בלילה.
פסוק כו:והיה כי יצעק אלי להתפלל בשבילך שאם לא החזרת לו משכונו שמא היה מת בקרה ושמעתי תפלתו ואשלם לך הגמול כי חנון אני ד״א ושמעתי כי חנון אני אע״פ שאין כח הסברה נותן שיהא עליך להחזיר לו המשכון שהרי הלוית עליו מעותיך ובעל חוב קונה משכון, מ״מ אשמע לו כי חנון אני ונכמרו רחמי עליו על שיצעק לפניך והיית אכזרי ולא חסת עליו לכך נאמר כאן כי חנון אני, אבל למעלה גבי יתום ואלמנה אין צריך לכתוב כי חנון אני מאחר שאתה מענה אותם דין הוא שאשמע צעקתם.
פסוק כז:[אלהים לא תקלל חול]
פסוק כז:אלהים לא תקלל סמכו כאן לפי שמא יעבור המלוה ולא ישיב החבול ויבא העני מרוב צערו בלילה ויקלל הדיין שדן לחבול שמלתו והדיין כדין עשה ולא פשע בדבר.
פסוק כז:ונשיא בעמך לא תאר למה נאמר, אם להזהיר שלא לקלל הדיין הרי כבר אמור אלא סתם נשיא היינו עשיר ומלוה לאחרים וסמוך הוא לאם חבל תחבל שלמת רעך והזהירו הכתוב שלא לקלל העשיר אם חבלו שהרי מהנהו מנכסיו.
פסוק כח:מלאתך תרומת תבואתך כמו פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע. ודמעך דבר הלח בתרומתך כמו תרוש ויצהר על שם שזבין טפות טפות כעין דמע מן הגת. גבי תרומה שייך לשון משקה כדכתיב כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ולא כתיב כל חלב זית וכל חלב ענבים, אבל בבכורים שהפרי בא כמות שהוא גדל לא שייך בהו לשון משקה.
פסוק כח:לא תאחר לעשות חלקי מאוחר לשלך אלא הראשית תתן לי ואחר כך לעצמך כדכתיב ראשית בכורי אדמתך ראשית עריסותיכם. ד״א לא תאחר מה שאתה חייב אפי׳ אתה עני. פי׳ מצוה זו הרי הוא במקום ראשית דגנך תירושך ויצהרך לפיכך סמך לו בכור בניך תתן לי כי הוא ראשית אונו.
פסוק כח:בכור בניך וגו׳ ולא מן המאוחר כמו שאני אומר לך במלאתך ודמעך כן תעשה לשורך לצאנך לתת לי הבכור, ומ״מ אל תמהר להקריבו רק לאחר שבעה ויטהר ממקום הטנופת שיצא, שכן זמן טהרת טמאה ועוד שמא נפל הוא.
פסוק ל:ובשר בשדה טרפה לפי שהיא קשה מן הנבלה שיש בה ארס הדורס ואינה מטמאה ומניחין אותה בשדה הזהיר עליה הכתוב מה שאין כן בנבלה, לפיכך מוכרין אותה לבן דעת המשמרה ואוכלה בבית פן יכשלו בה רבים אם יניחוה בשדה ולפי שהזכיר שור וצאן שהם מותרים באכילה הזהיר על בשר הנטרף שמא יאכלנו העני מחמת עניו.
פסוק ל:לכלב תשלכון אתו הלמ״ד בפת״ח משמע בכלב המבורר דבר הכתוב הוא שומר העדר היינו לפי פשוטו. אתו מוסב אבשר שהוא לשון זכר.
