כעיני עבדים אל יד אדוניהם
הִנֵּ֨ה כְעֵינֵ֪י עֲבָדִ֡ים אֶל־יַ֤ד אֲֽדוֹנֵיהֶ֗ם כְּעֵינֵ֣י שִׁפְחָה֮ אֶל־יַ֪ד גְּבִ֫רְתָּ֥הּ כֵּ֣ן עֵ֭ינֵינוּ אֶל־יְ-הוָ֣ה אֱ-לֹהֵ֑ינוּ עַ֝֗ד שֶׁיְּחָנֵּֽנוּ׃
(תהילים קכג ב)
נשיאת העיניים לשמים בענווה גמורה ובהרגש הלב שאין לו רק מה שֶׁיְּחָנֵּֽנוּ ה', זוהי עניינה של אחת מעשרה לשונות של תפילה: 'ניפּוּל'.
ממה שאמרו חז"ל ש'ניפּוּל' היא מלשונות התפילה, מבואר שענווה אינה רק תנאי לתפילה, אלא היא צורה של תפילה כשלעצמה. היא עוצמה מעמדת הרגש של בקשה ותחינה, כמו עני שבור ומדוכא לבוש סחבות ופצוע, כשיעמוד לפני נדיב שרחמיו גדולים, הרי גם בלי שיפשוט ידו לעזרה ובלי שיבקש דבר, עצם עמידתו בלבד, כולה זועקת בקשת רחמים. והנדיב, אם רק לב לו, ודאי ירחם עליו וימלא חסרונו.
כן הוא ציור האדם לפני בוראו, שלפניו יתברך גלויים כל מצפוני הלב, וכשניגש לפני הקב"ה ונופל לפניו בלב שבור, ומבין נכונה שאין לו מעצמו ולא כלום, ואין לו מהיכן ליטול ולקבל דבר, רק מהקב"ה, וירגיש עצמו איך כולו מכף רגל ועד ראש אין לו לא תורה ולא יראה, לא מידות ולא מצוות, וכל חייו רק הבל וריק, הרי מעמד זה עצמו הוא הבקשה הגדולה ביותר ואין צריך כלום יותר מזה.
וכן כל בקשותיו שמבקש יבקש דרך ענוה, וכמו שנפסק בשו"ע, "דרך תחנונים כרש המבקש בפתח", וזו היא תפילה הקרובה יותר להיענות, וכדרך כל אדם רחמן כשרואה מישהו בצער גדול והוא צריך אליו מאוד, שתיכף ירחם עליו.
לא כן המתגאה, שאם מתייצב להתפלל ועומד לפני הקב"ה כאדם שלם שלא חסר לו כלום, הרי נמצא ממילא שאינו מבקש כלום, ואם כן למה ירחמו עליו מן השמים אם אין לו צורך, ואפילו אם מבקש סעד על משהו, אם מתייצב כך, על כרחך בקשתו היא בקשת מותרות, ולמה שיתנו לו כל רצונו.
ואלו דברי הנביא, "כי נער ישראל ואוהבהו"(הושע יא א), שאם יעמיד אדם עצמו כנער וילד, שתלוי כולו ברחמי אביו, ומתפלל בהרגשת הלב שכל מציאותו תלויה רק בקב"ה, ממילא ירחם עליו הקב"ה כרחם אב על בנים.