הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם, שבידיהם הכוח והסמכות להעניק ולסייע או לייסר, כְּעֵינֵי שִׁפְחָה, שכוחה זעום אף מכוחו של העבד, אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ – כֵּן, מתוך אותה תלות קיצונית אנחנו נושאים את עֵינֵינוּ אֶל ה' אֱלֹהֵינוּ ומצפים לעזרתו עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ, ירחם עלינו וישפיע עלינו מטובו. וכך אנחנו מבקשים:
פסוק ג:
חָנֵּנוּ, ה', חָנֵּנוּ, כִּי רַב שָׂבַעְנוּ בוּז. לא די בכך שאנו סובלים כל מיני סבל, אף משפילים אותנו בקיתונות של בוז.
פסוק ד:
רַבַּת, הרבה שָׂבְעָה לָּהּ נַפְשֵׁנוּ מן הַלַּעַג של הַשַּׁאֲנַנִּים, האנשים השלווים הבזים לנו, ומן הַבּוּז לִגְאֵי יוֹנִים, של הגאים.