אני שלום וכי אדבר המה למלחמה
במקומות אחרים הוכחנו שאסור להסגיר לגויים חלק מארץ ישראל אפילו תמורת שלום. אבל האומרים שמותר לוותר על חלקים מארץ ישראל בגלל פיקוח נפש טועים טעות כפולה. חוץ מהטעות בהלכה, כאמור, יש כאן טעות בהערכת המציאות, בעצם הרעיון שהסגרת חלקים מארץ ישראל לשלטון זר עשויה להביא שלום ולהציל נפשות. כל הסגרה של ארץ ישראל מלבד העבירה שיש בה, מסכנת את עם ישראל. ככל שיסגירו יותר – הפראים הרשעים יתעודדו יותר, חס ושלום.
אפשר ללמוד זאת הן מהתורה, ממנה אנו יונקים את השקפתנו, והן מהניסיון בשטח. ראשית אבאר את ההוכחה מהתורה כפי שמופיעה בפרקנו.
דוד המלך אומר:
אויה לי כי גרתי משך שכנתי עם אהלי קידר... אני שלום וכי אדבר המה למלחמה.
(תהילים קכ ה-ז)
אהלי קידר הם בני ישמעאל (עיין במפרשים). כל הדיבורים עם הערבים על שלום גורמים למלחמות. בתקופת הרמב"ם היו רדיפות נגד יהודי תימן, והרמב"ם כתב להם איגרת חיזוק. בסוף האיגרת (איגרת תימן עמ' קפג במהדורת רמב"ם לעם; עמ' קסא במהדורת ר"י שילת) מגדיר הרמב"ם על פי פסוק זה את תכונתם של בני ישמעאל: "כל זמן שנרדוף שלומם וטובתם, הם ישיבונו בחרום ובמלחמה". מדברי דוד המלך והרמב"ם אנו למדים מהי תכונת נפשם של הישמעאלים, ותכונת נפש של עם אינה משתנה גם כעבור דורות. יש אנשים שלומדים מזרחנות באוניברסיטה, אך את דברי הרמב"ם הם לא ילמדו. הרמב"ם הוא לא מספיק מדעי, הוא לא מספיק נאור ומתקדם. האמת היא, שמה שהרמב"ם כותב זוהי תורת נצח. לאור הדרכה זו של התורה, ברור שלא ייתכן שלום עם הישמעאלים בעודם בארץ. איננו זקוקים לניסיונות מעשיים כדי להיווכח שזו לא הדרך להביא שקט ושלום במזרח התיכון.
גם מהניסיון בשטח, כל בר דעת יודע שהערבים, בהתנהלותם הפראית, לא השלימו עם קיומה של המדינה עד עכשיו, ומדוע היום ישלימו? הרי הם אינם חסרים דבר שאם יקבלו אותו, הדבר יספק את תאוותם והם ישתקו. עם ישראל כבר קיים על במות ההיסטוריה למעלה משלושת אלפים שנה, ואומות העולם לא השלימו עם קיומה של האומה, ומדוע היום הם ישלימו? כל מי שחושב שניתן לעשות שלום עם הרשעים הללו – טועה. הוא פשוט אינו מכיר במי מדובר. הוא אינו יודע מה זה עם ישראל, ומהי שנאת ישראל. הוא אינו יודע בשביל מה עם ישראל חוזר לארצו. הוא חושב שניתן לפתור את הבעיות בארץ כפי שפתרו אותן בווייטנאם או בקוריאה.
כך אומר גם הנביא ישעיה: "אין שלום אמר א-להי לרשעים"(ישעיה נז כא). עם הרשעים האלה אין שלום, לא היה שלום ולא יהיה שלום. לא מפני שאיננו רוצים, אלא מפני שהם שונאי ישראל. בארץ ישראל לא יכול להיות 'פתרון מדיני' אלא רק 'פתרון צבאי'. ההשגחה הא-להית נותנת לנו כח, אך המנהיגים אינם מפעילים אותו. צריך להתבונן על המציאות מתוך ראייה זו ולראות אותה נכוחה.
מעשה רב – סירובם של הראי"ה קוק והרב חרל"פ לוויתורים בחבלי ארץ ישראל
בזמן טרום המדינה הועלתה שאלת נושא החלוקה של ארץ ישראל בין היהודים לערבים, ונציגי היישוב היו צריכים לחתום ולהסכים שעם ישראל יקבל רק חלק קטן בארץ ישראל, מעין מיטת סדום. ואז עמדה על הפרק השאלה אם בכלל תקום מדינה. הרב חרל"פ זצ"ל כתב באגרת "שתקצץ היד שחותמת שאנו נוותר", ולמרות שעל ידי החתימה לפחות נשיג חלק מארץ ישראל, בכל זאת אסור להסכים לפשרה, מפני שמי שמסכים בעצם מודה כביכול שחלק מהארץ אינו שלו. גם אם בגלל זה לא נזכה למדינה, סימן הוא ש"לא אכשר דרא" (=הדור לא ראוי). זה לא מתיר לנו לוותר על חלק מארץ ישראל. זו השקפת תורתנו הקדושה. אסור לנו לעשות כל מיני התחכמויות של ויתור על זכותנו בשום חלק מארץ ישראל. אם כולם היו הולכים בדרכה של תורתנו, היה הקב"ה מסייע לנו, וגם רשעותם של אומות העולם הייתה נחלשת.
הרצי"ה קוק כותב ('לנתיבות ישראל' ח"א מאמר 'וממנה יוושע', עמ' סה במהדורת חשן, עמ' פה במהדורת בית אל) שבשנת תר"צ האנגלים דרשו מנציגי היישוב שיוותרו על הזכות שהייתה לעם ישראל להתפלל ליד הכותל המערבי. באותה תקופה מקום התפילה שם היה בערך עשרים מטרים על חמישה מטרים. ובכל זאת הפריע למחבלים שבאים יהודים להתפלל שם ולתנות את הקינות בתשעה באב. הם איימו שאם נציגי היישוב לא יסכימו, יהיו התנכלויות ופוגרומים. אז עוד לא היו לנו משטרה יהודית, שירותי ביטחון יהודים, או צבא יהודי. הרב קוק ענה במקום: "לא ברפיון רוח וותרני ביחס למקום קדשנו נשיג ביטחון שלומנו ומשמרת חיינו". ואני אומר אותו משפט עכשיו בשינוי קל: "לא נשיג את שלומנו וביטחוננו בוויתור על זכותנו הא-להית על חלקי ארצנו. אנו צריכים לעמוד בתוקף על זכותנו על ארץ ישראל. לא ייתכן שנשלים עם הסגרת איזשהו שטח לידי גויים.