א שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת אֶל־יְ֭הוָה בַּצָּרָ֣תָה לִּ֑י קָ֝רָ֗אתִי וַֽיַּעֲנֵֽנִי׃ ב יְֽהוָ֗ה הַצִּ֣ילָה נַ֭פְשִׁי מִשְּׂפַת־שֶׁ֑קֶר מִלָּשׁ֥וֹן רְמִיָּֽה׃ ג מַה־יִּתֵּ֣ן לְ֭ךָ וּמַה־יֹּסִ֥יף לָ֗ךְ לָשׁ֥וֹן רְמִיָּֽה׃ ד חִצֵּ֣י גִבּ֣וֹר שְׁנוּנִ֑ים עִ֝֗ם גַּחֲלֵ֥י רְתָמִֽים׃ ה אֽוֹיָה־לִ֭י כִּי־גַ֣רְתִּי מֶ֑שֶׁךְ שָׁ֝כַ֗נְתִּי עִֽם־אָהֳלֵ֥י קֵדָֽר׃ ו רַ֭בַּת שָֽׁכְנָה־לָּ֣הּ נַפְשִׁ֑י עִ֝֗ם שׂוֹנֵ֥א שָׁלֽוֹם׃ ז אֲ‍ֽנִי־שָׁ֭לוֹם וְכִ֣י אֲדַבֵּ֑ר הֵ֝֗מָּה לַמִּלְחָמָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מאירי

המאירי

פסוק א:
שיר המעלות ענין המעלות אין בידי לחרש בהם דבר אלא מה שפי׳ בהם שאר המפרשים, מהם שפי׳ הענין כמה שידעת שציור בית המקדש ניתן לדוד בנבואה כדכתיב הכל בכתב מיד ה׳ עלי השכיל (דה״א כח יט) וחבר חמש עשרה מזמורים אלו שיהיו הלויים מזמרים בט״ו מעלות שהיו בהר הבית בשטח סוף עזרת הנשים שבהם היו עולים לעזרת ישראל כל אחת גבוהה חצי אמה מזמור אחד במעלה אחת. וי״מ שפי׳ שירים שהיו משוררים אותם תחלה בקול נמוך ומעלים אותו מעט מעט עד שיהיה הקול גבוה מאד. וכוונת המזמורים רובם נאמרים על צרת הגליות ונבואת הגאולה מהם וכ״ש על זה הגלות הארוך ומהם על צרותיו של דוד ועל בטחונו באל ית׳ אע״פ שהם משמשים על לשון בני הגלות ובטחונם באל. וזה המזמור איפשר שאמרו על עצמו או על הגלות ואמ׳ אל ה׳ וגו׳ כלומ׳ בעת צרתי אני קורא לו והוא עונה אותי או הוא עבר במקום עתיד ובצרתה התי״ו יתירה או נאמ׳ כן לרוב צרה וכן ישועתה על רוב ישועה.
פסוק ב:
ושפת שקר ולשון רמיה נאמ׳ על השונאים המתנכלים עליו או על בני הגלות בשפתי חלקות
פסוק ג:
ועל כן אומ׳ כנגד האויב מה יתן לך ומה יוסיף לך כלומ׳ מי יכריחך להעלים לבבך עד שתראה כאוהב ובסוף תגלה שנאתך ולא תועיל כלום במרמת שפתיך ובחלק אמריך. ואם כנגד הגלות יאמ׳ זה על המשימים וגוללים עלינו תמיד עלילות דברים בשקר ובמרמה מבלי שיגיעם בזה תועלת רק לכוונת נזק לבד
פסוק ד:
וקרא אותם חצי גבור שנונים ומלוטשים מעצמם ויוציאם גורמיד גבור שממיתים בחדות בלי הרגש והוסיף עוד לדמותם לגחלי רתמים והם מיני עצים שקורים להם יינישטא נאמר עליהם ששאר גחלים כשכבים מבחוץ כבים מבפנים ואלו כבים מבחוץ ועדיין דולקות מבפנים והרואה אותם יחשוב שהם כבות לגמרי ולוקחם ואינו מרגיש עד שהוא נכוה בהם.
פסוק ה:
ואמ׳ אויה לי כי גרתי משך זה קשה לפרש אם הוא נאמ׳ על עצמו ואיפשר לדחק כשהיה גולה הנה והנה במקומות הגוים ולקח משך וקדר במקום כלם. או אמ׳ גרתי משך בהמשכותו זמן רב ועם אהלי קדר שהייתי לפעמים באהלים שבדרכים שהם כאהלי קדר ולא אבוא בעיר. והקרוב לפרשו על הגלות ונאמ׳ בספר יוסף בן גוריון על משך שהוא ארץ טושקאנה והאומה נזכרת בתורה בבני יפת (בראש׳ י ב) והיא עתה ממלכות אדום במחוז מקום האמונה וקדר רומז על ישמעאל והזכיר אלו המלכיות כי רוב הגלות ביניהם. או נפרש שגרתי משך שנעשיתי גר בארץ אחרת משך זמן ואורך עת
פסוק ו:
וכן רבת יורה אורך זמן ותי״ו במקום ה״א כלומ׳ אורך זמן שכנה נפשי עם שונא שלום.
פסוק ז:
וענין אני שלום ר״ל איש שלום וכי אדבר שלום המה למלחמה.