שִׁיר הַמַּעֲלוֹת. אֶל ה' בַּצָּרָתָה לִּי, בצרתי קָרָאתִי והוא יַּעֲנֵנִי.
פסוק ב:
ה', הַצִּילָה נַפְשִׁי מִשְׂפַת שֶׁקֶר, מדברי השקר שמספרים עלי, מִלָּשׁוֹן רְמִיָּה. ובאמצע תחינתו המשורר מוסיף דברי תוכחה כלפי המרמים:
פסוק ג:
הרי מַה יִּתֵּן לְךָ וּמַה יֹּסִיף לָךְ לָשׁוֹן רְמִיָּה?! איזו תועלת יש בהפצת דברי שקר והשמצות על הזולת?! לשון הרע מתפשטת במהירות, אבל בדרך כלל אין היא אלא דרך לפגוע באחרים, בלי שהאומר יפיק מכך הנאה או תועלת. אין בהם אלא סיפוק מעוות של רצון להזיק לזולת.
פסוק ד:
לעתים מפיצי השקרים עצמם נענשים. תרמיתם פוגעת בהם עצמם כאילו הביאה בהם חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים, חדים עִם גַּחֲלֵי רְתָמִים, גחלים הבוערות במשך זמן רב. לשון השקר מביאה לייסורים מתמשכים בלבד.
פסוק ה:
האדם המושמץ מכל צד חש מה שמרגיש האדם גולה או נצור בידי אויבים זרים ומנוכרים ולמודי קרבות. אוֹיָה לִי כִּי גַרְתִּי בצדו של מֶשֶׁךְ, שמו של עם מרוחק, שָׁכַנְתִּי עִם אָהֳלֵי שבטי קֵדָר הערבים.
פסוק ו:
המועקה המתמשכת של המושמץ מדומה לאיבה מתמשכת העלולה להתפרץ בכל עת – רַבַּת, הרבה מאוד שָׁכְנָה לָּהּ נַפְשִׁי, אני עצמי חי עִם שׂוֹנֵא שָׁלוֹם.