א לְדָוִ֨ד ׀ בָּרֲכִ֣י נַ֭פְשִׁי אֶת־יְהוָ֑ה וְכָל־קְ֝רָבַ֗י אֶת־שֵׁ֥ם קָדְשֽׁוֹ׃ ב בָּרֲכִ֣י נַ֭פְשִׁי אֶת־יְהוָ֑ה וְאַל־תִּ֝שְׁכְּחִ֗י כָּל־גְּמוּלָֽיו׃ ג הַסֹּלֵ֥חַ לְכָל־עֲוֺנֵ֑כִי הָ֝רֹפֵ֗א לְכָל־תַּחֲלֻאָֽיְכִי׃ ד הַגּוֹאֵ֣ל מִשַּׁ֣חַת חַיָּ֑יְכִי הַֽ֝מְעַטְּרֵ֗כִי חֶ֣סֶד וְרַחֲמִֽים׃ ה הַמַּשְׂבִּ֣יַע בַּטּ֣וֹב עֶדְיֵ֑ךְ תִּתְחַדֵּ֖שׁ כַּנֶּ֣שֶׁר נְעוּרָֽיְכִי׃ ו עֹשֵׂ֣ה צְדָק֣וֹת יְהוָ֑ה וּ֝מִשְׁפָּטִ֗ים לְכָל־עֲשׁוּקִֽים׃ ז יוֹדִ֣יעַ דְּרָכָ֣יו לְמֹשֶׁ֑ה לִבְנֵ֥י יִ֝שְׂרָאֵ֗ל עֲלִילֽוֹתָיו׃ ח רַח֣וּם וְחַנּ֣וּן יְהוָ֑ה אֶ֖רֶךְ אַפַּ֣יִם וְרַב־חָֽסֶד׃ ט לֹֽא־לָנֶ֥צַח יָרִ֑יב וְלֹ֖א לְעוֹלָ֣ם יִטּֽוֹר׃ י לֹ֣א כַ֭חֲטָאֵינוּ עָ֣שָׂה לָ֑נוּ וְלֹ֥א כַ֝עֲוֺנֹתֵ֗ינוּ גָּמַ֥ל עָלֵֽינוּ׃ יא כִּ֤י כִגְבֹ֣הַּ שָׁ֭מַיִם עַל־הָאָ֑רֶץ גָּבַ֥ר חַ֝סְדּ֗וֹ עַל־יְרֵאָֽיו׃ יב כִּרְחֹ֣ק מִ֭זְרָח מִֽמַּֽעֲרָ֑ב הִֽרְחִ֥יק מִ֝מֶּ֗נּוּ אֶת־פְּשָׁעֵֽינוּ׃ יג כְּרַחֵ֣ם אָ֭ב עַל־בָּנִ֑ים רִחַ֥ם יְ֝הוָ֗ה עַל־יְרֵאָֽיו׃ יד כִּי־ה֖וּא יָדַ֣ע יִצְרֵ֑נוּ זָ֝כ֗וּר כִּי־עָפָ֥ר אֲנָֽחְנוּ׃ טו אֱ֭נוֹשׁ כֶּחָצִ֣יר יָמָ֑יו כְּצִ֥יץ הַ֝שָּׂדֶ֗ה כֵּ֣ן יָצִֽיץ׃ טז כִּ֤י ר֣וּחַ עָֽבְרָה־בּ֣וֹ וְאֵינֶ֑נּוּ וְלֹא־יַכִּירֶ֖נּוּ ע֣וֹד מְקוֹמֽוֹ׃ יז וְחֶ֤סֶד יְהוָ֨ה ׀ מֵעוֹלָ֣ם וְעַד־ע֭וֹלָם עַל־יְרֵאָ֑יו וְ֝צִדְקָת֗וֹ לִבְנֵ֥י בָנִֽים׃ יח לְשֹׁמְרֵ֥י בְרִית֑וֹ וּלְזֹכְרֵ֥י פִ֝קֻּדָ֗יו לַעֲשׂוֹתָֽם׃ יט יְֽהוָ֗ה בַּ֭שָּׁמַיִם הֵכִ֣ין כִּסְא֑וֹ וּ֝מַלְכוּת֗וֹ בַּכֹּ֥ל מָשָֽׁלָה׃ כ בָּרֲכ֥וּ יְהוָ֗ה מַלְאָ֫כָ֥יו גִּבֹּ֣רֵי כֹ֭חַ עֹשֵׂ֣י דְבָר֑וֹ לִ֝שְׁמֹ֗עַ בְּק֣וֹל דְּבָרֽוֹ׃ כא בָּרֲכ֣וּ יְ֭הוָה כָּל־צְבָאָ֑יו מְ֝שָׁרְתָ֗יו עֹשֵׂ֥י רְצוֹנֽוֹ׃ כב בָּרֲכ֤וּ יְהוָ֨ה ׀ כָּֽל־מַעֲשָׂ֗יו בְּכָל־מְקֹמ֥וֹת מֶמְשַׁלְתּ֑וֹ בָּרֲכִ֥י נַ֝פְשִׁ֗י אֶת־יְהוָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מאירי

המאירי

פסוק א:
זה המזמור יראה שאמרו דוד על עצמו ליתן שבח והודאה על מה שגמלו ושאר מפרשים כתבו שנאמ׳ על לשון חסידי הגלות שכל אחד נותן שבח והודאה על שנתנו מחיה מעט בעבדותו לחיות בין קמיו וכן שמתפלל על הגאולה ויפרשהו הקורא כרצונו על איזה מהם ואמר על זה ברכי נפשי את ה׳ כלו׳ שנתן לך מקום והבנה להשלים אותך בקיום תורתו ופנות אמונתו ובהשגת כבודו. וכל קרבי ר״ל הגוף כדרך כל עצמותי תאמרנה (תה׳ לה י) על שהעמידך בשלוה בכדי להיותך כלי לנפש להעלותה אורח חיים למעלה. ומה שהקדים תהלת הנפש לתהלת הגוף עם היות שלימות הגוף [קודמת] בזמן, עשה כן לקדימת מעלה
פסוק ב:
ולהתאחרה בזמן חזר ואמר אחריו ברכי נפשי את ה׳. או איפשר שהחזירו לסמוך אליה כל הדברים הנאמרים אחר זה ומצד שהפסיק בגוף חזר והזכיר הנפש וסמך לה ואל תשכחי כל גמוליו כלומ׳ אל תשכחי מהרבות במהלליו על מה שגמלך וידוע כי לשון גמול בא לשון תשלום, הוא התחלת הטוב כאומרו הגמול אתם משלמי׳ עלי ואם גומלים אתם עלי (יואל ד ד)
פסוק ג:
הסולח לכל עוניכי בתשובה שלא להענישך עליהם. הרופא לכל תחלואיכי ר״ל תחלואי הגוף או נפרשהו כפל לשון על תחלואי הנפש.
פסוק ד:
ואמ׳ הגואל משחת חייכי כלומ׳ אע״פ שאמ׳ הסולח לכל עוניכי ופירשנו בו בלא עונש לא בכלם כי מלת כל נאמרת לפעמים על הרוב כאמרו וכל הארץ באו מצרימה (ברא׳ מא נז) וכל טוב אדניו בידו (שם כד י) והכרתי כל האדם, אבל לפעמים בעונות גדולים אף התשובה לא תמנע שלא להענש קצת על החטא ועל אותו העונש אמר שגאלו משחת ונמצא נענש לטוב לו. ושחת פי׳ על מיתת הגוף. והשחת ביאור לקבר או על אבדון נצחי [או] על גיהנם. והמעטרכי פי׳ המקיפך מכל צד. וכל אלו היודין יתרות הן כדרך שובי נפשי למנוחייכי כי ה׳ גמל עלייכי (מזמו׳ קטז) בתוככי ירושלם (שם).
פסוק ה:
ואמ׳ המשביע בטוב עדיך ר״ל שהאכילך והשקך במאכלים נאותים ועדיך נאמ׳ על [הפה] כדרך עדיו לבלום (תה׳ לב ט) עד שעם זה השלוה והבריאות מתמידים בך ונעוריכי מתחדשים בבריאות כדרך אומרו ישוב לימי עלומיו (איוב לג כה). ויש מפרשים שהוא חוזר על אמרו הרופא לכל תחלואייכי כי מטבע החולה לתעב כל מאכל ולזה עומד זמן רב דל ורזה אבל אתה גמלך הרופא הטוב להשביעך בטוב עדייך עד שתשוב מהר לבריאותך ושמנותך כבתחלה והוא משל חדוש הנעורים. ותתחדש כנשר נעורייכי חסר בית כלומ׳ תתחדש בנעורייכי ומלת תתחדש באה בלשון זכר עם היות הנפש לשון נקבה בעבור כי הנפש לפעמים בא לשון זכר כמו אחד נפש (במדבר לא כח). וענין הנשר הוא שאמרו חכמי הטבע כי הנשר יגביה עוף עד שיקרב לחום היסודי ובהרגישה זה תפיל עצמה בפתע לים וימרטו כנפיה ויתחדשו וזהו ענין יעלו אבר כנשרים (ישע׳ מ לא) והנשר כל מה שיגדיל ויזקין ירבה עצמה. וכן היא תתחדש כח עצמת הנעורים כנשר. וענין זה כענין ישוב לימי עלומיו (איוב לג כה) כלו׳ שיתחדש בגוף כח חזק ככח הנעורים.
פסוק ו:
ואחר שהזכיר כל אלו הפרטים בהודאה על מה שעשאו בפרט, שבחו שכן דרכו בכלל שהוא עושה צדקות לכל ולעשוקים עושה משפט ודין להציל העשוק מיד עושקו.
פסוק ז:
ועל מה שאמר עושה צדקות כלומ׳ שמתנהג עם ברואיו במדת רחמים וחסד אמ׳ שכבר הודיע כן בהודעת דרכיו למשה וזכר דבר שהוא מסוגל בזרע אברהם והוא כי הוא ית׳ הודיע דרכיו למשה ר״ל שלש עשרה מדות (שמות לד ו) ועלילותיו מעשיו הנוראים מה שלא עשה כן לכל גוי
פסוק ח:
והזכיר מהני מדות מה שצריך לו על דבר תחלואיו כאשר עשה משה בעת תפלתו (במדבר יד) שהזכיר ארך אפים ורב חסד ולא הזכיר אמת כי הטעם קרוב מן כפולות והזכיר נוצר חסד לאלפים וזהו וחסד ה׳ מעולם והזכיר נושא עון ופשע וזהו לא כעונותינו גמל עלינו. וטעם רחום לשמור עדרו בטרם בא הרועה אליו וחנון להושיעו בצעקו אליו וארך אפים להאריך לו ורב חסד שלא יפסק חסדו. ועלילותיו ר״ל מעשיו והנהגותיו לישראל שנודע שם שהוא רחום וחנון ארך אפים ורב חסד שכל אלו בכלל צדקה.
פסוק ט:
ואע״פ שמענישנו על חטאינו ונלחם בנו לרוב פשעינו מיחלים אנחנו אליו שלא לנצח יריב ולא לעולם יטור ולא לעולם ישמור עברתו
פסוק י:
ואם היינו לרוב חטאינו ראויים לכך לא כחטאינו עשה לנו ולא כעונותינו גמל עלינו אבל גבר חסדו עלינו
פסוק יא:
כגבוה שמים על הארץ כדרך כי גדול עד שמים חסדך (מזמו׳ נז יא)
פסוק יב:
וכרחוק מזרח ממערב הרחיק ממנו את פשעינו משל שלא העניש עליהם אחד מני אלף כראוי לנו אבל רחמיו כרחם אב על בנים.
פסוק יד:
כי הוא ידע יצרנו שמטבענו לבקש המותרות ולחטוא תמיד כאומרו כי יצר לב האדם רע מנעוריו (ברא׳ ח כא) וזוכר כי עפר אנחנו וזהו כענין בשגם הוא בשר (שם ו ג). תני ר׳ חייא אוי לה לעיסה שהנחתום מעיד עליה ואע״פ שהמשילנו מ״מ לרוב תרבותו הרע ופתיותו והסתותיו וימים מעטים [מצילו] מפח מוקשו וזכור לפניו כי טבע הגוף הוא עפר והעפר הוא היסוד הגובר עליו ומטבעו להמשך אחר התאוות העפריות וכן שימיו קצרים וכשיגיעו לזמן הבינה יקרב זמן קצו בפתע וכציץ השדה כן יציץ ויחלוף מהר
פסוק טז:
ורוח עברה בו ואיננו ר״ל איזו סבה מועטת תהיה בו ר״ל באדם ואיננו כלו׳ שבדבר נקל יכלה ויפסד וימות לשעתו ולא יכירנו עוד מקומו וכל זה רמז לשפלות האדם בזה העולם אבל שיאבד מזה העולם
פסוק יז:
ולא כן חסד האל אבל הוא מעולם ועד עולם על יראיו לתשועה נצחית וגם בעולם הזה יראה צדקתו לזרעו של אותו המת אם יהיו שבים מחטאם ויהיו שומרי בריתו וזוכרי פקודיו לעשותם.
פסוק יט:
ואחר שהפליג בשפלות האדם סיים דבריו בהפליג בשבח האל ואמ׳ ה׳ בשמים הכין כסאו כלומ׳ דרך הרחבה להיותנו תחתיו והוא אומרו ומלכותו בכל משלה.
פסוק כ:
ולכן ראוי שישבחוהו כלם ויקדישוהו ועל כן אמרברכו ה׳ מלאכיו ר״ל השכלים הנפרדים שהם גבורי כח להשפיעו כח תנועת הגלגלים מהם וע״כ אמ׳ עושי דברו להעיד כי הכל מאתו יתבר׳ ולשמוע בקול דברו יורה על השתדלם להשיג כבודו ולא יוכלו להשיג אמתת כבודו על בוריה.
פסוק כב:
ואחר כן אמ׳ ברכו ה׳ כל [צבאיו] על הגלגלים ואחר כך כל מעשיו על התחתונים ר״ל עולם היסודות וכל המתהוה מהם וייחס לאלו השבח להיותו בא בסבתם בבחינת האדם בהם בכל מקומות ממשלתו כלומ׳ בים וביבשה בישוב ובמדברות בהרים ובגבעות. ומצד שהאדם מורכב מעליונים ותחתונים סיים דבריו בו ברכי נפשי את ה׳. ובדרש פירש מלאכים על הצדיקים ונסח דבריהם אם בעליונים הוא מדבר כבר נאמ׳ ברכו ה׳ כל צבאיו אלא בתחתונים ומנין שהתחתונים נקראים מלאכים שכן הוא אומ׳ ויען חגי מלאך ה׳. ר׳ יהודה ב״ר סימון ויעל מלאך מן הגלגל זה פנחס על כרחך הנביאים קרויים מלאכים עושי דברו לשמוע בקול דברו [ר׳ הונא בש״ר אחא] שהיה לו לומ׳ שומעי דברו לעשות בקול דברו שהרי קודם שומע ואח״כ עושה אלא לישר׳ הוא אומ׳ שהקדימו נעשה לנשמע (ריש ויקרא רבה ושו״ט כ״א) ונראה לי לדעת הדרש שהוא שאמ׳ מלאכיו ולא כל מלאכיו שזה להורות שלא נאמ׳ אלא על יחידים השרידי׳ אשר ה׳ קורא שהם מעט. ולדעת הראשונה איפשר לפרש שלא אמר כל להיות הצורות הנפרדות כחות מספר קבוע לא שיוסיפו פעם ויגרעו פעם.