א לְדָוִ֨ד ׀ בָּרֲכִ֣י נַ֭פְשִׁי אֶת־יְהוָ֑ה וְכָל־קְ֝רָבַ֗י אֶת־שֵׁ֥ם קָדְשֽׁוֹ׃ ב בָּרֲכִ֣י נַ֭פְשִׁי אֶת־יְהוָ֑ה וְאַל־תִּ֝שְׁכְּחִ֗י כָּל־גְּמוּלָֽיו׃ ג הַסֹּלֵ֥חַ לְכָל־עֲוֺנֵ֑כִי הָ֝רֹפֵ֗א לְכָל־תַּחֲלֻאָֽיְכִי׃ ד הַגּוֹאֵ֣ל מִשַּׁ֣חַת חַיָּ֑יְכִי הַֽ֝מְעַטְּרֵ֗כִי חֶ֣סֶד וְרַחֲמִֽים׃ ה הַמַּשְׂבִּ֣יַע בַּטּ֣וֹב עֶדְיֵ֑ךְ תִּתְחַדֵּ֖שׁ כַּנֶּ֣שֶׁר נְעוּרָֽיְכִי׃ ו עֹשֵׂ֣ה צְדָק֣וֹת יְהוָ֑ה וּ֝מִשְׁפָּטִ֗ים לְכָל־עֲשׁוּקִֽים׃ ז יוֹדִ֣יעַ דְּרָכָ֣יו לְמֹשֶׁ֑ה לִבְנֵ֥י יִ֝שְׂרָאֵ֗ל עֲלִילֽוֹתָיו׃ ח רַח֣וּם וְחַנּ֣וּן יְהוָ֑ה אֶ֖רֶךְ אַפַּ֣יִם וְרַב־חָֽסֶד׃ ט לֹֽא־לָנֶ֥צַח יָרִ֑יב וְלֹ֖א לְעוֹלָ֣ם יִטּֽוֹר׃ י לֹ֣א כַ֭חֲטָאֵינוּ עָ֣שָׂה לָ֑נוּ וְלֹ֥א כַ֝עֲוֺנֹתֵ֗ינוּ גָּמַ֥ל עָלֵֽינוּ׃ יא כִּ֤י כִגְבֹ֣הַּ שָׁ֭מַיִם עַל־הָאָ֑רֶץ גָּבַ֥ר חַ֝סְדּ֗וֹ עַל־יְרֵאָֽיו׃ יב כִּרְחֹ֣ק מִ֭זְרָח מִֽמַּֽעֲרָ֑ב הִֽרְחִ֥יק מִ֝מֶּ֗נּוּ אֶת־פְּשָׁעֵֽינוּ׃ יג כְּרַחֵ֣ם אָ֭ב עַל־בָּנִ֑ים רִחַ֥ם יְ֝הוָ֗ה עַל־יְרֵאָֽיו׃ יד כִּי־ה֖וּא יָדַ֣ע יִצְרֵ֑נוּ זָ֝כ֗וּר כִּי־עָפָ֥ר אֲנָֽחְנוּ׃ טו אֱ֭נוֹשׁ כֶּחָצִ֣יר יָמָ֑יו כְּצִ֥יץ הַ֝שָּׂדֶ֗ה כֵּ֣ן יָצִֽיץ׃ טז כִּ֤י ר֣וּחַ עָֽבְרָה־בּ֣וֹ וְאֵינֶ֑נּוּ וְלֹא־יַכִּירֶ֖נּוּ ע֣וֹד מְקוֹמֽוֹ׃ יז וְחֶ֤סֶד יְהוָ֨ה ׀ מֵעוֹלָ֣ם וְעַד־ע֭וֹלָם עַל־יְרֵאָ֑יו וְ֝צִדְקָת֗וֹ לִבְנֵ֥י בָנִֽים׃ יח לְשֹׁמְרֵ֥י בְרִית֑וֹ וּלְזֹכְרֵ֥י פִ֝קֻּדָ֗יו לַעֲשׂוֹתָֽם׃ יט יְֽהוָ֗ה בַּ֭שָּׁמַיִם הֵכִ֣ין כִּסְא֑וֹ וּ֝מַלְכוּת֗וֹ בַּכֹּ֥ל מָשָֽׁלָה׃ כ בָּרֲכ֥וּ יְהוָ֗ה מַלְאָ֫כָ֥יו גִּבֹּ֣רֵי כֹ֭חַ עֹשֵׂ֣י דְבָר֑וֹ לִ֝שְׁמֹ֗עַ בְּק֣וֹל דְּבָרֽוֹ׃ כא בָּרֲכ֣וּ יְ֭הוָה כָּל־צְבָאָ֑יו מְ֝שָׁרְתָ֗יו עֹשֵׂ֥י רְצוֹנֽוֹ׃ כב בָּרֲכ֤וּ יְהוָ֨ה ׀ כָּֽל־מַעֲשָׂ֗יו בְּכָל־מְקֹמ֥וֹת מֶמְשַׁלְתּ֑וֹ בָּרֲכִ֥י נַ֝פְשִׁ֗י אֶת־יְהוָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
לְדָוִד, בָּרְכִי, נַפְשִׁי, אֶת ה', וְכָל קְרָבַי, מה שבתוכי יברכו אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ.
פסוק ב:
בָּרְכִי, נַפְשִׁי, אֶת ה', וְאַל תִּשְׁכְּחִי את כָּל גְּמוּלָיו, חסדיו וטובותיו שגמל אתך.
פסוק ג:
הַסֹּלֵחַ לְכָל עֲוֹנֵכִי, עוונך, הָרֹפֵא, המרפא לְכָל תַּחֲלוּאָיְכִי, חולייך, הן חוליי הנפש והן חוליי הגוף.
פסוק ד:
הַגּוֹאֵל מִשַּׁחַת, משאול, ממוות את חַיָּיְכִי, חייך, הַמְעַטְּרֵכִי, המקיף אותך בחֶסֶד וְרַחֲמִים.
פסוק ה:
הַמַּשְׂבִּיעַ בַּטּוֹב את עֶדְיֵךְ, גופך. תִּתְחַדֵּשׁ, יתחדשו כַּנֶּשֶׁר, המאריך ימים ושומר את כוחו, נְעוּרָיְכִי, נעורייך.
פסוק ו:
משבחו של ה' ביחס לנפשו וגופו פונה דוד אל היבט כללי יותר של שבחי ה': עֹשֵׂה צְדָקוֹת ה' וּמִשְׁפָּטִים לְכָל עֲשׁוּקִים. בסופו של דבר ה' ישפוט ויציל אותם מיד עושקיהם. ולכך יש אישוש היסטורי:
פסוק ז:
שהרי ה' יוֹדִיעַ, הראה את דְּרָכָיו לְמֹשֶׁה בפועל בהצילוֹ את ישראל מכל צרה, ולִבְנֵי יִשְׂרָאֵל הוא מראה את עֲלִילוֹתָיו, מעשי הנסים מיציאת מצרים ואילך.
פסוק ח:
רַחוּם וְחַנּוּן ה', אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חָסֶד, מידות הרחמים שה' הודיע למשה בעת שהתגלה לו בנקרת הצור.
פסוק ט:
על כן גם אם לפי שעה אנחנו נתונים בצרה, הרי לֹא לָנֶצַח יָרִיב ה' אתנו, וְלֹא לְעוֹלָם יִטּוֹר, ישמור, יזכור לנו את חטאינו.
פסוק י:
לֹא כפי שמגיע לנו על חֲטָאֵינוּ עָשָׂה לָנוּ, וְלֹא כַעֲוֹנֹתֵינוּ גָּמַל עָלֵינוּ,
פסוק יא:
כִּי, אלא כִגְבֹהַּ שָׁמַיִם עַל הָאָרֶץ גָּבַר חַסְדּוֹ עַל מה שמגיע לירֵאָיו.
פסוק יב:
כִּרְחֹק מִזְרָח מִמַּעֲרָב הִרְחִיק מִמֶּנּוּ, מאתנו אֶת פְּשָׁעֵינוּ, וכבר אין הם נזכרים לגבינו.
פסוק יג:
כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים רִחַם ה' עַל יְרֵאָיו. אָב עַל בָּנִים רִחַם ה' עַל יְרֵאָיו.
פסוק יד:
לא מצדקתנו נובעים רחמיו, אלא מחולשתנו. כִּי הוּא יָדַע עד כמה יִצְרֵנוּ מסיט אותנו מן הדרך הטובה, והוא זָכוּר, זוכר כִּי עָפָר אֲנָחְנוּ ביסודנו. כיוון שהאדם בא מן העפר, אין לצפות ממנו שלא ייכשל.
פסוק טו:
אֱנוֹשׁ, אדם – כֶּחָצִיר יָמָיו. הוא צומח ונובל תוך זמן קצר. כְּצִיץ, כמו פרח הַשָֹּדֶה כֵּן יָצִיץ, יפרח. וכשם שקצרים ימי הפרח, כך חולפים ימי אדם.
פסוק טז:
כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ – בציץ ומייבשת אותו – וְאֵינֶנּוּ, וְלֹא יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקוֹמוֹ. לא נותר מן הצמח המת כל סימן היכר במקומו.
פסוק יז:
ולעומת עראיות האדם חֶסֶד ה' הוא מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם, לנצח עַל יְרֵאָיו, וְצִדְקָתוֹ עומדת גם לִבְנֵי בָנִים,
פסוק יח:
לְשֹׁמְרֵי בְרִיתוֹ וּלְזֹכְרֵי פִקֻּדָיו, מצוותיו לַעֲשׂוֹתָם.
פסוק יט:
ה', ששלטונו מוחלט, בַּשָּׁמַיִם, מעל לעולם הֵכִין כִּסְאוֹ, וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל – בכל חלק מחלקי המציאות מָשָׁלָה.
פסוק כ:
את המזמור חותמות קריאות של המשורר לברך את ה': בָּרְכוּ את ה', מַלְאָכָיו, המסוגלים לברך אותו בעצמה יתרה, שהרי הם גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ, שליחיו ומשרתיו, וכל תכלית קיומם היא לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ ולציית לו.
פסוק כא:
בָּרְכוּ את ה', כָּל צְבָאָיו, מְשָׁרְתָיו עֹשֵׂי רְצוֹנוֹ, כלל ברואי העולם, מן העליונים ביותר ועד לתחתונים שבכולם.
פסוק כב:
בָּרְכוּ את ה', כָּל מַעֲשָׂיו, יצוריו ובריותיו בְּכָל מְקֹמוֹת מֶמְשַׁלְתּוֹ, ביקום כולו. ולבסוף חוזר המשורר לנקודת הראשית, וקורא לנפשו הפרטית להצטרף לתהילה הכללית: בָּרְכִי, נַפְשִׁי, אֶת ה'.