פסוק א:ויסעו מאלים ויבאו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין, להגיד מעלתן של ישראל שאע"פ שהיו במקום עינות מים ופרדסים לא הוקשה להם נסיעתם משם אלא נסעו כולם בלב שלם, ולזה אמר כל עדת בני ישראל אל מדבר סין, אע"פ שהוא מדבר, מרוב השתוקקותם לקבלת התורה, ולזה אמר אשר בין אלים ובין סיני:
פסוק ב:וילונו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרן, למה על שניהם ולמה אמר במדבר והלא אמר ויבאו כל עדת בני ישראל מדבר סין, ולמה אמר הזמן בט"ו לחדש השני אלא הכל להודיעך את מעלתן של ישראל שלא שאלו כלום עד שכלתה החררה שהוציאו ממצרים, ולזה אמר בט"ו לחדש השני להודיעך שלא נתלוננו כשיצאו ממצרים לומר מה תספיק חררה זו לקהל גדול כזה אפילו לסעודה אחת, ולזה אמר במדבר, שאילו היו הולכים למקום ישוב היה אפשר שאם יקנו איזה דבר הקב"ה ישלח בו ברכתו כמו ששלח בחררה, כי מיום שנברא העולם אין הברכה שורה אלא על יש מיש, ולזה היתה התלונה במדבר שהוא אין. ומה שהיתה התלונה על משה ועל אהרן לומר שהם צריכים שני דברים בשר ולחם, וכדאי זכות של כל אחד ליתן להם אחת אחת. ואמרו מי יתן מותנו ביד ה' כי הוצאתם אותנו. כי חשבו שאחר שהיציאה היתה ע"י ב"ו על דרך טבע כן תהיה הנהגתם על דרך טבע במדבר ובמדבר אי אפשר, לזה אמר להם משה ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם לא ע"י ב"ו כמו שאמרתם, ומאחר שתדעו שה' הוציא אתכם, הוא המוציא הוא יכול לתת לכם שאלתכם יש מאין:
פסוק ד:ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. בא בלשון אמירה לא בלשון דבור, לפי שראה הקב"ה שהדין עמם בשאלם לחם לפי שהולכים במדבר ואזל הלחם מכליהם, לזה אמר בלשון אמירה בלשון רך, וכן אז"ל הלחם נתן בפנים מאירות שאמר הנני מזומן לפי שהאדון חייב במזונות עבדיו. לכם לחם. הדבור היה עם משה היה לו לומר להם, או יאמר הנני ממטיר לך ואמר לכם כמו שכתבנו, משה רבינו עם ח' אותיות גימ' כלל ישראל, אמר לו המן בזכותך הוא יורד א"כ לכם הוא לחם, שהוא למשה ולכלל כל ישראל, וכה"א לחם אבירים אכל איש, והאיש משה וכל ישראל כלולים בו שכולם אצולים מנשמתו, אבל על ערב רב אמר ויצא העם ולקטו, לא אמר ולקטו ממנו, כי ערב רב לא טעמו טעם מן כמו שיורד אלא כפי עובי חומרם היה מתעבה, לזה היו טוחנים אותו ועושים אותו עוגות עד שיהיה בו טעם שנאמר והיה טעמו היו מהוים לו טעם כפי עכירות חומרם הגס, אבל ישראל שהיה חומרם זך לא נמר טעמו במן, כמו שהיה יורד מן השמים זך כך היו טועמים בו והיה מזכך חומרם יותר, א"כ לזה אמר ויצא העם ולקטו, אבל ישראל לא היו יוצאין כי היה יורד לתוך בתיהם והיה נכנס לתוך פיהם בלא טורח, וכן אמרו במדרש פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון, לכל חי מזון אין כתיב כאן אלא רצון, שהוא נותן לכל אחד ואחד רצונו מה שהוא מבקש, וכן לעתיד לבא, ואם תתמה אתה על הדבר ראה מה עשה לישראל בעולם הזה שהוריד להם המן שהיה בו מכל מיני מטעמים והיה כל אחד מישראל טועם כל מה שהיה רוצה שכן כתיב זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר מהו דבר כשהיה מתאוה לאכול דבר והיה אומר בפיו אלולי היה לי פטימא לאכול מיד היה נעשה בתוך פיו טעם פטימא, דבר היה אומר והקב"ה היה עושה רצונם, ר' אבא אמר אף דבר לא היה אומר בפיו אלא חושב בלבו לומר מה שנפשו מתאוה והקב"ה עושה רצונו והיה טועם טעם מה שהיה מתאוה, תדע לך שהוא כן שאמר יחזקאל ולחמי אשר נתתי לך סולת ושמן ודבש האכלתיך ע"כ. ופירוש שאמר ולחמי אשר נתתי הנתינה היתה לחם, אבל בעת האכילה היתה לחם וסולת ודבש וגו', כמו שהיה מתאוה. כל זה היה לישראל שנאמר רצון יראיו יעשה, אבל ערב רב אמר ולקטו ע"י טורח, א"כ לכם לחם, לכם מחל, לכם חמל, לכם חלם, שמחלים איברים שהיה נבלע ברמ"ח איברים, לחם אבירים שהיה נבלע באיברים כמו שאמרו ז"ל. מחספ"ס בגימ' רמ"ח וכו', דק מחתפס שמרוב דקותו וזכותו היה נבלע באיברים, ולזה אמר ב"פ דק, ואומר הנני ממטיר ולא אמר אמטיר לפי שהמטר מן השמים וכ"י היא האומרת, ולזה אמר בלשון אמירה ולא אמר בלשון דבור, ולזה אמר הנני דבר מזומן לתת טרף לביתה וחוק לנערותיה, והבן:
פסוק ד:ובמדרש לחם אבירים אכל איש אלו ישראל שנקראו איש שנאמר כל איש ישראל, ובמדרש תהלים לחם אבירים אכל איש א"ר איבו בשש שעות בא יתרו וירד להם מן בשש שעות כנגד ששים רבוא הוי לחם אבירים אכל איש ע"כ. לפי שהמן היה יורד בבקר בבקר וחם השמש ונמס והוא בא בשש שעות ולא היה לו מה לאכול, כי כל אחד לקט עומר המרבה והממעיט המרבה לא העדיף, עשה לו נס שירד המן בשש שעות כנגד ששים רבוא. המן שהיה יורד בבקר היה בו מזון אלפים שנה וזה שירד בשש היה בו כנגד ששים רבוא לפי שכבר ירד להם בבקר, וזהו לחם אבירים שהם ישראל כו', אבל ירד מן גם ליתרו שנקרא איש שנאמר וישאלו איש לרעהו לשלום:
פסוק ד:עוד במדרש תהלים מזון אלפים שנה היה המן יורד לישראל בכל יום, מנין א"ר יודן בשם רשב"י כתיב כאן ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח, וכתיב במבול וארובות השמים נפתחו, תרין כוין אתפתחו לדור המבול, ושנו רבותינו משפט רשעים י"ב חדש וכאן כתיב ודלתי שמים פתח, ד' ארובות בדלת וב' דלתות ח' ארובות ומדה טובה מרובה על מדת פורענות חמש מאות הרי מזון שני אלפים שנה שהיה המן יורד להם בכל יום:
פסוק ד:ועוד במדרש לחם אבירים אכל איש, על איבריו היה יורד ומאיבריו היה נוטל ואוכל, וי"א לתוך פיו היה יורד, וכתב הרב ר' מנחם רקאנטי ז"ל, דע כי יש כאן סוד גדול רמזוהו ז"ל במס' יומא, אומר שם לחם אבירים אכל איש לחם שמלה"ש אוכלים דברי ר"ע, א"ל רבי ישמעאל וכי מלה"ש אוכלים והרי כבר נאמר לחם לא אכלתי אלא לחם אבירים לחם שנבלע באיברים, והענין הזה שאמר ר"ע הוא שקיום מלה"ש נזונים מזיו השכינה, וכן פירוש ואתה מחיה את כולם, אתה מחיה לכולם, ועליו נאמר ומתוק האור, והמן מתולדת האור העליון הזה שנתגשם ברצון הבורא ית', נמצא שאנשי המן ומלה"ש נזונים מדבר אחד, ור"א תפש אותו מפני ששם קיומו בדבר מתגשם, אבל מלה"ש אין קיומן בדבר מתגשם כי קיומן הוא באור העליון. ולפ"ז יתבאר מאז"ל שהיו מוצאין במן כל טעם שירצו, כי הנפש במחשבתה תדבק בעליונים ותמצא מנת חיים ותפיק רצון מלפניו ע"כ. ופירוש מן דבר מזומן כמו וימן להם המלך האמור בדניאל, שלא היה צריך שום דבר ללפת בו את הפת ולא לאכול עמו שום דבר לעכלו. עוד לחם אבירים אכל איש זה משה שנאמר והאיש משה, שבזכותו היה המן יורד לישראל ואין מן התימה וכו', שהרי משה רבינו עם ח' אותיות גימ' כלל ישראל, וכן אמרו אשה אחת היתה במצרים וילדה ששים רבוא. וזה לשון הזוהר פ' תשא דף קצ"א הכי תנינן בההיא שעתא דנחת משה וקביל אורייתא בלחודוי כללא דכל ישראל איהו קבל אורייתא בעלמא ואפילו מגילת אסתר דכתיב וקבל היהודים, מאי וקבל וקבלו מבעי ליה, אלא וקבל דא משה דאיהו היהודים כללא דיהודאי. וכן פ' בשלח בזוהר למען אנסנו שנסי נסים נעשו לו, ועוד למען אנסנו להרים דגליהם ולהרים נסם. הילך, היא ה' הודאי שודאי ילך בתורה לפי שהמן היה מגלה להם סודות התורה, ולזה אז"ל (מכילתא בשלח פ' ויסע) לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן שניים להם אוכלי תרומה, לפי שהיו אוכלים מלחם הפנים והיה מזכך חומרם ומנקה כל החלודה שבקרבם ומטהר אותם מכל הרהורים רעים ומכל מחשבות רעות. ובמדרש למען אנסנו, למדך הכתוב שכל מי שמזונותיו מרווחים חייב לעסוק בתורה כמ"ש ולחם בבקר לשבוע שאם אוכל קמעא מתברך במעיו:
פסוק ד:ובמדרש אמר ר"א ב"ר שמעון מזון אלפים שנה היה המן יורד בכל יום דכתיב דבר יום ביומו והתם כתיב כי אלף שנים בעיניך כיום וגו', ולמה כ"כ הואיל והוא הולך לאבוד שנאמר וחם השמש ונמס, אלא הכל כפי כחו ית', כי כבר ידעת כי המן יורד מן הכת"ר שהוא שמים לכל מה שלמטה ממנו ע"י התפארת שהוא נקרא ג"כ ב', הם ב' ימים. וג"כ על ידי שחקים שהם הנצחי"ם, כמו שאז"ל למה נקראו שחקים ששוחקים מן לצדיקים והם ג"כ ב' והצדיקים ג"כ ב' צדיק וצדק וכל אחת כלולה מעשרה ועשרה לק' וק' לא' בסוד אי"ק, כי אלף עולה אי"ק והבן. ולזה היה לחם מן השמים ולא מן הארץ שנאמר ארץ ממנה יצא לחם, ולזה לא נתנה תורה עד שאכלו מן כ' יום, ולזה נכתב זמן התלונה בט"ו לחדש השני ולא ירד המן עד בקר, שכן אמר משה בקר וראיתם, ואמר בתת ה' לכם וגו' ולחם בבקר וכה"א בין הערבים תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם, הרי שהמן ירד בט"ו לחדש השני והתורה נתנה בו' בסיון הרי כ' יום, עד שעלו לכת"ר כי משם הטל יורד שנאמר ובבקר היתה שכבת הטל והבן. ולז"א והיה ביום הששי והכינו, רמז על יום נתינת התורה שנתן להם המן כדי שיהיה חומרם זך לקבלת התורה, וזהו והכינו את אשר יביאו, והיה משנה, אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי שהיא תורה שבכתב ותורה שבע"פ, זהו משנה והיה משנה קרי ביה משנה, ו' סדרי משנה, והכינו, ו"ה כינו, ו' סדרי משנה, וה' חמשה חומשי תורה, נשאר מוהכינו כנוי גימ' פ"ו שהוא שם אלהי"ם שהוא שם הכנוי שבו נתנה תורה, שנאמר וידבר אלהים, ולזה אמר יום יום כנגד שתי תורות. או לרמוז לתורה שקדמה לעולם אלפים שנה שנאמר ואהיה שעשועים יום יום, ואמר על אשר ילקטו קרי ביה יקלטו, ר"ל שיתן להם המן כדי שתקלט הנטיעה שהם הגופים וישרשו בה, ועליה נאמר גפן ממצרים תסיע וגו' פנית לפניה ותשרש שרשיה ותמלא ארץ וגו':
פסוק ד:ובמדרש ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו. הה"ד ברוך ה' יום יום יעמס וגו', אמר הקב"ה לישראל במדה שאדם מודד בה מודדין לו אני נתתי לכם תורה שתהיו עוסקים בה יום יום שנאמר אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום, וכן ואותי יום יום ידרושון חייכם שאשפיע לכם לחם מן השמים יום ביומו שנאמר ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו ע"כ. ואפשר שאמר דבר כמ"ש לעיל על פסוק לא חסרת דבר, כפי דבור שהיה מתאוה אחר שהיה בפיו כי היה טועם כן, אמר כאן דבר יום ביומו כל יום היו מתאוים דבר וכפי דבורם כן היה נהפך, עוד יום יום לרמוז ברא יום ברא פרנסתו עמו:
פסוק ו:ויאמר משה ואהרן אל כל בני ישראל ערב. התחיל מהערב לפי שחררה שהוציאו ממצרים אכלו ממנה יום של ל"א ואכלו ממנה ס' ואחת סעודות ובקר של ל"א אכלו ונשלמה ולא היה להם לאכול בערב ולא לבקר ולז"א ערב וידעתם וגו', או נאמר שאמר ערב וידעתם ולא אמר בערב ובבקר, כמ"ש בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר, אלא אמר להם משה כשהייתם במצרים נשתכח מכם חדוש העולם ועשה עמכם כמה נפלאות והוציא אתכם מכור הברזל כדי שיתאמת לכם חדוש העולם, וזה היתה תכלית היציאה, ולזה אנו אומרים בחדוש השבת זכר ליציאת מצרים, אע"פ שהשבת הוא מששת ימי בראשית. ואתם כפרתם ביציאת מצרים שאמרו לו כי הוצאתם אותנו מארץ מצרים א"כ כפרתם בחדוש העולם שנאמר ויהי ערב ויהי בקר, ולז"א ערב וידעתם, א"כ עדיין אתם צריכים לידע שהוציא אתכם כדי שתאמינו בחדוש העולם שנאמר בו ערב ובקר. ואמר בערב ידיעה ובבקר אמר ראיה, לפי שבערב לא יש ראיה כי אם בידיעה, אבל בקר וראיתם בראיה:
פסוק ו:עוד ערב וידעתם. רמז להם שערב רב הן השואלים בשר, כי ישראל לא יאמרו בשבתנו על סיר הבשר כי מאין היה להם בשר כמו שאמרו ז"ל תבן לא היו נותנים להם בשר היו נותנים להם, אלא לא אמרו דבר זה אלא ערב רב ולהם נאה לומר כי הוצאתם אותנו, כי הם הוציאו אותם, אבל אתם יציאתכם היתה ע"י הקב"ה. ובוקר וראיתם שמן הראוי היה שלא יאיר לכם מאחר שאינכם מאמינים בהקב"ה ואתם קטני אמנה, שעם היות שהספיק לכם חררה שהיה בה מזון סעודה אחת ואכלתם ממנה ס"א סעודות היה לכם להמתין עד בקר שכבר בקר של היום אכלתם מן החררה, א"כ מן הראוי שלא יאיר לכם בוקר של מחר, אבל עכ"ז וראיתם את כבוד ה', וכן במדרש וילונו כל עדת ישראל מה הלנה היתה אלא הצידה שהוציאו ממצרים כלתה אחר שאכלו ממנה ס"א סעודות ובערב הלינו היה להם לבא ולומר למשה הוי יודע שנשלם אותו בצק אלא באו עליו במריבה, ואמרו כי הוצאתם וגו' וכיון שהלינו היה צריך שיצא בכעס עליהם ולא עשה, אמר הקב"ה הם עשו כמו שהם ואני אעשה כמו שאני, אמר להם שחרית יהיה המן יורד לכם, הוי נדרשתי ללא שאלו נמצאתי ללא בקשוני, פירוש נדרשתי ללא שאלו שלא היו ראויים ליתן להם שאלתם מאחר שבאו בתלונה, א"כ לז"א להם משה ובקר וראיתה את כבוד ה' בפנים מאירות מה שלא הייתם ראויים למה בשמעו את תלונותיכם שבאתם עליו בתלונה ולא בשאלה, הוי נדרשתי ללא שאלו ויאמר משה ואהרן אל כל בני ישראל לפי שהם הלינו על שניהם לזה ויאמר משה ואהרן להודיע ענותנותו של אהרן שאע"פ שהיה גדול ממשה לא דבר לפני ושה, לזה ויאמר משה ואהרן, ולא ויאמרו, גם כדי להחשיב משה בפני העם, ואמר להא השני דברים שתליתם בנו הם תלויים בערב ובבקר א"כ נחנו מה כי תלינו עלינו:
פסוק ח:ויאמר משה בתת ה'. עתה אמר להם אם התחלת הנתינה התחיל בערב קודם ולא התחיל בבקר משם תדעו כי שמע את תלונותיכם ששאלתם שלא כהוגן, כמו שאז"ל בשר בפנים חשוכות. ואם ההתחלה התחיל בלחם שהוא בבקר שהוא כהוגן תדעו שהוא בפנים מאירות ולא נחשב לכם לתלונה, ומזה תדעו ג"כ כי לא עלינו תלונותיכם כי על ה'. ומה שאמר בשר לאכול ודאי שהוא לאכול ובלחם אמר לשבוע, למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר לשבוע אלא ללפת בו את הפת, ולזה אמר לאכול כלומר לאכול בו הפת, ולזה נתן בערב כי ביום מחמת שעבר עליו בלילה כל הלילה שלא אכל יהא רעב ויאכל פת חריבה ואין צריך ללפת שנאמר ונפש רעבה כל מר מתוק, אבל בערב שכבר אכל ביום לא יוכל לאכול הפת לבדו וצריך ללפת, ולזה אמר בערב בשר לאכול על דרך מה שאמרו ז"ל כי תאוה נפשך לאכול בשר למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל בשר אלא לתיאבון, ולזה אמר לאכול ולא לשבוע, והקדים הבשר ואח"כ אמר לאכול לומר להם שמכרס שביעה הם שואלים, ולז"א בשר לאכול לעורר תאות האכילה:
פסוק ט:ויאמר משה אל אהרן וגו'. אמר לו אני אמרתי להם דברי וכוחין ואם אוסיף עוד דברים מיד הם בועטים בי, אלא אתה אמור שאתה חביב יותר בעיניהם ואפי' שתאמר להם דברים קשים הם יקבלום ממך, ומה תאמר להם קרבו לפני ה', ר"א אומר קרבו ליתן הדין כי שמע את תלונותיכם שהלינותם עליו. ויהי בדבר אהרן ויפנו אל המדבר שפנו לדבור, וזהו אל המדבר ובקשו לסוקלם, וכן במדרש ר' יוסי בן שמוע אומר כל זמן שהיו ישראל מבקשים לסקול משה ואהרן מיד וכבוד ה' נראה בענן, ולהלן הוא אומר ויאמרו כל העדה לרגום אותם וכבוד ה' נראה בענן, וכל כך למה, אמר הקב"ה מוטב תלקה הענן ואל יסקל משה ואהרן:
פסוק יב:שמעתי את תלונות בני ישראל. א"ל הקב"ה אני שמעתי תלונותם למה תוכיחם כ"כ, אם הוא משום כבודי, ולזה אתה אומר לא עלינו תלונותיכם כי על ה', וכמה פעמים אמרתם לה' ענין התלונה, אמרתם קודם בשמעו את תלונותיכם וחזרתם פעם ב' בשמוע ה' את תלונותיכם, פעם ג' כי שמע את תלונותיכם, אני שמעתי קודם מכם. דבר אליהם בין הערבים תאכלו בשר, לא בערב כמו שאמרתם בפנים חשוכות אלא בין הערבים באור היום, ולא כמו שאמרת בשר לאכול שהקדמת הבשר תחילה שנראה כנותן בפנים זועפות, אלא תאכלו בשר שאחר שיבא להם תאות האכילה כדי שיאכלו אותו בתיאבון ובחיבה, לא כמו שאמרת ולחם בבקר לשבוע הלחם קודם ואח"כ השביעה אלא תשבעו לחם שפעמים מתאות האכילה ישבעו, ותאמר להם לנוכח תאכלו תשבעו, כאלו אני מדבר עמהם, וידעתם כי אני ה' אלהיכם כאב רחמן מרחם שנקרא שמי עליכם:
פסוק יב:ובמדרש שמעתי את תלונות בני ישראל. אע"פ שמתלוננים בני ישראל הם בני הם אוהבי הם זרע אברהם אוהבי. דרשו כן שלא קצר ואמר שמעתי את תלונותם, והאריך ואמר שמעתי את תלונות בני ישראל לדרשה. עוד דרשו דבר אליהם לאמר למדו שידבר אחד קשה ואחד רכה זהו הכפל דבר אליהם לאמר דבר בלשון קושי אמירה בלשון רך עוד דרשו כי אני ה' אלהיכם שתברכו שמי על המזון, ע"כ:
פסוק יג:ויהי בערב ותעל השלו. ולא נזכר בשלו שאספו ממנו ולא נזכר במן אלא לקיטה שנאמר וילקטו אותו בבקר גם בשלו ויאספו אותו בערב. אולי כשראו שהוכיח משה עליו ובא בערב בפנים חשוכות לא נהנו ממנו לפי שכל הטעמים שהיו מתאוים היו טועמים במן, ולמה היו צריכין לשלו מאחר שניתן בפנים חשוכות, ולזה המתאוננים ע"ר אמרו מי יאכילנו בשר שבשר היה להם, כשראו שלא פשטו ישראל ידיהם הם ג"כ לא פשטו, ולז"א מי יאכילנו בשר שבאכילתם מאכילים אותנו. ואפשר עוד שלזה רמז ותעל השלו ולא כמ"ש ובבקר היתה שכבת הטל או וירד השלו כמ"ש וימטר עליהם מן וכחול ימים עוף כנף ויפל בקרב מחנהו. עוד נ"ל ראיה אחרת שאמר מלא העומר ממנו למשמרת למען יראי את הלחם, יניח ג"כ מן השלו למען יראו הבשר שנתן להם, אפשר לומר בזה לפי שלא רצה להניח ממנו למשמרת לפי שבאה תקלה ע"י שמתו העם המתאוים:
פסוק יד:והנה על פני המדבר, פירוש על פני של שר המדבר, כמו העם המכעיסים אותי על פני, וכן ויוציאך בפניו, שלא היו ראויים. וכן אמר בזוהר פ' תצוה (קפ"ג:) ובמדבר אשר ראית מהו אשר ראית, אלא קב"ה דבר לון לישראל במדברא תקיפא כמה דכתיב נחש שרף ועקרב ומדברא דאיהו תקיף משאר מדברין דעלמא מ"ט בגין דההיא שעתא דנפקו ישראל ממצרים ואשתלימו לשתין רבבן אתתקף מלכותא קדישא ואסתלק על כולא וכדין אתכפיא מלכו חייבא וסיהרא נהירת ואסיק לון קוב"ה למהך במדברא איהו אתר ושולטנו דסמאל חייבא דאיהו דיליה ממש בגין לתברא תוקפיה וחילא ולכתתא ליה ולאכפיא רישיה דלא ישלוט, ועל דא כתיב אשר ראית, בעיניהו הוו חמאן לההוא מארי דמדברא אזיל כפית קמייהו ונטלי אחסנתיה ועדביה, מנלן דכתיב אז נבהלו אלופי אדום אילין אינון נחש שרף ועקרב. ג"כ על פניו, ולזה היה דק והיה מחוספס שהיה מונח בתוך חפיסא ודלוסקמא כפירוש רש"י ז"ל כדי שלא תשלוט עליו העין והיה טל מלמטה שנאמר וברדת הטל וגו' ירד המן עליו כדי שלא יתגשם מלחלוח הקרקע, וטל עליו כדי שלא ישלוט עליו אויר המדבר וישאר בדקותו, ולז"א דק ב"פ, ולזה וחם השמש ונמס שכבר שלטה עליו העין בעליית הטל מעליו:
פסוק יז:ויעשו כן בני ישראל וילקטו המרבה והממעיט. וא"ת מאחר שאמר להם משה זה הדבר אשר צוה ה', שהוא צווי ה' שלא ילקטו אלא עומר לגולגלת, א"כ איך עברו על צווי ה' ולקטו המרבה והממעיט. ועוד שאמר ויעשו כן בני ישראל וילקטו המרבה, לא עשו כן היל"ל, ועוד למה לא קצף עליהם משה כמו שקצף על ויותירו אנשים ממנו. אלא משה אמר להם איש לפי אכלו, יש קטן אוכל מעט וגדול אוכל הרבה כל אחד לפי אכלו, ואמר אח"כ עומר, העומר היה הרבה לקטן, כי העומר מ"ג ביצים, והוא הרבה לקטן והוא מעט לגדול, מזה הבינו שהכונה היא שמה שחסר מן הגדול יהיה בקטן, ומזה יבא עומר לכל אחד. המשל א' יש לו שני בנים קטנים והוא ואשתו גדולים, לשני הקטנים עומר חצי עומר לכל אחד והגדולים צריכים עומר וחצי לכל אחד, היו לוקטים ד' עומרים, ג' לגדולים ואחד לקטנים, באומד הדעת היו מודדים והיה כמ"ש, והיה עומר לגלגולת כי מה שיתר מהקטן היה נחסר לגדול, ולעולם היה עומר לכל אחד, זהו לא העדיף המרבה, שלא העדיף מהאומד שאמד ברבוי אכילתו, וכן הממעיט לא החסיר מאומד אכילתו, איש לפי אכלו לקטו:
פסוק יז:ועוד לפי אכלו לרמוז מה שאמר במדרש א"ר יוסי בן חנינא לא כשם שהזקן טועם ממנו היו התינוקות טועמים, התינוקות היד טועמים בו טעם חלב שנאמר והיה טעמו כטעם לשד השמן, שד פירוש שדים שיונק מהם, והבחורים היו טועמים בו טעם דבש שנאמר וטעמו כצפיחית בדבש, והזקנים היו טועמים בו טעם לחם שנאמר הנני ממטיר לכם לחם, והחולה היה טועמו כסולת מעורב בשמן ודבש ככיסני זו שעושין לחולה שנאמר ובשלו בפרור, ומנין שהיה בו טעם סולת ודבש שנאמר ולחמי אשר נתתי לך סולת שמן ודבש. הרי כמה נסים בו, שהיו לוקטים כאחד והיה בא לכל אחד כפי אכילתו, זהו איש לפי אכלו לקטו. ומה שהיה עומר עמ"ר כתיב רמז למזג ג' יסודות עפ"ר מי"ם רו"ח, ויסוד האש נתן להם התורה שהיא אש דת למו, יש אש שאוכלת אש. כל זה לזכך יסודותיהם:
פסוק יט:ויאמר משה איש אל יותר ממנו. מי שהוא איש וכובש את יצרו אל יותר ממנו ויהיה ממחוסרי אמנה. אי"ש נוטריקון אם ירא שמים, אל יותר ממנו, וכל מי שהולך אחר תאות היצר שלו אינו אי"ש, אינו ירא שמים:
פסוק כ:ולא שמעו אל משה ויותירו אנשים. במדרש אנשים טובים לא הותירו, אנשים לא טובים הותירו. הוקשה להם ז"ל. שכל אנשים שבמקרא לשון חשיבות ואיך לא שמעו וקורא אותם אנשים, לזה אז"ל לא שמעו חוזר לכאן ולכאן ולא שמעו אל משה ולא אנשים ויותירו וכו'. ויותירו ויותר"ו כתיב, שהם מן הנותרים על ישראל שאינם מכלל ישראל. עוד אפשר לו שהפסוק כמתמיה ואומר וכי אנשים הם אלו שהותירו שהם קטני אמנה, ודבר זה ימצא בנשים, א"כ האל"ף יתירה בהם:
פסוק כ:וירם תולעים ויבאש. במדרש וכי יש לך דבר שבתחילה עושה תולעים ואח"כ מבאיש, אלא שהקב"ה בקש להראות מעשיהם לבריות שלא יריחו את ריחו בערב ויעמדו וישליכו אותו, אלא שהיה עושה בכל אותו הלילה שורות על שורות של תולעים והיו יוצאים מבתיהם לחוץ כדי להראות מעשיהם לבריות, וזהו עד בוקר וירם תולעים, כלומר כל הלילה עד בקר והנה רמו תולעים שורות על שורות והיו יוצאים מבתיהם לחוץ כדי להראות מעשיהם לבריות, כאמרם ז"ל כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי, תגלה חרפתם בקהל:
פסוק כ:ויקצוף עליהם משה. הקצף היה על שגרמו לדבר רוחני להבאיש ולרום תולעים, כי בכל אותו מדבר לא ראו שום רמש אפילו מאכולת ולא הריחו בגופן אפילו ריח זיעה כי ענני כבוד היו מגהצין אותם והיו מריחין ריח טוב במלבושיהם שנאמר וריח שלמותיך וגו':
פסוק כ:ובמדרש ויקצוף עליהם משה. כיון שכעס שכח לומר להם שילקטו ביום הששי שני עמרים לאחד, כיון שהלכו ולקטו הם ומצאו כפלים באו הנשיאים ואמרו למשה, שנאמר ויבאו כל נשיאי העדה ויגידו למשה, ומה אמר להם הוא אשר דבר ה', לא אמר הוא אשר דברתי אלא אשר דבר ה' ששכח, ועל זה נאמר עד אנה מאנתם שהוא מכניס משה בכלל:
פסוק כא:וחם השמש כד"א וחם הוא אבי כנען לזה כיון בעל המסורה שאמר וחם ג' במקרא וחם הוא אבי כנען, וחם השמש ונמס, וחם לאדוני המלך, פירוש וחם גזר אדוני שימס לפי ששלטה עליו העין. ויש מי שפירש המסרה כמ"ש ז"ל על המן והמן כזרע גד שהיה מגיד ענינים נעלמים, אז"ל כשהיה בורח עבד זה אומר אתה מכרתו וזה אומר ממני ברח היה המן מגיד להם, אם היה העומר בבית רבו הראשון בידוע שהוא ברח ואם נמצא בבית שני בידוע שהוא מכרו, וכן האשה שמרדה על בעלה והלכה לבית אביה היא אומרת הוא סרח עלי והוא אומר היא סרחה עלי רואין בעומרה, אם בבית אביה הוא סרח עליה ואם הוא בבית בעלה היא סרחה עליו, זהו וחם השמש שהוא המן וחם הוא אבי כנען, שחם היה מגיד על חם ועל וחם לאדוני שהוא האשה, וזהו לאשר באהלו תקחו מאחר שאמר לקטו ממנו איש לפי אכלו מספר נפשותיכם למה חזר ואמר לאשר באהלו, אלא בא לומר שאם בא להם העבד או האשה שהם חוץ ממספר ובאו לאהליהם אם היא ביאה אמתית כגון שמכרו לו או האשה שסרח עליה בעלה תקחו גם העומר שלהם תקחו חוץ ממספר נפשותיכם. ומ"ן במספר אחורים נ"ס שכמה נסים ונפלאות היו בו:
פסוק כא:עוד וחם השמש. כבר כתבתי בפ' בראשית שכוונת אדה"ר באכילתו מן העץ הוא כדי שלא יעשו אלהות בראותם שהם מתים, ונאמר לו כי עפר אתה ואל עפר תשוב שכל מה שצומח מן העפר חוזר לעפר דרך נקבים, כל זה כדי שידעו שהם נבראים והמן היה נבלע באיברים והיו באים לכלל טעות לומר שהם אלהות לזה וחם השמש ונמס, כי בראותם שאינן יכולין להיותו קרוש בידם והשמש תמיסנו ואם יותירוהו למחר יבאש וירם תולעים בזה ידעו פחיתותם ולא יצאו לטעות:
פסוק כא:ועוד וילקטו אותו בבקר. אותם שהם מזרע אברהם שנאמר בו וישכם אברהם בבקר היו לוקטים אותו ממש אבל ערב רב שהם מזרעו של חם לא היו לוקטים אלא התמצית, זהו וחם השמש ונמס, לומר כמו שהשמש עתיד להמס אותם, שנאמר הנה יום ה' בא בוער כתנור, ואומר להבה תלהט רשעים, ואז"ל עתיד הקב"ה להוציא חמה מנרתקה כו' כן מזונם שהיו לוקטים מן המן היה נמס:
פסוק כא:ובמדרש צא וראה כיצד המן היה יורד לישראל, יוצא רוח צפונית ומכבדת המדבר, יורד מטר ומכבש הארץ, והטל עולה והרוח מנשבת בו ועושה אותו כמין שולחנות זהב והמן היה יורד עליהם ומהם היו נוטלים ישראל, ואמרו אם כן זימן להם הקב"ה למכעיסיו עאכ"ו ישלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבא, זהו פירוש ויאמרו איש אל אחיו מן הוא, פירוש מזומן, כמו וימן להם המלך, כלומר אם זה למכעיסיו, להולכים בדרכיו ודאי עין לא ראתה, זהו כי לא ידעו מה הוא, מה מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא. ויאמר משה הוא הלחם אשר נתן לכם, בדין בהכרח נתן לכם, שאם הייתם ראויים זכיתם יותר מזו כמ"ש אם למכעיסיו כך עאכ"ו לצדיקים וכו' וזהו שאמר לכם, לכם אבל לא לצדיקים, לאכל"ה גימ' פ"ו, אלהי"ם, בדין ובהכרח. עוד לאכל"ה במלואה כזה למ"ד אל"ף כ"ף למ"ד ה"א בגימ' שס"ה, וכן מאכ"ל רוחנ"י בגימ' שס"ה, לומר שבכל יום ויום מהשנה שהם שס"ה ימים צריך להאכיל לנשמה מאכל רוחני כמו שמאכיל לגוף מאכל גשמי, זהו אומרו הוא הלחם, זהו מאכל גשמי אשר נתן ה' לכם לאכלה, הוא מאכל רוחני ובהכרח, וזהו על דרך שאמר הכתוב מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, יאמר רבוי עצום הטוב הצפון לצדיקים, ואם הוא צפון איך ידעת אם הוא רב או מעט, לזה אמר נגד בני אדם, כי זה כנוי לרשעים כמ"ש על דור הפלגה אשר בנו בני האדם, אמר בזוהר בנוי דאדם קדמאה דמרד במאריה וגרם מותא לכל בני עלמא. א"כ יאמר ממה שאנו רואים נגד עינינו שאתה נותן לרשעים בעולם הזה משם אנו יודעים שרב טוב מזומן לצדיקים בעולם הבא:
פסוק כב:ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה ויבאו וגו'. כיון שראו לחם משנה נפל לבם ואמרו סופו לבא לידי נותר וירום תולעים לזה פסיק ויהי שפחדו, ויהי לשון צער שנצטערו וגם פחדו שמא לא נשאר יותר מן לזה ירד משנה או שמא רעבתנים הם שירד להם שני העומר לאחד, שמאחר שאמר משנה למה חזר ואמר שני העומר לאחד, לזה באו כל הנשיאים ויגידו למשה, גם ראו שיהיה משונה, וכן דרשו ז"ל משנה משונה בטעם משונה בריחו, כמו מעשה רבינו הקדוש שעשה סעודה לאנטנינוס בשבת ערבה לו ועשה לו אותה סעודה בעצמה בחול ולא ערבה לו, אמר לו שהן חסרין תבלין אחד ששמו שבת (ב"ר פי"א), ועוד אמר לו קיסר לר' יהושע בן חנניא מפני מה תבשיל של שבת ריחו נודף אמר לו תבלין אחד יש לנו ושבת שמו (שבת קי"ט.). גשמי מפני שעשאו לשם שבת כך ק"ו למן שהוא רוחני, ובפרט מזון יום ששי לפי שהוא קרוב למדת שבת שמזונו יותר זך:
פסוק כג:ויאמר אליהם וגו'. אמר להם שבת שבתון, כלומר אם תשמרו שבתון שהוא שבת של זה העולם תזכו לשבת של עוה"ב שהוא עולם שכולו שבת, זהו שבת קודש לה', את אשר תאפו אפו, כלומר כל מה שאתם טורחים בזה העולם הוא מזומן לכם לעוה"ב, זהו תאפו אפו, תאפו בזה העולם, אפו כלומר הוא אפוי לעוה"ב, ואת אשר תבשלו בשלו, קרי ביה בישלו, כבר בשלו לכם כאמרם ז"ל והכל מתוקן לסעודה. ואת כל העודף הניחו לכם וכו', רמז למ"ש במדרש שמות רבה אמר להם הקב"ה לישראל אם תוכו לשמור שבת מעלה אני עליכם כאילו שמרתם כל המצות שבתורה, וכה"א שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע, בעת שאדם שומר שבת גוזר גזירה והקב"ה מקיימה שנאמר אם תשיב משבת רגליך, מה כתיב אחריו אז תתענג על ה', כמאי דכתיב והתענג על ה' וגו', ולא עוד אלא כל מה שאתה אוכל בעוה"ז אינו אלא מן הפירות, אבל הקרן קיימת לו לעוה"ב שנאמר והאכלתיך נחלת יעקב אביך ע"כ. זהו שרמז כאן ואת כל העודף רמז על הקרן שהוא עודף על הפירות והוא שמור לעוה"ב, וזהו למשמרת עד בוקר:
פסוק כג:עוד אשר תאפו אפו. בא לומר ברא יום ברא פרנסתו כ"ש שבת שפרנסתו מזומנת, שכל ימי החול אין להם פרנסה אלא מיום השבת, ואין הדבר תלוי אלא בבטחון בהשי"ת וברצון, שאם רצונו לאפות ולא יקנה פת מן השוק הקב"ה ממציאו לו כפי רצונו, וכן אם רצונו לבשל תבשילין הרבה או תבשילין מעונגים כן הקב"ה מזמין לו, הוא ישאל והקב"ה יתן, שנאמר והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך, וזהו ואת אשר תבשלו בשלו. וזו היא סברת רבי יהושע במדרש במכילתא את אשר תאפו אפו, רבי יהושע אמר מי שהוא רוצה אפוי היה מתאפה לו ומי שהוא רוצה מבושל היה מתבשל לו, רבי אלעזר המודעי אומר הרוצה דבר אפוי היה טועם כל אפויים שבעולם והרוצה מבושל היה טועם כל בשולים שבעולם:
פסוק כד:ויניחו אותו עד בקר כאשר צוה משה. שעשו המצוה לשמה, זהו כאשר צוה משה. ולא הבאיש, כמו דרך העולם שקודם מבאיש ואח"כ מעלה תולעים אבל זה לא הבאיש. ולא אמר ותולעת אלא ורמה לא היתה בו, לא כמו שאמרו וירם תולעים אלא ורמה, היא שרץ העוף שהיא פורחת והיא רמה על הדבר, כמו הזבובים וכיוצא בהם, וכשבאים הזבובים על איזה דבר גורמים לו להתליע, אבל במן מאחר שלא פרחה עליו הרמה כי טבעה לבא על מיני מתיקה ולא פרחה עליו, אז נתאמת להם שלא יתליע לעד לעולם:
פסוק כה:ויאמר משה אכלוהו היום. חמר להם לא יעלה על דעתכם מאחר שהותרתם ממנו ולא הבאיש שתוכלו להניחו ג"כ יום או יומים, לזה אמר אכלוהו היום ולא תהיו קטני אמנה להניחו למחר, כי שבת היום זהו מנה של שבת ואין ראוי לאכלו בחול, לזה אכלוהו היום מאחר שנתקדש שנקרא עליו שם שבת שמא יעלה על דעתכם שלמחר לא ימצא ותרצו להניח ממנו, לזה אמר אכלוהו היום כולו ולא תניחו ממנו, כי אם היום לא תמצאוהו לפי שהוא שבת לה' למחר תמצאוהו:
פסוק כה:ובמכילתא רבי יהושע אומר אם תזכו לשמור שבת זו עתיד הקב"ה לתת לכם שלשה מועדים פסח ועצרת וסכות, לכך אמר משה אכלוהו היום. רבי אלעזר המודעי אומר אם תזכו לשמור את השבת עתיד הקב"ה ליתן לכם שש מדות טובות, ארץ ישראל ועולם הבא ועולם חדש ומלכות ב"ד וכהונה ולויה, לכך נאמר אכלוהו היום, רבי אליעזר אומר אם תזכו לשמור את השבת תנצלו משלש פורעניות, מיומו של גוג ומחבלי משיח ומיום הדין הגדול, לכך נאמר אכלוהו היום. צריך להבין במאי פליגי אלו שלשה תנאים, ולמה בכל אחד אומר לכך נאמר, ועוד מנין להם לדרוש כל אחד דרשתו, אלא רבי יהושע אומר אם תזכו לשמור את השבת עתיד הקב"ה לתת לכם שלשה מועדות, פסח נאמר כאן אכלוהו ובפסח נאמר ואכלו את הבשר וכה"א שבעת ימים מצות תאכלו א"כ אכלוהו היום רמז על פסח. כי שבת היום רמז על עצרת שבו נתנה תורה, ויום שבת היה, לזה כי שבת היום לה' רמז על עצרת. היום לא תמצאוהו בשדה רמז על חג הסכות שהוא חג האסיף שנאמר באספכם את תבואת הארץ תחוגו חג ה' שבעת ימים, וכה"א חג הסכות וגו' שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך, לזה רמזו כאן שאמר היום לא תמצאהו בשדה שכבר הכל נאסף אל הבתים. א"כ ג"פ יום כל אחד רמז על יום ידוע, לזה היום היום היום בה' הידיעה, לזה אמר בעל המאמר לכך נאמר אכלוהו היום, שהכוונה לומר שבדרשה שדרש רבי יהושע נתרץ למה ג"כ היום, רבי אלעזר המודעי דייק מלת אכילה, לזה אמר אם תזכו לשמור שבת עתיד הקב"ה לתת לכם שש מדות טובות אלו שמצאנו בהם לשון אכילה, ארץ ישראל שנאמר ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, עוה"ב ועולה חדש שנאמר בהם הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו, ומלכות ב"ד נאמר בה ומפיבשת על שולחן המלך תמיד הוא אוכל. ובכהונה נאמר ואכלתם אותו וכו' האמור בשלמים, ובמנחה נאמר והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו, גם בבשר המלואים נאמר ושם תאכלו אותו ואת הלחם, ובלויה נאמר ונחשב ללוים כתבואת גורן ואכלתם אותו בכל מקום, לזה אמר לכך נאמר אכלוהו, דייק מלת אכלוהו. ורבי אליעזר דייק היום לפי שבאלו השלש פורעניות נאמר בהם יום, במלחמת גוג ומגוג נאמר הנה היום בא בוער כתנור וגו'. וחבלי משיח שנאמר והיה ביום ההוא לא יום ולא לילה, ויום הדין נאמר הנה היום בא בוער כתנור וגו':
פסוק כה:עוד אמר אכלוהו היום, אמר להם שלא יאפו ולא יבשלו אלא יאכלוהו כך, וכאן תראו מעלתו שהוא נאכל מוטעם יותר מאפוי ומבושל, לזה אמר אכלוהו ולא אמר אכלו ממנו לומר שהוא יותר מוטעם, דאית ביה תבלא דשבת, זהו כי שבת היום:
פסוק כו:ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו. לפי שאמר היום לא תמצאוהו משמע היום לבד, לזה אמר להם חוזרים חלילה ששת ימים ויום השביעי, מכאן ולהלאה תדעו שיום השביעי הוא שבת והמן לא יהיה בו, ורבותינו ז"ל לפי שהוקשה להם שכבר אמר היום לא תמצאוהו למה חזר ואמר שבת לא יהיה בו, לזה אמר שבת לרבות ימים טובים, לא יהיה בו לרבות יום כפורים:
פסוק כז:ויהי ביום השביעי יצאו וגו'. ויאמר ה' אל משה עד אנה מאנתם. אחר שצוה אותם משה ואמר היום לא תמצאוהו וחזר ואמר שבת לא יהיה בו אחר כל זה איך יצאו. ורבותינו ז"ל אמרו עד אנה מאנתם שהוא מכניס משה בכללם. ומה יש לו לעשות כבר הזהירם פעמים שלש, שהוא אומר הוא אשר דבר ה' שבתון שבת קודש, ואמר להם היום לא תמצאוהו בשדה, ואמר להם שבת לא יהיה בו. אלא כמו שאמרו ז"ל כיון שכעס שכח לומר להם שביום הששי ילקטו שני עומרים לאסר כשבא יום הששי ומצאו לחם משנה אפילו שאמר להם משה הוא אשר דבר ה' לא האמינו וחשבו שמערבת הכוכבים היא שכל יום הששי יהיה כפול, לזה נכלל עמהם לפי שאם היה מקדים להם הדברים קודם היו מאמינים, לזה אמר עד אנה מיאנתם לאחרים, אתה היית סבה לא אמר מאנתם אלא מיאנתם לאחרים כי הוא יוצא, אמר לו אין להאשימם, ואמר ראו כי ה' נתן לכם השבת, והכל הם דבריו של ה' כמו שאמר ויאמר ה', אע"פ שאומר ראו כי ה' נתן וגו', הוא כמו ואל משה אמר עלה אל ה', עתה רצה לתקן מה שלא אמר להם משה על ענין הכפל ואמר להם ראו בעיניכם כי השבת הוא חביב מחיבה יתרה נתן לכם. שהרי כשהותירו מיום ליום היה נבאש וכאן אתם מותירים מיום הששי ליום שבת ויום שבת תמצאו אותו יותר משובח בטעם וריח, מכאן תראו חבתכם במתנה זו שנתן לכם שהוא לחם יומים של שני ימים, שבת של זה העולם והוא לחם של שבת של עוה"ב, לזה שבו איש תחתיו, כלומר למה שתחתיו שיהיה לו ישוב ונחת רוח בעולם שכולו שבת ולא יגרום שיצא ממקומו שיש לו בעולם הבא, לא כמו שעשו אלו שיצאו מן העם שיצאו מכללם ואינם בכלל אנשי עולם הבא, אתם לא תעשו כן אלא שבו איש תחתיו שיהיה לכם ישוב למה שתחתיו אחר סלוקו מזה העולם, כששמעו ישראל דברים אלו ערבו להם הדברים ושבתו שנאמר וישבתו העם וכו'. ועוד אל יצא איש זה הקב"ה, ממקומו שהוא מדת רחמים למדה"ד, כמו הנה ה' יוצא ממקומו:
פסוק ל:ובמכילתא אמר וישבתו העם ביום השביעי. ר' יהושע אומר אמר הקב"ה לישראל אם תשמרו שבת עתיד אני ליתן לכם ג' מועדות חג ניסן וחג סיון וחג תשרי, כיון ששמעו דבר זה קבלו עליהם ושבתו. ר' אלעזר המודעי אומר, אמר להם המקום אם תשמרו שבת זו עתיד אני ליתן לכם שש מדות טובות ארץ ישראל ועוה"ב ועולם חדש ומלכות בית דוד וכהונה ולויה, וכיון ששמעו דבר זה קבלו עליהם ושבתו. ר' אליעזר אומר אמר להם אם תשמרו שבת זו תנצלו מג' פורעניות מחבלו של משיח וממלחמת גוג ומגוג ומיום דין הגדול וכיון ששמעו דבר זה קבלו עליהם ושבתו ע"כ:
פסוק ל:יש לשאול כי זה המאמר בעצמו הביאו על פסוק ויאמר משה אכלוהו היום והוא כתוב לעיל. עוד לעיל אמר אם תזכו לשמור השבת עתיד הקב"ה ליתן לכם ג' מועדות פסח ועצרת וסכות וכאן אמר אם תשמרו שבת זו עתיד אני ליתן לכם ג' מועדות חג ניסן וחג סיון וחג תשרי, למה מנה חדשים ימנה שם המועדים כמו שאמר לעיל, ועוד אמר כיון ששמעו דבר זה קבלו עליהם נראה כעושה על מנת לקבל פרס. אלא משה אמר להם עתיד הקב"ה לתת לכם ג' מועדים, נראה שהדבר הוא לעתיד לבא, לזה לא קבלו, אבל הקב"ה אמר אם תשמרו שבת זו אין הדבר תלוי בזכות אלא בכם תלוי הדבר, ואמר עתיד אני ליתן לכם ג' מועדות משמע ליתן בקרוב, והג' מועדים הם רמוזים באומרו נתן לכם את השבת שכל המועדים נקראים שבת, ועוד שבפסח נאמר פסח הוא לכם וכאן אמר נתן לכם, וחג עצרת רמוז באמרו על כן הוא נותן לכם ביום הששי, שהוא רמז על ששה בסיון שעליו רמז בבריאה ויהי ערב ויהי בקר יום הששי, וחג הסכות נרמז לא יצא איש ממקומו שהוא חג האסיף שנאסף הדגן והתירוש והיצהר ושאר פירות הקיץ כולם הם בבית אין צריך לצאת ולבא. ועוד רמז ביום השביעי ולא אמר ביום שבת, רמז על סכות שהוא בחודש השביעי. ומה שהזכיר שם החודש של כל חג וחג, הוא לפי שמזל ניסן הוא טלה ואין לו בטול כמו שכתבנו על פסוק ועצם לא תשברו בו שיניחו עצמותיו, והיו מפחדים ממנו הואיל ויש לו השארות שלא ישוב ויקח מה שיש לו עליהם מקץ הגזור שנ ת' שנה, לזה אמר להם שאם ישמרו שבת זו אני עתיד ליתן לכם, ר"ל שיהיה שלם עמכם, כמו שכתבנו על פסוק החדש הזה לכם, שיהיה בשלום עמכם כאילו הוא לכם. ומה שאמר חג סיון, לפי שמזלו עקרב והם הולכים למקום נחש ועקרב, לזה אמר להם לא תפחדו ממנו כי אני אתן לכם באותו חודש התורה שהיא אש שנאמר מימינו אש דת למו, כמו שאמרו בגמרא פרק הרואה גמירי אי לאו עוקצא דעקרבא דמנח בנהר דינור כל מאי דהוה טריקא ליה עקרבא לא הוה חיי, לפי שטבעה קר, ופירש"י ז"ל נהר דינור מתשת כחו של עקרב, ואתם אע"פ שהוליככם למקומו יש בידכם כח להתישו אם תשמרו שבת זו. וחג תשרי לפי שמזלו מאזנים וכל העולם בדין במאזנים לעלות, אם תשמרו שבת זו תהיו בטוחים שיצא דינכם לאורה, ועשו אותו חג ואכלו משמנים ושתו ממתקים כי חדות ה' מעוזכם. ולזה אמר חג תשרי ולא אמר חג סכות לרמוז ליום ר"ה שאנו עושים אותו יום טוב. לכך כששמעו דבר זה קבלו, לא מפני שכר, אלא שהיו מפחדים מאלו המזלות, ואמר להם שבשמירת השבת ינצלו מהם, ולא די שינצלו אלא שיהיו בשלום ושמחה עמהם. ר' אלעזר המודעי אומר והוא לא בא לחלוק עם ר' יהושע אלא בא להוסיף, ואומר להם אם תשמרו שבת זו עתיד אני ליתן לכם שש מדות טובות, שמלבד ההצלה שאמר ר' יהושע יתן להם שכר שש מדות טובות, וכולם רמוזות באומרו שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו, שם רמזו א"י, שלא יצאו ותקיא אותם, ועוה"ב ועולם חדש באמרו ממקומו, שכל אחד יש לו מקום שם כאמרם כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב, ובהיותם בארץ יהיה להם מלכות ב"ד ויהיה להם, בית המקדש ויהיה להם כהונה ולויה, ר' אליעזר אומר רמז עוד על העתיד שהם חבלי משיח ומלחמת גוג ויום הדין, וכולם רמוזים באמרו אל יצא איש ממקומו:
פסוק לא:ויקראו בית ישראל את שמו מן וגו'. לעיל אמר ויאמרו איש אל אחיו מן הוא, לא קראו לו שם, עתה שראו סגולתו שאינו יורד בשבת ויום טוב ויום כפור, אמרו ראוי לקראתו מן, גימ' מלך. את שמו מן, בנו"ן פשוטה, גימ' זה שבתות ויום טוב וכפיר, וכבר כתבתי מן מ"ם נו"ן גימ' מקום שהוא הוי"ה במספר מרובע:
פסוק לא:ובמדרש אחרים אמרו שהוא מעיד על עצמו שהוא מן שאינו יורד לא בשבת ולא ביו"ט ולא ביוה"כ. גד דומה לאגדה שהוא מושך לבו של אדם, ר' יוסי אומר כשם שהנביא מגלה חדרים וסתרים כן המן היה מגיד להם חדרים וסתרים, לבן שהיה מלבין עונותיהם של ישראל מכל הרהורים רעים ומכל מחשבות רעות:
פסוק לב:ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' מלא העומר ממנו למשמרת וגו', וחזר ואמר ויאמר משה אל אהרן, אמירה ראשונה למה, ועוד למה אמר לאהרן קח צנצנת יקחנה משה ויניחנה הוא בעצמו למה ע"י אסרן, אלא המן תחילת ירידתו היתה ביום ה' ויותירו ממנו אנשים עד יום ו' ונבאש ויום ו' ירד כפול וביום שבת לא ירד, ואמר להם משה לישראל תראו סגולת זה היום שאם תותירו ביום אחר יבאש וביום זה צוה ה' להניח ממנו למשמרת לדורות. ומה שצוה לאהרן שיניחנה למשמרת, הרמז הוא שמזונם של ישראל אפילו שלא יהיה מן הוא מצוי להם מאת השי"ת, ולזה היתה צנצנת המן לרמוז שכמו שזה הוא מצוי ונזונו ישראל ממנו ארבעים שנה כן יהיו ישראל לעולם, ועשה כן כדי שלא יצא לבן אם לא ירד בשבתות אחרים או אחר שיבאו לארץ, כדי שיהיה לבן בטוח בהשי"ת שכל עוד שהצנצנת קיימת מזונותיהם קיימים, ולזה היה ע"י אהרן לפי שהוא איש חסד כדי שיבא להם המזון מהחסד, שהחסד אינו נמנע לעולם, שנאמר וחסד אל כל היום, שאילו היה נמנע היה העולם נחרב כי לא היה יכול לסבול הדין:
פסוק לב:וכתב רבינו בחיי ז"ל. ויתכן שנאמר כי מה שצוה בזה לאהרן שבא לרמוז כי הכהנים הלוים מורי התורה שעתידים לצאת מאהרן יהיו מזונותם ברוחה ולח בעמל כאוכלי המן, וכענין שכתוב ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנות לכהנים הלוים למען יחזקו בתורת ה' וגו'. והזכיר תחילה והנח אותו לפני ה', ולא אמר והנח אותו למשמרת לפני ה', לבאר כי מזון ת"ח שבכל דור ודור הוא מסור להשי"ת שהוא מונח לפני ה', על כן אמר והנח אותו לפני ה' למשמרת לדורותיכם, כי הוא לפניו ית' מונח ושמור לדורות, והוצרך לרמוז זה לפי שהתורה היא ממקור החכמה העליונה והחכמה תחיה בעליה, והיא היא מקור הברכה והחיים האמתיים, וכענין שכתוב שאו ידיכם קודש וברכו את ה', ועל כן ראוי להיות הפרנסה והמזון שהם חיי הגוף דבקים בתורה שהיא חיי הנפש, ואח"כ כתיב לפני העדות, כי הניח מן המן למשמרת לפני העדות להיות לאות ולעד לדורות למען יראו את הלחם, ומפני זה הזכיר בינתים כאשר צוה ה' את משה, והיה הכתוב ראוי לומר ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת כאשר צוה ה' את משה, אבל ביאר כי המזון של בעלי התורה שמור ומונח לפני ה כאשר צוה ה' את משה בהר סיני, שאמר לו פסל לך שיהיה הפסולת שלו, וכמו שדרשו ז"ל שמשם נתעשר ומשם זימן השי"ת פרנסת ע"כ. וב' פעמים כתוב למשמרת, אחת כנגד דורו של ירמיה הנביא, כמו שאמרו ז"ל על פסוק הדור אתם ראו דבר ה', המדבר הייתי לישראל אם ארץ מאפליה, חמר להם ירמיה לישראל מפני מה אין אתם עוסקים בתורה, אמרי לו אם אנו עוסקים בתורה במה נתפרנס, באותה שעה הוציא להם צנצנת המן ואמר להם ראו אבותיכם היו במדבר ועוסקים בתורה מאין היו מתפרנסים אף אתם אם תעסקו בתורה הקב"ה מפרנס אתכם, ולזה כתיב לדרתיכם חסר, למען יראו שהראה להם כאמרם הוציא להם צנצנת המן ואמר להם כו', ואמר לדורות הכשרים שהיו עוסקים בתורה ובוטחים בהקב"ה כמו דורו של ר' יהודה בר אלעאי והקב"ה היה מזמין פרנסתם כדאיתא בגמרא (ברכות ל"ב:) ת"ר חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללין שעה אחת וחוזרין ושוהין שעה אחת, וכי מאחר ששוהין ט' שעות ביום בתפלה תורתן היאך משתמרת ומלאכתן היאך נעשית, אלא מתוך שחסידים הם מלאכתם נעשית ע"י אחרים שתורתן משתמרת ומלאכתן מתברכת, ולזה לדורותיכם קרי מלא ולא כתיב ביה ראיה שהיו בטוחים בהשי"ת. ואחת לעתיד לבא, וכן אמר במכילתא ר' אלעזר המודעי אומר לדורות, ר' אליעזר אומר לימות המשיח ולימות ירמיה הנביא, ולזה לא כתיב לדורותיכם כי לעתיד לבא הוא דורו של הקב"ה וכתיב כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, ולזה רמזו ז"ל שאמרו עתידה א"י שתוציא גלוסקאות (שבת ל':), הכונה היא שקודם היה מן השמים ואחר שהונחה בארץ שנאמר ויניחהו אהרן למשמרת עתידה שתוציא הארץ, ולזה המן היה אחד מעשרה דברים שנבראו ע"ש בין השמשות לרמוז על זמן עמידתו, כמו שהבריאה נגמרה ע"ש כן תעמוד עד ע"ש שהוא גמר העולם:
פסוק לה:ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה וגו'. ואח"כ אמר את המן אכלו וגו', קודם אמר אכלו את המן הקדים האכילה, ואח"כ את המן אכלו הקדים המן, ואמר עד בואם אל ארץ נושבת ואח"כ אמר עד בואם עד קצה ארץ כנען, וכל זה יתיישב ויתורץ במה שאמר המדרש במכילתא ז"ל, ר' יהושע אומר ארבעים יום אכלו את המן אחרי מות משה, כיצד משה מת בז' באדר ואכלו ממנו עד י"ו בניסן הרי ארבעים, ומנין שנאמר וישבות המן ממחרת באכלם מעבור הארץ, ואומר ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי וגו', ר' יוסי אומר נ"ד שנה אכלו ישראל את המן מ' שנה בחיי משה וי"ד אחר מיתתו שנאמר ובני ישראל אכלו את המן, שאין ת"ל את המן אכלו עד בואם עד קצה ארץ כנען אלא אלו י"ד שנה שאכלוהו אחר מיתת משה ואלו הן שבע שכבשו וז' שחלקו, א"כ אליבא דר' יהושע חזר פעם אחרת לרבות מ' יום שאכלוהו אחר מיתתו של משה, ולר' יוסי לרבות נ"ד שנה בא. עתה פירוש הפסוק כן, ובני ישראל אכלו את המן שהיה יורד בכל יום מ' שנה עד בואם אל ארץ נושבת שהיא ארץ סיחון ועוג, אבל המן שהוא מצוי שכבר ירד בחיי משה קודם מיתתו אכלו ממנו עד בואם עד קצה ארץ כנען, ורש"י ז"ל תירץ בענין אחר, עיין בפירוש הפרשה, וכבר אמרנו לעיל כי ערב רב לא אכלו אלא מתמצית המן, לזה אמר ובני ישראל אכלו את המן בה' הידיעה, ולא אמר אכלו מן:
פסוק לה:עוד אפשר לומר על מה שאמר אכלו את המן, ואח"כ אמר את המן אכלו, לומר שבחיי משה היו טועמין במן כל מיני מאכל, לזה הקדים אכלו את המן, אבל אחרי מות משה לא היו טועמים כי אם מן, לז"א את המן אכלו שאכילתם לא היה אלא מן. והטעם שכל זמן שמשה קיים היו מטעימים טעמה של תורה וכל מה שהיו מוסיפין דעת היה מוסיף להם כפי שכלם, א"כ הואיל והנשמה היתה מתענגת בטעמי התורה כן ראוי לגוף לטעום כמה מיני טעמים במן, אבל אחרי מות משה לא נתוסף שום דבר אלא אדרבה גרעו כמו שאמרו ז"ל (תמורה ט"ז) שלש מאות הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה:
פסוק לו:והעמר עשירית האיפה הוא. אמר כן לפי שאמר את המן אכלו אליבא דר' יהושע ארבעים יום אכלו אותו העומר שלקטו יום שמת משה, ואליבא דר' יוסי י"ד שנה, להראות גבורתו וגדולתו של הקב"ה שסעודת יום אחד תספיק לכמה ימים. ועוד כמו שאמר ירמיה הנביא שאם יתעסקו בתורה כדאי הוא שיפרנס אתכם מעומר זה, לזה פירש כמה הוא העומר:
פסוק לו:וכתב רבינו בחיי ז"ל. כי ישראל במדבר היו קדושי עליון מלאכים גופניים, ובהיותם אוכלים השיעור הזה מן המן העליון ההוא הדק והזך והיתה מחשבתם משוטטת במדה העשירית ומתבוננים בה ובענינה וכענין שכתוב ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו, ובזה היו מוכנים לקבל מושכלות וראויים להשיג השגות עליונות במעמד הקב"ה בהר סיני אשר שם הולכים יומם ולילה ילכו ולא ייעפו ע"כ: