אכילת המן - שיעור ביחס לפרנסה

על ידי המן למדו ישראל כיצד להתייחס לפרנסה

במשך ארבעים השנים שהלכו אבותינו במדבר, היה ה' מוריד להם לחם מהשמים, ונקרא שמו "מן". על ידי הלחם השמימי לימד הקב"ה את ישראל כיצד להתייחס למזון ולפרנסה, כנאמר בפרקנו: "הִנְנִ֨י מַמְטִ֥יר לָכֶ֛ם לֶ֖חֶם מִן־הַשָּׁמָ֑יִם וְיָצָ֨א הָעָ֤ם וְלָֽקְטוּ֙ דְּבַר־י֣וֹם בְּיוֹמ֔וֹ לְמַ֧עַן אֲנַסֶּ֛נּוּ הֲיֵלֵ֥ךְ בְּתוֹרָתִ֖י אִם־לֹֽא׃"(ד).

הניסיון היה, שהצטוו ללקוט בכל יום מן כפי הצורך ליום אחד, וכמו כן הצטוו שלא להותיר ממנו למחרת. זה היה ניסיון גדול, כי עיקר דאגתו של האדם בעולם הזה היא על פרנסתו ומזונו. על גבי הדאגה הקיומית, שמא חס וחלילה לא יהיה לו מה לאכול וימות מרעב, או שמא לא יהיה לו בית ובגדים ויסבול מקור או חום, מתפתח באדם יצר עצום לאכול כמה שיותר ולצבור ממון ורכוש בלא גבול. כך האדם נעשה עבד לעבודתו ותאוותיו.

רצה הקב"ה לשחרר את ישראל מהעבדות לחומריות, וללמדם להתייחס כראוי לפרנסה, כדי שיידעו שתכלית האדם לדבוק בה' ותורתו, ואילו המזון והפרנסה צריכים לשמש רק ככלי עזר לזה. לכן ציווה את ישראל ללקוט מן כדי שיעור מזון ליום אחד, ולסמוך על ה' שיוריד עוד מן למחר. מי שלא עמד בניסיון וליקט הרבה מן, כשהיה בא לאהלו היה מוצא שמה שנשאר בידו היה בדיוק כפי צורך אכילתו – "עֹ֣מֶר לַגֻּלְגֹּ֗לֶת"(טז). על ידי כך למדו לדעת כי יש חיים נוספים מעבר לעיסוק המשעבד בפרנסה ומזון, והתרגלו להשתחרר מהשעבוד לחומריות. כנאמר בספר דברים: "וַֽיְעַנְּךָ֮ וַיַּרְעִבֶךָ֒ וַיַּֽאֲכִֽלְךָ֤ אֶת הַמָּן֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־יָדַ֔עְתָּ וְלֹ֥א יָדְע֖וּן אֲבֹתֶ֑יךָ לְמַ֣עַן הוֹדִֽעֲךָ֗ כִּ֠י לֹ֣א עַל־הַלֶּ֤חֶם לְבַדּוֹ֙ יִחְיֶ֣ה הָֽאָדָ֔ם כִּ֛י עַל־כָּל־מוֹצָ֥א פִֽי־יְהוָ֖ה יִחְיֶ֥ה הָאָדָֽם׃"(דברים ח ג).

השוקדים מדי על כספם ומזונם

מסופר בפרקנו שהיו אנשים שלא התגברו על דאגתם, וחסכו מפיהם מן כדי להותיר ממנו ליום המחרת, והמן שלהם הבאיש ועלו בו תולעים. יש מזה לימוד גדול לדורות, שהאנשים אשר שוקדים מדי על הצד החומרי שלהם ומגזימים באכילתם, לבסוף גופם מבאיש, וכפי שאמרו חכמים: "מרבה בשר מרבה רימה"(אבות ב ז). את זה כולם רואים, אבל לא רבים מודעים לכך שגם אלה ששוקדים יותר מדי על צבירת כסף תוך הזנחת הצד הרוחני שבחייהם, לבסוף החומריות שבהם גוברת על הרוחניות, וכל רכושם מבאיש ומעלה תולעים. שמץ רוחניות לא נותר בהם, משפחתם מתפרקת, והכסף מתבזבז על מותרות שאין בהם שום חפץ.

ההפתעה לקראת שבת

וַיְהִ֣י ׀ בַּיּ֣וֹם הַשִּׁשִּׁ֗י לָֽקְט֥וּ לֶ֙חֶם֙ מִשְׁנֶ֔ה שְׁנֵ֥י הָעֹ֖מֶר לָאֶחָ֑ד וַיָּבֹ֙אוּ֙ כָּל־נְשִׂיאֵ֣י הָֽעֵדָ֔ה וַיַּגִּ֖ידוּ לְמֹשֶֽׁה׃ וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם ה֚וּא אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר יְ-הוָ֔ה שַׁבָּת֧וֹן שַׁבַּת־קֹ֛דֶשׁ לַֽיהוָ֖ה מָחָ֑ר אֵ֣ת אֲשֶׁר־תֹּאפ֞וּ אֵפ֗וּ וְאֵ֤ת אֲשֶֽׁר־תְּבַשְּׁלוּ֙ בַּשֵּׁ֔לוּ וְאֵת֙ כָּל־הָ֣עֹדֵ֔ף הַנִּ֧יחוּ לָכֶ֛ם לְמִשְׁמֶ֖רֶת עַד־הַבֹּֽקֶר׃ וַיַּנִּ֤יחוּ אֹתוֹ֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה מֹשֶׁ֑ה וְלֹ֣א הִבְאִ֔ישׁ וְרִמָּ֖ה לֹא־הָ֥יְתָה בּֽוֹ׃ וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אִכְלֻ֣הוּ הַיּ֔וֹם כִּֽי־שַׁבָּ֥ת הַיּ֖וֹם לַיהוָ֑ה הַיּ֕וֹם לֹ֥א תִמְצָאֻ֖הוּ בַּשָּׂדֶֽה׃ שֵׁ֥שֶׁת יָמִ֖ים תִּלְקְטֻ֑הוּ וּבַיּ֧וֹם הַשְּׁבִיעִ֛י שַׁבָּ֖ת לֹ֥א יִֽהְיֶה־בּֽוֹ׃
(שמות טז כב-כו)

כשהגיע היום השישי אירעה הפתעה, ירד הרבה יותר מן, ואף אלה שהתכוונו לאסוף מעט, כשהגיעו לביתם מצאו שיש בידם מנה כפולה.

המן הכפול הוא ברכתה של השבת

אמרו חכמים (בראשית רבה יא ב) שזו היתה ברכתה של השבת, שירד לקראתה מן כפול. לכאורה יש לשאול, מה ברכה יש בזה? הרי בפועל שיעור המן של יום השבת היה כשיעור שאר הימים, רק שהמן של יום השבת ירד ביום שישי? והתשובה היא, שביום השביעי הוסרה מהם הדאגה, שכן מזון השבת כבר הוכן מערב שבת. משל לאדם שצריך לטרוח בכל יום על עבודתו, והמתח גדול, והמנהל והלקוחות לוחצים, ועליו להוסיף תמיד עוד שעות כדי להשלים את חובתו. והנה ביום אחד זכה למתנת שמים והספיק עבודה כפולה. איזו הקלה! איזו שמחה! יום שלם לא יצטרך לעבוד! יום שלם יוכל להתהלך בנחת בלא שום עול. אולי ישוחח קצת עם אשתו, אולי ישים לב לילדיו שגדלו בינתיים בכמה שנים... באותו יום יוכל להתפנות לחשוב על מה שמעבר לצרכי השעה. ודווקא בזכות אותן מחשבות יוכל להתקדם אח"כ יותר בעבודתו.

זוהי ברכת השבת, שנצטווינו בכל שבת לשבות מכל מלאכה, ולהסיר בזה את דאגת הפרנסה מלבנו, ומתוך חופש וחירות להידבק בה' ובתורתו. דווקא על ידי השביתה בשבת, נמשכת ברכה ממקור החיים לפרנסה טובה בששת ימי המעשה.

ששת הימים ושבת

כמו גוף ונשמה, כך ששת ימי המעשה והשבת קשורים זה בזה. ימי החול הם הגוף והשבת היא הנשמה. וכשם שהאדם השלם הוא אדם שנשמתו וגופו פועלים יחד בהרמוניה, כאשר הגוף מקבל השראה רוחנית מהנשמה ונותן לנשמה יכולת לבוא לידי ביטוי, כך השבוע השלם הוא שבוע שבו השבת וימי החול קשורים זה בזה. בימי החול מכינים את כל צרכי השבת ומגשימים את הרעיונות של השבת, ואילו מהשבת שואבים כוחות רוחניים למשך ימי החול.

כסף טוב וכסף רע

מכך שהמן ששמרו ליום המחרת הבאיש, למדנו שאם ירצה אדם לצבור ממון ומזון יותר מכפי שהאחריות כלפי עצמו ומשפחתו מחייבת אותו, הרי שהוא מתחיל להיגרר אחר החומרנות, להרבות בשר ומותרות, וסופו שיבאיש.

אבל בשביל שבת מותר לאסוף יותר, שאז החומריות הופכת בסיס לגילוי הרוחניות, וממילא אינה מנתקת את האדם מהחיים אלא מחברת אותו יותר.

כלומר לשם שמים, כדי לפעול למען תיקון העולם ושכלולו, כדי להוסיף תורה, להוסיף יישוב הארץ, לשם כך מותר לאסוף יותר כסף ממה שנצרך. שהרי זה כמו המן שהיו לוקטים במנה כפולה עבור השבת.

הפרנסה בארץ ישראל

ארבעים השנים שהיינו במדבר ואכלנו לחם מן השמים נועדו לבסס בתודעתנו את היסוד של הביטחון בה'. אולם לאחר הכניסה לארץ, העסק ביישובה ובפרנסה הופך להיות מצווה, ועל כל אדם ואדם מוטלת האחריות לטרוח בפרנסתו. אלא שעליו לעשות זאת לשם שמים, כדי שלא יבאיש ויעלה רימה של חמדנות, קמצנות וצרות עין, אלא כדי להוסיף טובה וברכה בעולם.