פסוק ז:(ב) המן והשליו (טז,... - יא, לו)
פסוק ז:ובקר וראיתם את־כבוד ה, סבור שהביטוי "וראיתם את־כבוד ה" כתוב דווקא אצל המן ולא אצל השליו, מפני שהמן הינו בריאה חדשה שעל ידיה מופגן כבוד ה' באורח בלתי־רגיל, בעוד שהשליו רק הוסט אל ישראל על ידי רוח־ים, בדרך טבעית, והוא אפוא אינו אלא סימן ואות להשגחתו ית' על העם הזה אשר גאל. - ואולם אנחנו תרגמנו־ביארנו על פי ראב"ע שעל פיו "ובקר" שייך לפסוק הקודם, ואלו פסוקנו מתחיל במלה "וראיתם". משה אומר, בערב תכירו שה' - ולא אנחנו - הוציא אתכם מארץ מצרים, וכך גם תכירו בבוקר, והתיבה "ובקר" באה באיחור רק משום ההכרה שבבוקר עתידה התופעה הנסית להתרחש בעוד זמן זה, כאשר זאת שבערב אמורה לבוא עתה, מיד. ואחר שמשה ניבא להם על שני ניסי ה' הצפויים בזמנים שונים, האחד בערב והאחר בבוקר, הוא מבשר "וראיתם" - מיד תראו את כבוד ה' אשר ייראה לכם, כדי להראות שתלונותיכם עליו ב"ה הן, ולא עלינו.
פסוק ח:ויאמר משה. לנאומו הקצר מוסיף משה (אולי אחר הפסקה קצרה), משום ביאור, בתת ה' לכם, המשפט "וידעתם... מארץ מצרים" שבנאום הקודם הוא משפט־רישא, פתיחה לאמור כאן. אתם תדעו שה' - ולא אנחנו - הוציא אתכם ממצרים גם על ידי זה שיתן לכם "בערב בשר לאכל ולחם בבקר לשבע", וגם על ידי שיראה לכם כי שמע את תלונותיכם - בזה, שיראה לכם את כבודו. תוספת־נאום זו מראה, ש"בקר" שבנאום הקודם אכן שייך למשפט הראשון של נאום זה, ושמשפטו השני שלזה מתחיל "וראיתם", שכן בוודאי הולם "בתת" וגו' את הראשון, ואלו "בשמעו" וגו' - את השני.
פסוק ח:בשר לאכל ולחם... לשבע, כמו למעלה פסוק ג נאמר גם כאן לשון שובע רק בקשר ללחם ולא בקשר לבשר.
פסוק ח:ונחנו מה חוזר ומבאר את משפט־הסיפא של הנאום הראשון.
פסוק ט:ויאמר משה אל־אהרן. יש להניח שגם למעלה, פסוק ו, משה מדבר אל העם באמצעות אהרן, ואולי כך גם בפסוק ח.
פסוק ט:קרבו לפני ה', כלומר צאו מאהליכם אל מחוץ למחנה, אל תוך המדבר. ייתכן שהיה לפני המחנה מקום מיוחד שנועד לעמוד־הענן המנחה אותם - השוה למעלה יג, כא - והוא הנקרא "לפני ה".
פסוק ט:כי שמע את תלנתיכם משמע שהתלונות הופנו אליו ית'.
פסוק י:ויפנו אל־המדבר, דהיינו כלפי המדבר, מחוץ למחנה, מקום שם חנה עמוד־הענן.
פסוק י:כבוד ה'. אולי זה ברק־אור מיוחד שבישר לעם את נוכחות ה'.
פסוק י:בענן, מיודע, השוה להלן מ, לד, והוא הענן שכבר הוזכר למעלה יג, כא.
פסוק י:נראה בענן, בענן זה שבו שכן כבוד ה' בלא להיראות, נראה עתה כבוד ה' לכל העם.
פסוק יב:דיבור זה נאמר לו למשה עוד לפני נאומו אל העם (הפסוקים ו־ז), שכן אף־על־פי שהעם ראה את כבוד ה' רק אחרי נאום משה, כבר שמע מפי ה' את כל אשר היה עליו להשיב לעם על תלונותיו.
פסוק יב:בין הערבים. בפסוקים ח ו־יג - במקום זה - "בערב". ואולי בכולם הכוונה לאחר הצהריים, לקראת ערב. וייתכן שהכתוב חוזר בביטוי זה כאן אל קרבן הפסח, שאותו שחטו לפני כשלושים יום באות הזמן.
פסוק יב:וידעתם וגו', בוודאי יש להבינו כמו למעלה פסוק ו.
פסוק יג:ותעל, עלה לאוויר, כמו למעלה י, יב.
פסוק יג:השלו, שם קיבוצי, כמו "הצפרדע" (למעלה ח, ב) לפי רוב המפרשים מדובר בעוף הנקרא Wachtel, ועיין יומא עה ע"ב. לפי תיאוריהם של נוסעים נד השליו באביב בכמויות אדירות מפנים־אפריקה אל הצפון.
פסוק יד:שכבת מן הערבית "סכב" (sakaba = לשפוך, ומכאן: "שכבת־זרע"), דהיינו השתפכות הטל, וזה היה "סביבות המחנה". מן הראוי לציין הוא שהשליו בא להם אל תוך המחנה, שם יכלו לקחתו בלא טורח כלשהו, בעוד שאת הלחם הוצרכו להביא מחוצה לו. לדעת רמב"ן ע"א, "היה השליו עמהם מן היום ההוא והלאה כמו המן... כי מה יתן להם ומה יוסיף להם בשר ליום אחד או שניים". אך אפשר ליישב דעה זו רק בדוחק. לפי פשוטם של דברים היה להם שליו כמזון־בשר רק פעם אחת והוא ניתן להם לפני שניתן המן, משום שהמן היה צריך לרדת להם מן השמים רק בלילה, כדי שימצאוהו למחרת בבוקר. ואולי היה צריך הנס הגדול הזה להתרחש דווקא בלילה, בסתר, ומשום כך גם מחוץ למחנה, כדי להיות סמל למזון שה' מעניק לו לאדם, דבר שהוא כשלעצמו צריך להיחשב כנס נסתר.
פסוק יד:מחספס, לפי אונקלוס "מקלף", כלומר דבר שהוסרה קליפתו או קשקשיו, ולא מלשון חש"ף - להסיר העטיפה. לפי רד"ק וראב"ע - עגול, ואולי זו גם כוונתו של יונתן בן עוזיאל המתרגם. "מסרגל". לפי התיאור דלהלן פסוק לא ובמדבר יא, ז שהמן נראה "כזרע גד", מתאים יותר המשמע "גרגרי".
פסוק טו:מן הוא, לפי רשב"ם ע"א - מה הוא. ואף כי 'מן' כמלת־שאלה היא ארמית, יש מקום להניח, שהשתמשו בשפת־העם בצורה זו במקום "מה". לדעת רש"י וראב"ע "מן" הוא כמו "מנה"; השוה דניאל א, ה. בתלמוד מוצאים את השם "מן" במשמע אוכל, וגם שם נגזרת המלה מן הכתוב בדניאל שם.
פסוק טו:כי לא ידעו, ניתן לפרש בדוחק, מכיוון שלא ידעו לדבר זה שם ייחודי, כנוהו בשם הכולל "אוכל", אבל על פירוש זה יקשה מלשון "איש אל־אחיו", שהרי זה מראה בבירור, ש"מן" לשון שאלה הוא.
פסוק טו:לאכלה, כמו לאוכל, השוה בראשית א, כט.
פסוק טז:זה הדבר. גם ציווי זה כבר ניתן לו למשה למעלה פסוק ד.
פסוק טז:איש לפי אכלו, השוה למעלה יב, ד.
פסוק טז:עמר. מלה הבאה רק בפרקנו, וראה דברינו להלן פסוק לו.
פסוק טז:לקטו... לפי אכלו עמר. לכאורה הכוונה לומר, שדי לו לכל אדם בעומר אחד. ועוד משתמע מכאן, שעל כל מלקט לכוון ללקט את הכמות הדרושה לו לאנשי ביתו, אף־על־פי שבדרך נס בסופו של דבר לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר. אך לפי ראב"ע ע"א היה העומר המנה היומית "למי שהוא גדול בשנים, ולקטנים - לפי אוכלם".
פסוק יז:המרבה והממעיט. לפי ראב"ע ליקט כל אחד לפי מספר הנפשות שבאהלו.
פסוק יז:המרבה, משום שנפשות רבות תלויות בו, והממעיט, משום שרק מעטים הם אנשי ביתו.
פסוק יח:וימדו וגו' בא אפוא לומר, שכל אחד אמנם מצא בשעת המדידה שנכון העריך את הכמות בשעה שליקט. ברם, אלו כך היה פירוש הדברים, מוטב היה לכתוב בדרך ההפוכה, דהיינו שהמלקט לרבים לא החסיר, אבל היה לו די בשביל כל התלויים בו. על כן אנו מעדיפים את הביאור המקובל, שהיה כאן משום נס.
פסוק יט:בטחונם בה' צריך היה להתבטא בכך, שאיש לא יותיר מן המן ליום המחרת, והנה אנשים, כלומר אחדים, אכן הותירו.
פסוק כ:וירם אינו נגזר מן רו"ם (להיות מעל) אלא מן רמ"ם (להתליע), כמו "רִמָּה", כלומר הבאיש והתליע.
פסוק כא:וחם השמש. לפי הגמרא (ברכות כז ע"א) הרי זה אחר השעה הרביעית שליום, להבדיל מן "כחם היום" (בראשית יח, א) שהוא שעת הצהריים, כאשר חם גם בצל.
פסוק כא:ונמס מה שנותר בשדה.
פסוק כב:לקטו. לפי ראב"ע ע"א "לקטו לחם משנה, כי משה ציוה להם לעשות ככה, והם לא ידעו למה... ובאו הנשיאים והגידו למשה כי ישראל עשו כאשר ציוום ושאלו מה יעשו, כי למה ציוה ללקוט משנה, ואיך יוכלו לאכלו". ואולם אם כך, היו הנשיאים צריכים לשאול את משה מיד עם הציווי, ולא רק אחרי ביצועו. והערתו־הדגשתו של ראב"ע שנאמר כאן "לקטו" ולא "מצאו", אינה במקומה, שכן להפך, הצורה "מצאו" תתפרש כמו. הם מצאו בשדה, השוה פסוק כז, אבל היה צריך להיות כתוב "ולקטו".
פסוק כג:הוא אשר דבר חוזר אל הדיבור הקצר שלמעלה, פסוק ה. לפי חכמינו ז"ל נצטוו ישראל על השבת כבר בהיותם במרה.
פסוק כג:שבת, לפי ראב"ע "היתה ראויה להיות שבתת... וכאשר חסרו התי"ו האחת פתחו הבי"ת", וכמו אחת מן אחתת; השוה ביאורנו לויקרא כג.
פסוק כג:את אשר תאפו. לפי ראב"ע מוסב ביטוי זה על העומר אשר יצרכו בערב־שבת, ואלו "את כל־העודף" מוסב על המן הנועד להיאכל בשבת עצמה. אך אל נכון מעיר רמב"ן ע"א, "שאם כן, יאכלוהו בשבת חי, מבלי שיאפו או יבשלו בפרור ועשו ממנו עוגות, כמנהגם". על כן יש לבאר, יחד עם מפרשים אחרים, וביניהם גם רש"י, כי "את אשר תאפו" מוסב על שני העומרים שליקטו, וכוונתו לומר - אפו כל כמה שברצונכם לאפות, "ואת כל־העודף", כלומר כל מה שאינו שייך למזון היום, "הניחו לכם למשמרת עד הבקר'.
פסוק כג:אפו, במקום "אפו" (א' בחטף־פתח).
פסוק כד:ולא הבאיש ורמה וגו'. כאן סדר התהליך, הפוך מזה שמתואר למעלה פסוק כ - "וירם תולעים ויבאש", וראה שם רש"י ורמב"ן. יש להניח שבאו (בשבת) אל משה כדי לשאול, מה לעשות בנותר, שכן משה עוד לא הודיעם שבשבת לא יימצא מאומה.
פסוק כה:אכלהו היום. ראב"ע ע"א מביא את דעתם של "חסרי אמונה" הלומדים מכאן ששבת מתחילה עם בוקר ונמשכת בלילה שלאחר מכן, והוא מוכיח את "טפשות המפרשים כן". והשוה גם דבריו לבראשית א, ה.
פסוק כו:וביום השביעי שבת. לדעת ראב"ע אין התיבה "שבת" נשוא כי אם תמורה ל"וביום השביעי", ושיעור הפסוק הוא. וביום השביעי, דהיינו השבת, לא יהיה בו, ויש להשלים - 'מן'.
פסוק כו:בו. ראב"ע ע"א מבאר חזרה זו על "וביום השביעי" כתוספת ביאור, כמו בראשית ב, יז - "ומעץ הדעת... ממנו". ומסתבר שלא רצה להבין "שבת" כנשוא, כפי שמפרש רש"י (לפסוק כו), מפני שכבר בפסוק הקודם נאמר "שבת היום". ואולם שם רק נאמר "שבת היום לה"', כביכול שבת היא יום זה לו ית' ועל כן לא יוריד בה מן - "היום לא תמצאוהו", ואלו כאן נאמר "וביום השביעי שבת", כלומר - לכם, ועל כן לא תלקטו, כי הרי זו מלאכה, והוא מוסיף "לא יהיה בו", גם אם תרצו ללקט, אין זה אפשרי.
פסוק כז:יצאו מן־העם ללקט, כוונתם היתה ללקט, דהיינו לחלל את השבת, ולא רק כדי לראות אם אמנם יתאמתו דברי משה, וכלשון ראב"ע. "היעמדו דברי משה". ומובן מאליו שגם זה מעיד על חוסר אמונה.
פסוק כח:מאנתם. משה רבנו נכלל כאן בתוך העם, אולי משום שהיה עליו למנוע יציאתם זו של אנשים מן העם, אך השוה פירושו של רש"י ע"א.
פסוק כח:מצותי ותורתי. חוקת השבת כוללת מצוות ותורות רבות - כיצד יש לקדש את היום, מאילו מלאכות יש להימנע, להקדיש את היום לה' וכיו"ב.
פסוק כט:ראו כי־ה' וגו'. בכך שביום השישי ירד לחם־משנה, אפשר לראות כי ה' הוא שנתן את השבת. ואולי יש לבאר כאן "השבת" - המנוחה, כי בדרך כלל נקרא היום השביעי "יום השבת", אלא אם כן מוסבת המלה "שבת" על "יום השבת" שקדם.
פסוק כט:אל־יצא. בכמה מקומות מסמיכה הגמרא לפסוק זה את איסור ההוצאה מרשות לרשות, וכאלו כתוב "אל יוציא", כי אכן משמע מן הכתוב. אל יצא בשבת עם כליו ללקוט את המן, כדרך שעושה בימות החול, אך מכיוון שהכתוב מציין את עצם היציאה כדבר אסור, מסמיכים לפסוק זה דווקא את עניין אלפיים האמה של תחום שבת.
פסוק ל:וישבתו, כלומר, לא יצאו עוד. פסוק לא: פסוק זה ממשיך את התיאור שבפסוק כא, תיאור שהופסק על ידי עניין השבת ומצוותיה. שמו מוסב על "הלחם" שבפסוק כא. מן. ייתכן על שום השאלה הראשונה. נד, בארמית גידא. צפיהת, בוודאי דבר־מאפה שהיה ידוע בשם זה בשעתו. בבמדבר יא, ח מצוין טעמו כטעם "לשד השמן". לפי רשב"ם ע"א מדובר כאן "בטעמו כשאוכלין אותו כמו שהוא... כמו האגוזים
פסוק ל:קודם טחינה וכתישה מתוקין הם", ושם - בטעמו כשהוא טחון, ככתוב שם "וטחנו ברחים או דכו במדוכה".
פסוק לב:זה הדבר וגו'. כפי שמראה פסוק לד, ניתן ציווי זה רק אחרי הקמת המשכן, אולי בשנה השניה, כאשר עמדו להיכנס לארץ.
פסוק לב:למשמרת, וצריך להשלים. יהיה.
פסוק לג:ויאמר משה אל־אהרן. מכיוון שעתיד היה המן להישמר במשכן, נצטווה אהרן - הממונה על המקדש - בביצועו של ציווי זה.
פסוק לג:צנצנת, לפי התרגומים. צלוחית, ותרגום יונתן מוסיף "דחפר", דהיינו של חרס.
פסוק לד:אין כל הכרח לקשור את הרישא "כאשר... משה" אל הפסוק הקודם, כי אז לא מתאים "אל משה", אבל הוא קביעה הקודמת את המשפט הראשי המתחיל בוי"ו, כמו למעלה פסוק ו "ערב וידעתם".
פסוק לד:העדות, כלומר, ארון העדות.
פסוק לה:בסוף הפרשה מודגש שנס המן נמשך ארבעים שנה.
פסוק לה:עד־באם אל־ארץ נושבת. אין קביעה זו חופפת בדיוק את הקביעה שבסיפא "עד באם אל־קצה ארץ כנען", שהרי לפי הקביעה הראשונה לא היה מן בארץ סיחון ועוג, ואלו בספר יהושע (ה, יח) מתואר שהמן פסק רק אחר שעברו את הירדן. צריך אפוא ליישב את הסתירה עם המפרשים הסוברים, כי בעבר־ירדן מזרחה ירד המן רק במידה שתוצרת הארץ לא הספיקה לצרכי העם, ופסק רק עם בואם לכנען, או נאמר ש"ארץ כנען" הוא ביאורה של "ארץ נושבת", בעוד ש"ארץ סיחון ועוג" נחשבת עדיין למדבר, מכיוון שלא היה שם מזון כדי צרכי ישראל, ושם הוסיף המן לרדת במידת הצורך.
פסוק לו:והעמר. מכיוון שבכל התורה בא לציון עשירית האיפה הביטוי 'עישרון', וזהו אפוא שמה הרגיל של מידה זו, יש להניח ש"עומר" הוא כלי־בית שאף שימש למידה, והוא הכיל בדרך כלל עשירית האיפה .
פסוק לו:עתה לא נותר לנו לעסוק אלא ביחס בין המן שבמקרא למן של היום. כבר יוסף בן מתתיהו מעיר, ש"עוד כיום מרווה את כל המקום ההוא גשם דומה לזה ששלח אלקים אז כדי להחיות (את העברים) ולעשות חסד עם משה". ראב"ע (לפסוק יג) כותב. "ירקב שם חוי שאמר, כי המן הוא הנקרא בלשון פרס 'תרנגבין' ובלשון ערבי מ"ן ובלשון לעז מנ"א" וכו', כלומר אותו הכופר חוי אלבכי, בן זמנו של רב סעדיה גאון, כבר ניצל את קיומו של המן הטבעי כדי להכחיש את הנס המקראי. בזמן החדש הרבו נוסעים לספר על המן העכשווי - זהו המיץ המתוק של האשל. העץ מזיע בלילות הקיץ ועל קליפתו מתהווים גרגרים עגולים לבנים אשר אמנם נמסים בחום השמש. בחודש יולי אוספים הערבים את הגרגרים ומשתמשים בהם כבדבש, ואכן כך הוא טעמם. יש המסבירים את התהוותו של מן זה על ידי עקיצתו של חרק בענפי האשל, אך אין זה הסבר מוסכם. מן זה מצוי בקרבת סיני, אך גם בחלקו הצפוני של המדבר, וגם בפרס ומדי. והנה, גם אם בעניינים מסוימים דומה מן זה למן המקראי, הרי השוני שבין השניים והנפלא שבמן המקראי בולטים כל כך, שכל מאמין בתורת משה יאמין בנס זה, וכפי שכבר ציין ראב"ע לפי המקרא. (א) המן ירד מן השמים יחד עם הטל; (ב) הוא ירד בכמות אשר הספיקה כדי עומר לכל אחד מתוך ציבור של כשני מיליון אנשים מדי יום ביומו, בעוד שכיום אוספים בכל חצי־האי־סיני לא יותר מ-300 ק"ג; (ג) כל אחד לקט עומר אחד; (ד) דווקא בשבת לא ירד; (ה) ביום שישי קיבל כל אחד מנה כפולה; (ו) ביתר הימים התליע הנותר למחרת, בעוד שבשבת הוא נשמר; (ז) טחנו אותו בריחיים וכתשוהו ואפו ממנו עוגות (במדבר יא, ח), דברים שאי־אפשר לעשות במן של היום; (ח) הוא הזין כמו לחם, בעוד שזה של היום אינו מזין. היחס בין המן הנסי והמן הטבעי הוא אפוא כמו היחס בין נס קריעת הים ותופעת גאות ושפל, תופעות טבע דומות, אך אי־אפשר להכחיש את הנס.