א וַיִּסְעוּ֙ מֵֽאֵילִ֔ם וַיָּבֹ֜אוּ כָּל־עֲדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־מִדְבַּר־סִ֔ין אֲשֶׁ֥ר בֵּין־אֵילִ֖ם וּבֵ֣ין סִינָ֑י בַּחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַשֵּׁנִ֔י לְצֵאתָ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ ב וילינו (וַיִּלּ֜וֹנוּ) כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל עַל־מֹשֶׁ֥ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֖ן בַּמִּדְבָּֽר׃ ג וַיֹּאמְר֨וּ אֲלֵהֶ֜ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל מִֽי־יִתֵּ֨ן מוּתֵ֤נוּ בְיַד־יְהוָה֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּשִׁבְתֵּ֙נוּ֙ עַל־סִ֣יר הַבָּשָׂ֔ר בְּאָכְלֵ֥נוּ לֶ֖חֶם לָשֹׂ֑בַע כִּֽי־הוֹצֵאתֶ֤ם אֹתָ֙נוּ֙ אֶל־הַמִּדְבָּ֣ר הַזֶּ֔ה לְהָמִ֛ית אֶת־כָּל־הַקָּהָ֥ל הַזֶּ֖ה בָּרָעָֽב׃ ד וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הִנְנִ֨י מַמְטִ֥יר לָכֶ֛ם לֶ֖חֶם מִן־הַשָּׁמָ֑יִם וְיָצָ֨א הָעָ֤ם וְלָֽקְטוּ֙ דְּבַר־י֣וֹם בְּיוֹמ֔וֹ לְמַ֧עַן אֲנַסֶּ֛נּוּ הֲיֵלֵ֥ךְ בְּתוֹרָתִ֖י אִם־לֹֽא׃ ה וְהָיָה֙ בַּיּ֣וֹם הַשִּׁשִּׁ֔י וְהֵכִ֖ינוּ אֵ֣ת אֲשֶׁר־יָבִ֑יאוּ וְהָיָ֣ה מִשְׁנֶ֔ה עַ֥ל אֲשֶֽׁר־יִלְקְט֖וּ י֥וֹם ׀ יֽוֹם׃ ו וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ וְאַהֲרֹ֔ן אֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל עֶ֕רֶב וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֧י יְהוָ֛ה הוֹצִ֥יא אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ ז וּבֹ֗קֶר וּרְאִיתֶם֙ אֶת־כְּב֣וֹד יְהוָ֔ה בְּשָׁמְע֥וֹ אֶת־תְּלֻנֹּתֵיכֶ֖ם עַל־יְהוָ֑ה וְנַ֣חְנוּ מָ֔ה כִּ֥י תלונו (תַלִּ֖ינוּ) עָלֵֽינוּ׃ ח וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה בְּתֵ֣ת יְהוָה֩ לָכֶ֨ם בָּעֶ֜רֶב בָּשָׂ֣ר לֶאֱכֹ֗ל וְלֶ֤חֶם בַּבֹּ֙קֶר֙ לִשְׂבֹּ֔עַ בִּשְׁמֹ֤עַ יְהוָה֙ אֶת־תְּלֻנֹּ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם מַלִּינִ֖ם עָלָ֑יו וְנַ֣חְנוּ מָ֔ה לֹא־עָלֵ֥ינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶ֖ם כִּ֥י עַל־יְהוָֽה׃ ט וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן אֱמֹ֗ר אֶֽל־כָּל־עֲדַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל קִרְב֖וּ לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה כִּ֣י שָׁמַ֔ע אֵ֖ת תְּלֻנֹּתֵיכֶֽם׃ י וַיְהִ֗י כְּדַבֵּ֤ר אַהֲרֹן֙ אֶל־כָּל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּפְנ֖וּ אֶל־הַמִּדְבָּ֑ר וְהִנֵּה֙ כְּב֣וֹד יְהוָ֔ה נִרְאָ֖ה בֶּעָנָֽן׃ יא וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ יב שָׁמַ֗עְתִּי אֶת־תְּלוּנֹּת֮ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ דַּבֵּ֨ר אֲלֵהֶ֜ם לֵאמֹ֗ר בֵּ֤ין הָֽעַרְבַּ֙יִם֙ תֹּאכְל֣וּ בָשָׂ֔ר וּבַבֹּ֖קֶר תִּשְׂבְּעוּ־לָ֑חֶם וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ יג וַיְהִ֣י בָעֶ֔רֶב וַתַּ֣עַל הַשְּׂלָ֔ו וַתְּכַ֖ס אֶת־הַֽמַּחֲנֶ֑ה וּבַבֹּ֗קֶר הָֽיְתָה֙ שִׁכְבַ֣ת הַטַּ֔ל סָבִ֖יב לַֽמַּחֲנֶֽה׃ יד וַתַּ֖עַל שִׁכְבַ֣ת הַטָּ֑ל וְהִנֵּ֞ה עַל־פְּנֵ֤י הַמִּדְבָּר֙ דַּ֣ק מְחֻסְפָּ֔ס דַּ֥ק כַּכְּפֹ֖ר עַל־הָאָֽרֶץ׃ טו וַיִּרְא֣וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל וַיֹּ֨אמְר֜וּ אִ֤ישׁ אֶל־אָחִיו֙ מָ֣ן ה֔וּא כִּ֛י לֹ֥א יָדְע֖וּ מַה־ה֑וּא וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֲלֵהֶ֔ם ה֣וּא הַלֶּ֔חֶם אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧ן יְהוָ֛ה לָכֶ֖ם לְאָכְלָֽה׃ טז זֶ֤ה הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה יְהוָ֔ה לִקְט֣וּ מִמֶּ֔נּוּ אִ֖ישׁ לְפִ֣י אָכְל֑וֹ עֹ֣מֶר לַגֻּלְגֹּ֗לֶת מִסְפַּר֙ נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם אִ֛ישׁ לַאֲשֶׁ֥ר בְּאָהֳל֖וֹ תִּקָּֽחוּ׃ יז וַיַּעֲשׂוּ־כֵ֖ן בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיִּלְקְט֔וּ הַמַּרְבֶּ֖ה וְהַמַּמְעִֽיט׃ יח וַיָּמֹ֣דּוּ בָעֹ֔מֶר וְלֹ֤א הֶעְדִּיף֙ הַמַּרְבֶּ֔ה וְהַמַּמְעִ֖יט לֹ֣א הֶחְסִ֑יר אִ֥ישׁ לְפִֽי־אָכְל֖וֹ לָקָֽטוּ׃ יט וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֲלֵהֶ֑ם אִ֕ישׁ אַל־יוֹתֵ֥ר מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּֽקֶר׃ כ וְלֹא־שָׁמְע֣וּ אֶל־מֹשֶׁ֗ה וַיּוֹתִ֨רוּ אֲנָשִׁ֤ים מִמֶּ֙נּוּ֙ עַד־בֹּ֔קֶר וַיָּ֥רֻם תּוֹלָעִ֖ים וַיִּבְאַ֑שׁ וַיִּקְצֹ֥ף עֲלֵהֶ֖ם מֹשֶֽׁה׃ כא וַיִּלְקְט֤וּ אֹתוֹ֙ בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֔קֶר אִ֖ישׁ כְּפִ֣י אָכְל֑וֹ וְחַ֥ם הַשֶּׁ֖מֶשׁ וְנָמָֽס׃ כב וַיְהִ֣י ׀ בַּיּ֣וֹם הַשִּׁשִּׁ֗י לָֽקְט֥וּ לֶ֙חֶם֙ מִשְׁנֶ֔ה שְׁנֵ֥י הָעֹ֖מֶר לָאֶחָ֑ד וַיָּבֹ֙אוּ֙ כָּל־נְשִׂיאֵ֣י הָֽעֵדָ֔ה וַיַּגִּ֖ידוּ לְמֹשֶֽׁה׃ כג וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם ה֚וּא אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר יְהוָ֔ה שַׁבָּת֧וֹן שַׁבַּת־קֹ֛דֶשׁ לַֽיהוָ֖ה מָחָ֑ר אֵ֣ת אֲשֶׁר־תֹּאפ֞וּ אֵפ֗וּ וְאֵ֤ת אֲשֶֽׁר־תְּבַשְּׁלוּ֙ בַּשֵּׁ֔לוּ וְאֵת֙ כָּל־הָ֣עֹדֵ֔ף הַנִּ֧יחוּ לָכֶ֛ם לְמִשְׁמֶ֖רֶת עַד־הַבֹּֽקֶר׃ כד וַיַּנִּ֤יחוּ אֹתוֹ֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה מֹשֶׁ֑ה וְלֹ֣א הִבְאִ֔ישׁ וְרִמָּ֖ה לֹא־הָ֥יְתָה בּֽוֹ׃ כה וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אִכְלֻ֣הוּ הַיּ֔וֹם כִּֽי־שַׁבָּ֥ת הַיּ֖וֹם לַיהוָ֑ה הַיּ֕וֹם לֹ֥א תִמְצָאֻ֖הוּ בַּשָּׂדֶֽה׃ כו שֵׁ֥שֶׁת יָמִ֖ים תִּלְקְטֻ֑הוּ וּבַיּ֧וֹם הַשְּׁבִיעִ֛י שַׁבָּ֖ת לֹ֥א יִֽהְיֶה־בּֽוֹ׃ כז וַֽיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י יָצְא֥וּ מִן־הָעָ֖ם לִלְקֹ֑ט וְלֹ֖א מָצָֽאוּ׃ כח וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה עַד־אָ֙נָה֙ מֵֽאַנְתֶּ֔ם לִשְׁמֹ֥ר מִצְוֺתַ֖י וְתוֹרֹתָֽי׃ כט רְא֗וּ כִּֽי־יְהוָה֮ נָתַ֣ן לָכֶ֣ם הַשַּׁבָּת֒ עַל־כֵּ֠ן ה֣וּא נֹתֵ֥ן לָכֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַשִּׁשִּׁ֖י לֶ֣חֶם יוֹמָ֑יִם שְׁב֣וּ ׀ אִ֣ישׁ תַּחְתָּ֗יו אַל־יֵ֥צֵא אִ֛ישׁ מִמְּקֹמ֖וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִֽי׃ ל וַיִּשְׁבְּת֥וּ הָעָ֖ם בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִעִֽי׃ לא וַיִּקְרְא֧וּ בֵֽית־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־שְׁמ֖וֹ מָ֑ן וְה֗וּא כְּזֶ֤רַע גַּד֙ לָבָ֔ן וְטַעְמ֖וֹ כְּצַפִּיחִ֥ת בִּדְבָֽשׁ׃ לב וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה זֶ֤ה הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה יְהוָ֔ה מְלֹ֤א הָעֹ֙מֶר֙ מִמֶּ֔נּוּ לְמִשְׁמֶ֖רֶת לְדֹרֹתֵיכֶ֑ם לְמַ֣עַן ׀ יִרְא֣וּ אֶת־הַלֶּ֗חֶם אֲשֶׁ֨ר הֶאֱכַ֤לְתִּי אֶתְכֶם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּהוֹצִיאִ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ לג וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קַ֚ח צִנְצֶ֣נֶת אַחַ֔ת וְתֶן־שָׁ֥מָּה מְלֹֽא־הָעֹ֖מֶר מָ֑ן וְהַנַּ֤ח אֹתוֹ֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה לְמִשְׁמֶ֖רֶת לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃ לד כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיַּנִּיחֵ֧הוּ אַהֲרֹ֛ן לִפְנֵ֥י הָעֵדֻ֖ת לְמִשְׁמָֽרֶת׃ לה וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אָֽכְל֤וּ אֶת־הַמָּן֙ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה עַד־בֹּאָ֖ם אֶל־אֶ֣רֶץ נוֹשָׁ֑בֶת אֶת־הַמָּן֙ אָֽכְל֔וּ עַד־בֹּאָ֕ם אֶל־קְצֵ֖ה אֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃ לו וְהָעֹ֕מֶר עֲשִׂרִ֥ית הָאֵיפָ֖ה הֽוּא׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

פירושי רד"צ הופמן

דוד צבי הופמן

פסוק ז:
(ב) המן והשליו (טז,... - יא, לו)
פסוק ז:
ובקר וראיתם את־כבוד ה1עד כאן חסר מכתב היד, כאמור (המ')., סבור2צריך להשלים: רמב"ן (המ'). שהביטוי "וראיתם את־כבוד ה" כתוב דווקא אצל המן ולא אצל השליו, מפני שהמן הינו בריאה חדשה שעל ידיה מופגן כבוד ה' באורח בלתי־רגיל, בעוד שהשליו רק הוסט אל ישראל על ידי רוח־ים, בדרך טבעית, והוא אפוא אינו אלא סימן ואות להשגחתו ית' על העם הזה אשר גאל. - ואולם אנחנו תרגמנו־ביארנו על פי ראב"ע שעל פיו "ובקר" שייך לפסוק הקודם, ואלו פסוקנו מתחיל במלה "וראיתם". משה אומר, בערב תכירו שה' - ולא אנחנו - הוציא אתכם מארץ מצרים, וכך גם תכירו בבוקר, והתיבה "ובקר" באה באיחור רק משום ההכרה שבבוקר עתידה התופעה הנסית להתרחש בעוד זמן זה, כאשר זאת שבערב אמורה לבוא עתה, מיד. ואחר שמשה ניבא להם על שני ניסי ה' הצפויים בזמנים שונים, האחד בערב והאחר בבוקר, הוא מבשר "וראיתם" - מיד תראו את כבוד ה' אשר ייראה לכם, כדי להראות שתלונותיכם עליו ב"ה הן, ולא עלינו.
פסוק ח:
ויאמר משה. לנאומו הקצר מוסיף משה (אולי אחר הפסקה קצרה), משום ביאור, בתת ה' לכם, המשפט "וידעתם... מארץ מצרים" שבנאום הקודם הוא משפט־רישא, פתיחה לאמור כאן. אתם תדעו שה' - ולא אנחנו - הוציא אתכם ממצרים גם על ידי זה שיתן לכם "בערב בשר לאכל ולחם בבקר לשבע", וגם על ידי שיראה לכם כי שמע את תלונותיכם - בזה, שיראה לכם את כבודו. תוספת־נאום זו מראה, ש"בקר" שבנאום הקודם אכן שייך למשפט הראשון של נאום זה, ושמשפטו השני שלזה מתחיל "וראיתם", שכן בוודאי הולם "בתת" וגו' את הראשון, ואלו "בשמעו" וגו' - את השני.
פסוק ח:
בשר לאכל ולחם... לשבע, כמו למעלה פסוק ג נאמר גם כאן לשון שובע רק בקשר ללחם ולא בקשר לבשר.
פסוק ח:
ונחנו מה חוזר ומבאר את משפט־הסיפא של הנאום הראשון.
פסוק ט:
ויאמר משה אל־אהרן. יש להניח שגם למעלה, פסוק ו, משה מדבר אל העם באמצעות אהרן, ואולי כך גם בפסוק ח.
פסוק ט:
קרבו לפני ה', כלומר צאו מאהליכם אל מחוץ למחנה, אל תוך המדבר. ייתכן שהיה לפני המחנה מקום מיוחד שנועד לעמוד־הענן המנחה אותם - השוה למעלה יג, כא - והוא הנקרא "לפני ה".
פסוק ט:
כי שמע את תלנתיכם משמע שהתלונות הופנו אליו ית'.
פסוק י:
ויפנו אל־המדבר, דהיינו כלפי המדבר, מחוץ למחנה, מקום שם חנה עמוד־הענן.
פסוק י:
כבוד ה'. אולי זה ברק־אור מיוחד שבישר לעם את נוכחות ה'.
פסוק י:
בענן, מיודע, השוה להלן מ, לד, והוא הענן שכבר הוזכר למעלה יג, כא.
פסוק י:
נראה בענן, בענן זה שבו שכן כבוד ה' בלא להיראות, נראה עתה כבוד ה' לכל העם.
פסוק יב:
דיבור זה נאמר לו למשה עוד לפני נאומו אל העם (הפסוקים ו־ז), שכן אף־על־פי שהעם ראה את כבוד ה' רק אחרי נאום משה, כבר שמע מפי ה' את כל אשר היה עליו להשיב לעם על תלונותיו.
פסוק יב:
בין הערבים. בפסוקים ח ו־יג - במקום זה - "בערב". ואולי בכולם הכוונה לאחר הצהריים, לקראת ערב. וייתכן שהכתוב חוזר בביטוי זה כאן אל קרבן הפסח, שאותו שחטו לפני כשלושים יום באות הזמן.
פסוק יב:
וידעתם וגו', בוודאי יש להבינו כמו למעלה פסוק ו3בחלק שאינו בידינו (המ')..
פסוק יג:
ותעל, עלה לאוויר, כמו למעלה י, יב.
פסוק יג:
השלו, שם קיבוצי, כמו "הצפרדע" (למעלה ח, ב) לפי רוב המפרשים מדובר בעוף הנקרא 4Quail. Wachtel, ועיין יומא עה ע"ב. לפי תיאוריהם של נוסעים נד השליו באביב בכמויות אדירות מפנים־אפריקה אל הצפון.
פסוק יד:
שכבת מן הערבית "סכב" (sakaba = לשפוך, ומכאן: "שכבת־זרע"), דהיינו השתפכות הטל, וזה היה "סביבות המחנה". מן הראוי לציין הוא שהשליו בא להם אל תוך המחנה, שם יכלו לקחתו בלא טורח כלשהו, בעוד שאת הלחם הוצרכו להביא מחוצה לו. לדעת רמב"ן ע"א5וראה שם: 'וכן דעת רבותינו...', אלא שאין הדבר נאמר כך אצלם במפורש. וראה בענין זה ערכין טו ע"ב רש"י ד"ה בשליו ראשון ותוס' ד"ה התאוו תאוה (המ')., "היה השליו עמהם מן היום ההוא והלאה כמו המן... כי מה יתן להם ומה יוסיף להם בשר ליום אחד או שניים". אך אפשר ליישב דעה זו רק בדוחק. לפי פשוטם של דברים היה להם שליו כמזון־בשר רק פעם אחת והוא ניתן להם לפני שניתן המן, משום שהמן היה צריך לרדת להם מן השמים רק בלילה, כדי שימצאוהו למחרת בבוקר. ואולי היה צריך הנס הגדול הזה להתרחש דווקא בלילה, בסתר, ומשום כך גם מחוץ למחנה, כדי להיות סמל למזון שה' מעניק לו לאדם, דבר שהוא כשלעצמו צריך להיחשב כנס נסתר.
פסוק יד:
מחספס, לפי אונקלוס "מקלף", כלומר דבר שהוסרה קליפתו או קשקשיו, ולא מלשון חש"ף - להסיר העטיפה. לפי רד"ק וראב"ע - עגול, ואולי זו גם כוונתו של יונתן בן עוזיאל המתרגם. "מסרגל"6לפי החדשים Knobel,Keith - קרוש, קשה.. לפי התיאור דלהלן פסוק לא ובמדבר יא, ז שהמן נראה "כזרע גד"7Koriandersamen., מתאים יותר המשמע "גרגרי"8ואכן כך מתרגם המחבר ז"ל: Koerniges (המ')..
פסוק טו:
מן הוא, לפי רשב"ם ע"א - מה הוא9וכן השבעים, יוסף בן מתתיהו ב"קדמוניות" ג' א, ו; הוולגטה ועוד.. ואף כי 'מן' כמלת־שאלה היא ארמית, יש מקום להניח, שהשתמשו בשפת־העם בצורה זו במקום "מה"10אולי כך דווקא לפני ה"א, כדי לא לבטא שתי ה"אין בזו אחר זו.. לדעת רש"י וראב"ע "מן" הוא כמו "מנה"; השוה דניאל א, ה. בתלמוד11השוה סוכה לט ע"ב (המ'). מוצאים את השם "מן" במשמע אוכל, וגם שם נגזרת המלה מן הכתוב בדניאל שם.
פסוק טו:
כי לא ידעו, ניתן לפרש בדוחק, מכיוון שלא ידעו לדבר זה שם ייחודי, כנוהו בשם הכולל "אוכל", אבל על פירוש זה יקשה מלשון "איש אל־אחיו", שהרי זה מראה בבירור, ש"מן" לשון שאלה הוא.
פסוק טו:
לאכלה, כמו לאוכל, השוה בראשית א, כט.
פסוק טז:
זה הדבר. גם ציווי זה כבר ניתן לו למשה למעלה פסוק ד.
פסוק טז:
איש לפי אכלו, השוה למעלה יב, ד.
פסוק טז:
עמר. מלה הבאה רק בפרקנו, וראה דברינו להלן פסוק לו.
פסוק טז:
לקטו... לפי אכלו עמר. לכאורה הכוונה לומר, שדי לו לכל אדם בעומר אחד. ועוד משתמע מכאן, שעל כל מלקט לכוון ללקט את הכמות הדרושה לו לאנשי ביתו, אף־על־פי שבדרך נס בסופו של דבר לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר12פסוק יח (המ').. אך לפי ראב"ע ע"א היה העומר המנה היומית "למי שהוא גדול בשנים, ולקטנים - לפי אוכלם".
פסוק יז:
המרבה והממעיט. לפי ראב"ע ליקט כל אחד לפי מספר הנפשות שבאהלו.
פסוק יז:
המרבה, משום שנפשות רבות תלויות בו, והממעיט, משום שרק מעטים הם אנשי ביתו.
פסוק יח:
וימדו וגו' בא אפוא לומר, שכל אחד אמנם מצא בשעת המדידה שנכון העריך את הכמות בשעה שליקט. ברם, אלו כך היה פירוש הדברים, מוטב היה לכתוב בדרך ההפוכה, דהיינו שהמלקט לרבים לא החסיר, אבל היה לו די בשביל כל התלויים בו. על כן אנו מעדיפים את הביאור המקובל, שהיה כאן משום נס13רש"י (המ'). אמנם Dillmann, המבאר בראב"ע, מבאר כאן כי "וימדו" איננה מדידה שלאחר הלקיטה אלא מדידה בשעת הלקיטה. ועוד, "העדיף" אין פירושו שהיה לו עודף, ו"החסיר" שהיה חסר, אבל "ולא העדיף המרבה" פירושו, לדעתו, המרבה ללקט לא ליקט יותר מן המידה הראויה לו, וכן "הממעיט לא החסיר" - המלקט למעטים לא לקח פחות מן הקבוע לו. אך עדיין קשה, מדוע לא יאמר הכתוב להיפך: ולא החסיר המרבה והממעיט לא העדיף. וכל זה נראה מיותר, והיה לו לומר: וילקטו איש איש עומר לגולגולת. מכל מקום מוכיח הפסוק כב שבנס מדובר, שהרי לקטו "שני העומר לאחד" בהכרח פירושו שבשעת המדידה מצאו כן, כי אלו היו אוספים לכתחילה ובמתכוון שתי מנות, לא היו הנשיאים צריכים לשאול את משה בנדון. וראה את ביאורו של ראב"ע להלן..
פסוק יט:
בטחונם בה' צריך היה להתבטא בכך, שאיש לא יותיר מן המן ליום המחרת, והנה אנשים, כלומר אחדים, אכן הותירו.
פסוק כ:
וירם אינו נגזר מן רו"ם (להיות מעל) אלא מן רמ"ם (להתליע), כמו "רִמָּה", כלומר הבאיש והתליע.
פסוק כא:
וחם השמש. לפי הגמרא (ברכות כז ע"א) הרי זה אחר השעה הרביעית שליום, להבדיל מן "כחם היום" (בראשית יח, א) שהוא שעת הצהריים, כאשר חם גם בצל.
פסוק כא:
ונמס מה שנותר בשדה.
פסוק כב:
לקטו. לפי ראב"ע ע"א "לקטו לחם משנה, כי משה ציוה להם לעשות ככה, והם לא ידעו למה... ובאו הנשיאים והגידו למשה כי ישראל עשו כאשר ציוום ושאלו מה יעשו, כי למה ציוה ללקוט משנה, ואיך יוכלו לאכלו". ואולם אם כך, היו הנשיאים צריכים לשאול את משה מיד עם הציווי, ולא רק אחרי ביצועו14Dillmann סבור שבמקור - בכתב־היסוד A - משמעו של ליקטו הוא: הם לקטו במתכוון, וזאת משום שחוקת השבת קדמה לנתינת המן, ואלו בהקשר הנוכחי צריך לחשוב על לקיטה לא מכוונת.. והערתו־הדגשתו של ראב"ע שנאמר כאן "לקטו" ולא "מצאו", אינה במקומה, שכן להפך, הצורה "מצאו" תתפרש כמו. הם מצאו בשדה, השוה פסוק כז, אבל היה צריך להיות כתוב "ולקטו".
פסוק כג:
הוא אשר דבר חוזר אל הדיבור הקצר שלמעלה, פסוק ה15לפי המבקרים שייך הפסוק ה למקור C, ואלו פסוקנו - למקור A, ועל כן הם חייבים להניח שבמקור A השמיט "העורך" דיבור זה, או שחוקת השבת מופיעה במקור זה כבר קודם לכן. ועל כל פנים עליהם להודות, שבפסוק ה אכן משה נצטוה על ענין השבת, שאם לא כן, אין להבין פסוק זה כלל.. לפי חכמינו ז"ל16סנהדרין נו ע"ב (המ'). נצטוו ישראל על השבת כבר בהיותם במרה.
פסוק כג:
שבת, לפי ראב"ע "היתה ראויה להיות שבתת... וכאשר חסרו התי"ו האחת פתחו הבי"ת", וכמו אחת מן אחתת; השוה ביאורנו לויקרא כג17ראה שם עמ' קמא במהדורה העברית (המ')..
פסוק כג:
את אשר תאפו. לפי ראב"ע מוסב ביטוי זה על העומר אשר יצרכו בערב־שבת, ואלו "את כל־העודף" מוסב על המן הנועד להיאכל בשבת עצמה. אך אל נכון מעיר רמב"ן ע"א, "שאם כן, יאכלוהו בשבת חי, מבלי שיאפו או יבשלו בפרור ועשו ממנו עוגות, כמנהגם". על כן יש לבאר, יחד עם מפרשים אחרים, וביניהם גם רש"י, כי "את אשר תאפו" מוסב על שני העומרים שליקטו, וכוונתו לומר - אפו כל כמה שברצונכם לאפות, "ואת כל־העודף", כלומר כל מה שאינו שייך למזון היום, "הניחו לכם למשמרת עד הבקר'.
פסוק כג:
אפו, במקום "אפו" (א' בחטף־פתח)18221d) Ewald). וטענתו של Dillmann ש"הניחו" שבכאן משמעו כזה של "והכינו" שבפסוק ה, פשוט אינה נכונה, שכן "והכינו" שם פירושו להכין בדרכי ההכנה השונות: אפייה, בישול וכיו"ב, ולפי חכמינו ז"ל "הכינו" פירושו - הזמינו (עיין ביצה ב ע"ב ורש"י שם ד"ה והכינו (המ')..
פסוק כד:
ולא הבאיש ורמה וגו'. כאן סדר התהליך, הפוך מזה שמתואר למעלה פסוק כ - "וירם תולעים ויבאש", וראה שם רש"י ורמב"ן. יש להניח שבאו (בשבת) אל משה כדי לשאול, מה לעשות בנותר, שכן משה עוד לא הודיעם שבשבת לא יימצא מאומה.
פסוק כה:
אכלהו היום. ראב"ע ע"א מביא את דעתם של "חסרי אמונה" הלומדים מכאן ששבת מתחילה עם בוקר ונמשכת בלילה שלאחר מכן, והוא מוכיח את "טפשות המפרשים כן". והשוה גם דבריו לבראשית א, ה.
פסוק כו:
וביום השביעי שבת. לדעת ראב"ע19בפירושו הקצר (המ'). אין התיבה "שבת" נשוא כי אם תמורה ל"וביום השביעי", ושיעור הפסוק הוא. וביום השביעי, דהיינו השבת, לא יהיה בו, ויש להשלים - 'מן'.
פסוק כו:
בו. ראב"ע ע"א מבאר חזרה זו על "וביום השביעי" כתוספת ביאור, כמו בראשית ב, יז - "ומעץ הדעת... ממנו". ומסתבר שלא רצה להבין "שבת" כנשוא, כפי שמפרש רש"י (לפסוק כו), מפני שכבר בפסוק הקודם נאמר "שבת היום". ואולם שם רק נאמר "שבת היום לה"', כביכול שבת היא יום זה לו ית' ועל כן לא יוריד בה מן - "היום לא תמצאוהו", ואלו כאן נאמר "וביום השביעי שבת", כלומר - לכם, ועל כן לא תלקטו, כי הרי זו מלאכה, והוא מוסיף "לא יהיה בו", גם אם תרצו ללקט, אין זה אפשרי.
פסוק כז:
יצאו מן־העם ללקט, כוונתם היתה ללקט, דהיינו לחלל את השבת, ולא רק כדי לראות אם אמנם יתאמתו דברי משה, וכלשון ראב"ע. "היעמדו דברי משה". ומובן מאליו שגם זה מעיד על חוסר אמונה.
פסוק כח:
מאנתם. משה רבנו נכלל כאן בתוך העם, אולי משום שהיה עליו למנוע יציאתם זו של אנשים מן העם, אך השוה פירושו של רש"י ע"א.
פסוק כח:
מצותי ותורתי. חוקת השבת כוללת מצוות ותורות רבות - כיצד יש לקדש את היום, מאילו מלאכות יש להימנע, להקדיש את היום לה' וכיו"ב.
פסוק כט:
ראו כי־ה' וגו'. בכך שביום השישי ירד לחם־משנה, אפשר לראות כי ה' הוא שנתן את השבת. ואולי יש לבאר כאן "השבת" - המנוחה, כי בדרך כלל נקרא היום השביעי "יום השבת", אלא אם כן מוסבת המלה "שבת" על "יום השבת" שקדם.
פסוק כט:
אל־יצא. בכמה מקומות20אך לא מצאתי כן, אף כי בדיוק כך כתב גם בעל 'תורה תמימה' ע"א (אות מה). ועיין ערובין יז ע"ב תוספות ד"ה לאו שניתן (המ'). מסמיכה הגמרא לפסוק זה את איסור ההוצאה מרשות לרשות, וכאלו כתוב "אל יוציא", כי אכן משמע מן הכתוב. אל יצא בשבת עם כליו ללקוט את המן, כדרך שעושה בימות החול, אך מכיוון שהכתוב מציין את עצם היציאה כדבר אסור, מסמיכים לפסוק זה דווקא את עניין אלפיים האמה של תחום שבת21מכילתא, וראה רש"י ע"א..
פסוק ל:
וישבתו, כלומר, לא יצאו עוד. פסוק לא: פסוק זה ממשיך את התיאור שבפסוק כא, תיאור שהופסק על ידי עניין השבת ומצוותיה. שמו מוסב על "הלחם" שבפסוק כא. מן. ייתכן על שום השאלה הראשונה. נד, בארמית גידא22Linseed ,Koriander (המ').. צפיהת, בוודאי דבר־מאפה שהיה ידוע בשם זה בשעתו. בבמדבר יא, ח מצוין טעמו כטעם "לשד השמן". לפי רשב"ם ע"א מדובר כאן "בטעמו כשאוכלין אותו כמו שהוא... כמו האגוזים
פסוק ל:
קודם טחינה וכתישה מתוקין הם", ושם - בטעמו כשהוא טחון, ככתוב שם "וטחנו ברחים או דכו במדוכה".
פסוק לב:
זה הדבר וגו'. כפי שמראה פסוק לד, ניתן ציווי זה רק אחרי הקמת המשכן, אולי בשנה השניה, כאשר עמדו להיכנס לארץ.
פסוק לב:
למשמרת, וצריך להשלים. יהיה.
פסוק לג:
ויאמר משה אל־אהרן. מכיוון שעתיד היה המן להישמר במשכן, נצטווה אהרן - הממונה על המקדש - בביצועו של ציווי זה.
פסוק לג:
צנצנת, לפי התרגומים. צלוחית, ותרגום יונתן מוסיף "דחפר", דהיינו של חרס.
פסוק לד:
אין כל הכרח לקשור את הרישא "כאשר... משה" אל הפסוק הקודם23כפי שעשה Dillmann., כי אז לא מתאים "אל משה", אבל הוא קביעה הקודמת את המשפט הראשי המתחיל בוי"ו, כמו למעלה פסוק ו "ערב וידעתם".
פסוק לד:
העדות, כלומר, ארון העדות.
פסוק לה:
בסוף הפרשה מודגש שנס המן נמשך ארבעים שנה.
פסוק לה:
עד־באם אל־ארץ נושבת. אין קביעה זו חופפת בדיוק את הקביעה שבסיפא "עד באם אל־קצה ארץ כנען", שהרי לפי הקביעה הראשונה לא היה מן בארץ סיחון ועוג, ואלו בספר יהושע (ה, יח) מתואר שהמן פסק רק אחר שעברו את הירדן24אי־אפשר לקבל את הנחתו של Dillmann, שהקביעה הראשונה מקורה במקור C, ואלו השניה מן A, בשל הטעם הפשוט, ששום "עורך" לא היה מעמיד שתי קביעות סותרות זו ליד זו.. צריך אפוא ליישב את הסתירה עם המפרשים הסוברים, כי בעבר־ירדן מזרחה ירד המן רק במידה שתוצרת הארץ לא הספיקה לצרכי העם, ופסק רק עם בואם לכנען25ר"ע ספורנו, ראב"ע בפירוש הקצר (המ')., או נאמר ש"ארץ כנען" הוא ביאורה של "ארץ נושבת", בעוד ש"ארץ סיחון ועוג" נחשבת עדיין למדבר, מכיוון שלא היה שם מזון כדי צרכי ישראל, ושם הוסיף המן לרדת במידת הצורך26חזקוני. ומכל מקום ראה גם רש"י ד"ה אל קצה ארץ כנען (המ')..
פסוק לו:
והעמר. מכיוון שבכל התורה בא לציון עשירית האיפה הביטוי 'עישרון', וזהו אפוא שמה הרגיל של מידה זו, יש להניח ש"עומר" הוא כלי־בית שאף שימש למידה, והוא הכיל בדרך כלל עשירית האיפה 27(Berthau (Zur Geschichte d.Israel,p.72 קבע על פי "קדמוניות היהודים" ג',ה,ג; ח' ב,ט; ט' ד,ד־ה ועוד, שהעומר הוא 198.51 אינטש מעוקב של פריס, דהיינו 3.939 ל'. לעומת זה הגיע על־פי מלכים א' ז, כג־כו; "קדמוניות היהודים" ג' ו,ו ועל פי קביעת התלמוד שהלוג שוה שש ביצים, לקביעה שהעומר הוא 101.43 אינטש מעוקב פריסי, דהיינו 2.012 ל'. והשוה (Zuckermann,Das jued. Mass-system וכן, Hildesheimer Der erste Bericht der Eisenstaedter Rabbinerschule,..
פסוק לו:
עתה לא נותר לנו לעסוק אלא ביחס בין המן שבמקרא למן של היום. כבר יוסף בן מתתיהו28"קדמוניות היהודים" ג' א,ו. מעיר, ש"עוד כיום מרווה את כל המקום ההוא גשם דומה לזה ששלח אלקים אז כדי להחיות (את העברים) ולעשות חסד עם משה". ראב"ע (לפסוק יג) כותב. "ירקב שם חוי שאמר, כי המן הוא הנקרא בלשון פרס 'תרנגבין' ובלשון ערבי מ"ן ובלשון לעז מנ"א" וכו', כלומר אותו הכופר חוי אלבכי, בן זמנו של רב סעדיה גאון29המאה העשירית לספירה., כבר ניצל את קיומו של המן הטבעי כדי להכחיש את הנס המקראי. בזמן החדש הרבו נוסעים לספר על המן העכשווי - זהו המיץ המתוק של האשל30Tamarisko, שהערבים קוראים לו טרפא - Tamaric mamnifera (המ').. העץ מזיע בלילות הקיץ ועל קליפתו מתהווים גרגרים עגולים לבנים אשר אמנם נמסים בחום השמש. בחודש יולי אוספים הערבים את הגרגרים ומשתמשים בהם כבדבש, ואכן כך הוא טעמם. יש המסבירים את התהוותו של מן זה על ידי עקיצתו של חרק בענפי האשל, אך אין זה הסבר מוסכם. מן זה מצוי בקרבת סיני, אך גם בחלקו הצפוני של המדבר, וגם בפרס ומדי. והנה, גם אם בעניינים מסוימים דומה מן זה למן המקראי, הרי השוני שבין השניים והנפלא שבמן המקראי בולטים כל כך, שכל מאמין בתורת משה יאמין בנס זה, וכפי שכבר ציין ראב"ע לפי המקרא. (א) המן ירד מן השמים יחד עם הטל; (ב) הוא ירד בכמות אשר הספיקה כדי עומר לכל אחד מתוך ציבור של כשני מיליון אנשים מדי יום ביומו, בעוד שכיום אוספים בכל חצי־האי־סיני לא יותר מ-300 ק"ג; (ג) כל אחד לקט עומר אחד; (ד) דווקא בשבת לא ירד; (ה) ביום שישי קיבל כל אחד מנה כפולה; (ו) ביתר הימים התליע הנותר למחרת, בעוד שבשבת הוא נשמר; (ז) טחנו אותו בריחיים וכתשוהו ואפו ממנו עוגות (במדבר יא, ח), דברים שאי־אפשר לעשות במן של היום; (ח) הוא הזין כמו לחם, בעוד שזה של היום אינו מזין. היחס בין המן הנסי והמן הטבעי הוא אפוא כמו היחס בין נס קריעת הים ותופעת גאות ושפל, תופעות טבע דומות, אך אי־אפשר להכחיש את הנס.