פסוק ד:הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. וכן לעיל כתיב גפרית ואש מאת ה' מן השמים. גבי אנשי סדום פירשנו לעיל בפרשת וירא:
פסוק ה:ויצא העם ולקטו. לבריא היה יוצא ומלקט שנאמר ויצא העם. לבינוני פתח אהלו שנאמר ונצבו איש לפתח אהלו. לעצל פושט ידו ויורד לתוך ידיו שנאמר ותעל שכבת הטל:
פסוק יד:דק מחספס. לחם שנבלע באיברים. ברמ"ח איברים. כמנין מחספ"ס והיינו דכתיב לחם אבירים אכל איש. אל תיקרי אבירים אלא איברים. והיו מלאכי השרת אוכלים אותו. שנקראו אבירים והוא יורד לישראל ואוכלים אותו ולא היו צריכים לנקבים. עוד י"ל שנקרא מחספס. על שמגלה להם סתרים. כגון עבדי גנבת והוא אומר מכרת לי. המן מוכיח למי העבד דעומר של מן היה לו בשביל עבדו. כשסרחה אשה על בעלה היה משה דן על פי המן אם המן יורד לאביה הדין עמה. ואם המן יורד בבית בעלה הדין עמו. וזהו שייסד הפייט בכלכול להבדק:
פסוק טו:מן הוא. פ"ה מזומן הוא. כמו וימן ה' דג גדול ולא נראה דכיון שלא ידעו מה הוא היאך קראוהו בשמו. ועוד לא ידעו שהוא מזומן לכל. לכך נראה לומר שהיו שואלים זה לזה מה הוא. וכשבא לפיהם קראוהו מזומן. ובפשטיה דקרא כי לא ידעו מה הוא. כלומר בלשון מצרי מן כמו מה בלשון עברי. ובסגנון זה כתיב במגלת אסתר הפיל פור הוא הגורל. פור הוא לשון שלהם כי בלשון פרסי פור הוא לשון גורל. בכור שור:
פסוק טז:זה הדבר אשר צוה ה'. כל האלפא ביתא בפסוק זה לומר כי מזונותיו של אדם קשים כנגד כל שאר צרכיו:
פסוק יח:ולא העדיף המרבה. לפי הפשט שהיה משליך המותר. והממעיט לא החסיר. שהיה חוזר ומלקט עד שהיה ממלא מדותיו:
פסוק יט:וירום תולעים ויבאש. סרס המקרא ודרשהו. כלומר ויבאש קודם ואחר כך וירם תולעים:
פסוק יט:ויקצוף עליהם משה. בג' דברים קצף משה ונעלמה ממנו הלכה כאן קצף ומתוך קצפו שכח לצוות עליהם שבת. והיינו דכתיב עד אנה מאנתם לשמור מצותי. ולפי שלא הזהירם משה לצאת כללוהו עמהם. וגבי שעיר אהרן קצף. דכתיב הן לא הובא את דמה וכו' ויקצוף על אלעזר ועל איתמר ונעלמה ממנו הלכה. וכתיב וישמע משה וייטב בעיניו ובפרשת מטות ויקצוף משה על פקודי החיל וכתיב ויאמר אלעזר זאת חוקת התורה אשר צוה ה' את משה:
פסוק כב:לחם משנה. כלומר משונה בריחו. משונה בטעמו. לזקן טועם טעם דבש. שנא' כצפיחית בדבש לבחור טעם לחם דכתיב הנני ממטיר לכם לחם. לילד טעם חלב. דכתיב כטעם לשד השמן. לחולה טעם סלת שנאמר שמן ודבש. מטוגנים שעושים לחולה. שנאמר ובשלו בפרור. וכתיב לחמי אשר נתתי לכם כסלת שמן ודבש. ואין לומר משנה שיורד פי שנים דהא כתיב שני העומר לאחד. וכל שאר הימים עושים ב' לחמים מן העומר א' בבקר וא' בערב. וא"כ ביום ו' עושים ד' לחמים. וביום ו' אכלו לחם א' וליל שבת אכלו לחם א' ובשבת שחרית עדיין היה ב' לחמים. ובמנחה לא היה להם כי אם אחד. וראיה הוא להני שאין בוצעים על ב' ככרות במנחה. אך ה"ר יעקב מקינון וה"ר דוד בוצעים על ב' ככרות במנחה. וראיה מהר"יבא דאיתא במדרש דהאי קרא דראו כי ה' נתן לכם את השבת. א"ר יצחק כך אמר הקב"ה לישראל אם יאמרו לכם אומות העולם למה אתם שומרים השבת השיבו להם הרי היה בו נס שבכל יום ירד המן לישראל פרודה אחת. ובערב שבת שתי פרודות פי' כפולות. שכל סעודות שבת כפולים בלחמים היו. וכן היו עושים ביום ו' שחרית עושים מחצי עומר לחם אחד. ולאחר כשבאים לאפות העומר וחצי העומר בשביל שבת. היה כל חצי עומר נכפל בב' לחמים הרי לך ו' לחמים מעומר וחצי עומר ואוכלים ב' לחמים בכל סעודה של שבת להיות נראה שאוכל בשבת יותר מבחול מפני הנשמה יתירה:
פסוק כג:את אשר תאפו אפו. מכאן שצריך להשחיז סכינו בע"ש ומן רבויי דאת דריש. וגם משמעותו של את סכין כמו לחרבות ולאתים:
פסוק כה:אכלוהו היום. ג' היום כתיב בקרא. וה"ק כשרצו ישראל לילך בשבת ללקט המן. אמר להם משה אכלו היום מה שלקטתם בע"ש וכשהגיע חצי היום רצו לצאת וללקט. אמר להם שבת היום. אמרו ודאי לא ירד המן לעולם אמר להם היום לא תמצאוהו בשדה:
פסוק כט:כי ה' נתן לכם השבת. בפסוק זה כ"ד תיבות. כנגד כ"ד פרקים שבמסכת שבת. נתן לכם ולא כתב נותן דיום שבת נתן להם למנוחה משעה שהיו במצרים. לפי שכל הבניינים שהיו עושים בשבת היו נופלים מיד ופרעה שאל על מה ולמה. א"ל משה לפי שאין להם מנוחה. נתן לישראל יום שבת למנוחה:
פסוק לא:והוא כזרע גד. כלומר עגול אך הגד היה שחור. והמן היה לבן:
פסוק לא:לפני העדות למשמרת. יש לפרש כי זה הפסוק מהצנעת המן לא נאמר עד שנה שנייה שהוקם המשכן ואגב שהזכיר לקיטת המן כתבו כאן:
פסוק לב:למשמרת. כי בימי ירמיהו עתידים להתלונן ולומר היאך נעסוק בתורה מהנאכל. וירמיהו הנביא מוציא להם מהצנעת המן. ואומר הדור אתם ראו דבר ה' המדבר הייתי לישראל:
פסוק לה:ובני ישראל אכלו את המן. אבל אין כתיב אכלו את השליו מ' שנה עד בואם אל ארץ נושבת. והרבה הוצרך מקרא זה ללמדנו שלא תתמה על אשר אמרו מי יאכילנו בשר למה שאלו בשר הלא בכל בקר עולה השליו. לפי' קדם ולמדך מן השליו שלא היתה אלא לפי שעה. ואלו נאמר אכלו את המן עד בואם אל ארץ נושבת ולא היה מזכיר ארץ כנען. הייתי אומר שפסק המן מיד כשבאו אל ארץ סיחון ועוג. שגם המה נקראו ארץ נושבת. והרי לא פסק עד ממחרת הפסח כדכתי' וישבות המן ממחרת הפסח. לכך נאמר עד בואם אל ארץ כנען. מפי ה"ר יוסף קרא:
פסוק לה:אכלו את המן מ' שנה. וא"ת והרי לא התחיל לירד עד ט"ו באייר. ופסק בז' באדר שמת משה. צ"ל שהמן שירד להם ביום שמת משה הספיק להם עד ט"ו בניסן. והעוגות שאפו מן הבצק הספיקו להם עד ט"ו באייר. וטעמו להם טעם מן: