ללמדנו שאכלו משירי הבצק ס"א סעודות וירד להם המן בי"ו באייר. ובמכילתא חררה שנטלו ישראל ממצרים אכלו הימנה ל"א יום ומפרש רבי שילא שנתפרנסו הימנ' ס"א סעודות פירוש שמאותן הל"א יום שמיום ט"ו ושיצאו ממצרים עד יום י"ו שירד להם המן שהם י"ו יום מניסן וט"ו יום מאייר לא אכלו רק ס"א סעודות שהרי הסעודה של ליל ט"ו במצרים אכלוה ולא מהחררה שהוציאו ממצרים ולפי זה לא היה להם לחם לאכול רק בבקר של ט"ו לאייר ונתרעמו ביום ט"ו מפני שראו שכבר כלתה החררה ואין להם בערב לאכול שהוא ליל ששה עשר לאייר וזהו שפרש"י וילונו לפי שכלה הלחם כלומר ולא מפני הרעב שעדיין שבעים היו ולפי זה אין ראוי לגרוס משיורי הבצק מפני ששיורי הבצק אינם רק מה שנשאר מהבצק שהוציאו אחר סעוד' הבקר של יום ט"ו ונמצאו שהס"א סעודות מתחילין מליל י"ו לניסן ואינם כי אם ס' סעודות עם סעודת הבקר של יום ט"ו לאייר שבו כלתה החררה אבל צריך לגרוס בהבצק במקום משיורי הבצק כדי לכלול גם סעודת הבקר של יום ט"ו לניסן ואז יהיו ס"א סעודות עד סעודת הבקר של ט"ו לאייר וזה מסכים עם לשון המכילתא שאמרו חרר' שנטלו ישראל ממצרים אכלו הימנה ס"א סעודות והחררה שנטלו ממצרים הוא הבצק שהוציאו ממצרים לא שיורי הבצק דדוחק הוא לגרום משיורי הבצק ולפרש הס"א סעודות מליל י"ו לניסן עד סעודת ליל י"ו לאייר ואעפ"כ נתרעמו ביו' ט"ו בעבור שראו שכלתה להם החרר' ואין להם לאכול רק בערב שהוא ליל י"ו שכיון שהיו שבעין וגם נשאר להם סעודה אחת לאכלה בערב לא היה להם להתרעם רק בי"ו לאייר לא בט"ו בו. ומצאתי בנוסחא אחרת שכתו' בה משיורי מצה במקום משיורי בצק וגם זאת נוסחא טובה ופירש' משיורי המצה שאכלו בליל ט"ו עם הפס' שמתחילין לפי זה הס"א סעודות מהבקר של יום ט"ו לניסן וכלין בסעודת הבקר של ט"ו לאייר. וי"מ שהנוסחא שכתוב בה משיורי הבצק אינו בעד הבצק הכתוב בתורה ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים אלא בעד המצה שאכלו בליל ט"ו עם הפס' וכאילו כתב משיורי המצה ולא מצינו לשון בצק שיאמר על המצה לא בכתוב ולא בדברי רז"ל בשום מקום אבל מה שכת' כאן וירד להם המן בי"ו לאייר ולקמן גבי ובני ישראל אכלו את המן מ' שנה כתב בט"ו באייר ירד להם המן תחלה לא קשיא דעכ"ל דפי' ובט"ו בניסן פסק המן בסוף ט"ו קאמר כלומר לאחר שעברו ט"ו ימים דהיינו בתחלת י"ו דאל"כ מאי שנא וישבות המן ממחרת הפסח דקאמר הא מההוא קרא משמע דלא פסק עד י"ו בניסן. ומעתה עכ"ל דפי' ובט"ו באייר ירד להם המן תחלה נמי בסוף ט"ו קאמר כלומר לאחר שעברו ט"ו יום מאייר ירד להם תחלה דהיינו בי"ו דאל"כ מאי והלא חסר מ' יום דקאמר הא אינם חסרים כי אם כ"ט יום ט"ו דניסן וי"ד דאייר והא דנקט בלישני' ל' ט"ו בין בניסן שפסק להם המן בין באייר שירד להם המן אע"פ שלא היו אלא בי"ו אינו אלא משום קלות החשבון כלומר מאת' שבחצי ניסן פסק ובחצי אייר ירד נמצא שחס' חדש א' מהמ' שנה:
ויום אחד בשבת היה כדכתי' ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי לירידתו שבת לא יהיה בו. הכי תני לה בברית' בפר' ר"ע והקשו התוספו' היכי מיתי ראיה מהאי קראו הלא זה הפסוק נכת' אחר שירד כבר מן שבוע אחד כשבאו והגידו למשה שלקטו לחם משנה דכתיב ויאמר משה אכלוהו היום וגו' ששת ימים תלקטוהו והמן כבר ירד מיום ראשון שעבר ותרצו דאף על גב דלא נאמר אלא עד אחר כך מ"מ מוכח שפיר דמשה שכח לומר להם והיה אומר להם היה לי לומר לכם מה שאמר הקדוש ב"ה בשבוע את המן שתלקטוהו ששה ימים ואם כן יש להוכיח מכאן שבאחד בשבת ירד המן ויש לתמוה דאם כן מהכא משמע שט"ו באייר שבו נסעו ישראלים מאלים ובאו אל מדבר סין יום שבת היה והכי קתני לה בבריתא בפרק רבי עקיבא וקשה שהרי כבר נצטוו במרה על השבת כדפרש"י גבי שם שם לו חק ומשפט ואם כן בשלמא מאסור הוצאה שהיו מוליכין עמהן כל אשר להן לא קשיא דאיכא למימר דבאסור הוצאה לא נצטוו בו עד פרשת המן דכתיב ביה אל יצא איש ממקומו ודרשינן מיניה הוצאה בשלהי פ"ק דערובין אלא באסור תחומין הניחא למ"ד אשבת איפקוד אתחומין לא איפקוד אלא למ"ד אתחומין נמי אפקו' מאי איכא למימר ושמא יש לומר דבחמשה עשר יום לחדש השני דקרא לא קאי אלא אויבאו אבל נסיעתן לא היתה אלא בששי בשבת דהיינו בי"ד יום לחדש:
לואי דמיתנא לו מתנו הלואי והיינו מתים. שפירוש תדע שפי' מותנו הוא כמו שפירשנו שהרי המתרג' תרגומו לואי דמיתנא שפירושו לו מתנו שכך תרגומו של לו מתנו משמע שמותנו לא שם דבר הוא ומה שכתב עוד הלואי והיינו מתי' כדי לפר' העתיד של מי יתן מותנו שפירושו מי יתן שנמות שהוא במקום הזה כאילו אמר מי יתן והיינו מתיי' דהיינו והלואי והיינו מתים.
דבר יום ביומו צורך אכילת יום ילקטו ביומו. פירש מלת דבר עניין וצורך כמו על דבר הכסף שפירושו על עניין הכסף אף כאן עניין היום וצרכו גם הוסיף לומר צורך אכילת היום מפני שצורך היום הוא לכמה ענינים והמכוון פה אינו רק לצורך האכילה שהוא המן גם הוסיף מלת ילקטו בין מלת יום ובין מלת ביומו להודיע שמלת ביומו דבקה עם מלת ילקטו כאילו אמר דבר היום יצא העם ולקטו אותו ביומו לא עם מלת לו הסמוך לו כי אז יהיה פירושו צורך יום שבאותו יום ואין טעם לו גם לא נודע מזה זמן לקיטתו ומה שהוסיף עוד ולא ילקטו היום לצורך מחר הוא להודיע שאין לקיטתו ביומו על צד החיוב שאילו רצה שלא ללקוט כלל הרשות בידו אבל כונת הכתוב בלקיטתו ביומו אינו רק שלא ילקטו היום לצורך מחר:
למען אנסנו כי אנסנו. אמר זה מפני שמלת למען לעולם מורה על הסבה התכליתית והסבה התכליתית היא סבת הפועל למה יפעל ופה הפועל שהוא הממטיר הסבה התכליתית הוא להאכילם כי לולא זה היו מתים ברעב כי כבר כלתה החררה לא בעבור שינסנו וא"כ למען אנסנו אינו טעם רק לויצא העם ולקטו דבר יום ביומו כאילו אמר לא ילקטו היום לצורך מחר מפני שבזה אנסנו לדעת אם ישמרו צוויי אם לא שבזה לא תפול מלת למען מפני שלא תבא מלת למען המירה על הסבה התכליתית רק על העשייה עשה כך בעבור כך לא על העדר העשייה ופירוש ולקטו דבר יום ביומו הוא שלא ילקטו היום לצורך מחר והוא לא תעשה לפיכך הוכרח לשנות מלת למען עם מלת כי כאילו אמר לא ילקטו היום לצורך מחר מפני שאני רוצה לנסותו לדעת אם ילך בתורתי אם לא ולכן בפסוק למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים פי' למען תזכור על ידי אכילת הפסח והמצה יום צאתך כלומר שמלת למען אינה דבקה אלא עם חיוב אכילת מצה הנזכרת ועם חיוב אכילת הפסח הרמוז במלת עליו הנזכר שהן מצות עשה לא עם אזהרת לא תאכל עליו חמץ הנזכר מפני שמלת למען אינה נופלת רק על מצות עשה. אך קשה דילמא ה"ק אני מזהירם שלא ילקטו היום בעבור מחר למען אנסנו דומיא דויאמר יי' אל משה לא ישמע אליכם פרעה למען רבות מופתי שפירושו אני אקשה את לבו שלא ישמע למען רבות מופתי. ומצאתי בקצת נוסחאות שכתו' בהן בו אנסנו ופירושו שלמען אנסנו הוא דבק בלח' מן השמים פירש עם המצות התלויו' בו שהן שמירת השבת ושלא ילקטו היום לצורך מחר לא עם הסמוך לו שהוא ולקטו דבר יום ביומו כי אז יהיה המובן ממנו שמה שהזהרתי שלא ילקעו היום לצורך מחר הוא למען אנסנו אם יקיים מציתי בזה אם לא וזה לא יתכן כי למה ירצה לנסותו במצות לא תותירו ולא במצות השבת וזו הנוסח היא העקר כי אחר זה כתב גבי הילך בתורתי אם ישמרו מצות התלויות בו כו'. ובקצת נוסחאות אין בהם לא זה ולא זה וגם הרמב"ן ז"ל הזכיר מאמר הרב בזה ולא הוזכר שם לא זה ולא זה:
הילך בתורתי אם ישמרו מצות התלויות בו שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט. אבל לא כדפי' בפרשת עקב גבי לנסותך לדעת התשמור מצותיו שלא תנסהו ולא תהרה' אחריו דהת' הנסיון דבק עם הענוי דלעיל מיניה והנסיון שאצל הענוי פירושו שלא תהרהר אחריו אבל פה שאין בספו' הזה צער וענוי לא יתכן לפרשו שלא תהרה' אחריו. ולכן מה שכת' הרמב"ן ז"ל על דברי הרב ואיננו נכון אבל הוא כמו שאמר המאכילך מן במדבר אשר לא ידעין אבותיך למען ענותך ולמען נסותך אינו מחוור:
והיה משנה ליום ולמחרת. כלומר שסב' היותו משנה ביום ההוא הוא בעבור היום הששי ומחרתו שהוא יום השבת מפני שאין המן יורד ביום השבת כדכתיב וביום השביעי שבת לא יהיה בו:
משנה על שהיו רגילין ללקוט יום יום של שאר ימות השבוע. תקן בזה שני עניינים אמר על מה שהיו רגילין ללקוט בכל יום ויום לא על מה שקלטו בכל יום ויום כמובן מן הכתוב שהוא מורה שהנלקט ביום הששי יהיה כפל ממה שלקטו בכל ימות השבוע שהן י' עמרים לאחד ואמר של שאר ימות השבוע לא בכל יום ויום סתם שהוא כולל גם היום הששי:
ערב כמו בערב. וחסר בי"ת כמו הנמצא בית יי':
אלא יי' הוציא אתכם שיגיז לכם את השליו. פי' שע"י השליו יודע לכם שהשם היא המוציא ולא אנחנו כמו שאמרתם והודיע לנו בזה שמאמר משה בתת יי' לכם בערב בשר הוא ביאור מה שאמרו להם משה ואהרן ערב וידעתם כי יי' הוציא:
אך לא בפנים מאירות יתננה לכם. דמדקאמר ובקר וראיתם את כבוד יי' שפירושו בפנים מאירות מכלל שהבשר שנתן להם בערב לא היו בפנים מאירות ולכן נתנו לכם בערב שאין שהות להכינו ולא בבקר כמו הלחם:
את כבוד יי' אור פניו שיורידהו להם דרך חבה בבקר שיש שהות להכינו. שפירוש וראיתם את כבוד יי' אינו כבוד יי' הנרא' בענן:
את תלונותיכ' על יי'. כמו אשר על יי' וחסר שי"ן כאילו אמ' את תלונותיכ' שעל יי' ולולא תוספת השי"ן יהיה על יי' הודעת המקבל התלונות מי הוא ואי' זה כונת המקרא פה רק שהתלונות ההן מי הן ואמר שהתלונות ההן הן התלונות שנעשו על יי' ואיננו כמו לא עלינו תלונותיכם כי על יי' כי שם הוא הודעת המקבל התלונות לא הודעת התלונות:
ונחנו מה מה אנחנו חשובים. הודיע בזה שמלת נחנו כמו אנחנו ושמלת מה פה אינה שאלת המהות רק מיעוט החשיבות כמו מה אדם ותדעהו והפך זה מה אדיר שמך בכל הארץ:
כי אילו היה רפוי הייתי מפרשו בלשון תפעלו כמו וילן העם שהוא הפעיל עומד ולא ידעתי שמוש הדגו' הזה איך הוא מורה על היוצא המרעים אחרים והלא המלה הזאת עם הדגוש וזלתו לעולם הוא מבניין הפעיל והדגו' בה איננו כי אם להפריד בין עניין תלונ' מעניין לינה כמו שכת' הרד"ק ושמא י"ל מפני שמדרך המלה הזאת להורות על היוצא לשלישי כשהיא דגוש' אמר מאחר שזאת דגושה ראוי לפרשה יוצא לשלישי בכל חברותיה הדגושות:
היתה שכב' הטל. הטל שוכב על המן לא המן שוכב על הטל והטל משכבו דהא כתיב ותעל שכבת הטל והנה על פני המדבר דק מחספס דמשמע שהיה הטל עליו ולא נראה רק אחר עלותו:
ובמקום אחר הוא אומר וברדת הטל. וכתיב בתריה ירד המן עליו דמשמע שהמן שוכב על הטל הא כיצד טל מלמטה וטל מלמעלה והמן באמצע:
ורבותינו דרשו שהטל עולה מן הארץ. עלייה זו הוא הוייתו מי הארץ ששנה להם מעשה בראשית שבמעש' בראשית הלח' עולה מן הארץ והטל יורד מן השמים ועכשיו הנחם יורד מן השמים והטל עולה מן הארץ כמו שדרשו בתנחומא:
ובעלות שכבת הטל נתגלה המן וראו והנה על פני המדב'. פירוש שבעליית הטל מעל המן נתגלה וראו אותו לא שבעלייתו נתהוה ולכן צ"ל שהוא מקר' קצר וכאילו אמ' ותעל שכבת הטל והנה נתגלה על פני המדבר וכו' וזהו לפי הפירו' הראשון שפירשו העלייה לקרא' החמה אבל לפי מדר' רז"ל שפירשו העלייה מן הארץ צ"ל שפי' והנה על פני המדבר מור' על הוייתו שבעליית הטל מן הארץ ירד המן על פני המדבר: ראו דבר דק מחוספס. הוסי' דבר מפני שדק ומחוספס הם תארי' וצריכי' מחוא': דעדק כגיר כאבני גיר והוא מין צבע שחור כדאמרינן גבי כסוי הדם הגיר והזרניך. ואמ' דק היה כגיר להודיע שדמיון המן לגור אינו אלא מצד דקותו ולא מצד מראהו שהרי המן לבן והוא שחור ואמ' ושוכב מוגלד כקרח על הארץ הוא פירוש כגליד' על ארעא שפירוש גלידא הקרח השטוח בארץ והגיר שתרגם אנקלוס תוספת הוא ואין לו תיבה בפסוק והרמב"ן ז"ל טען ואמר ואין כל זה נכון כי הגור הוא העפר הלבן הנדבק לאבנים וינפצו אותו וטחין בו הכתלים בסיד והוא לבן מאד וטוב מן הסיד לטוח על הקירות וכן כתוב על גיר' די על כתל היכלא ועל כן ייחס בו המן שהוא לבן ומפוזר עלהארץ כגי' המנופץ ואנקלוס תרגם במלת כפור שני פנים עשאו תחלה מן וכפרת אותה בכופר ולכן אמ' כג"ר שבו טחין ומכסין ועשאו עוד מן כפור שהוא הקרח הדק היורד בקיר כמו שתרגם וקרח בלילה וגלידא נחית עלי' בליל' וכן תרגם אנקלוס שני פנים בכתובים רבים עכ"ד: ולא ידעתי למה בחר שהיה הגיר מלשון הכתוב ולא מלשון חכמים שבפרק כסוי הדם אם מפני שהגיר שבלשון חכמים הוא שחור והגיר שבלשון הכתוב הוא לבן כמו המן שכתוב עליו והוא כזרע גד לבן מי הגיד לו שהוא נמשל לו בלובנו שמא אינו נמשל לו אלא אל דקותו כמו שנמשל לזרע גד בעגולו ולא בלובנו כמו שכתב הרב שם יהיה נמשל לגיר לדקותו ולכפור בלובנו ולזרע גד בעגולו מפני שאלה הג' בזה מהישן שאין בזה והמן חוברו בו מה שיש לשלשתן ואלו היה הגיר מלשון הכתוב היה די למתרגם לומר דעדק כגלידא שהגלידא שהוא הקר' היורד בלילה הוא לבן ומפוזר על הארץ כמו הגיר המנופץ שטחין בו הכתלים. גם מה שאמר שהגיר שתרגם אנקלוס איננו תוספת על לשון העברית כמו שאמר הרב רק הוא תרגום של כפור שעשאו מן וכפרת אותה בכופר ולכן אמר שבו טחון ומכסין איננו נכון מפני שאין כל מכסה וטפיחה עם הגיר עד שתורה זאת המלה המורה על הטיח' והכסוי עליו:
מספר נפשותיכ' כפי מניין נפשו שיש לאיש באהלו תקחו עומר לכל גלגולות. תקן בזה כמה ענייני' האחת שצרי' להוסיף כ"ף על מספר כאילו אמר כמספר נפשותיכם תקחו לא שיקחו מספר הנפשו' גם חסר הכנוי מנפשותיכם ואמ' כמניין נפשות מפני שהכונה בו על מספר הנפשו' של כל איש ואיש כמו שכתוב אחריו איש לאשר באהלו לא על מספר נפשות כל ישראל כמובן ממלת נפשותיכם גם הפך ואמר לאשר איש באהלו במקום איש לאשר באהלו והלמ"ד של מלת לאשר שם אותו על מלת איש כאילו אמר כמספר הנפשות אשר לאיש באהלו גם הפך עומר לגלגולת שבראש הפסוק וכתב אותו בסופו ואמ' תקחו עומר לגלגולת מפני שהפסוק הזה הוא ביאור הפסוק הקודם שכתוב בו לקטו ממנו איש לפי אכלו וכמו שקדמ' שם הלקיט' קודם איש לפי אכלו כך צריך פה שתקדום הלקיחה שהיא במקום הלקיטה קודם עומר לגלגולת שהיא במקום איש לפי אכלו גם הוסיף מלת לכל ואמ' עומר לכל גלגולת מפני שבזולתו יהיה המובן ממנו עומר אחד לגלגולת א' לא עומר לכל גלגולת וגלגולת:
המרבה והממעיט יש שלקטו הרבה ויש שלקטו מעט. לא שהיו שם אנשים ראויים להרבות ואנשים ראויים להמעיט כדמשמע מן המרבה והממעיט בה"א הידיעה שהרי משה רבינו השוה הכל ואמר איש לפי אכלו עומר לגלגולת לא פחות ולא יותר ולא שהיו שם אנשים שעברו על גזרתו של משה רבינו והרבו והמעיטו שא"כ מאי ויעשו כן.
וירם תולעים לשון רמה. כאילו אמר ויתליע תולעים לא לשון רוממות והגבהה כמו ותרם מעל הארץ שא"כ תהיה מלת וירם פועל יוצא שהגביה תולעים ולא נמצא זה הפועל בשום מקום רק עומד:
ויבאש הרי זה מקרא הפוך שבתחלה הבאיש ולבסוף התליע כעניין שנאמר ולא הבאיש ורמה לא היתה בו וכן דרך המתליעים: והרמב"ן ז"ל טען ואמר שאלו היה המן מתליע כדרך הטבע כשאר המתליעים היה הדבר כן אבל זה שהתליע בדרך נס יתכן שהרי' תולעים תחלה ואין צורך שנהפוך המקרא ועוד כי הכתוב שאמר ולא הבאיש ורמה לא היתה בו הוא המוכיח כן כי אלו לא היה מרים תולעים עד אשר עלה באשו תחלה כשאמר ולא הבאיש כבר הבטיח בו שלא היתה בו רמה ולמה יכפול אחר כך ורמה לא היתה בו אבל אם הרים תולעים תחלה כפשוטו של מקרא הוצרך לומר שזה לא הבאיש וגם לא עלתה בו רמה כלל עכ"ד. וזאת הטענה אינה אלא על המכילתא כי שם אמר וירם תולעים ויבאש שהרי זה מקרא מסורס וכי מה שמרחיש הוא מבאי' ואח"כ מרחיש כעניין שנ' ולא הבאיש ורמה לא היתה בו עם שאין טענתו טענה כלל כי מה שטען שאחר שהיתה התלעתו על דרך נס יתכן שהרים תולעים תחלה ואין צורך שנהפוך המקרא יש לאומר שיאמר שמאחר שכל האותות והמופתי' אף על פי שהם. דרך נס עם כל זה אין עשייתם רק על דרך הטבע הנה יחוייב בהכרח שיהי' גם זה כדרך המתליעים והמקרא הפוך וכמוהו רבים ואם בעבור שאמר ולא הבאיש ורמה לא היתה בו שהוא מוכח כדבריו דאל"כ למה יכפול לומר ורמה לא היתה בו אחר שאמר לא הבאיש הנה דבריו צודקים אילו היה כתוב לא הבאיש ולא רמה היתה בו שאז היה מורה ששלל ממנו ההבאשה והרמה כדרך הכתוב כשירצה לשלול שתי שלילות אבל עכשיו שכתוב ולא הבאיש ורמה לא היתה בו יחוייב בהכרח שיפורש שלא הבאיש ולכן רמה לא היתה בו ויחוייב מזה שהבאיש קודם מהרמה כמו שדרשו במכילתא לא כמו שהרמב"ן משרש אותו. ומה שהוסיף עוד לומר ואף המתליעים בטבע ולא יבאשו רק החמים ולחים אבל היבשים ירומו תולעים ולא יבאשו כלל אין זו ראיה על הנדון הזה רק אם היה אומר שיש שמתליעים תחלה ואח"כ מבאישים אבל מהמתליעים ואינם מבאישים כלל אין ראיה על המתליע ואח"כ מבאיש כו מדרך כל מבאיש ומתליע שיבאיש תחלה ואח"כ יתליע. ומה שדרשו באלה שמות רבה שהתליע ואח"כ הבאיש הוא כדי לפרש המקרא כמשמעו והיא אגדה רחוקה מדרך הפשט והרב ז"ל כבר גלה דעתו בפרשת בראשית שיש מדרשי אגדה הרבה ואני לא אביא מהם רק אותם שהם קרובים לפשוטו של מקרא:
הנשאר בשדה. לא הנלקט כמובן מן הכתוב:
לקטו לחם משנה. כשמדדו את לקיטתן:
מצאו כפלים. לא שכוונו הם ללקוט כפלים בעבור היום ומחר מפני שידעו שאין המן יורד למחר שאם כן למה באו הנשיאים כשראו שהיה לחם משנה להגיד הדבר למשה והשיבה הוא אשר דבר יי' שבתון שבת קדש ליי' כו':
את אשר תאפו אפו מה שאתם רוצים לאפות בתנור אפו היום הכל לשני ימים. תקן בזה כמה עניינים האחד שיהיה פירוש אשר תאפו אשר תרצו לאפות לא על האפיה עצמה ופי' אפו אל האפיה עצמה כאילו אמר את אשר תרצו לאפות היום ומחר אפוהו היום לא שיהיו שניהם מורים על האפייה דאם כן יהיה פירושו מה שתאפו היום תחזרו ותאפוהו גם הוסיף מלת לאפות בתנור להבדיל האפיה מהבשול שהאפיה הוא בתנור והבשול הוא במים גם הוסיף לומר אפי היום מפני שאף על פי שמלת תאפו מורה על רצון האפיה ומלת אפו מורה על האפיה לא יספיק זה עד שיודי' זמן אפייתו מתי הוא גם הוסיף לומר הכל לשני ימים מפני שהיה עולה על הדעת שפירושו מה שאתם רוצים לאפו' מזה המן שבידכם אפו אותו היום כי למחר לא תוכלו לאפות לא שיאפו היום לשני ימים לצורך היו' ולצורך מחר:
למשמרת לגניזה. כמו והיתה לעדת בני ישראל למשמרת לא כמו ושמרתם את משמרת הקדש ואת משמרת המזבח:
אמר להם את שבידכם אכלו. שאף על פי שנתן להם רשות להניחו עד הבקר חשבו שאינם רשאים לאכלו מפני שאין ראוי לאכול ממנו מיום אל יום והשיב להם משה אכלוהו היום כי לכך אמרתי לכם להניחו עד הבקר כדי לאכלו ומה ששנה לשון אכלוהו היום ואמר את שבידכם אכלו הוא מפני שלא שאלוהו אם הם רשאים לאכלו עד שישיב להם אכלוהו היום אבל שאלוהו אם יצאו ללקוט כמנהגם יום יום ולפי זה צריך להשיב להם את שבידכם אכלו כלומר לא תצאו רק תאכלו אותו שבידכם אבל לא ידעתי מי הכריחו לומר שהיתה שאלתם אם יצאו ללקוט ולא אם הם רשאים לאכלו. ושמא י"ל מפני שאילו היתה שאלתם אם הם רשאים לאכלו היה להם לשאול מיום ששי שנצטיו בו להניחו עד הבקר מאחר שהיה הדבר מסופק להם אם הם רשאים לאכלו אם לא לא שישאלו זה בבקר כמו שנראה מתשובת אכלוהו היום אבל מאחר ששאלוהו בבקר יורה שלא היתה השאלה רק אם יצאו ללקוט כמנהגם בבקר לחשבם שמה שאמר להם משה להניחו עד הבקר אינו כדי לאכלו מפני שאין ראוי לאכלו ממנו מיום אל יום:
לערב חזרו לפניו ושאלוהו מהו לצאת אמר להם שבת היו'. במכילתא פירוש אף עלפי שאמר להם את שבידכם אכלו ואין צורך לצאת ללקוט אעפ"כ שאלוהו מהו לצאת ללקוט לצורך מחר והשיב להם לא תצאו כי שבת היום ולא תמצאוהו בשדה ולא ידעתי למה הוצרך לומר שזאת השאלה היתה בערב ולא בשחרית כששאלוהו אם נצא ללקוט ואמר להם את שבידכם אכלו והלא במכילתא לא אמרו אלא לפי שהיו ישראל רגילין לצאת בשחרית אמרו משה רבינו נצא היום אמר להם אכלוהו היום אמרו לו בשחרית נצא בין הערבים אמר להם כי שבת היום ליי' גם למה הוצרך לומר שהיתה שאלה אחרת אם יצאו ללקוט לצורך מחר אם בעבור כי שבת היום שאין לו טעם עם אכלוהו היום למה לא יהיה טעם על שצוום אכלוהו היום ואמר אף על פי שאין מנהגכ' לאכול ממנו מיום אל יום אין זה כשאר הימים כי שבת היום ולא ירד המן כמנהגו בכל יום שזהו המובן ממלת כי מש"כ אם היא תשובת מהו לצאת שלא היה לו לכתוב רק שבת היום ולא תמצאוהו בשדה לא כי שבת היום. ושמא י"ל שכששאלו למשה מהו לצאת ללקוט לצורך מחר השיב להם לא יתכן זה כי שבת היום ולא ירד בו המן אך הספקו' הראשונות במקומן הן עם ספק אחר נוסף והוא שלא יתכן לעת ערב שימצא מן בשדה אף בימי החול כי כתוב וחם השמש ונמס ואיך ישאלו לו לצאת ושישיב שבת היום ולא תמצאוהו בשדה דמשמע שאילו היה חול היה נמצא אבל במכילת' לא אמרו אלא נצא בין הערבים במקום בערב ויהי' פירושו בשע' שביעית היום שעדיין לא נמס כלו:
וביום השביעי שבת הוא המן לא יהיה בו. הוסיף מלת הוא ומלת המן בין שבת ובין לא יהיה בו כי עם התוספות הזה יהיה פירושו שביום השביעי יהיה יום שבת והמן לא יהיה בו ולולא התוספת הזה יהיה המובן ממנו שביום השביעי לא יהיה בו שבת:
ולא בא הכתוב אלא לרבות יום הכפורים וימים טובים. פירו' כל המקרא הזה לא בא כו' שאם בעבור השבת כבר נאמר בו כי שבת היום לה' היו' לא תמצאוה' בשדה וכך שנו במכילתא ששת ימים תלקטוהו רבי יהושע אומר למדנו שאינו יורד מן בשבת בי"ט מניין ת"ל לא יהיה בו ביום הכפורים מניין ת"ל שבת לא יהיה בו:
על ידי הרשעים מתגנים הכשרים. בפר' החובל ומשמע שלא נכלל משה במאמר עד אנה מאנת' רק מפני חבורו עם הרשעים ואלו למעלה כתב שמפני שלא הגיד משה לישראל פרשת השבת שנצטוה לומר עד ששאלוהו על דבר לחם משנה ענשו הכתוב ואמר עד אנה מאנתם ולא הוציאו מן הכלל:
ראו בעיניכם. לא כמו ראו קרא ה' בשם בצלאל ראה אתה אומר אלי כי זאת היא ראייה תושיית שבעיניכם תראו שהשם הזהיר אתכם על השבת שהרי נעשה בו נס נגלה שהכל מכירין בו והוא שבכל ערב שבת יורד לחם משנה כדי שיאכלו ביום הששי וביום השבת ופי' על כן כמו שהרי אבל לא ידעתי מה ראיה היא זו על קדושת השבת אם מפני שהיו' הששי מכין לשבת מי הגיד לנו שהלחם משנה שנתן להם ביום הששי היה כדי שיאכלו ביום השבת דילמא ברכת הששי היא מרובה ונתן להם בו לחם משנה כי כל ברכה תוספת טובה ואם בעבור שביום השביעי שובת בו המן ואינו יורד היה לו לכתוב על כן לא ירד המן ביום השבת כי שביתתו היא הראיה על השבת לא הלחם משנה שביום הששי שהרי כשרצה החכם להשיב לשאלת האפיקור' על יום השבת כששאל אותו מה יום מיומים השיב לו משביתת הנהר ביום השבת ומשביתת העשן מקבר אביו ביום השבת. ובב"ר אמרו בהדי' אם יאמרו אומות העולם למה אתם עושים את השבת ביום הז' אמרו להם ראו שאין המן יורד בשבת ולא אמרו ראו שהמן יורד משנה ביום הששי בעד יומו ויום השבת ושמא י"ל שמה שהשיב לאותו איש משבית' הנהר ביום השבת ולא מנתינת המן בכל ערב שב לחם יומים הוא מפני ששביתת הנהר ביום השבת נמצא תמיד ונתינת המן משנה בכל ערב שבת הוא דבר שעבר ולא יאמין בו אבל אילו הוה זה נמצא תמיד כשביתת הנהר ביום השבת יותר היה מביא הראיה מזה ממה שהביא משביתת הנהר מפני שהשביתה הוא העדר ונתינת המן משנה בכל ערב שבת הוא מציאות והמציאות יותר ראיה מההעדר ואין לטעון שירידת המן משנה בערב שב' הוא מברכת היום הששי שברכתו מרובה משאר הימים ולא בעד שיאכלו אותו ביום השבת דא"כ למה לא היה המן יורד ביום השבת:
מכאן סמכו חכמים ד' אמות ליוצא חוץ לתחום. דפי' תחתיו כתחתיו דתנן שבו איש תחתיו כתחתיו וכמה תחתיו גופו שלש אמות ואמה כדי לפשוט ידיו ורגליו ומה שאמר ליוצא חוץ לתחום ולא אמר סתם מכאן סמכו חכמים לד' אמות כדתניא במכילתא ומייתי לה בפרק מי שהוציאוהו שבו איש תחתיו אלו ד' אמות שבזה כולל ד' אמות של יוצא חוץ לתחום וד' אמות של טלטול שיש לכל אדם רשות לטלטל ברשות הרבים בתוך ארבע אמותיו הוא מפני שפשט הכתוב אינו מורה רק על עצמו שלא יוכל להלך יותר מתחתיו שהן ד' אמותיו ולא על הטלטול דאם כן אל יוציא מיבעי ליה והרב ז"ל בוחר תמיד להביא המדרשות הקרובות לפשוטו של מקרא לפיכך פי' אותו ליוצא חוץ לתחום שלא ילך יותר מד' אמותיו א"ק אם כן בגמרא שאינו חושש לפשוטו של מקרא למה פירש אותו כן. ושמא י"ל שמה שפירש אותו שם ליוצא חוץ לתחום אינו אלא משום דמתני' דוחכמים אומרים אין לו אלא ד' אמות דעלה מייתי ברייתא דשבו איש תחתיו אלו ד' אמות על יציאת עצמו קמיירי ולא בטלטול אבל הה"נ בטלטול דד' אמות דכלהו מהכא נפקי:
אל יצא איש ממקומו אלו אלפים אמה ולא כמפורש שאין תחומין אלא מד"ס. פירוש שאין תחומין אלו של אלפים אמה אלא מד"ס לא סתס תחומין שהרי תחומין של י"ב מיל מדאורייתא הן ולא מד"ס כדגרסינן בירושלמי הגיעוך סוף תחומי שבת שאינן מחוורין דבר תורה רבי מנא בעי ניחא אלפים אמה שאינן מחוורין ארבעת אלפים אמה מחוור הוא רבי שמעון בן ביסנא בשם רבי אחא אומר אין לך מחוור מכלם אלא תחום י"ב מיל כנגד מחנה ישראל משמע שזה מחוור אפילו לרבנן דרבי עקיבא והיינו דתני רבי חייא בשילהי פ"ק דעירובין לוקין על ערובי תחומין דבר תורה והקשו והא לאו שנתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא ותרצו מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב ואין כאן לשון הוצאת משוי ומה שאמר בגמרא אלו אלפים אמה מנ"ל אמר רב חסדא למדנו מקום ממקום ומקום מניסה וניסה מגבול וגבול מחוץ וחוץ מחוץ וכתיב ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה אינו אלא אסמכתא בעלמא והאי מנ"ל לאו דוקא מקראי יליף אלא כלומר אהיכא אסמכוה רבנן וכה"ג אשכחן בפ' י"ט שחל להיות ערב שבת לא יבשל בתחלה מ"ט לשבת כו' דבעי הגמרה מה"מ ופרש"י מה"מ לאו דוקא מקראי יליף דערובי תבשילין הן דרבנן אלא הכי קא מבעי ליה אהיכא אסמכוה רבנן אבל ממה שאמר אחר זה ועקרו של מקרא על לוקטי המן נראה שהוא סובר שסתם תחומי' מד"ס ל"ש דאלפי' אמה ל"ש די"ב מיל דאל"כ תחומים די"ב מיל מדאורית' מנ"ל הא ליכא קרא אחרינ' דנילף מיני' תחומין חוץ מן המקרא הזה הלכך עכ"ל דרש"י ס"ל סתם תחומי' מד"ס ל"ש דאלפי' אמה ל"ש די"ב מיל ודייק לה מההיא דפ' כלל גדול דקאמר דידע לה בשבת במאי ומתר' דידע לה בתחומין ואליבא דר' עקיבא דס"ל תחומין דאוריתא כדאית' בסוטה פ' כשם ואס"ד דתחומין די"ב מיל הוו מדאוריתא אליב' דכ"ע ומחלוקת ר' עקיבא ורבנן אינו אלא באלפים אמה עד י"ב מיל הוה להו לתרוצי דידע לה בתחומין די"ב מיל דאתי אליבא דכ"ע אלא מדלא קמשני הגמר' הכי ש"מ דפליגא אההיא דירושלמי וגמרא דידן עיקר וכן היא דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל וההיא דשלהי פ"ק דערובין אתיא אליבא דרבי עקיבא ואנן קיימא לן כרבנן:
כזדע גד היה והוא לבן. תקן בזה שתהי' מלת והות במקום והיה מפני שמלת והוא מורה על ההוה והמן כבר היה גם הוסיף מלת והוא בין כזרע גד ובין לבן מפני שהמן אינו נמשל לזרע גד אלא לעגולו בלבד לא ללבנינותו כי הגד שחור הוא כדלעיל ולכן יחוייב שתהיה מלת לבן שבה אל המן וצריך להוסיף מלת והוא קוד' מלת לבן כדי שתשוב אל המן כאילו אמר והיה המן עגול כזרע גד והוא לבן:
והלא חסרים שלשים יום שהרי בט"ו באייר ירד להם תחלה ובט"ו בניסן פסק כו'. פירשתיו בפסוק ויסעו מאלים:
נמצאו מכחישין זה את זה אלא בערבות מואב כשמת משה בז' באדר פסק המן כו'. ויהיה פי' ובני ישראל אכלו את המן כמשמעו ופי' את המן אכלו על המן שלקטו:
