הנחת צנצנת המן לפני הארון - זכרון הנס לדורות
נאמר בסוף פרשת המן (טז, לב-לד):
ויאמר משה: זה הדבר אשר צוה ד': מלא העמר ממנו למשמרת לדֹרֹתיכם, למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר, בהוציאי אתכם מארץ מצרים. ויאמר משה אל אהרן: קח צנצנת אחת, ותן שמה מלא העמר מן, והנח אתו לפני ד' [=לפני הארון (רש"י, רשב"ם, ראב"ע)], למשמרת לדֹרֹתיכם. כאשר צוה ד' אל משה, ויניחהו אהרן לפני העדת [=לפני הארון (רשב"ם, ראב"ע)] למשמרת.
בתורה ישנן מצוות רבות שהן זכר ליציאת מצרים, כמו שהאריך הרמב"ן בסוף פרשת בא (יג, טז), אבל כאן זו הפעם הראשונה שמצאנו שבני ישראל נצטוו לעשות זכר לנס בחפץ שבו נעשה הנס.
בהמשך התורה אנו מוצאים ציווי דומה: ד' ציוה את משה לשים את מטה אהרן שהוציא פרח וגמל שקדים לפני הארון (במדבר יז, כה).
גם בספר יהושע (ד, ד-ח; שם, כ-כד) ציוה ד' את יהושע לקחת אבנים מהירדן ולהקימן בגלגל, אבל ד' לא ציוה אותו להניחן לפני הארון.
נשאלת השאלה: מדוע לא נצטוה יהושע לשים את האבנים גם כן לפני הארון, כמו צנצנת המן ומטה אהרן?
ענה על כך הרלב"ג (יהושע ד, כ) שלש תשובות:
תשובה אחת מצד האילוץ: "אלו האבנים יצטרך להם מקום גדול, ולא יכילם המקום ההוא".
ועוד שתי תשובות מהותיות:
ראוי שיהא הבדל עצום בין מופתי משה ומופתי זולתו, כמו שנזכר בסוף התורה, ולזה אין ראוי שישתתפו אלו הדברים שהיו לזכרון, לאלו המופתים, במקום אחד.
ועוד שכבר היה הבדל עצום בין צנצנת המן ומטה אהרן, ובין האבנים האלה. וזה כי צנצנת המן היה בו המופת מתמיד, עד שמה שהיה נמס בחום השמש ישאר ויתקיים זה הזמן הארוך. וכן היה הענין במטה אהרן עם השקדים שגמל. ואלו הענינים גם כן מה שנעשה בו המופת בעצמו, ואולם האבנים לא היה בהם בעצמותם מן הזרות והפלא, ולא היה מה שנעשה בו המופת, אבל היו סבה באופן מה לזכר ענין זה המופת, כמו שנזכר בזה המקום, ולזה היה די שיהיו במקום שיהיה בו המשכן, כי שם יבואו ישראל בכללם שלש פעמים בשנה, ויזכירום אלו האבנים ענין זה המופת עד עולם.
בהמשך התנ"ך אנו מוצאים מקרה נוסף שבו הניחו במשכן חפץ לזכרון, ללא ציווי אלקי על כך: דוד שם את חרב גלית במשכן בנוב (שמואל א כא, י). הסביר הרד"ק (שם יז, נד): "והיתה שם לזכרון הנס הגדול הזה, והיה כל הבא אל אהל מועד לנוב, לזבוח או להתפלל, היה רואה אותה וזוכר הנס, ומודה לא-ל יתברך, ומישר לבבו אליו ומגדיל בטחונו בו" (ועיין עוד בשמ"א כא, י וברד"ק שם).
מצאנו מקרים נוספים שבהם עשו זכר לנס, לא במשכן, אלא במקום הנס עצמו:
א. הרד"ק (יהושע ו, כו) כתב בשם הרמב"ם שיהושע החרים שלא לבנות את יריחו: "להיות המופת קיים שנפלה חומת עיר יריחו תחתיה, כי כל מי שיראה החומה שוקעת בארץ יתבאר לו שאין זה תכונת בנין נהרס כך, אבל נשתקע במופת".
ב. על שמואל הנביא נאמר: "ויקח שמואל אבן אחת, וישם בין המצפה ובין השן, ויקרא את שמה אבן הָעָזר, ויאמַר: עד הנה עֲזָרָנו ד'" (שמ"א ז, יב). ופירש המלבי"ם שם: "לזכר הנס".
הדבר המשותף לכל המקרים הללו הוא עשיית זכר לנס כדי להתחזק באמונה בד' שעושה לנו נסים.
כך כתב בספר חרדים (פרק ט סעיפים כ-כג):
כתב רבנו יונה ('שערי תשובה' שער ג סעיף יז): מעלות רבות נמסרו לנו במצוות עשה: מעלת הבחירה מצוה אחת...
ומעלת שלמות הבטחון בו יתברך מצוה שנית...
ומעלת התבונן בגדולתו יתברך מצוה שלישית...
ומעלת זכרון חסדיו יתברך והתבונן בהם מצוה רביעית, שנאמר: 'וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ד' אלקיך זה ארבעים שנה במדבר... ויאכִלך את המן... שמלתך לא בלתה מעליך' (דברים ח, בה-ד). ומינה נלמוד מקל וחומר: אם נצטוינו לזכור לדורות החסדים שעשה עם אבותינו, כל שכן שכל אחד מישראל חייב לזכור החסדים שעושה עמנו תמיד לכלל ישראל, שמציל אותנו משיני אריות מלכי האומות העומדים תמיד עלינו לכלותנו. ולזה אנו אומרים בכל יום מזמור 'לולי ד' שהיה לנו'. וכן חייב כל אחד מישראל לזכור החסדים שגמלו ד' יתברך, מעת שיצרו בבטן אמו.
[ועיין עוד בספרי "הדר הנביאים", במאמר "מדוע החרים יהושע את יריחו?", ובמאמר "האם עשה גדעון אפוד לעבודה זרה?!"].