מדוע ציוה ד' על השבת עוד לפני מתן תורה,
ומדוע לא ציוה ד' עליה כבר ביציאת מצרים?
הקדמה
בפרשת בשלח מופיעה פרשת המן (שמות פרק ט"ז), שבה נצטווינו לראשונה על שמירת השבת (כב-ל).
נשאלת השאלה: מדוע ציוה ד' על השבת כבר עם ירידת המן, עוד לפני מתן תורה, הרי ד' עתיד היה לצוות על השבת כשבועיים אחר כך, במעמד הר סיני, שבו נאמרו עשרת הדברות, ובהם גם הציווי על שמירת השבת (שמות כ, ח-יא)!
1. תשובה פשוטה
ניתן לענות על כך בפשטות, שלרוב חשיבותה של השבת, ששקולה כנגד כל התורה כולה, וחילולה שקול לעבודה זרה, כמו שכתב רש"י (במדבר טו, מא), הקדים ד' לצוות את בני ישראל על שמירתה עוד לפני מתן תורה. ואכן כתב כך "ערוך השולחן" בתחילת הלכות שבת (סימן רמב ס"ג).
2. שאלה הפוכה
אבל לפי זה יש לשאול שאלה הפוכה: מדוע לא ציוה ד' על השבת כבר לפני יציאת מצרים, יחד עם מצות "החדש הזה לכם" (שמות יב, ב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל (רש"י בראשית א, א)?
על כך אפשר לומר שלפני יציאת מצרים רצה ד' שבני ישראל יהיו עסוקים במצוות הרבות של קרבן הפסח (שמות יב, א-כח), וכן שימולו את עצמם (רש"י שם, ו), ולכן לא ציוה אותם אז על השבת.
אבל עדיין יש לשאול: מדוע לא ציוה ד' על השבת ביום יציאת מצרים? והרי ביום יציאת מצרים ציוה ד' מצוות רבות: הקרבת קרבן פסח דורות וחג המצות, מצות סיפור יציאת מצרים, תפילין, הקרבת בכור בהמה טהורה, פדיון פטר חמור ופדיון בכור אדם (שמות יג, א-טז), ומדוע לא ציוה ד' באותו יום גם על השבת?
ואם תאמר שכל המצוות הללו קשורות ליציאת מצרים, ולכן נצטוינו עליהן באותו יום, אבל השבת אינה קשורה ליציאת מצרים, אלא היא זכר למעשה בראשית, ולכן לא נצטוינו עליה ביום יציאת מצרים - דבר זה אינו נכון. שכן התורה אומרת בעשרת הדברות שבפרשת ואתחנן: "שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ד' אלקיך. ששת ימים תעבֹד ועשית כל מלאכתך. ויום השביעי שבת לד' אלקיך, לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך, ועבדך ואמתך, ושורך וחמֹרך וכל בהמתך, וגרך אשר בשעריך, למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, ויֹצִאך ד' אלקיך משם ביד חזקה וּבִזְרֹעַ נטויה, על כן צוך ד' אלקיך לעשות את יום השבת" (דברים ה, יב-טו)! הרי שגם השבת היא זכר ליציאת מצרים, ומדוע אם כן לא נצטוינו עליה מיד ביום צאתנו ממצרים?
א. תשובה על פי דברי הרשב"ם ו"אור החיים" הקדוש:
ד' רצה שבני ישראל יראו את השבת בעיניהם!
נראה לענות על כך על פי מה שכתבו הרשב"ם ו"אור החיים" הקדוש בפרשת המן.
1. משה לא אמר לבני ישראל שעתיד לרדת להם מן כפול ביום הששי
על ירידת המן ביום הששי נאמר: "ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה, שני הָעֹמר לאחד, ויבֹאו כל נשיאי העדה, ויגידו למשה. ויאמר אלהם: הוא אשר דבר ד', שבתון שבת קדש לד' מחר, את אשר תֹאפוּ אֵפוּ, ואת אשר תבשלו בשלו, ואת כל העֹדף הניחו לכם למשמרת עד הבֹּקר" (טז, כב-כג).
כתב על כך רש"י (שם, כב):
ויגידו למשה - שאלוהו: מה היום מיומיים? ומכאן יש ללמוד שעדיין לא הגיד להם משה פרשת שבת... 'והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו, והיה משנה על אשר ילקטו יום יום', עד ששאלו את זאת, אמר להם: 'הוא אשר דבר ד'' (פסוק כג).
וכן כתב הרשב"ם:
ויגידו למשה - מה שמצאו משנה, ואם יותירו ממנו עד מחר, ומשה לא הגיד להם עד עתה מה שאמר לו הקב"ה מיום הראשון: 'והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו, והיה משנה'.
וכן כתב "אור החיים" הקדוש: "מכאן משמע שלא הודיעם [משה] קודם דבר ד'".
2. שאלת "אור החיים" הקדוש
שאל על כך "אור החיים" הקדוש:
וקשה: איך יכבוש [משה] חס ושלום נבואתו? ולימדונו רבותינו (סנהדרין פט ע"א) דין נביא הכובש נבואתו וכו' [שחיב מיתה] חס ושלום! ומה גם בהגדת מצוה, לקיים ישראל רצון המלך, שיש בזה שתי בחינות: כובש נבואה, ועקירת המצוה!
ואין לומר כי חס ושלום שכח מצות ד'... וגם קושיא לאלקינו [אילו היינו אומרים חס ושלום שמשה שכח את מצות ד']: למה לא הזכירו כשידע בו ששכח? באותה שעה עצמה היה לו להזכירו, ולא היה מניחו שכוח עד שבעה ימים שהוזכר מעצמו!
3. תשובת "אור החיים" הקדוש
ענה "אור החיים" הקדוש: "כי לא דבר לו ד' לאמר להם".
כלומר: ד' עדיין לא ציוה את משה להגיד לבני ישראל שביום השישי ירד להם לחם משנה, ולכן משה לא אמר להם.
הוסיף "אור החיים" הקדוש והסביר:
ונראה כי נתחכם משה בחקירת חכם: למה לא רצה ד' שיאמר הדברים לישראל. והשכיל כי טעמו הוא שחפץ ד' לנטוע בהם נטע אמונת והצדקת מצות שבת שתהיה קבלתה וידיעתה ממנו א-ל עליון, שלא על ידי שליח תחילה, אלא כשיצאו ללקוט כמנהגם, שיעור הרגיל ליומו, וימודו, וימצאו פי שנים מהרגיל יום יום - יראו ראייה חושית ושכלית כי ד' מצווה להם לבל יטרחו ביום שבת, ומזמין להם מיום ששי צורך יום שביעי, כדי שבזה תהיה מצוה זו אצלם מקובלת בתוספת קבלת הרצון, ומורא גדול מעבור עליה, לצד שמעלתה גדולה. וכמאמרם ז"ל (שמות רבה פרשה כ"ה): 'שקולה שבת כנגד כל התורה כולה'. ולזה לא ציוה להם משה תחילה על השבת, כדי שלא יכוונו להרבות בלקיטה, וילקטו כמשפט יום יום, ויעשה להם הנס למצוא בכפלים, אין זה אלא מעשה אלקים, אשר יצוום לשמור שבת.
לפי "אור החיים" הקדוש ד' לא אמר למשה להגיד לבני ישראל מראש שביום הששי ירד להם לחם משנה, ומשה לא אמר להם, כיון שהוא הבין שרצון ד' הוא שהם יראו בחוש שד' מכין להם ביום הששי אוכל לצורך היום שביעי, ואז תהיה השבת מקובלת אצלם ברצון.
כעין זה בקיצור כתב כבר הרשב"ם: "ויאמר אליהם הוא אשר דבר ד' - מיום הראשון, ואני לא הגדתי לכם. ומשה נתכוון שיהיו תמהים כשימצאו משנה, להודיע להם עתה כבודו של יום השבת".
לפי זה נראה לומר שלכן לא ציוה ד' על השבת כבר ביציאת מצרים, אלא חיכה עד ירידת המן, כדי שבני ישראל יראו בחוש את השבת, ומתוך כך יזהרו יותר בשמירתה!
ב. שאלה מהציווי על השבת במרה
יש לשאול על מה שהסברנו, שלכאורה הציווי הראשון על השבת לא היה בזמן ירידת המן, אלא במרה, שכן כתוב בפרשת ואתחנן (דברים ה, יב): "שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ד' אלקיך", ופירש רש"י שם: "כאשר צוך - קודם מתן תורה, במרה"! ועל פי זה כתב רש"י בפרשתנו, על המלים "ֹשָם שָׂם לו חֹק ומשפט ושם נִסָּהוּ" (טו, כה): "במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם: שבת, פרה אדומה ודינין"!
ואם כן לכאורה מה שהסברנו בפ"א, שהציווי הראשון על השבת היה בזמן ירידת המן, אינו נכון, וגם חוזרת השאלה: מדוע לא ציוה ד' על השבת כבר ביום יציאת מצרים?
ג. תשובה
יש ליישב שמה שהסברנו בפ"א, שהציווי הראשון על השבת היה בזמן ירידת המן, הוא נכון, ובמרה עדיין לא נצטוו בני ישראל לשמור את השבת! מקור הדברים הוא מה שהסביר הרמב"ן שם (שמות טו, כה), כפי שיבואר.
1. שאלת הרמב"ן על רש"י
הרמב"ן הביא את דברי רש"י "במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם: שבת, פרה אדומה ודינין", והוסיף ש"היא דעת רבותינו" (סנהדרין נו ע"ב), אבל שאל הרמב"ן:
ואני תמה: למה לא פירש כאן החוקים האלה והמשפטים, ויאמר: 'וידבר ד' אל משה: צו את בני ישראל', כאשר אמר בפרשיות הנזכרות למעלה: 'דברו אל כל עדת בני ישראל' וגו' (לעיל יב, ג)? וכן יעשה בכל המצוות באהל מועד, בערבות מואב, ופסח מדבר (במדבר ט, ב)!
כלומר: אם ד' ציוה את בני ישראל במרה לקיים מספר מצוות - מדוע הן אינן מפורשות, אלא כתוב רק: "ֹשָם שָׂם לו חֹק ומשפט ושם נסהו"?!
2. שאלה נוספת על רש"י
יש להוסיף על שאלת הרמב"ן הכללית, עוד שאלה ממוקדת ביחס לציווי על השבת. התורה הזהירה על השבת בצורה מפורשת בשנים עשר מקומות בתורה, כמו שכתבו הרמב"ם בספר המצוות (בשורש התשיעי) וה"משנה ברורה" (בהקדמתו לחלק ג'), וכיצד יתכן שבפעם הראשונה שבה הזהירה התורה על השבת היא סתמה את הדברים, וכתבה רק: "ֹשָם שָׂם לו חֹק ומשפט ושם נסהו", ולא כתבה בפירוש: "את שבתֹתי תשמרו", או אזהרה דומה?!
3. תשובת הרמב"ן
הסביר הרמב"ן:
ולשון רש"י שאמר: 'פרשיות שיתעסקו בהם', משמע שהודיעם החוקים ההם ולימד אותם: 'עתיד הקדוש ברוך הוא לצוות אתכם בכך', על הדרך שלמד אברהם אבינו את התורה. והיה זה להרגילם במצוות, ולדעת אם יקבלו אותם בשמחה ובטוב לבב, והוא הנסיון שאמר: 'ושם נסהו' (טו, כה). והודיעם שעוד יצוום במצוות, זהו שאמר: 'אם שמוע תשמע לקול ד' אלקיך, והאזנת למצותיו' (שם, כו), אשר יצוה אותך בהם.
כלומר: לפי הרמב"ן בני ישראל לא נצטוו במרה לשמור את השבת, אלא רק למדו שעתיד הקב"ה לצוות אותם על השבת, ומתי? עם ירידת המן, כאשר בני ישראל יראו בעיניהם את השבת! אלא שלגודל מעלתה של השבת הקדים ד' ואמר למשה שיאמר לבני ישראל שהם יצטוו עליה.
ד. דברי רש"י וה"נחלת יעקב" בפרשת "ויכֻלו"
יש לציין שמה שהתברר בירידת המן, כבר רמוז בפרשת "ויכֻלו", וברש"י שם.
1. הסבר רש"י
בפרשת "ויכֻלו" (בראשית פרק ב') נאמר:
א. ויכֻלו השמים והארץ, וכל צבאם.
ב. ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבֹּת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה.
ג. ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אֹתו, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות.
כתב שם רש"י בפסוק ג':
ויברך ויקדש - ברכו במן, שכל ימות השבת היה יורד להם עומר לגלגלת, ובששי לחם משנה, וקדשו במן, שלא ירד בו מן כלל. והמקרא כתוב על שם העתיד.
2. שאלת ה"נחלת יעקב" על רש"י
שאל על כך ה"נחלת יעקב":
ודבר תמוה הוא בעיני שבשביל ירידת המן, שהיא לזמן מועט, דהיינו ארבעים שנה, יכתוב הכתוב במעשה בראשית 'ויברך', 'ויקדש'!
כלומר: וכי על דבר שקרה רק במשך זמן קצר, של ארבעים שנות המדבר, כתבה התורה על השבת דברים כלליים שמבטאים את מהותה של השבת?
3. תשובת ה"נחלת יעקב" על רש"י
ענה ה"נחלת יעקב":
...ולאו דווקא במן היה ברכה וקדושה ולא בזמנים אחרים, אלא בכל שבת ושבת הקדוש ברוך הוא אומר: 'לוו עלי... ואני פורע' (ביצה טו ע"ב), ושייך ברכה וקדושה!
ונקט 'מן', לפי שראינו בעינינו הנס הגדול, שהממעיט לא החסיר (שמות טז, יח). ולפי שבזמן הבריאה לא היו שומרי שבת בעולם, שהרי עדיין לא נצטוו, לפיכך מסיים רש"י ואומר שהמקרא נאמר על שם העתיד, שישמרו בני ישראל את השבת, ולאו דווקא על זמן ירידת המן.
כלומר: התורה אכן כתבה על השבת דברים כלליים שמבטאים את מהותה של השבת, והיא התכוונה לא רק למה שקרה במשך הזמן הקצר של ארבעים שנות המדבר, אלא כוונתה היא שמה שהתגלה בארבעים שנות המדבר בצורה מוחשית, בירידת המן הכפול ביום הששי ובאי ירידתו בשבת, קיים כל שבת, אבל בצורה נסתרת!
4. הסבר נוסף של ה"נחלת יעקב" על רש"י
עוד כתב ה"נחלת יעקב":
לפיכך נראה לי כוונת זה הדרוש שד' יתברך קידש את יום השבת שלא לעשות בו דבר מצרכי העולם הזה, כגון מלאכה ומשא ומתן, ואפילו הילוך ודיבור לא יהא כבחול. ולפי שדברה תורה נגד יצר הרע, שיעלה על לב האדם לומר: 'הן לא נזרע ולא נאסוף' וכו', אם כן יחסר לחמו, ולא יכול לעמוד עצמו על ממונו, לזה הקדים לומר: 'ויברך' וגו', רוצה לומר: שכפל ברכתו ביום הששי, כדי לקדש את יום השבת, ושלא לעשות בו מלאכה.
כלומר: בפרשת בהר (ויקרא כה, כ-כא), אחרי שהתורה אסרה את עבודת האדמה בשנה השביעית, אומרת התורה: "וכי תאמרו: מה נאכל בשנה השביעִת? הן לא נזרע ולא נאסֹף את תבואתנו!".
ועונה: "וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית, ועשת את התבואה לשלש השנים".
שאלה דומה היה מתאים שהתורה תכתוב גם ביחס לשבת: בני ישראל יכולים היו לשאול: מה נאכל ביום השביעי אם לא נעבוד בו לפרנסתנו? ומדוע התורה לא כתבה את השאלה ביחס לשבת?
כיון שד' הקדים וענה על השאלה עוד לפני שהשאלה נשאלה: ד' הקדים את ברכתו ביום ששי לכבוד השבת ונתן לנו מן כפול, לצורך השבת, כך שאין שום מקום לשאלה: "מה נאכל בשבת אם לא נעבוד בה?"!
כלומר: לא רק שבירידת המן הכפול ביום הששי ובאי ירידתו בשבת ראינו בעינינו את השבת, אלא גם ראינו שד' הקדים את ברכתו ביום הששי לכבוד השבת, ולמדנו שאין לנו לשאול: "מה נאכל בשבת אם לא נעבוד בה?"!
ה. אי ירידת המן בשבת מחייבת את שמירת השבת
כאמור, במן שירד במדבר כל ימות השבוע ולא ירד בשבת, ראינו בעינינו את קדושת השבת, ואז נצטוינו על שמירתה. דברים אלו כתב גם ספר "הכוזרי" (מאמר א סעיפים פה-פו):
אמר החבר: ואחר הדברים האלה, בהגיע בני ישראל למדבר, מקום אין זרע, הוריד להם האלוק לחם משמים יום יום, חוץ מיום השבת, לחם שלא היה כמותו בעולם עד אותה שעה, ואותו אכלו ארבעים שנה.
אמר הכוזרי: גם מופת זה אין להכחיש: שהרי לשש מאות אלף איש ולכל הנלוים אליהם, ירד המן ארבעים שנה. ואף גם זאת: מה שהמן היה יורד כל ששת ימי המעשה וביום השבת נכלא, שימש מופת המחייב את כל רואיו לקבל עליהם את חובת השבת, בהראותו כי הענין האלקי כאילו דבק בה בשבת.
ו. ירידת המן מהוה תשובה לאומות העולם ששואלים על יום השבת
חז"ל, במדרש תנחומא (בובר) פרשת בשלח (אות כד), הוסיפו שבירידת הלחם משנה של המן ביום הששי יש לנו הוכחה גם כלפי אומות העולם:
ראו כי ד' נתן לכם השבת (שמות טז, כט) - מהו 'ראו'?
אמר ר' יצחק: ראו היאך אתם משיבים לאומות העולם.
שאם יאמרו לכם: למה אתם משמרים את השבת? מה נסים נעשו לכם?
'ראו כי ד' נתן לכם השבת', אמרו להם: בכל יום היה יורד פרידה אחת, ובערב שבת שתי פרידות, שנאמר: 'והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו, והיה משנה על אשר ילקטו יום יום' (שם, ה).
"דעת זקנים מבעלי התוספות" (טז, כב) הביאו את המדרש, והסבירוהו:
אמר רבי יצחק: אם יאמרו אליכם אומות העולם למה אתם משמרים את השבת? השיבו להם: ראו הנס, שבכל יום היה יורד לישראל מן פרידה אחת ובשבת שתי פרידות. פירוש: כפולות. כלומר: שכל סעודה שיורדת בשביל שבת יורדת כפולה בלחמה.
סיום
הגמרא במסכת שבת (דף קיז ע"ב) אומרת: "אמר רבי אבא: בשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות, דכתיב: 'לחם משנה'". והסבירו המפרשים שהבציעה על שתי ככרות היא זכר למן ("משנה ברורה" סימן רע"ד סעיף קטן א). באופן פשוט נראה שמטרת הענין היא להזכיר לנו את הנס הגדול שד' עשה, שסיפק לנו את המן במדבר במשך ארבעים שנה. אבל לפי מה שלמדנו נראה שיש בהנחת ה"לחם משנה" על השולחן בשבת דבר נוסף: לא רק להזכיר לנו שד' סיפק את צרכנו במדבר במשך ארבעים שנה, אלא גם להזכיר לנו שאף על פי שכיום איננו רואים את השבת בעינינו, בלחם משנה של ירידת המן ראינו בעינינו את ברכת השבת וקדושתה, ומתוך כך נשמור אותה, ונדע שברכת השבת וקדושתה נמשכות עלינו תמיד.