פסוק א:בחמשה עשר יום כו', ששים ואחת סעודות. פירוש דבערב ט"ו בניסן אכלו במצרים, ובשחרית של ט"ו בניסן יצאו ובצק עמהם ואכלו ממנו עד לעת ערב של ט"ז באייר, ממילא הוה ס"א סעודות ובכל סעודה מאלו היה נשאר להם בצק וסמכו שיהיה להם עוד והיה ברכת ה' עליו. אבל בסעודה שאכלו בסוף יום ט"ו באייר דהיינו ערב ט"ז, אכלו את הכל ולא היה שום דבר שתחול עליו הברכה התרעמו על משה וירד המן בבוקר של ט"ז אייר, ממילא אכלו מבצק שהוציאו ממצרים ס"א סעודות. והרא"ם כתב דרך אחר שלא אכלו כלל בסוף יום ט"ו אייר והאריך בנוסחאות של רש"י וא"צ בהאריכות כי לפי מה שזכרנו הכל ניחא:
פסוק א:ויום אחד בשבת היה. ממילא בשבת שלפניו באו למדבר סין וא"ל היאך נסעו חוץ לתחום. דתחומין, דרבנן חוץ מן י"ב מיל דהוה מן התורה כדאיתא (ברי"ף עירובין ספ"ק):
פסוק ג:מי יתן מותנו, שנמות ואינו שם דבר. פירוש דאילו היה שם דבר הוה נ"ו של מותו במקום שלנו כאומר מיחה שלנו, וזה אינו כי אין שייך להם בעת הזאת מיתה אלא דנ"ו שלמותנו הוי במקום אנחנו כאומר נמות אנחנו, ולפי שאין זה דרך בקשה שימותו עכשיו במדבר אלא היו מצטערים על שלא מתו כבר במצרים, ע"כ תירגם לוי דמיתנא, ומביא ראיה מן לו מתנו בפ' שלח לך שפירושו הלואי שהיינו מתים, ה"נ הא דאמר מי יתן דרך הלוואי אמרו:
פסוק ז:את תלונותיכם על ה' כמו אשר על ה'. צריך ביאור מה תועלת בתוספת אשר. ונ"ל דהחילוק הוא שבלא אשר משמע שאין שם תלונה רק על ה', ובתוספת אשר משמע שיש עוד תלונה אלא שאני עוסק עכשיו באותה תלונה שהיא על ה', ואם כן קשה כאן דלשון תלונותיכם בוי"ו ויו"ד מורה על שתי תלונות שהוא לשון רבים, וע"ז קשה, דהא על ה' לא היתה רק תלונה אחת שיראו ממיתת רעב, והיה לו לומר תלונתכם בלא יו"ד וי"ו. ותו קשה במ"ש ונחנו מה אנו חשובין, חשיבות מאן דכר שמיה ומה תירצו בזה. אלא דה"פ דבאמת היתה התלונה על משה באמרם כי הוצאתם אותנו כו' אלא שאותה התלונה נכלל בה גם על ה' כי כפרו באל המוציאם ממצרים, וע"ז אמר מסה בשמעו את שתי תלונותיכם האחת אשר על ה' מצד שזכרנו, ומה שיש תלונה שנית עלי ועל אהרן באמרכם כי הוצאתם אותנו, ונחנו מה חשיבות יש לנו שאנחנו נוציא אתכם ממצרים, וא"כ לא נשאר תלונה רק על ה) ועל זה אמר להם בתת ה' לכם כו'. כל זה יש ללמוד מפירש"י שהוסיף מלת אשר, והוא נכון מאוד בס"ד:
פסוק ח:בשר לאכול כו', ומה ראה להוריד לחם כו'., משמע שקושיא זו מקושרת לשלפני זה. ונראה שהוא בדרך זה דמ"ש לפני זה למדתך תורה דרך ארץ כו', לכאורה אין זה מוכרח, די"ל דלשבוע קאי גם על הבשר שלפניו דהיינו בערב יאכלו בשר לשבוע בלא לחם, ובבוקר יאכלו לחם בלא בשר לשבוע וא"ל למה באמת כך, דזה אינו קושיא דדרך העולם לסדר האכילה כך בשר בערב, אלא דאין לפרש כן דאם כן לא היה לו להפסיק בלאכול בין בשר ולחם, אלא ע"כ דאינו כן וכוונת הפסוק ללמוד דרך ארץ שלא יאכל בשר לשובע ובודאי כל אדם רוצה להיות שבע באכילתו וישביע עצמו בלחם גם בערב. וא"כ קשה ומה ראה הקב"ה לסדר ההורדה כן, בשלמא בלא הקדמה זו הו"א כמו שזכרתי בלכאורה דלחם לחוד בשחרית ובשר לחוד בערבית ע"כ היתה ההורדה ג"כ בדרך זה אבל עכשיו שאמרנו שבערב היה ג"כ השביעה מלחם קשה מה ראה כו'.
פסוק ח:לפי שהלחם שאלו כהוגן כו'. אע"פ שדבר זה נזכר למעלה לענין פנים מאירות. ונראה דתרווייהו צריכי דאי מההוא דלעיל היה קשה מאי נ"מ בין פנים מאירות או לא, ע"כ אמר כאן הנ"מ לענין הזמן. ואי מהא לחוד היה קשה דלעיל נאמרה ידיעה לבשר דהיינו בענין מה שיתן בערב וגם למה שיתן בבוקר דהוא לחם משמע דשניהם שוים וכאן יש חילוק, ע"כ קמ"ל הא דלעיל דמוזכר בפסוק חילוק שבין הנתינות דזו היתה בפנים מאירות שנאמר בה כבוד ה' וזו באינם מאירות, ונמשך מזה החילוק הנזכר כאן:
פסוק יד:ותעל שכבת הטל כו' ורבותינו דרשו שהטל עולה מן הארץ כו'. נראה שבפירוש הפסוק של והנה על פני המדבר דק כו' אין חילוק בין רבותינו לפירוש הראשון, שלשניהם המן מונח בין שני טלים, אלא פליגי בפירוש העלייה שבכאן דלפי' הראשון הטל יורד מן השמים בלילה ומונח על הטל וכשחמה זורחת עולה הטל כנגדה, ולפירוש רז"ל אין הטל מן השמים אלא עולה מן הארץ ומכסה המן מלמעלה ג"כ:
פסוק טז:מספר נפשותיכם כו' תקחו עומר לגלגולת משמע שבשעת לקיטה יהיה עומר נלקט, וא"כ למה לי המדה אח"כ. וצ"ל שבשעת לקיטה, לקטו עומר לפי אומד דעתם ולא טעו באמת ונתברר זה ע"י המדה אח"כ:
פסוק יז:המרבה והממעיט כו', יש שלקטו הרבה דלא תימא המרבה היינו מי שצריך להרבה דהיינו שיש לו הרבה בני בית והממעיט היינו שיש לו בני בית מעט, דא"כ אין בזה רבותא דכיון שלקטו כל אחד לפי ערך בני ביתו מה חילוק יש בין הרבה למעט דהא בלקיטה לא הוה חילוק. ע"כ פירש שלקט הרבה והממעיט היינו שלקט מעט, ואפילו הכי היה שוה עומר נפש:
פסוק כ:ויבאש וכו' וכן דרך כל המתליעים הרמב"ן הקשה על רש"י דא"כ למה הוצרך לכתוב ורמה לא היתה בו דפשיטא הוא כיון דכבר אמר ולא הבאיש ממילא לא היתה בו רמה, דאל"כ היה מבאיש תחילה. ונראה לתרץ דקמ"ל דדוקא דבמה שהניחו אותו לילה לא היתה בו רמה, אבל אם הותירו ממנו בליל מוצאי שבת היה בו באמת רמה, דלא הותרה ההנחה אלא מכח שבת בלבד כאילו ירד ביום השבת עצמו:
פסוק כב:לקטו לחם משנה כו' ומ"א לחם משנה הא דלא דרשו לעיל כן דהכא יש יתור דכתיב אח"כ שני העומר לאחד ולפירוש הראשון נראה לתרץ הכפל להורות שלא נתכוונו ללקוט כפל ביום הששי ולא נודע להם הכפל עד אחר המדידה:
פסוק כה:ויאמר משה אכלוהו היום וגו', שחרית שהיו רגילים לצאת כו' יש לדקדק בשאלה הא' אם נצא פשיטא דלא דהא אמר להם שבתון שבת קודש. ב' מה שאלה היום בערב טפי מבשחרית. ג' שינוי לשון דבשחרית אמרו אם נצא ובערב מהו לצאת. ד' דודאי כשאמר דין מן בשבת אמר להם הפסוק והכינו את אשר יביאו דהיינו הכנה ליום השבת דמשמע שבשבת והיה הכל מוכן. ה' למה לא השיב בשאלה דשחרית כמו שהשיב בערב דלכאורה שאלה אחת היא. ונ"ל לפרש בדרך זה, דהם הבינו מ"ש משה שבתון שבת קודש רצונו שיוסיפו בתענוגי יום השבת שיאכלו, כל מיני מאכל אפוי ובשול, ע"ד שמצינו בעזרא שאמר אכלו משמנים ושתו וגו' כי קדוש היום לאדונינו, וזהו המכוון במאמר והכינו את אשר יביאו שצריך הכנה כי חול מכין לשבת, וע"כ צריך לאפות ביום הששי לצורך מחר שלא יחסר מחר שום דבר, וע"כ בא עומר יתר להכין לשבת במאי דאסור למיעבד בשבת, אבל מה שאפשר למיעבד בשבת ילקטו למחר בשבת ויעשו בשבת כי איסור הוצאה מרשות לרשות לא נאמר להם עדיין עד שאמר אחר כך אל יצא. ודבר זה היה משמע להם מדאמר ואת העודף הניחו לכם כו' משמע דלא נשאר לשבת כי אם מה שנשאר מהאפיה ובישול, וא"כ צריך עדיין למחר ללקוט מחדש, וע"כ באו ראשונה בשחרית ואמרו אם נצא או לא נצא, פירוש כיון שאמרת לנו מצות כבוד שבת, א"כ חיוב. עלינו לצאת וללקוט כדי שיהיה לנו ריוח באכילת היום, השיב להם את שבידכם תאכלו, כלומר אין לכם צווי על זה אפי' לפירוש שלכם שאמירת שבת קודש קאי על אכילת שבת מ"מ די לכם במה שנאפה ונתבשל ובמה שנשאר דהיינו העודף ודי בזה, עונג שבת בערב דהיינו בסעודת מנחה לאחר שחרית שאלו מהו לצאת, אם יש איסור ביציאה שלנו לילך לראות אם יש מן בשדה, ולא שאלו זה בשחרית דאף אם יש היתר בזה אסור להם לבטל, סעודת שחרית בזמנה אלא דאחר זמן זה, שאלו זה, והשיב להם הפירוש האמיתי שיש איסור לצאת. וזהו שבת קודש שאמרתי היינו שלא ירד המן כלל בו וכיון ששמעו שאין מן באותו יום התחילו לדאוג שמא פסק לגמרי, ועל זה השיב כמו שפירש"י, ובזה הכל ניחא:
פסוק כו:וביום השביעי שבת כו' אלא לרבות יום הכפורים. מזה יש סיוע למה שפירשתי במה שהשיב משה בשאלה דשאלו בערב דאיסור יש וע"ז מורה מאמר שבת קודש דקאי על איסור שבת, וע"כ קשה כאן למה הוצרך כאן שנית להזהיר על איסור שבת אלא דמרבה יוה"כ ושאר יו"ט, ואע"ג דיוה"כ אין שייך בו ירידת מן דהא אסור באכילה, דמ"מ צריך לאכילת מוצאי יוה"כ:
פסוק כט:ראו, בעיניכם כי כו' שהרי נס נעשה כו' הא דהוצרך כאן לראיה על ששבת הוא אזהרה מן הקב"ה יותר משאר מצות, הוא מצד שלא אמר משה המצוה הזאת בזמנה שהיה לו לומר אותה. והמפרשים הקשו למה לא הביא ראיה מן מה שלא ירד המן בשבת שזה מורה טפי על קדושתו ממה שהיה כפל בששי והאריכו בזה ולדידי לק"מ דמשה היה רוצה להביא ראיה תיכף ביום השבת, וע"כ לא הביא ממה שלא ירד בשבת דשמא יפסק לגמרי כמו שחשבו ישראל באמת על זה כמו שהביא רש"י לעיל בסמוך, ע"כ הוכרח להביא ראיה ממה שהיה כפל בששי:
פסוק כט:שבו איש תחתיו, מכאן סמכו חכמים כו' דאמרינן פרק מי שהוציאוהו (דף מ"ח) מאי תחתיו כתחתיו גופו ג' אמות ואמה כדי לפשוט ידיו ורגליו והיינו חוץ לתחום דתוך התחום הוא מקומו:
פסוק כט:אל יצא וכו', שאין תחומין אלא מדברי סופרים, פירוש חוץ לאלפים אבל חוץ לי"ב מיל פליגי (ע' רי"ף עירובין ספ"ק) אי הוה דאורייתא:
פסוק לה:ארבעים שנה כו', שהרי בט"ו באייר כו'. פירוש אחר שנשלם ט"ו באייר, שהרי לעיל פירש"י בט"ז באייר ירד המן וכן בפסיקת המן נפסק אחר סוף ט"ו בניסן שאכלו מעבור הארץ ביום ט"ז בניסן אחר הבאת העומר כמ"ש רש"י אח"כ בסמוך: