א וַיִּסְעוּ֙ מֵֽאֵילִ֔ם וַיָּבֹ֜אוּ כָּל־עֲדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־מִדְבַּר־סִ֔ין אֲשֶׁ֥ר בֵּין־אֵילִ֖ם וּבֵ֣ין סִינָ֑י בַּחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַשֵּׁנִ֔י לְצֵאתָ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ ב וילינו (וַיִּלּ֜וֹנוּ) כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל עַל־מֹשֶׁ֥ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֖ן בַּמִּדְבָּֽר׃ ג וַיֹּאמְר֨וּ אֲלֵהֶ֜ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל מִֽי־יִתֵּ֨ן מוּתֵ֤נוּ בְיַד־יְהוָה֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּשִׁבְתֵּ֙נוּ֙ עַל־סִ֣יר הַבָּשָׂ֔ר בְּאָכְלֵ֥נוּ לֶ֖חֶם לָשֹׂ֑בַע כִּֽי־הוֹצֵאתֶ֤ם אֹתָ֙נוּ֙ אֶל־הַמִּדְבָּ֣ר הַזֶּ֔ה לְהָמִ֛ית אֶת־כָּל־הַקָּהָ֥ל הַזֶּ֖ה בָּרָעָֽב׃ ד וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הִנְנִ֨י מַמְטִ֥יר לָכֶ֛ם לֶ֖חֶם מִן־הַשָּׁמָ֑יִם וְיָצָ֨א הָעָ֤ם וְלָֽקְטוּ֙ דְּבַר־י֣וֹם בְּיוֹמ֔וֹ לְמַ֧עַן אֲנַסֶּ֛נּוּ הֲיֵלֵ֥ךְ בְּתוֹרָתִ֖י אִם־לֹֽא׃ ה וְהָיָה֙ בַּיּ֣וֹם הַשִּׁשִּׁ֔י וְהֵכִ֖ינוּ אֵ֣ת אֲשֶׁר־יָבִ֑יאוּ וְהָיָ֣ה מִשְׁנֶ֔ה עַ֥ל אֲשֶֽׁר־יִלְקְט֖וּ י֥וֹם ׀ יֽוֹם׃ ו וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ וְאַהֲרֹ֔ן אֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל עֶ֕רֶב וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֧י יְהוָ֛ה הוֹצִ֥יא אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ ז וּבֹ֗קֶר וּרְאִיתֶם֙ אֶת־כְּב֣וֹד יְהוָ֔ה בְּשָׁמְע֥וֹ אֶת־תְּלֻנֹּתֵיכֶ֖ם עַל־יְהוָ֑ה וְנַ֣חְנוּ מָ֔ה כִּ֥י תלונו (תַלִּ֖ינוּ) עָלֵֽינוּ׃ ח וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה בְּתֵ֣ת יְהוָה֩ לָכֶ֨ם בָּעֶ֜רֶב בָּשָׂ֣ר לֶאֱכֹ֗ל וְלֶ֤חֶם בַּבֹּ֙קֶר֙ לִשְׂבֹּ֔עַ בִּשְׁמֹ֤עַ יְהוָה֙ אֶת־תְּלֻנֹּ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם מַלִּינִ֖ם עָלָ֑יו וְנַ֣חְנוּ מָ֔ה לֹא־עָלֵ֥ינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶ֖ם כִּ֥י עַל־יְהוָֽה׃ ט וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן אֱמֹ֗ר אֶֽל־כָּל־עֲדַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל קִרְב֖וּ לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה כִּ֣י שָׁמַ֔ע אֵ֖ת תְּלֻנֹּתֵיכֶֽם׃ י וַיְהִ֗י כְּדַבֵּ֤ר אַהֲרֹן֙ אֶל־כָּל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּפְנ֖וּ אֶל־הַמִּדְבָּ֑ר וְהִנֵּה֙ כְּב֣וֹד יְהוָ֔ה נִרְאָ֖ה בֶּעָנָֽן׃ יא וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ יב שָׁמַ֗עְתִּי אֶת־תְּלוּנֹּת֮ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ דַּבֵּ֨ר אֲלֵהֶ֜ם לֵאמֹ֗ר בֵּ֤ין הָֽעַרְבַּ֙יִם֙ תֹּאכְל֣וּ בָשָׂ֔ר וּבַבֹּ֖קֶר תִּשְׂבְּעוּ־לָ֑חֶם וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ יג וַיְהִ֣י בָעֶ֔רֶב וַתַּ֣עַל הַשְּׂלָ֔ו וַתְּכַ֖ס אֶת־הַֽמַּחֲנֶ֑ה וּבַבֹּ֗קֶר הָֽיְתָה֙ שִׁכְבַ֣ת הַטַּ֔ל סָבִ֖יב לַֽמַּחֲנֶֽה׃ יד וַתַּ֖עַל שִׁכְבַ֣ת הַטָּ֑ל וְהִנֵּ֞ה עַל־פְּנֵ֤י הַמִּדְבָּר֙ דַּ֣ק מְחֻסְפָּ֔ס דַּ֥ק כַּכְּפֹ֖ר עַל־הָאָֽרֶץ׃ טו וַיִּרְא֣וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל וַיֹּ֨אמְר֜וּ אִ֤ישׁ אֶל־אָחִיו֙ מָ֣ן ה֔וּא כִּ֛י לֹ֥א יָדְע֖וּ מַה־ה֑וּא וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֲלֵהֶ֔ם ה֣וּא הַלֶּ֔חֶם אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧ן יְהוָ֛ה לָכֶ֖ם לְאָכְלָֽה׃ טז זֶ֤ה הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה יְהוָ֔ה לִקְט֣וּ מִמֶּ֔נּוּ אִ֖ישׁ לְפִ֣י אָכְל֑וֹ עֹ֣מֶר לַגֻּלְגֹּ֗לֶת מִסְפַּר֙ נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם אִ֛ישׁ לַאֲשֶׁ֥ר בְּאָהֳל֖וֹ תִּקָּֽחוּ׃ יז וַיַּעֲשׂוּ־כֵ֖ן בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיִּלְקְט֔וּ הַמַּרְבֶּ֖ה וְהַמַּמְעִֽיט׃ יח וַיָּמֹ֣דּוּ בָעֹ֔מֶר וְלֹ֤א הֶעְדִּיף֙ הַמַּרְבֶּ֔ה וְהַמַּמְעִ֖יט לֹ֣א הֶחְסִ֑יר אִ֥ישׁ לְפִֽי־אָכְל֖וֹ לָקָֽטוּ׃ יט וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֲלֵהֶ֑ם אִ֕ישׁ אַל־יוֹתֵ֥ר מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּֽקֶר׃ כ וְלֹא־שָׁמְע֣וּ אֶל־מֹשֶׁ֗ה וַיּוֹתִ֨רוּ אֲנָשִׁ֤ים מִמֶּ֙נּוּ֙ עַד־בֹּ֔קֶר וַיָּ֥רֻם תּוֹלָעִ֖ים וַיִּבְאַ֑שׁ וַיִּקְצֹ֥ף עֲלֵהֶ֖ם מֹשֶֽׁה׃ כא וַיִּלְקְט֤וּ אֹתוֹ֙ בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֔קֶר אִ֖ישׁ כְּפִ֣י אָכְל֑וֹ וְחַ֥ם הַשֶּׁ֖מֶשׁ וְנָמָֽס׃ כב וַיְהִ֣י ׀ בַּיּ֣וֹם הַשִּׁשִּׁ֗י לָֽקְט֥וּ לֶ֙חֶם֙ מִשְׁנֶ֔ה שְׁנֵ֥י הָעֹ֖מֶר לָאֶחָ֑ד וַיָּבֹ֙אוּ֙ כָּל־נְשִׂיאֵ֣י הָֽעֵדָ֔ה וַיַּגִּ֖ידוּ לְמֹשֶֽׁה׃ כג וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם ה֚וּא אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר יְהוָ֔ה שַׁבָּת֧וֹן שַׁבַּת־קֹ֛דֶשׁ לַֽיהוָ֖ה מָחָ֑ר אֵ֣ת אֲשֶׁר־תֹּאפ֞וּ אֵפ֗וּ וְאֵ֤ת אֲשֶֽׁר־תְּבַשְּׁלוּ֙ בַּשֵּׁ֔לוּ וְאֵת֙ כָּל־הָ֣עֹדֵ֔ף הַנִּ֧יחוּ לָכֶ֛ם לְמִשְׁמֶ֖רֶת עַד־הַבֹּֽקֶר׃ כד וַיַּנִּ֤יחוּ אֹתוֹ֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה מֹשֶׁ֑ה וְלֹ֣א הִבְאִ֔ישׁ וְרִמָּ֖ה לֹא־הָ֥יְתָה בּֽוֹ׃ כה וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אִכְלֻ֣הוּ הַיּ֔וֹם כִּֽי־שַׁבָּ֥ת הַיּ֖וֹם לַיהוָ֑ה הַיּ֕וֹם לֹ֥א תִמְצָאֻ֖הוּ בַּשָּׂדֶֽה׃ כו שֵׁ֥שֶׁת יָמִ֖ים תִּלְקְטֻ֑הוּ וּבַיּ֧וֹם הַשְּׁבִיעִ֛י שַׁבָּ֖ת לֹ֥א יִֽהְיֶה־בּֽוֹ׃ כז וַֽיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י יָצְא֥וּ מִן־הָעָ֖ם לִלְקֹ֑ט וְלֹ֖א מָצָֽאוּ׃ כח וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה עַד־אָ֙נָה֙ מֵֽאַנְתֶּ֔ם לִשְׁמֹ֥ר מִצְוֺתַ֖י וְתוֹרֹתָֽי׃ כט רְא֗וּ כִּֽי־יְהוָה֮ נָתַ֣ן לָכֶ֣ם הַשַּׁבָּת֒ עַל־כֵּ֠ן ה֣וּא נֹתֵ֥ן לָכֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַשִּׁשִּׁ֖י לֶ֣חֶם יוֹמָ֑יִם שְׁב֣וּ ׀ אִ֣ישׁ תַּחְתָּ֗יו אַל־יֵ֥צֵא אִ֛ישׁ מִמְּקֹמ֖וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִֽי׃ ל וַיִּשְׁבְּת֥וּ הָעָ֖ם בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִעִֽי׃ לא וַיִּקְרְא֧וּ בֵֽית־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־שְׁמ֖וֹ מָ֑ן וְה֗וּא כְּזֶ֤רַע גַּד֙ לָבָ֔ן וְטַעְמ֖וֹ כְּצַפִּיחִ֥ת בִּדְבָֽשׁ׃ לב וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה זֶ֤ה הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה יְהוָ֔ה מְלֹ֤א הָעֹ֙מֶר֙ מִמֶּ֔נּוּ לְמִשְׁמֶ֖רֶת לְדֹרֹתֵיכֶ֑ם לְמַ֣עַן ׀ יִרְא֣וּ אֶת־הַלֶּ֗חֶם אֲשֶׁ֨ר הֶאֱכַ֤לְתִּי אֶתְכֶם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּהוֹצִיאִ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ לג וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קַ֚ח צִנְצֶ֣נֶת אַחַ֔ת וְתֶן־שָׁ֥מָּה מְלֹֽא־הָעֹ֖מֶר מָ֑ן וְהַנַּ֤ח אֹתוֹ֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה לְמִשְׁמֶ֖רֶת לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃ לד כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיַּנִּיחֵ֧הוּ אַהֲרֹ֛ן לִפְנֵ֥י הָעֵדֻ֖ת לְמִשְׁמָֽרֶת׃ לה וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אָֽכְל֤וּ אֶת־הַמָּן֙ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה עַד־בֹּאָ֖ם אֶל־אֶ֣רֶץ נוֹשָׁ֑בֶת אֶת־הַמָּן֙ אָֽכְל֔וּ עַד־בֹּאָ֕ם אֶל־קְצֵ֖ה אֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃ לו וְהָעֹ֕מֶר עֲשִׂרִ֥ית הָאֵיפָ֖ה הֽוּא׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

חזקוני

חזקוני

פסוק א:
ויבאו כל עדת בני ישראל מלמד שלא חסר מהם איש.
פסוק א:
בחמשה עשר יום לחדש השני נקטינן ר״‎ח ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים חמישי בשבת היה א״‎כ ט״‎ו באייר שבו באו למדבר סין יום שבת היה ונתרעמו על משה ואמר להם בערב תאכלו בשר ובבקר ירד המן אתיא כמאן דאמר אשבת אפקוד אתחומים לא אפקוד לכך לא הקפידו ללכת בו.
פסוק ב:
וילינו כל עדת כתיב וילונו קרי.
פסוק ג:
מותנו ביד ה' מיתת עצמנו בעתנו ולא יתקצרו ימינו ברעב.
פסוק ג:
בשבתנו על סיר הבשר בסעודה, דוגמא וישבו לאכול לחם.
פסוק ד:
לחם מן השמים ממקום שאין היד שולטת כדי שיהיו עיניהם תלויות אליו תמיד.
פסוק ד:
ולקטו דבר יום ביומו וא״‎ת עד שאתה ממטיר להם לחם דבר יום ביומו תמטיר להם ביום אחד לכמה שנים, תשובה לדבר למען אנסנו הילך בתורתי אם לא אצוה להם לא יותירו ממנו עד בוקר המותיר הרי הוא מחוסר אמנה, ומי שלא יותיר ממנו הרי הוא שומר אמונים, שמי שברא היום ברא פרנסתו. מכאן היה ר׳‎ אלעזר המודעי אומר מי שיש לו לאכול היום ואומר מה אוכל למחר הרי הוא מחוסר אמנה. ד״‎א הילך בתורתי אם יעסקו בתורה, שאני מוריד להם מאכל מוכן בלא טורח הרבה ומאחר שכן הוא יש להם לעסוק בתורה תמיד.
פסוק ד:
למען אנסנו אין נסיון גבי הקב״‎ה שכל מה שהיה והוה ועתיד להיות גלוי לפניו, אלא נסהו לפני מדת הדין שהיתה מקטרגת עליהם ועל מדת הרחמים שהיתה מבקשת עליהם רחמים יותר מדאי.הילך בתורתי לא יהא פתחון פה למדת הדין לקטרג עליהם ואף לא יהא פתחון פה למדת הרחמים לבקש רחמים יותר מדאי.
פסוק ד:
ויצא העם ולקטו, והיה ביום הששי, והיה משנה. מקראות הללו אינן ציווי אלא אמר להם הקב״‎ה כך וכך אני עושה וכך וכך יעשו וכך וכך יארע. והיינו דכתיב לקמן איש אל יותר ממנו וגו'. ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה כל נשיאי העדה ויגידו למשה שלא היו מכוונים ללקט אלא כתמול שלשום והם מצאו לחם משנה לכל אחד ואחד.
פסוק ה:
והכינו את אשר יביאו לשון הצנעה כמו ויכינו את המנחה עד בא יוסף בצהרים וכן כל הכלים אשר הזניח המלך אחז במלכותו במעלו הכנו.
פסוק ו:
ערב וידעתם, ובקר וראיתם תן האמור של זה בזה ואת של זה בזה וידעתם וראיתם בערב, וראיתם וידעתם בבקר. כיוצא בו דגן בחורים ותירוש ינובב בתולות. שפירושו דגן ותירוש בחורים, ודגן ותירוש אשר ינובב בתולות ועוד הרבה.
פסוק ז:
כי תלונו כתיב כי תלינו קרי.
פסוק ח:
ויאמר משה בתת ה׳‎ לכם היא האמירה שהתחיל בה, אלא מתוך אריכות הדברים חוזר בה, וכן פי׳‎ ערב וידעתם בתת לכם בערב בשר, ובקר וראיתם בתת לכם לחם בבקר.לא עלינו תלנתיכם אתם הסבותם התלונה עלינו כשאמרתם כי הוצאתם אותנו. וגלוי וידוע כי לא אמרתם אלא כלפי מעלה כביכול כאדם המתאונן על השר ומסבב התלונה על המשרת והשר יודע שאין התלונה אלא עליו.
פסוק יא:
וידבר ה׳‎ אל משה וכבר בפרשה שלמעלה דבר ה׳‎ למשה לאמר להם לבנ״‎י כן.
פסוק יב:
בין הערבים תאכלו בשר וגו׳‎ למדנו דין סעודה שתי פעמים ביום, ערב ובקר.
פסוק יג:
ותעל השלו מתנת השלו לא היתה אלא באותה שעה ולפיכך לקמן בפרשת בהעלותך התאוו תאוה מי יאכילנו בשר ונתן להם פעם שנית כדאיתא בפרש״‎י כי בשני התאוו יותר, אבל המן ירד להם במדבר מ׳‎ שנה דבר יום ביומו.
פסוק יד:
ותעל שכבת הטל ותפסוק, כמו אל תעלני בחצי ימי.
פסוק יד:
שכבת הטל ירידת הטל כמו ונבלי שמים מי ישכיב.
פסוק טו:
מן הוא מן בלשון מצרי כמו מה בלשון עברי, ושואלין זה לזה מן הוא כלומר מה הוא.
פסוק טז:
זה הדבר אשר צוה ה' אין לומר דצוה דהכא צווי גמור הוא שלא ילקטו כל אחד ואחד אלא עומר בצמצום, דא״‎כ לא עשו הצווי, שהרי לקחו מן המדה פחות או יותר, והוא אומר ויעשו בני ישראל. אלא צוה דהכא פי׳‎ כמו צוה דויעמוד אישטבלי״‎ר בלע״‎ז חוק הוא, ולמדוד אפי׳‎ אחד לוקט שני עמרים, כשבא בביתו למוד לא ימצא רק עומר מצומצם. ואם חברו לא ילקוט רק חצי עומר כשבא בביתו למוד ימצא עומר שלם.
פסוק יח:
ולא העדיף המרבה פשוטו כמשמעו ולא העדיף המרבה שהשליך המותר על המדה והממעיט לא החסיר שחוזר ולוקט כפי המדה.
פסוק יט:
אל יותר כמו אל יותיר וכן ויוצא העבד כמו ויוציא עמו בששון מוצא רוח מאוצרותיו כמו מוציא.
פסוק כא:
וילקטו אותו בבקר בבקר זריזים היו ללקטו בבקר שהרי וחם השמש ונמס ושוב לא יוכלו ללקטו.
פסוק כב:
לחם משנה ממשמע שנא׳‎ לחם משנה איני יודע שהוא שני העמר ומה ת״‎ל שני העומר לאחד, שני העמרים ליום המיוחד הוא שבת, לכך הלמ״‎ד בקמ״‎ץ, לאחד המבורר המיוחד.
פסוק כב:
ויגידו למשה יראים היו להצניעו עד למחר לפי שכבר קצף משה על המותירים. והוא לא אמר להם מצות עומר בשבת כדי שלא ילקטו כל אחד רק עומר אחד ויבא לשנים.
פסוק כג:
הוא אשר דבר ה' שאמר למעלה והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו.
פסוק כג:
ואת כל העדף על הראוי לשתי סעודות של שחרית וערבית של יום הששי הניחו לכם למשמרת עד הבקר של שבת גזרת מלך שלא יסריח והוא הדין לסעודת מוצאי שבת.
פסוק כו:
וביום השביעי שבת מחוסרי אמנה אומרים כי היום והלילה הבא אחריו הוא יום שבת וראיה שלהם שהרי משה אמר שבת היום לה', ולא לילה שעבר גם אמר מחר. והם לא דברו נכונה שהרי מצינו בערב תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחדש בערב. ואומר מערב עד ערב תשבתו שבתכם.
פסוק כז:
ויהי ביום השביעי לירידת המן ויום השבת היה.
פסוק כז:
יצאו מן העם ללקט וחללו את השבת בהוצאת כליהם, וכבר אמר שבתון שבת קדש לה׳‎ מחר.
פסוק כח:
מצותי על שהותירו ממנו עד בוקר. ותורתי שהורה להם טעם שבת דוגמא והודעתי את חוקי האלוקים ואת תורותיו.
פסוק כט:
אל יצא איש ממקמו אינו צריך לצאת ממקומו לבקש פרנסת היום שהרי מאתמול הכינותי לו.
פסוק ל:
וישבתו העם ביום השביעי משם ואילך.
פסוק לא:
ויקראו שמו מן לפי שבא בפיהם לומר מן הוא כמו שאמרנו למעלה, נקרא מהיום ההוא והלאה מן, ואמרו יפה כוננו שלא מדעת שהרי מן במקום מה היא. ומן לשון הכנת מזון בלשון עברי כדכתיב וימן להם המלך.
פסוק לא:
והוא כזרע גד לפי שאמר למעלה דק ככפור, וכפור אין לו שיעור פעמים גס פעמים דק, חזר ונתן לו שיעור דוגמא, והמן כזרע גד.
פסוק לא:
כזרע הכ״‎ף בשו״‎א והזיי״‎ן בסגול.
פסוק לא:
וטעמו כצפיחת בדבש שאוכלים אותו כמות שהוא אבל להלן כשהוא אומר וטחנו אותו בריחים או דכו במדוכה היה משתנה טעמו לשד השמן.
פסוק לב:
[זה הדבר אשר צוה ה' הוא כבר צוה לעיל רק כאן נאמר].
פסוק לה:
אל ארץ נושבת אל ארץ מיושבת שאינה מדבר, כדכתיב ועברתם את הירדן וישבתם בארץ וגו'.
פסוק לו:
והעמר שהיו מודדים בו את המן,
פסוק לו:
עשרית האיפה הוא לשון זכר.