פסוק א:א דקשה לרש"י דהל"ל אז שר דישיר משמע לעתיד ואז לשון עבר הוא דאז שר ומתרץ אז וכו' עלה בלבו וכו' כלומר דישיר קאי אמחשבה:
פסוק א:ב רצה לומר דהא מיד כתיב אחריו אשירה:
פסוק א:ג פירוש ישיר משמע לעתיד:
פסוק ב:ד ופירוש בתוקפי ובתושבחתי:
פסוק ב:ה פירוש בחטף קמ"ץ:
פסוק ב:ו רצה לומר אות אמצעי מן עזי דהוא זיי"ן או אות אמצעי מחקי וכו':
פסוק ב:ז ואי היה פירוש של וזמרת וזמרתי מהו ויהי לי לישועה וכי היה לו השבח לישועה (מהרש"ל):
פסוק ב:ח ולפי התרגום אתי שפיר דהכי פירושו עזי וזמרת פירוש עזי ושבחי הוא יה ויהי לי לישועה מלתא אחריתא הוא:
פסוק ב:ט הוסיף מלת זה דלא תימא אלהי אבי מלה בפני עצמו הוא והיה משמעותו שאל אביו אל אחר הוא לכך פירש כאלו אמר זה אלי ואלהי אבי ואנוהו וארוממנהו וק"ל:
פסוק ד:י שלא תאמר מ"ם פעולה היא והוא כמו ומן מובחר:
פסוק ו:כ ולא תפרש לשון עתיד וכן פירש על תהרוס:
פסוק ח:ל רצה לומר שלא אכעוס דכשזעפו נחה וכו':
פסוק ח:מ פירוש נזם כמו שמפרש והולך לסתום נחירי בפני וכו':
פסוק ח:נ פירש בערוך נוקבים חוטמה ומשימין טבעת לתוכו ונותנים רצועה בתוכו ומנהיגים אותה בו וכן נראה מפרש"י שם:
פסוק ח:ס רצה לומר שמביא ראיה מפסוק דחרה לשון שריפה הוא ע"כ חרון נמי לשון שריפה הוא דחרון מגזרת חרה:
פסוק ט:ע דגבי רצון שייך לומר לשון מלא כמו למלאות רצון אביך שבשמים וכמו למלאות רצון חבירו:
פסוק ט:פ רצה לומר דחד תיבה הוא והוא כמו שתי תיבות:
פסוק ט:צ עיין לעיל בפרשת לך לך גבי וירק את חניכיו וגו':
פסוק יא:ק ולכן כשאדם מתפלל עד הנורא יפסוק כדכתיב אלהי האלהים ואדוני האדונים האל הגדול הגבור והנורא וכן כולם:
פסוק יד:ר כלומר לשון הוה הוא ולא לשון עתיד:
פסוק יד:ש שהם חשבו משנגזרה גזירת בין הבתרים שהוא ל' שנה קודם שנולד יצחק:
פסוק טו:ת במכילתא שצווי אל תצר ואל תתגר בם מלחמה נצטוו שנים הרבה קודם שנכתבו ואף אם נכתבו בשנת הארבעים לצאתם (ועוד עיין בתוספת בב"ק דף ל"ח):
פסוק טו:א (מכילתא) ונתיראו שמא יעשו עמהם מריבה על ריב שבין רועי אברהם ולוט ושבין יעקב ועשו:
פסוק טז:ב דאם לא כן תרתי למה לי:
פסוק טז:ג דקשה לו והלא כל העולם כולו קנוי לו כמו שכתוב לאל עליון קונה שמים וארץ אלא כו':
פסוק יז:ד (ג"א) מדכתיב מכון ולא כתיב מקום (נח"י) וה"פ תביאמו ותטעמו בהר נחלתך ואותו הר הוא מכון לשבתך של מעלה אשר פעלת ומלת פעלת קאי אלשבתך דהיינו כסא של מעלה ולא כל ההר מכון אלא המקדש אשר כוננו ידיך הוא מכון רצה לומר מכוון ע"ש:
פסוק יח:ה רצה לומר היינו סגול שהוא פת"ח קטן תחת העי"ן של ועד:
פסוק יח:ו רצה לומר ציר"י שהוא קמץ קטן ול' היא קאי על המלה של ועד והג"א דחה פירוש זה אלא בס"ת שלפני רש"י היתה הוי"ו דכאן בפתח:
פסוק יט:ז (נח"י) והכי קאמר מפני שבא סוס פרעה לפיכך ותקח מרים ולזה נתכוין הרב כאשר בא אז ותקח מרים:
פסוק כא:ח אף על פי שלא נכתב במרים רק פסוק הראשון מכל מקום קצר וסמוך על השירה הנזכרת:
פסוק כב:ט דאם לא כן ויסע משה למה לי הרי תמיד היו נוסעים על פי הגבורה:
פסוק כב:י ואם תאמר והא כתיב וינצלו את מצרים ופירש"י שעשאוה כמצולה שאין בה דגים. וי"ל דהכא מיירי במטמוניות שהיו להם:
פסוק כב:כ רצה לומר תורי זהב היינו ביזת הים ונקודות הכסף היינו ביזת מצרים כדאיתא במדרש:
פסוק כד:ל רצה לומר על האדם שמתלונן אבל כשהוא אומר לונן אינו מוסב כל כך על האדם שלונן:
פסוק כה:מ די"ל שבת מפרש הקרא מיד אחריו. אי נמי מדכתיב בדברות אחרונות כאשר צויתך ופירש רש"י כאשר צויתך במרה. ופרה אדומה מדכתיב חק וגבי פרה אדומה כתיב נמי חקת. והמפרשים האריכו בזה דמכילתא ובגמרא נזכרו מצות אחרות יעויין שם:
פסוק כה:נ כתב הרא"ם לא ידעתי מי הכריח לרש"י לפרש ושם נסהו על התלונות שאין ענין לו עם חק ומשפט שנתן להם ולא פירש על המצות שנתן להם לנסותם אם יקבלו בשמחה אם לאו שאז יתיישב יותר מה שכתב אחריו מיד והיה אם שמוע תשמע וגו' ע"כ וי"ל דאי קאי ושם נסהו על המצות שציוה להם הל"ל שם שם לו חוק ומשפט ונסהו ושם למה לי דושם משמע ענין אחר ממה שנאמר לפני זה לכן פירש נסהו לעם על התלונה וכו':
פסוק כו:ס דקשה ליה דאם לא ישים למה אמר אני י"י רופאך לכן פירש ואם אשים וכו' והכי פירושו אם שמוע תשמע וגו' אז לא אשים אבל אם לא תשמע רצה לומר כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב וכו' אז אשים עליך אבל הרי הוא כלא הושמה וכו':
פסוק כו:ע רצה לומר שמזה נשמע שהיא רפואה וכל שכן שמונעת החולי לבא:
פסוק כז:פ דקשה לו למה לי המנין:
פסוק כז:צ רצה לומר שהן היו מוצאין אותם אבל אין לפרש שנזדמנו להן שעכשיו נבראו דהא כתיב אין כל חדש תחת השמש: