פסוק א:אז ישיר וכו׳ אמר לו לבו וכו׳ ורבותינו דרשו וכו׳ אע״ג דכמה זימני מצינו במקרא דכתיב עבר במקום עתיד ועתיד במקום עבר וכמו שטען ע״ז הרמ״בן ז״ל וז״ל ומה יאמר הרב בפ׳ יעשו עגל בחורב כמה ימרוהו במדבר יעציבוהו בישימון וכל המזמור כן עכ״ד ואני תמה על הרב למה הוצרך להרחיק את עדיו עד אותו המזמור שכל המקרא מלא מזה וגם בכאן בשורה עצמה איכא כמה קראי דכתיבי הכי תהומות יכסיומו ביו״ד האי״תן ימינך ה׳ תרעץ אויב יאכלמו כקש תבלעמו ארץ אע״ג דרש״י פירשם כלם למה באו בל׳ עתיד כדלקמן מ״מ מלבד אלה הרי מצינו רבים במקרא. ותו דהכא חזי׳ דרז״ל הרגישו בל׳ ישיר ודרשו מכאן לתחיית המתים ובכלהו אידך לא דרשו מידי אלא נר׳ דהן אמת דאיכא טובא הכי מ״מ לכי תידוק בכל מקום שנמצא כן אינו אלא אחר שכבר קדם בתחלה ל׳ דמשמע בפירוש שאותו הענין מיירי על העבר אז לא קפיד קרא בתר הכי לכתוב לשונות דעתיד ויהיה עניינם עבר כמו הקודם וכן הענין בהפכו. אבל שבתחלת ענין יבא לשון עתיד בענין שמדבר על מה שעבר זה לא מצינו וכשנכתב כן צריך לבאר טעם למה בא כן ולכך הוצרך רבינו לבקש הכא טעמא ולו׳ דקאי על המחשבה. וליכא למימר דהכא נמי מאחר שכבר קדם תיבת אז שפיר מצי למכתב בתר הכי ישיר שכבר קדם המלה המורה על העבר דהא ליתא שהרי מלת אז שייכא נמי על העתיד כמו אז ידלג כאיל פסח אז ימלא שחוק פינו. והטעם דאיכפל קרא להודיע מחשבתו שלא היה מן הצורך דהו״לל אז שר ולישמועי׳ מאי דעביד דממילא מחשבתו היתה נכרת מתוך מעשיו אלא נר׳ דק״מל שלא הוצרך לעיין כדי לחבר השירה אלא תכף סמוך לנס חשב בדעתו מה שיאמר וכן עשה מיד:
פסוק א:כי גאה וכו׳ ד״א וכו׳ דאילו לפי׳ קמא לחוד ק׳ דא״כ אין זה דבר המכריח לשורר טפי משאר שבחים הנזכרים בשירה ולא הול״ל כי גאה וכו׳ דמשמע שזה נתינת טעם ולתרגום אונקלוס לא כי אלא היינו תחלת השבח דלר״א ניחא לישנא דכי שהוא נתינת טעם אבל לההוא פירושא לא ניחא הכפל דגאה גאה:
פסוק א:סוס וכו׳ קשורים וכו׳ דאל״כ למאי נ״מ הזכיר בשירה הסוסים ועוד דבכל המכות וגם במיתת הבכורות חזי׳ לעיל שמזכיר האדם ברישא ואחר כך הבהמות ומ״ש הכא דכתיב סוס ברישא ולכך משני דשפיר אצטריך למכתב הכי לאשמועינן הא דקשורים וכו׳ וטעם היות כן דהא אין הק״בה עושה נס על מגן אפ׳ לומר שרצה לרמוז בזה דטעם השחתת הסוסים היה לפי שבא תקלה לאדם ע״י וכדרך שאמרו גבי ואת הבהמה תהרוגו דא״לה תיקשי אם אדם חטא בהמה מה חטאה. ועוד אפ׳ לרמוז מ״ש במכילתא הקב״ה מביא סוס ורכבו ומעמידן בדין ואו׳ לסוס למה רצת אחר בני והוא או׳ מצרי הריצני בעל כרחי או׳ למצרי למה רצת וכו׳ והוא או׳ הסוס הריצני בע״כ מה עשה הקב״ה מרכיב וכו׳ ע״ש:
פסוק ב:זה אלי בכבודו וכו׳ ראתה שפחה וכו׳ וא״ת מנ״ל איברא דמדכתיב זה מורה באצבע משמע ראיית פנים ממש ובנביאים לא כתיב אלא ואראה מראות אלהים כדאיתא במכילתא ומיהו מנ״ל דאפי׳ שפחה דילמא דוקא בני ישראל. וי״ל דמדכתיב תרתי זה אלי ובתר הכי אלהי אבי ופיר״שי לא אני תחלת הקדושה וא״כ ק׳ אמאי כתיב ברישא זה אלי דמשמע אני תחלת הקדושה וקשיין קראי אהדדי א״ו אלהי אבי מיירי בישראל גופיהן וזה אלי מיירי בגרים דהיינו ערב רב שבאו עתה להתגייר שהם היו תחלת הקדושה אינהו נמי קאמרי זה ש״מ שגם הם ראו פני שכינה ומדכתיב ותקח מרים הנביאה וכו׳ ותען להם וכו׳ ונראה בהדיא מהמכילתא שהשירה עצמה שאמרו האנשים אמרו גם כן נשים וא״כ גם הם אמרו זה אלי וא״כ ממילא מוכח שפיר ראתה שפחה:
פסוק ב:ואנוהו וכו׳ ד״א וכו׳ דאילו לפי׳ אנקלוס ק׳ דאנוהו משמע אנוה אותו ממש שכך הוראת כינוי המחובר ואין זו הכוונה אלא אנוה לו כלו׳ אעשה לו נוה לכך מייתי ד״א ולהך פירושא נמי לא דייק לישנא דאנוהו דמשמע אני המנוה והמייפה אותו וחלילה לו׳ כן אלא הענין שאני מספר נוייו:
פסוק ג:ה׳ שמו וכו׳ ד״א דאילו לפי׳ א׳ ק׳ דהול״ל איש מלחמה כשמו ולא היה צריך למיהדר ולהזכיר השם ולפי׳ שני ק׳ דהול״ל ה׳ הוא ומאי שמו:
פסוק ה:כמו אבן ובמקום אחר וכו׳ ההרגש שמבחוץ הוא דלא הול״ל אלא ירדו במצולות ותו לא ולאיזה תכלית הוצרך להיות ממשל משלים כמו אבן. ומ״מ איכא למידק דמשל האבן אינו נראה שיהיה הגדר הממוצע בין הקש והעופרת ונל״עד במאי דאיכא למידק תו דבקש ובעופרת כתיב הכ״ף בניקוד ה״א הידיעה וכאילו כתיב כהקש וכן כהעופרת משא״כ בבינוני דכתיב כמו אבן ולא כתיב כאבן בכ״ף קמוצה לכן נל״עד דה״ק ניחא שבכולם כעופרת קשה שבכלם כקש והבינונים כמו אבן שיש אבן ויש אבן יש אבן שכבדה ביותר ויש מין אבן שאינה כ״כ כבדה ויש אבן גדולה שכבדה ביותר ויש קטנה וכך היו בהם ג״כ אלא שהשתי קצוות הן כקש וכעופרת:
פסוק יב:תבלעמו וכו׳ בשכר וכו׳ אע״ג דלא מצינו שאמר כן אלא פרעה בלבד דהכי הוא קרא דהתם י״ל דמ״מ דייקי׳ מדלא קאמר ואנחנו הרשעים והוה משמע שפיר בין לדידיה ובין על עמו אלא ה״ק ואני ועמי כמו שאני בפי׳ מצדיק את הדין כך עמי כולם מצדיקים את הדין שכך שמע פרעה מפיהם. וענין הקבורה היא שאחר שפלטם הים על שפתו כמ״ש רש״י לעיל על וירא ישראל את מצרים מת וכו׳ אחר שראו אותם ישראל נבלעו בקרקע וזכו לקבורה וה״ט דכתיב תבלעמו ל׳ עתיד וה״ק נטית ימינך להעלותם מתהומות ים ליבשה בענין שאחר כך תבלעמו ארץ. ומתורץ בזה מה שהרגיש הר״אם ז״ל דהכא לא פירש רש״י כלום על מלת זו כמ״ש במלת יכסיומו דלעיל ובמלת ירגזון דלקמן והרב נדחק שם לפרשם ולפי האמור א״ש דעם מה שביאר דקמ״ל שזכו לקבורה מפורש גם כן דקדוק המלה עם המשך הכתוב כדאמרן:
פסוק טו:אלופי אדום וכו׳ והלא כו׳ ההרגש שמבחוץ הוא דמ״ש בהנך תרתי שלא הזכיר כל האומה בכלל כמו אידך דכתיב יושבי פלשת כל יושבי כנען וכאן לא הזכיר אלא הגדולים אלופי אדום אילי מואב ומתורץ יפה עם פרושו. דהואיל וכאן לא היתה הבהלה מחמת פחד אלא שהיו מתאוננים ומצטערים על גדולתם ומתקנאים בהם דבר זה לא שייך אלא בגדולים באלופים שלהם אבל לא בפחותים ונבזים:
פסוק טז:תפל וכו׳ על הרחוקים וכו׳ הכי אי׳ במכילתא והן אמת דהכפל אימתה ופחד מכריח לדרוש כמ״ש הר״אם ז״ל מ״מ ק׳ מנ״ל למדרש הכי אימא איפכא ותו איכא למידק אמאי אצטריך קרא למפרט קרובים ורחוקים מהיכא תיתי לחלוק בינייהו הא כבר כתיב לעיל שמעו עמים דמשמע כלהו. ונל״עד דר״זל דבר גדול דברו בזה מסתרי תורה והיינו דידוע מדברי מרן הארי״אל זי״ע דאימה מצד בינה אי׳ עילאה ופחד מצד הגבו׳ פחד יצחק ועל ידם משתברים הקלי׳ שאין הדין נמתק אלא בשרשו עיין ביהודי השובבים. והנה אמרו רז״ל שמן הי׳ אומות שהבטיח הק״בה לאברהם אבינו ולא הוריש לישראל אלא ז׳ אומות והג׳ קני קניזי קדמוני הם שמורים לע״ל עיין מ״ש רש״י על פ׳ ואם ירחיב ה׳ אלהיך את גבולך וביאר רבינו האריא״ל ז״ל דשלשה אלו קני קניזי קדמוני הם נגד ג׳ ראשונות שבקלי׳ והנה הכא רבותינו במכילתא הרגישו קושיא בקרא דלעיל דכתיב נמוגו כל יושבי כנען דתיבת כל מאי אתא לרבויי הו״לל יושבי כנען כדכתיב לעיל יושבי פלשת ומ״ש דהכא כתיב כל ותירצו שבא לרבות דלא בלבד הז׳ אומות נתייראו אלא אף הג׳ אומות קני קניזי קדמוני דהואיל וראו שנתעוררו גבו׳ עליונה דאימא וגבו׳ תתאה חששו דגבו׳ תתאה תכניע ז׳ אומות שהם בז״ת דקלי׳ וגבו׳ עליונה דאי׳ תכניע ק׳ ק״ק שהם בג״ר דקלי׳ וז״ש תפל עליהם אימתה ופחד וביארו אימתה על הרחוקים דהיינו הג׳ אומות ק׳ ק״ק שהם רחוקים דשמורים לע״ל אבל הם באותה שעה נתייראו שמא בא קצם על ידי אימ׳ גבו׳ עליונה דאי׳ ופחד דגבו׳ פחד יצחק על הקרובים שהם ז׳ אומות זה נלע״ד אמיתות המאמר וברוך ה׳ שזיכני להבין עומק רום דברי חכמים כדרבונות הם אמת ודבריהם אמת:
פסוק יז:מקדש ה׳ וכו׳ חביב בה״מ וכו׳ אף בזה נל״עד שכיונו לרמוז דברים שהם כבשונו של עולם והיינו דידוע סוד שבירת הכלים בסוד הכל ס״ג יחדיו נאלחו ושהתיקון היה ע״י שם מ״ה החדש והנה כתב הרב ז״ל בא״א דלעתיד לבא יתוקן כל בחי׳ ס״ג ויחיו כל המלכים ויתברר לגמרי בסוד בלע המות לנצח ואז יחזור שם ס״ג לקדמותו ואז יתבטל שם מ״ה וזה הביטול דשם מ״ה הוא ענין חזרת העולם לתהו ובהו הנז׳ בדברי רז״ל ואז לא יהיה רק ב׳ אורות דע״ב וס״ג בלבד דהאחר׳ מ״ה וב״ן של עתה יתבטלו ויהיו נק׳ בשם חדש ע״ב וס״ג וה״ס יה״יה ה׳ אחד וכו׳ עש״ב והנה שם הו״יה ד׳ אותיות וי׳ אותיות של המילוי הם י״ד וה״ס י״ד רמה כמבואר בדברי הרב ז״ל. ובזה מובן אומרו שהעולם נברא בי״ד דהיינו שם מ״ה החדש שעם ד״א הפשוט הם י״ד אותיות ובו היה קיום כל העולם כידוע. ול״על יבנה בה״מ כלו׳ שיהיה התקון במלכין קדמאין דמיתו שנודע שעיקר השבירה היה בכלי המל׳ וה״פ נה״מ ויבנה בב׳ יד״ים הם ע״ב וס״ג ב״פ י״ד שבכל א׳ יש בו י״ד אותיות כדלעיל. וז״ש ואימתי יבנה בב׳ ידים בזמן וכו׳ לע״ל שכל המלוכה שלו כלו׳ שכל המלכים יתבררו מהקלי׳ שירדו מלפנים ויחזרו לקדושה שהיה כל המלוכה שלו כן נל״עד לפ׳ אי ניחא קמי קב״ה בדו״ר:
פסוק כ:ותקח מרים וכו׳ ד״א וכו׳ דאילו לפי׳ א׳ קשיא דלא הול״ל הנביאה דמשמע השתא אלא הו״ל לכתוב בל׳ עבר שגבאה אחות אהרן א״נ שהיתה נביאה אחות אהרן ולפי׳ הב׳ נמי ק׳ דהו״ל להסמיך אחות אהרן למלת מרים ולא למילת הנביאה ולומר אחות אהרן הנביאה:
פסוק כב:ויסע משה הסיען בע״כ וכו׳ דק״ל דהול״ל ויסעו מים סוף כדכתיב בכל מסעי ב״י דכבר ידוע שמשה היה המסיע והמנהל ומשני דק״מל דאחר שמצאו כל אותו הממון בים לא היו רוצים לצאת משם שהיו סבורים שבכל יום ויום הים יוציא להם כמו היום והכי אי׳ בילקוט שא״ל משה מה אתם סבורין שבכל יום ויום מעלה לכם אבנים טובות ומרגליות עמד והסיען בע״כ. ומ״ש וגדולה היתה ביזת הים וכו׳ איכא למידק דהא כתיב וינצלו את מצרים ומהיכן היה הממון הזה הרב. ואפ׳ לו׳ חדא מתרתי או נאמר דהתם כתיב וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה וכו׳ א״כ מה שנצלו היינו הממון של כל ההמון כלו׳ העם אבל ממונו ואוצרו של המלך נשאר שם והיה גדול מאד כדכתיב ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה ואמרינן כל כסף וזהב של העולם כלו כנס יוסף וכו׳ והכי משמע מהמדר׳ דאיתא הכא דכתיב ויקח שש מאות רכב וכו׳ עמד פרעה וקשט אותן הסוסים באבנים טובות וכו׳ ומדלא קאמר עמדו מצרים וקשטו וכו׳ משמע כדאמרן. ועי״ל דלא כתיב התם וינצלו את ארץ מצרים אלא את מצרים דהיינו עיר א׳ המטרופולין שלהם ונשארו כל שאר העיירות של מלכות מצרים ומהם עיטרו אחר כך אלו הסוסים מכל ארץ מצרים והיה גדול טפי. ואפ׳ לפ׳ שזו כוונת רז״ל בפ״ק דברכות וינצלו את מצרים אמר רבי אמי מלמד שעשאוה כמצודה שאין בה דגן וריש לקיש אמר כמצולה שאין בה דגים ע״כ ואיכא למימר דרבנן הרגישו כי קושיין דהואיל וכתיב וינצלו מהיכן היה ביזה הים ומתרצו בתרי אנפי רבי אמי אמ׳ עשאוה כמצודה וכו׳ היינו כפי׳ קמא דאמרן דלא לקחו אלא כל ממון הבעלי בתים ונשאר אוצרו של פרעה והיינו דקאמר דעשו את מצרים כמו בזמן הרעב שהיתה כמצודה שאין בה דגן דכתיב ותרעב כל ארץ מצרים וכו׳ ולחם אין בכל וכו׳ ויתום הכסף מארץ מצרים וכו׳ ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה ה״נ הוה השתא לא נשאר שום כסף רק בבית פרעה דומיא דאותו זמן שלא היה הדגן וקרי לה למצרים מצודה לפי שהיו יש׳ נצודין שם א״נ יש לפ׳ דה״ק עשאוה כמצודה שאין בה דגן בה דייקא כלומר בה הוא דליכא אבל לבעל המצודה איכא ה״נ למצרים ליכא הא לפרעה איכא. ור״ל אמר כשינוייא בתרא וז״ש כמצולה שאין בה דגים ופי״רשי כלומר בתוך התהום אין מצויים דגים רק על שפת הים היכא דאיכא מזון. וה״נ הכא בעיר האמצעית דהיינו מצרים ודימה אותה למצולה שהוא אמצעית הים שם לא היו נכסים כלל אלא בסביבותיה בערים אחרות של ארץ מצרים:
פסוק כה:שם שם וכו׳ אף על גב דלא נזכרה פרה אדומה לא במכילתא ולא בש״ס דסנהדרין רש״י ז״ל הוציא כן מאיזה מדרש שנעלם ממנו. ויש למצוא רמז בפ׳ לשלשתם חק זו פרה משפט אלו הדינים חק ומשפט ביחד זה שבת דתרוייהו אית ביה המשפט שבו הוא איסור מלאכה שהטעם מפורש בתורה כי ששת ימים וכו׳ דמלבד הטעם הנסתר יש בו טעם גלוי וברור לכל והחוק שבו כגון הוצאה ותחומין למ״ד דאיפקוד במרה תחומין שאין טעמם ברור אלא דומה לטעם שעטנז ואכילת חזיר שמנאם רש״י לקמן בכלל חקים אף על גב דאית בהו טעמא אלא שהוא מסתרי תורה וה״נ כן ומה שהק׳ הרא״ם ז״ל מההיא דפ׳ כל כתבי אלמלא שמרו יש׳ שבת ראשונה וכו׳ ואי במרה ניתנה הו״ל שבת שלישית אפ׳ דקרי לה שבת ראשונה שהיא ראשונה שנצטוו בה אותם המצות התלויות במן שלא יותירו ושלא יצאו ללקוט אף על גב שהיה תוך המחנה ודין רה״י הו״ל אפ״ה גזרת הכתוב שלא ילקטו אלא דוקא בשישי אבל לעולם עיקר מצות השבת במרה איפקיד. וההיא דואלה המשפטים מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני וכו׳ דמינה נמי הק׳ הרא״ם ז״ל כמו שתירצו בדומה לזה בסנהדרין פ׳ ד׳ מיתות לא נצרכה אלא לדיני קנסות וכו׳ וזהו מה שניתן מסיני. וההיא דפ׳ הניזקין ח׳ פרשיות נאמרו בו ביום שהוקם המשכן וחדא מינייהו פרה ההיא נמי יש לתרץ דהכא במרה לא ניתן להם אלא דיני הפרה שבגופה והתם ניתן להם דיני טהרתה למי מטהרת וכיצד מטהרת וכו׳ וא״צ לו׳ מדרשים חלוקים הם:
פסוק כו:אם שמוע תשמע זו קבלה וכו׳ אף על גב דבמכילתא דרשו זה הפ׳ הכל בדרך אחר לקול ה׳ אלהיך אלו עשרת הדברות וכו׳ לא נקטיה רש״י לפי שאינה קרובה לפשט המקר׳ דעשרת הדברות עדיין לא ניתנו ומשמעות הכתוב אינו מורה שהוא אמורה על העתיד לכך ביאר בדרך אחר עפ״י הפשט ומיושב מה שהרגיש הרא״ם ז״ל. וה״ט נמי שלא ביאר אם שמע תשמע על הלימוד והדר תעשה על קיום דהכי משמעותא דשמיעה וכדפי״רשי גופיה בפרש׳ בחקתי גבי ואם לא תשמעו לי ולא תעשו משום דהכא אכתי לא ניתנה ל׳ תורה ולא שייך לימוד ואפי׳ תורת דיני אותם המצות שנצטוו במרה עדיין לא נכתבה דהדר בפ׳ משפטים בפרש׳ ויכתוב משה פי״רשי כתב מצות שנצטוו במרה הילכך הוכרח לפ׳ על הקבלה שיקבלו עליהם אותן מצות והדר תעשה על העשיה ואייתר ליה והאזנת למצותיו והוכרח לפ׳ על הדקדוק כל זה עפ״י הפשט אמנם מ״מ במכילתא אמרו לק׳ בפסוק ויחנו שם על המים שהיו עוסקים בדברי תורה שניתנו להם במרה:
פסוק כו:לא אשים וכו׳ כאילו לא הושמה וכו׳ פי׳ כמ״ש ר׳ יוחנן בסנהדרין פ׳ חלק אם תשמע לא אשים הא אם לא תשמע אשים כאילו לא הושמה כי אני וכו׳ והיינו שאם עושה תשובה מיד הקדוש ברוך הוא מרפאהו לשעה קלה וזהו כמו שארז״ל אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא אחר שחטא ועושה תשובה ומ״ש רש״י עפ״י פשוטו אל תאכל דברים שמחזירים וכו׳ כתב הרא״ם ז״ל שהיא נוסחא משובשת וצריך לומר דברים המביאים לידי חולי ע״ש ואפ׳ ליישב הנוסחא במאי דאיכא למידק בלישנא דקרא דהול״ל אשר שמתי על מצרים כדמסיים לא אשים עליך ומאי במצרים אלא ידוע דהפושעים של ישראל לקו גם הם במצרים שמתו בג׳ ימי אפילה וי״ל שזה רמז להם באמרו אשר שמתי כלומ׳ עליכם במצרים לא אשים עוד שאני מלמד אתכם הדרך לינצל:
פסוק כז:שתים עשרה וכו׳ כנגד וכו׳ דאל״כ מאי ק״מל קרא והטעם היה לרמוז להם שכל שבט יש לו מעין וצנור בפ״ע למעלה שמושך משם מים חיים והוא השפע וע׳ תמרים לרמוז על הצדיקים שנמשלו לתמר והם הסנהדרין ולרמוז להם שיש להם לדרוש את התורה בע׳ פנים. ועל מ״ש רש״י נזדמנו להם פי׳ בש״ח שהם מצאו אותן אבל לא נבראו עכשיו דהא כתיב אין כל חדש תחת השמש ע״כ והנה מ״ש שלא נבראו עתה כן הוא האמת דהכי איתמר במכילתא כיון שברא הקב״ה עולמו ברא י״ב מבועין וכו׳ אבל מה שהכריח מקרא דאין כל חדש אינו כלום דחדושים כאילו לעשות מעיינות חדשים ולנטוע אילנות חדשים מתחדשים בכל יום ואין זה ענין לאין כל חדש וזה פשוט:
