פסוק א:ועתה נבוא לפרש השירה. אשירה לה' כי גאה גאה וגו'. פי' כי עיקר תפלת האבות וחשקם היה שיתקדש שמו יתברך על ידם וע"י זרעם ןכשהקב"ה מחלקם ברשעים שמו מתגדל ומתקדש כדכתיב ונשפטתי אתו והתגדלתי והתקדשתי וגו' וכמ"ש רש"י בקרא ואכבדה בפרעה וגו' עיי"ש וזהו שאמר כאן אשירה לה' כי גאה גאה כלומר במה שנתגאה שמו בכל העולם:
פסוק א:סוס ורוכבו רמה בים ובתרגום מתרגם כמו כן רמא בים וגבי שירת מרים מתרגם שדא בימא וגם קרא דעזי וזמרת יה דחק עצמו מאוד בפירושו עיי"ש, ולכן נראה דהנה בזהר פ' ויגש כתב דהשר [שמצ"ר] מכונה בשם סוס וידוע שאף במרכבה טומאה יש גבוה וגבוהים עליהם ובים הי' עדיין השר של מצרים קיים והמקטרג עומד ומקטרג וזהו שאמרו שאף שסוס ורוכבו היה רמה בים היינו שעדיין לא הפיל להשר והי' חילו וכחו של השר רמה מאוד מ"מ עזי וזמרת יה היה לי לישועה כלומר עזי דהיינו הכח והחוזק שהחזקתי עצמי בכל כחי שלא לבעט ביסורין ולקבלם באהבה וזמרת יה כי שם זה נאמר על מדת הדין והיינו שמלבד שלא הייתי מבעט ביסורין נתתי שבח והודאה לה' בזמרה וזה היה לי לישועה:
פסוק א:זה אלי דאנוהו אלהי אבי וארוממנהו כלומר שמעיקרא לא היו ישראל ראוין שהקב"ה ייחד שמו יתברך עליהם אלא הי' נקרא בשם אלהי אבי ומעתה יכול אני לומר זה אלי שמייחד שמו עלי זה אלי ואנוהו כתרגומו אבנה לו מקדש וזה הפירוש של ואנוהו כלומר אעשה לו נוה כלומר מדור שיהי' מדורו עמי בקביעות אף שמקודם לא הי' מכונה רק בשם אלהי אבי וארוממנהו כלומר שהיה השגחת ומרומם ממנו ועכשיו מייחד שמו עלי ודר עמי ביחד בבהמ"ק:
פסוק א:ה' איש מלחמה ה' שמו. כלומר במלחמתו אשר הוא עושה שהן הכל על פי שידוד הטבע ניכר שה' שמו כי שם הוי"ה נאמר על שם שהוא מהוה הויות ופועל ברצון וזהו ניכר בהאותות והמופתים שעושה במלחמתו:
פסוק א:מרכבות פרעה וחילו ירה בים וגו', הנה האלשיך פי' דים סוף. נקרא קצה הים שגדל בו קנה וסוף וים נאמר על אמצע הים ובמדרש אמר כל מקום שהי' המצרים רודף הי' הים רודף אחריו וזהו שמספר גודל הנס שהי' בטביעת מצרים שדרך המלך עם חיל השומרין אותו עומדין ברחוק וחיל העושין מלחמה מקרבין עצמן לצד השונא לרדוף ולהכות והי' הנס שמרכבות פרעה שהי' עומדין ברחוק מן הים ירה בים וירה הוא מלשון יורה כחץ והיינו שאותן המרוחקין מן הים נטבעו באמצע הים ובאו לתוך הים כמו ביריית החץ. ומבחר שלישיו, הרודפים לתוך הים. נטבעו בים סוף בקצה הים ואין טביעה אלא בטיט ועוד נס אחר שבטביעת הטיט ירדו במצולות עד שבאו לתהום והיה זה לטובת ישראל כי התהום השליכו אחר כך ליבשה למען יקחו הביזה שלהם:
פסוק א:ימינך ה'. כלומר אף מה שנאדרי בכח היינו שהתחזקתי עצמי לבל אבעט ביסורין הי' ע"י ימינך ה' כעין מה שאמרו בש"ס אלמלא היה הקב"ה עוזרו לא הי' יכול לו אעפ"כ נתת לו שכר על זה ימינך ה' תרעץ אויב:
פסוק א:וברוב גאונך. מבקשין אנחנו שיתרבה גאונך על ידי שתהרוס קמיך:
פסוק א:וברוח אפיך וגו' נצבו כמו נד נוזלים. וגו' כלומר שכל המימות שבעולם שהולכין אל הים לא היו יכולין לילך מחמת שהוגבהו, מי הים ונערמו ונעשו כמו ערימה וממילא לא היו יכולין מימי הנהרות ליפול אל הים ולכך נצבו כמו נד כל הנהרות שבכל העולם ועי"ז נתקדש שמו בכל העולם:
פסוק א:קפאו תהומות כלומר שנסכרו ונקפאו המעיינות שיש בים:
פסוק א:צללו כעופרת במים אדירים. עוד נס גדול הי' שאף שהמים הנגרים במורד הן שוטפין בחוזק רב ומוליכין למרחוק והם צללו כעופרת במקומם למען ישליכם הים נגד ישראל כדי שלא יאמרו כשם שאנו עולים מצד זה כך הם עולים מצד אחר:
פסוק א:מי כמוך באלים ה' וגו'. ועתה מתחיל בבקשת ישראל להקב"ה לעתיד שכמו שנטית ימינך ונחית בחסדך ושמעו עמים ירגזון וגו' אז נבהלו וגו' כמו כן תפול עליהם וגו' והיינו בגאולות העתידות תפיל על העכו"ם אימתה ופחד עד יעבור עמך ה' והיינו גאולת עזרא שרק הצדיקים הנקראים עמך עלו עד יעבור עם זו קנית מדבר על גאולה העתידה שאז יהי' אפילו כולו חייב והגאולה יהי' בשביל שעם זו קנית והוא קנין שלך ואז תביאמו ותטעמו ואז יהי' בשביל שעם זו קנית והוא קנין שלך ואז תביאמו ותטעמו ואז יהי' מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך דהיינו בגאולה העתידה ויבנה המקדש על ידי הקב"ה. ואז ה' ימלוך שוב לעולם ועד:
פסוק ב:זה אלי ואנוהו במדרש ועולי הים כל אחד מראה באצבעו ואומר זה אלי. א"ל הקב"ה בעוה"ז אמרתם פעם אחד זה אלי לעתיד לבא אתם אומרים שני פעמים. שנאמר ואמרתם ביום ההוא הנה אלהינו זה וכו' פירוש כי עד עכשיו, לא הכירו חסד הקב"ה. רק בהחסד שעשה. ולע"ל יכירוהו גם על היסורין שעשה עמהם שהכל הן טובות כדכתיב הנה אלהינו הנמשל למדת הדין אשר קוינו לו שיושיענו מצרותינו עכשיו נתוודע לנו שזה ה' כלומר מדת הרחמים, לזה נילה ונשמחה בישועתו וזה כוונת המדרש בעוה"ז אמרתם פעם א' זה אלי והיינו שלא הכרתם טובו וחסדי השי"ת רק בעשיית הטובות לומר זה אלי כי אל הוא מדת חסד ולע"ל תאמרו שני פעמים היינו אף על היסורין תודו שמדת חסד היה ותאמרו עליהם ג"כ זה אלי שהוא מדת חסד:
פסוק ג:ה' איש מלחמה ה' שמו. נראה לפרש בהקדים מאמר הכתוב במגלת איכה מי זה אמר ותהי וכו' מפי עליון לא תצא וכו' מה יתאונן אדם חי והוא תמוה ורש"י ז"ל דחק עצמו בזה. ונראה דהנה הרמב"ן ז"ל כתב דהטובות של ישראל באות דוקא על דרך שידוד המזלות וע"י נס ושינוי מדרך הטבע. משא"כ כשבאין רעות וצרות על ישראל אין באין דרך נס ושינוי מדרך הטבע רק דרך המלכים הגוברין זע"ז, וע"כ הא דאמר הכתוב איכה ירדוף אחד אלף כי ה' הסגירם וצורם מכרם היינו כי כל האומות יש להם מזל וחלק ה' עמו וכשהקב"ה מסיר ההשגחה ומוסרם תחת שרי המזלות והמה שונאי ישראל. ושרי המזלות רודפם, ולזה לא נזכר שם ה' על צרות ישראל ועל הטוב יזכר שם ה' כי שם ה' מורה על שהוא מהוה הויות והיינו הויות מחודשות. וידוע כי לשון אמירה הוא לשון רכה ודיבור הוא לשון קשה ולזה א"ש שהכתוב מביא ראי' על השגחת השי"ת על ישראל, שבשעה שמטיב להם נגד האומות ניכר לכל שמעשה השי"ת הוא. ומה' יצא הדבר שנעשה הכל על ידי אותות ומופתים כמ"ש או הנסה אלהים. וזהו שאמר הכתוב מי זה אמר ותהי ה' לא צוה כלומר שהי' אפשר לספק בו ולומר ה' לא צוה בטובה ההוא מפי עליון לא תצא הרעות והטוב, פי' כי המדקדקים כתבו כי מצינו לפעמים וי"ו משמש בלשון כמו כענין שנאמר ויוכיח לגבר עם אלוה. ובין אדם לרעהו ומשפטו כמו בין אדם לרעהו, וזהו הכוונה באומרו מפי עליון לא תצא הרעות והטובות ירצה הרעות לא יהי' באופן כמו הטובות כמדובר כי הרעות המה בהסתרת השגחה ואינם ניכרים כי מאת ה' היתה. אמנם לא כן הטובות הם באין ברוב ההשגחה ובדרך מפורסם שהכל יודעים ומכירים כי מאת ה' נהיתה הדבר וכמבואר. ואמר רעות בלשון רבים וטוב בלשון יחיד. וגם אמר והרעות והטוב בה' הידוע ההואעל הרעות הידועים שהי' בזמן החורבן, והי' כמה מיני רעות והרעות האלה הי' טוב להא מות ובכל מיני הרעות הי' להאומות נקמות גדולות וזה הי' הטוב להם ועל מיני הרעות לא הי' חילוק בנקמות ועל הכל הנקמה שוה. לכן נאמר טוב בלשון יחיד וזהו שאמר מפי עליון לא תצא, דלא נעשה בניסים ונפלאות ולא יקרא שם ה' על הרעות רק כשבאין לעושה תשובה ומעולם לא באו דרך נס ומזה ניכר שאין להאדם להתלונן (והוא מגזירת מתאונן) על היסורין הבאין עליו רק על החטאים שעשה. וזה שנאמר ה' איש מלחמה ה' שמו כלומר אף שבעונשין אין ראוי ליחס עליהם שם ה' מ"מ כשהוא לוחם בשביל ישראל מיחס שמו ה':
פסוק כו:כל המחלה אשר שמתי במצרים וגו'. עיי' פרש"י שכתב ואם אשים אני רופאך. והוא תמוה שמקודם אמר שלא אשים כלל ואח"כ אמר שאם אשים אני רופאך ונראה לפרש דהנה הבעל עקידה כתב שכל הדברים נידון ע"ש התכליתולזה אמרו שבנין נערים סתירה וסתירת זקנים בנין ולזה אתי שפיר דהנה רופא אשר ירפא האדם ממכות ופצעים ולפעמים יצטרך לצורך רפואה לחתוך הכשר הרע שלא יקלקל שאר הבשר לא יקרא בחיתוך הבשר מייסר אף שעושה בשעת החיתוך יסורים גדולים מ"מ יקרא בעשיות החיתוך ההוא רופא ולא מייסר להיות שתכלית זה הוא הרפואה וכל הדברים נקראים ע"ש תכלית משא"כ מי שעושה כן לייסר לחבירו נקרא מייסר ולזה במצרים כשעשה הקב"ה יסורין למצרים הי' באמת לתכלית יסורין. ונקרא הדבר ההוא מחלה משא"כ בישראל אף אם עושה לפעמים יסורין לכפרת פשע אין נקראים בשם יסורין כלל רק בשם רפואה להיות לתכלית רפואה ואין נקראים בשם מחלה כלל וזהו אומרו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך פי' אפילו אם אשים לא יקרא מחלה כלל כי אם רפואה כי אני ה' רופאך פי' שאני ה' אף אם אייסרך בשום פעם הוא כן כדי שע"י זה אני מרפאך וכל היסורין הן לתכלית הרפואה:
פסוק כו:עוד יש לפרש ויתיישב נמי מה שקשה דחשיב אם הישראל יהיו כולם צדיקים גמורין כמו שאמר ושמרת כל חוקיו וגו' והי' ראוי לומר שכר גדול כמ"ש בפרשת בחקתי מן ונתתי גשמיכם בעתם עד ואולך אתכם קוממיות וכאן אמר בהשכר רק שלא אשים עליך מחלה והוא תמוה ולזה נראה דהנה ראינו שהקב"ה הגלה יעקב ובניו למצרים מבלי חטא שקדם ולא היה רק להתכת הזוהמא מחמת רעות וזהומת אבותיהם. ומחמת שהי' צריך ליתן להם קדושת ארץ ישראל והתורה כמ"ש בש"ס שלשה מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכולן ע"י יסורין. וכן חייבה חכמת אלקות שאי אפשר לבוא לידי מעלה כזו בלתי התכת הזוהמא ע"י יסורין. אמנם בשעת מתן תורה פסקה זוהמתן כדאמרינן בש"ס וזה אמר השי"ת והי' אם שמוע תשמע פי' כשתקבלו מצותיו ותורתו אז תפסק הזוהמא וממילא כל המחלה אשר שמתי במצרים וגו' פי' אותן היסורין שהבאתי על ישראל במצרים כדי להתכת הזוהמא שוב לא אשים כי לא תצטרכו לזה כי אני ה' רופאך פירוש תיבת כי משמש בלשון רק פי' דלא אשים עליך יסורין חק כשתצטרך לרפואה מחטאך אביא היסורים רק לצורך רפואה: