אז ישיר

חזון עתידי

אָ֣ז יָשִֽׁיר־מֹשֶׁה֩ וּבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַשִּׁירָ֤ה הַזֹּאת֙... אָשִׁ֤ירָה לַֽי-הוָה֙...
(שמות טו א)

השירה פותחת בלשון עתיד – "יָשִֽׁיר", "אָשִׁ֤ירָה". אמנם ניתן לפרש כרש"י שהוא לשון הווה נמשך, כמו "כָּ֛כָה יַעֲשֶׂ֥ה אִיּ֖וֹב"(איוב א ה), אך בכל זאת העדפת פועל עתיד יש בה רמז שהשירה אינה רק שירה היסטורית של אירוע גדול שהיה, גם לא חוויית הרגע הגדול העכשווי, אלא בעיקר חזון עתידי.

השירה גם מסיימת בחזון עתידי: "עַד־יַעֲבֹ֤ר עַמְּךָ֙ יְ-הוָ֔ה עַֽד־יַעֲבֹ֖ר עַם־ז֥וּ קָנִֽיתָ׃ תְּבִאֵ֗מוֹ וְתִטָּעֵ֙מוֹ֙..."(טז-יז). יש בשירה אפוא גם עבר, גם הווה נמשך וגם עתיד.

משה רבנו רואה בקריעת ים סוף לא רק אירוע מקומי נקודתי, של הצלת ישראל מיד מצרים, אלא מאורע מכונן הצופן בחובו את עתידו של העם ויחד איתו את העתיד של האנושות כולה. הדבר רמוז במילים: "זֶ֤ה אֵ-לִי֙ וְאַנְוֵ֔הוּ"(ב); הנווה הוא המקום אליו שואף עם ישראל להגיע, ארץ ציון וירושלים, ואליו גם שואפת השכינה להשרות את עצמה. קריעת ים סוף צריכה להכין את הדרך לכניסת עם ישראל לארץ כנען, כנזכר בסוף השירה: "שָֽׁמְע֥וּ עַמִּ֖ים יִרְגָּז֑וּן חִ֣יל אָחַ֔ז יֹשְׁבֵ֖י פְּלָֽשֶׁת׃ ...נָמֹ֕גוּ כֹּ֖ל יֹשְׁבֵ֥י כְנָֽעַן׃"(יד-טו).

הנווה, על משמעותו הכפולה, הארץ והמקדש, נזכר גם בסוף השירה: "נֵהַ֥לְתָּ בְעָזְּךָ֖ אֶל־נְוֵ֥ה קָדְשֶֽׁךָ׃ ...תְּבִאֵ֗מוֹ וְתִטָּעֵ֙מוֹ֙ בְּהַ֣ר נַחֲלָֽתְךָ֔ מָכ֧וֹן לְשִׁבְתְּךָ֛ פָּעַ֖לְתָּ יְ-הוָ֑ה מִקְּדָ֕שׁ אֲ-דֹנָ֖י כּוֹנְנ֥וּ יָדֶֽיךָ׃"(יג,יז).

המסגרת של השירה, הן בפתיחתה והן בסיומה, היא חזון העתיד, חזון תיקון העולם במלכות ש-די.

ה' שולט בכל, ובפרט בים

קריעת ים סוף צריכה להביא לעולם כולו את הבשורה על שליטתו של ה' באיתני הטבע, אשר הים נחשב לגדול ולחזק שבהם. היבשה נראית לכאורה סטטית, חוץ מאירועים חריגים. חבקוק למשל מתאר את ה' המרעיש את העולם "עָמַ֣ד ׀ וַיְמֹ֣דֶד אֶ֗רֶץ... וַיִּתְפֹּֽצְצוּ֙ הַרְרֵי־עַ֔ד שַׁח֖וּ גִּבְע֣וֹת עוֹלָ֑ם הֲלִיכ֥וֹת עוֹלָ֖ם לֽוֹ׃"(חבקוק ג ו). אך תופעה זו נדירה. אנשים לא סגדו לאל הרעש כמו שסגדו לאל הים, אשר רוח סערה תרומם גליו, יעלו שמים ירדו תהומות והם מנפצים בעוצמתם כל אניה אל צוקי החוף, שאף הם אינם עומדים מול עוצמת המים האדירים, משברי הים. אולם ה' אדיר מהם. הוא רוגע הים ויהמו גליו. התנ"ך מלא בהאדרת ה' מול הים, תהומותיו וחיותיו המפלצתיות. כי הקדמונים העריצו אותם וסגדו להם יותר מכל כח אחר בטבע.

באותו פרק בחבקוק שהוזכר לעיל מבליט הנביא בעיקר את שליטת ה' על המים, תוך כדי רמיזה שקופה למכות מצרים וקריעת ים סוף:

הֲבִנְהָרִים֙ חָרָ֣ה יְ-הוָ֔ה אִ֤ם בַּנְּהָרִים֙ אַפֶּ֔ךָ אִם־בַּיָּ֖ם עֶבְרָתֶ֑ךָ כִּ֤י תִרְכַּב֙ עַל־סוּסֶ֔יךָ מַרְכְּבֹתֶ֖יךָ יְשׁוּעָֽה׃ דָּרַ֥כְתָּ בַיָּ֖ם סוּסֶ֑יךָ חֹ֖מֶר מַ֥יִם רַבִּֽים׃
(חבקוק ג ח,טו)

כבר בראשית הבריאה הדגישה התורה שה' הוא שברא את המים, את התהום ואת התנינים הגדולים, בניגוד לאמונות טפלות שייחסו לכוחות בראשית אלו מעמד עצמאי. עליונותו של ה' היא מעל הים וכל אשר בו, כגון: "אַתָּ֤ה פוֹרַ֣רְתָּ בְעָזְּךָ֣ יָ֑ם שִׁבַּ֖רְתָּ רָאשֵׁ֥י תַ֝נִּינִ֗ים עַל־הַמָּֽיִם׃"(תהילים עד יג); "בַּיּ֣וֹם הַה֡וּא יִפְקֹ֣ד יְ-הוָה֩ בְּחַרְב֨וֹ הַקָּשָׁ֜ה וְהַגְּדוֹלָ֣ה וְהַֽחֲזָקָ֗ה עַ֤ל לִוְיָתָן֙ נָחָ֣שׁ בָּרִ֔חַ וְעַל֙ לִוְיָתָ֔ן נָחָ֖שׁ עֲקַלָּת֑וֹן וְהָרַ֥ג אֶת־הַתַּנִּ֖ין אֲשֶׁ֥ר בַּיָּֽם׃"(ישעיה כז א) – הכוונה לא ללִוְיָתָן ולנָחָשׁ עצמם אלא בעיקר לאמונה בהם.

וְהֶחֱרִים יְ-הֹוָה אֵת לְשׁוֹן יָם־מִצְרַיִם

מצרים האלילית העריצה את מי הנהר הגדול שהוא עורק חייה, הנילוס והתנינים השורצים בו, אך פרעה מלך מצרים רואה את עצמו עומד על היאור ומעיז להשוות את עצמו לַתַּנִּים "הַגָּד֔וֹל הָרֹבֵ֖ץ בְּת֣וֹךְ יְאֹרָ֑יו אֲשֶׁ֥ר אָמַ֛ר לִ֥י יְאֹרִ֖י וַאֲנִ֥י עֲשִׂיתִֽנִי׃"(יחזקאל כט ג). כי את היאור, המזרים את מי הנילוס למדבר השממה שסביבו, להשקותו ולהפרותו, ניתן עדיין ליחס לכח האנושי ולתבונתו המדעית. אך מול מי הים גם פרעה לא היה מסוגל לעמוד. כח אדיר זה היה מעל לכל כח אחר. אך הוא עדיין כח טבע, הוא עצמו נשלט על ידי ה'. פרעה הוטבע בים על ידי ה' השולט בטבע כולו והים בכללו.

קריעת ים סוף נועדה לעקור מן התועים את הערצתם לכוחות הטבע וסגידתם, ובראשם הכח הגדול והחזק מכולם – הים; להביאם לאמונה בבורא הטבע ומנהיגו. גאולת ישראל צריכה להביא עמה את גאולת העולם כולו. הגאולה העתידה, שהיא תיקון העולם, היא המשך של גאולת מצרים ולכן דומה לה באופיה, כנבואת ישעיהו:

עוּרִ֨י עוּרִ֤י לִבְשִׁי־עֹז֙ זְר֣וֹעַ יְ-הוָ֔ה ע֚וּרִי כִּ֣ימֵי קֶ֔דֶם דֹּר֖וֹת עוֹלָמִ֑ים הֲל֥וֹא אַתְּ־הִ֛יא הַמַּחְצֶ֥בֶת רַ֖הַב מְחוֹלֶ֥לֶת תַּנִּֽין׃ הֲל֤וֹא אַתְּ־הִיא֙ הַמַּחֲרֶ֣בֶת יָ֔ם מֵ֖י תְּה֣וֹם רַבָּ֑ה הַשָּׂ֙מָה֙ מַֽעֲמַקֵּי־יָ֔ם דֶּ֖רֶךְ לַעֲבֹ֥ר גְּאוּלִֽים׃
(ישעיה נא ט-י)

"רַ֖הַב" המזוהה עם התנין, היא מצרים, כמו שישעיהו אומר במקום אחר, "וּמִצְרַ֕יִם הֶ֥בֶל וָרִ֖יק יַעְזֹ֑רוּ לָכֵן֙ קָרָ֣אתִי לָזֹ֔את רַ֥הַב הֵ֖ם שָֽׁבֶת׃"(ישעיה ל ז). היא מתרברבת בגאוותה ולא מוכנה לקבל את מרותו של ה'. אך לבסוף גם היא תכיר בו, על אפה ועל חמתה, ועמה האנושות כולה; "וְהֶחֱרִ֣ים יְ-הֹוָ֗ה אֵ֚ת לְשׁ֣וֹן יָם־מִצְרַ֔יִם וְהֵנִ֥יף יָד֛וֹ עַל־הַנָּהָ֖ר בַּעְיָ֣ם רוּח֑וֹ וְהִכָּ֙הוּ֙ לְשִׁבְעָ֣ה נְחָלִ֔ים וְהִדְרִ֖יךְ בַּנְּעָלִֽים׃"(ישעיה יא טז).

במרכז השירה – שליטת ה' בטבע 

התיאורים המפורטים בשירה לא נועדו לעורר בנו רגשי נקם על סופם של המצרים, "בִּנְפֹ֣ל אויביך (אֽ֭וֹיִבְךָ) אַל־תִּשְׂמָ֑ח"(משלי כד יז), אלא להאדיר את גבורת ה' ושליטתו בטבע;

יְמִֽינְךָ֣ יְ-הוָ֔ה נֶאְדָּרִ֖י בַּכֹּ֑חַ... וּבְרֹ֥ב גְּאוֹנְךָ֖ תַּהֲרֹ֣ס קָמֶ֑יךָ... וּבְר֤וּחַ אַפֶּ֙יךָ֙ נֶ֣עֶרְמוּ מַ֔יִם... נָשַׁ֥פְתָּ בְרוּחֲךָ֖ כִּסָּ֣מוֹ יָ֑ם צָֽלֲלוּ֙ כַּֽעוֹפֶ֔רֶת בְּמַ֖יִם אַדִּירִֽים׃ מִֽי־כָמֹ֤כָה בָּֽאֵלִם֙ יְ-הוָ֔ה מִ֥י כָּמֹ֖כָה נֶאְדָּ֣ר בַּקֹּ֑דֶשׁ נוֹרָ֥א תְהִלֹּ֖ת עֹ֥שֵׂה פֶֽלֶא׃
(שמות טו ו-ח,י-יא)

כל אלו נועדו להביא את העולם להכרה שה', מלך העולם, גדול וחזק מכל הכוחות האדירים שבטבע, אותו הוא ברא. לכוחות הטבע סגדו מצרים, ואליהם סוגדים כל העמים ואותם יעריצו בכל הדורות, מדענים ופשוטי עם הכלואים בחושיהם בעולם הטבע ומתעלמים מהכח שמעל טבע, שהוא מקור הטבע, הוא בורא אותו והוא מנהיג אותו לקראת יעודו.

החדרת האמונה בה'

שירת האמונה הפורצת מים סוף צריכה להכות גלים בעולם כולו:

שָֽׁמְע֥וּ עַמִּ֖ים יִרְגָּז֑וּן חִ֣יל אָחַ֔ז יֹשְׁבֵ֖י פְּלָֽשֶׁת׃ אָ֤ז נִבְהֲלוּ֙ אַלּוּפֵ֣י אֱד֔וֹם אֵילֵ֣י מוֹאָ֔ב יֹֽאחֲזֵ֖מוֹ רָ֑עַד נָמֹ֕גוּ כֹּ֖ל יֹשְׁבֵ֥י כְנָֽעַן׃ תִּפֹּ֨ל עֲלֵיהֶ֤ם אֵימָ֙תָה֙ וָפַ֔חַד בִּגְדֹ֥ל זְרוֹעֲךָ֖ יִדְּמ֣וּ כָּאָ֑בֶן עַד־יַעֲבֹ֤ר עַמְּךָ֙ יְ-הוָ֔ה עַֽד־יַעֲבֹ֖ר עַם־ז֥וּ קָנִֽיתָ׃
(שמות טו יד-טז)

גם כעבור ארבעים שנה עדיין נשמעים קולות המים הרבים והאדירים משברי ים סוף המתנפצים למרחקים, לחופי ימה של ארץ כנען, כפי שמתארת רחב "כִּ֣י שָׁמַ֗עְנוּ אֵ֠ת אֲשֶׁר־הוֹבִ֨ישׁ יְהוָ֜ה אֶת־מֵ֤י יַם־סוּף֙ מִפְּנֵיכֶ֔ם בְּצֵאתְכֶ֖ם מִמִּצְרָ֑יִם... וַנִּשְׁמַע֙ וַיִּמַּ֣ס לְבָבֵ֔נוּ וְלֹא־קָ֨מָה ע֥וֹד ר֛וּחַ בְּאִ֖ישׁ מִפְּנֵיכֶ֑ם"(יהושע ב י-יא); וכתוצאה מכך גם חדרה האמונה לליבותיהם של שארי הרוח שבהם: "כִּ֚י יְ-הוָ֣ה אֱ-לֹֽהֵיכֶ֔ם ה֤וּא אֱ-לֹהִים֙ בַּשָּׁמַ֣יִם מִמַּ֔עַל וְעַל־הָאָ֖רֶץ מִתָּֽחַת׃"(יהושע ב יא).

אמונה מתוך פחד

רחב מעידה על עצמה שקיבלה את האמונה בה' מתוך פחד, כפי שחזה משה "תִּפֹּ֨ל עֲלֵיהֶ֤ם אֵימָ֙תָה֙ וָפַ֔חַד"(טז). אמנם קבלת אמונה מתוך פחד אינה רצויה, אך כדי להשתחרר מאימתם של איתני הטבע, והים בראשם, היה צורך ליצור תחילה מאזן אימה מקביל: פחד מהדר ה' וגאונו. כי אמונתם של הפגאניים באליליהם נבעה רק מפחד כוחם ההרסני; וכדי לכפר את "כעסם" של כוחות הם ראו צורך לסגוד להם. הפחד מה' מקזז את הפחד מהאלילים.

יש אמונה בדרגה גבוהה יותר מפחד

אך לא זה האידיאל. לא זו דרכה של האמונה בה', הדורשת מהאדם קבלת מצוות וערכי מוסר וצדק מתוך הזדהות ואהבה. ה' הא אמנם א-להי האלהים, מקור כל הכוחות בעולם, אך הוא בעיקר א-להי הצדק והאמת, "כִּ֚י יְ-הוָ֣ה אֱ-לֹֽהֵיכֶ֔ם ה֚וּא אֱ-לֹהֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֔ים וַאֲדֹנֵ֖י הָאֲדֹנִ֑ים הָאֵ֨ל הַגָּדֹ֤ל הַגִּבֹּר֙ וְהַנּוֹרָ֔א אֲשֶׁר֙ לֹא־יִשָּׂ֣א פָנִ֔ים וְלֹ֥א יִקַּ֖ח שֹֽׁחַד׃ עֹשֶׂ֛ה מִשְׁפַּ֥ט יָת֖וֹם וְאַלְמָנָ֑ה וְאֹהֵ֣ב גֵּ֔ר לָ֥תֶת ל֖וֹ לֶ֥חֶם וְשִׂמְלָֽה׃"(דברים י יז-יח). אמנם יש לירא אותו כי "ה֥וּא תְהִלָּתְךָ֖ וְה֣וּא אֱ-לֹהֶ֑יךָ אֲשֶׁר־עָשָׂ֣ה אִתְּךָ֗ אֶת־הַגְּדֹלֹ֤ת וְאֶת־הַנּֽוֹרָאֹת֙ הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר רָא֖וּ עֵינֶֽיךָ׃"(דברים י כא), אך יראה זו היא יראת הרוממות וההזדהות; "אֶת־יְ-הוָ֧ה אֱ-לֹהֶ֛יךָ תִּירָ֖א אֹת֣וֹ תַעֲבֹ֑ד וּב֣וֹ תִדְבָּ֔ק וּבִשְׁמ֖וֹ תִּשָּׁבֵֽעַ׃"(דברים י כ).

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ עָנוּ שִׁירָה בְּשִׂמְחָה

האידיאל הוא הכרה בה' מרצון, כמשה ובני ישראל העונים בשירה, המאמינים בה' מתוך הכרה ושרים מתוך התרוממות רוח, מתוך שמחה ולא מתוך פחד.

אכן הגאולה האחרונה תבוא כתוצאה מהשפעה של עם ישראל, לא באמצעות אירועים מבהילים כמו קריעת ים סוף. הדוגמא החינוכית של עם ישראל החי בארצו חיי טוהר וקדושה בהשראת המקדש תקרא לכל העמים לעבוד אתו את ה', "כִּ֣י בֵיתִ֔י בֵּית־תְּפִלָּ֥ה יִקָּרֵ֖א לְכׇל־הָעַמִּֽים׃"(ישעיה נו ז). המקדש אשר כוננוהו ידי ה' באמצעות ידיהם של ישראל יתן השראה רוחנית על העולם כולו. "כִּ֤י מִצִּיּוֹן֙ תֵּצֵ֣א תוֹרָ֔ה וּדְבַר־יְ-הֹוָ֖ה מִירוּשָׁלָֽ‍ִם׃"(ישעיה ב ג).

לְמַעַן יֵדְעוּן כָּל־עַמֵּי הָאָרֶץ

שלמה המלך בתפילתו בעת חנוכת המקדש מייעד את המקדש גם לנוכרים:

וְגַם֙ אֶל־הַנָּכְרִ֔י אֲשֶׁ֛ר לֹא־מֵעַמְּךָ֥ יִשְׂרָאֵ֖ל ה֑וּא וּבָ֛א מֵאֶ֥רֶץ רְחוֹקָ֖ה לְמַ֥עַן שְׁמֶֽךָ׃ כִּ֤י יִשְׁמְעוּן֙ אֶת־שִׁמְךָ֣ הַגָּד֔וֹל וְאֶת־יָֽדְךָ֙ הַֽחֲזָקָ֔ה וּֽזְרֹעֲךָ֖ הַנְּטוּיָ֑ה וּבָ֥א וְהִתְפַּלֵּ֖ל אֶל־הַבַּ֥יִת הַזֶּֽה׃
(מלכים א ח מא-מב)

אמנם המניע הראשון שיביא את הנכרי הוא היד החזקה והזרוע הנטויה, אך בהמשך ישתנה היחס:

אַתָּ֞ה תִּשְׁמַ֤ע הַשָּׁמַ֙יִם֙ מְכ֣וֹן שִׁבְתֶּ֔ךָ וְעָשִׂ֕יתָ כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר־יִקְרָ֥א אֵלֶ֖יךָ הַנָּכְרִ֑י לְמַ֣עַן יֵדְעוּן֩ כָּל־עַמֵּ֨י הָאָ֜רֶץ אֶת־שְׁמֶ֗ךָ לְיִרְאָ֤ה אֹֽתְךָ֙ כְּעַמְּךָ֣ יִשְׂרָאֵ֔ל וְלָדַ֕עַת כִּי־שִׁמְךָ֣ נִקְרָ֔א עַל־הַבַּ֥יִת הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֥ר בָּנִֽיתִי׃
(מלכים א ח מג)

כלומר, הנכרי יגיע לבסוף להכרת ה', בדומה לעם ישראל, מאהבה ומיראת הרוממות ולא מתוך אימה ופחד.

לא בחיל ולא בכוח תבוא האמונה הגדולה, אלא בדרכי נועם. לכן רק שלמה שהיה איש שלום ולא עסק במלחמות ובעימותים עם הגויים יכול היה לבנות את המקדש, ואף הקפיד על כך שהַגַּרְזֶן, "כָּל־כְּלִ֣י בַרְזֶ֔ל לֹֽא־נִשְׁמַ֥ע בַּבַּ֖יִת בְּהִבָּנֹתֽוֹ׃"(מלכים א ו ז).

וּמַלְכוּתוֹ בְּרָצוֹן קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם

השירה מסתיימת בפסוק "יְ-הוָ֥ה ׀ יִמְלֹ֖ךְ לְעֹלָ֥ם וָעֶֽד׃". קבלת מלכות היא מרצון, כמו שאומרים בתפילה: "וּמַלְכוּתוֹ בְּרָצוֹן קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם. [מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ עָנוּ שִׁירָה בְּשִׂמְחָה רַבָּה]".

אבן עזרא עמד על המשמעות האמיתית של המלכות:

"הֲמָלֹ֤ךְ תִּמְלֹךְ֙" או "מָשׁ֥וֹל תִּמְשֹׁ֖ל" - אנחנו נשימך מלך או אתה תמשול בנו בחזקה.
(אבן עזרא בראשית לז ח)

[אכן מי שיעיין היטב בתנ"ך ימצא שמלכי ישראל הומלכו בהימלכות עם העם].

הגר"א ממשיך בפירוש זה של המלכות, מביא לכך מקורות נוספים ומפרש ברוח זו את תוספת הפסוקים מתפילת המלכויות בראש השנה, ששובצו בסידורים לאחר שירת הים:

כִּ֣י לַ֭י-הֹוָה הַמְּלוּכָ֑ה וּ֝מֹשֵׁ֗ל בַּגּוֹיִֽם׃ וְעָל֤וּ מֽוֹשִׁעִים֙ בְּהַ֣ר צִיּ֔וֹן לִשְׁפֹּ֖ט אֶת־הַ֣ר עֵשָׂ֑ו וְהָיְתָ֥ה לַֽי-הֹוָ֖ה הַמְּלוּכָֽה׃ וְהָיָ֧ה יְ-הֹוָ֛ה לְמֶ֖לֶךְ עַל־כׇּל־הָאָ֑רֶץ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִהְיֶ֧ה יְ-הֹוָ֛ה אֶחָ֖ד וּשְׁמ֥וֹ אֶחָֽד׃
(תהילים כב ל, עובדיה א כא, זכריה יד ט)

וזהו שסידרו בתפילה "כִּ֣י לַ֭י-הֹוָה הַמְּלוּכָ֑ה... וְהָיָ֧ה יְ-הֹוָ֛ה לְמֶ֖לֶךְ עַל־כׇּל־הָאָ֑רֶץ", אשר יפלא לכאורה מה שנאמר אחר כך "וְהָיָ֧ה יְ-הֹוָ֛ה לְמֶ֖לֶךְ עַל־כׇּל־הָאָ֑רֶץ" ולא מתחילה, חס ושלום? אך העניין... שאנחנו עמו בית ישראל קיבלנו עול מלכותו עלינו, אך לא כן האומות ...שהוא מושל עליהם כרצונו ורודה בהם כחפצו ולהם נקרא "מֹשֵׁל".
וזהו "כִּ֣י לַ֭י-הֹוָה הַמְּלוּכָ֑ה" - זהו עלינו; "וּ֝מֹשֵׁ֗ל", נקרא "בַּגּוֹיִֽם"; אף שלא קיבלו עולו הוא מֹשֵׁל בַּגּוֹיִֽם.
אך לעתיד לבוא כולם שכם אחד לעבדו ויתנו לו כתר מלוכה וזהו "וְהָיָ֧ה יְ-הֹוָ֛ה לְמֶ֖לֶךְ עַל־כׇּל־הָאָ֑רֶץ", שעל כל הארץ יקרא מֶ֖לֶךְ כאשר יקבלו כל הארץ עול מלכותו עליהם.
(ביאור הגר"א למשלי כז כז)

"יְ-הוָ֥ה ׀ יִמְלֹ֖ךְ לְעֹלָ֥ם וָעֶֽד׃" - "לְעֹלָ֥ם" הוא דו משמעי; גם במשמעות של זמן וגם במשמעות של מקום. בגאולה העתידה, שהיא סוף התהליך שהחל ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף, מלכותו של ה' תתקבל ברצון בכל מקום ובכל זמן. "יְ-הוָ֥ה ׀ יִמְלֹ֖ךְ לְעֹלָ֥ם וָעֶֽד׃"!