א אָ֣ז יָשִֽׁיר־מֹשֶׁה֩ וּבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַשִּׁירָ֤ה הַזֹּאת֙ לַֽיהוָ֔ה וַיֹּאמְר֖וּ לֵאמֹ֑ר אָשִׁ֤ירָה לַֽיהוָה֙ כִּֽי־גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה ס֥וּס וְרֹכְב֖וֹ רָמָ֥ה בַיָּֽם׃ ב עָזִּ֤י וְזִמְרָת֙ יָ֔הּ וַֽיְהִי־לִ֖י לִֽישׁוּעָ֑ה זֶ֤ה אֵלִי֙ וְאַנְוֵ֔הוּ אֱלֹהֵ֥י אָבִ֖י וַאֲרֹמְמֶֽנְהוּ׃ ג יְהוָ֖ה אִ֣ישׁ מִלְחָמָ֑ה יְהוָ֖ה שְׁמֽוֹ׃ ד מַרְכְּבֹ֥ת פַּרְעֹ֛ה וְחֵיל֖וֹ יָרָ֣ה בַיָּ֑ם וּמִבְחַ֥ר שָֽׁלִשָׁ֖יו טֻבְּע֥וּ בְיַם־סֽוּף׃ ה תְּהֹמֹ֖ת יְכַסְיֻ֑מוּ יָרְד֥וּ בִמְצוֹלֹ֖ת כְּמוֹ־אָֽבֶן׃ ו יְמִֽינְךָ֣ יְהוָ֔ה נֶאְדָּרִ֖י בַּכֹּ֑חַ יְמִֽינְךָ֥ יְהוָ֖ה תִּרְעַ֥ץ אוֹיֵֽב׃ ז וּבְרֹ֥ב גְּאוֹנְךָ֖ תַּהֲרֹ֣ס קָמֶ֑יךָ תְּשַׁלַּח֙ חֲרֹ֣נְךָ֔ יֹאכְלֵ֖מוֹ כַּקַּֽשׁ׃ ח וּבְר֤וּחַ אַפֶּ֙יךָ֙ נֶ֣עֶרְמוּ מַ֔יִם נִצְּב֥וּ כְמוֹ־נֵ֖ד נֹזְלִ֑ים קָֽפְא֥וּ תְהֹמֹ֖ת בְּלֶב־יָֽם׃ ט אָמַ֥ר אוֹיֵ֛ב אֶרְדֹּ֥ף אַשִּׂ֖יג אֲחַלֵּ֣ק שָׁלָ֑ל תִּמְלָאֵ֣מוֹ נַפְשִׁ֔י אָרִ֣יק חַרְבִּ֔י תּוֹרִישֵׁ֖מוֹ יָדִֽי׃ י נָשַׁ֥פְתָּ בְרוּחֲךָ֖ כִּסָּ֣מוֹ יָ֑ם צָֽלֲלוּ֙ כַּֽעוֹפֶ֔רֶת בְּמַ֖יִם אַדִּירִֽים׃ יא מִֽי־כָמֹ֤כָה בָּֽאֵלִם֙ יְהוָ֔ה מִ֥י כָּמֹ֖כָה נֶאְדָּ֣ר בַּקֹּ֑דֶשׁ נוֹרָ֥א תְהִלֹּ֖ת עֹ֥שֵׂה פֶֽלֶא׃ יב נָטִ֙יתָ֙ יְמִ֣ינְךָ֔ תִּבְלָעֵ֖מוֹ אָֽרֶץ׃ יג נָחִ֥יתָ בְחַסְדְּךָ֖ עַם־ז֣וּ גָּאָ֑לְתָּ נֵהַ֥לְתָּ בְעָזְּךָ֖ אֶל־נְוֵ֥ה קָדְשֶֽׁךָ׃ יד שָֽׁמְע֥וּ עַמִּ֖ים יִרְגָּז֑וּן חִ֣יל אָחַ֔ז יֹשְׁבֵ֖י פְּלָֽשֶׁת׃ טו אָ֤ז נִבְהֲלוּ֙ אַלּוּפֵ֣י אֱד֔וֹם אֵילֵ֣י מוֹאָ֔ב יֹֽאחֲזֵ֖מוֹ רָ֑עַד נָמֹ֕גוּ כֹּ֖ל יֹשְׁבֵ֥י כְנָֽעַן׃ טז תִּפֹּ֨ל עֲלֵיהֶ֤ם אֵימָ֙תָה֙ וָפַ֔חַד בִּגְדֹ֥ל זְרוֹעֲךָ֖ יִדְּמ֣וּ כָּאָ֑בֶן עַד־יַעֲבֹ֤ר עַמְּךָ֙ יְהוָ֔ה עַֽד־יַעֲבֹ֖ר עַם־ז֥וּ קָנִֽיתָ׃ יז תְּבִאֵ֗מוֹ וְתִטָּעֵ֙מוֹ֙ בְּהַ֣ר נַחֲלָֽתְךָ֔ מָכ֧וֹן לְשִׁבְתְּךָ֛ פָּעַ֖לְתָּ יְהוָ֑ה מִקְּדָ֕שׁ אֲדֹנָ֖י כּוֹנְנ֥וּ יָדֶֽיךָ׃ יח יְהוָ֥ה ׀ יִמְלֹ֖ךְ לְעֹלָ֥ם וָעֶֽד׃ יט כִּ֣י בָא֩ ס֨וּס פַּרְעֹ֜ה בְּרִכְבּ֤וֹ וּבְפָרָשָׁיו֙ בַּיָּ֔ם וַיָּ֧שֶׁב יְהוָ֛ה עֲלֵהֶ֖ם אֶת־מֵ֣י הַיָּ֑ם וּבְנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל הָלְכ֥וּ בַיַּבָּשָׁ֖ה בְּת֥וֹךְ הַיָּֽם׃ כ וַתִּקַּח֩ מִרְיָ֨ם הַנְּבִיאָ֜ה אֲח֧וֹת אַהֲרֹ֛ן אֶת־הַתֹּ֖ף בְּיָדָ֑הּ וַתֵּצֶ֤אןָ כָֽל־הַנָּשִׁים֙ אַחֲרֶ֔יהָ בְּתֻפִּ֖ים וּבִמְחֹלֹֽת׃ כא וַתַּ֥עַן לָהֶ֖ם מִרְיָ֑ם שִׁ֤ירוּ לַֽיהוָה֙ כִּֽי־גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה ס֥וּס וְרֹכְב֖וֹ רָמָ֥ה בַיָּֽם׃ כב וַיַּסַּ֨ע מֹשֶׁ֤ה אֶת־יִשְׂרָאֵל֙ מִיַּם־ס֔וּף וַיֵּצְא֖וּ אֶל־מִדְבַּר־שׁ֑וּר וַיֵּלְכ֧וּ שְׁלֹֽשֶׁת־יָמִ֛ים בַּמִּדְבָּ֖ר וְלֹא־מָ֥צְאוּ מָֽיִם׃ כג וַיָּבֹ֣אוּ מָרָ֔תָה וְלֹ֣א יָֽכְל֗וּ לִשְׁתֹּ֥ת מַ֙יִם֙ מִמָּרָ֔ה כִּ֥י מָרִ֖ים הֵ֑ם עַל־כֵּ֥ן קָרָֽא־שְׁמָ֖הּ מָרָֽה׃ כד וַיִּלֹּ֧נוּ הָעָ֛ם עַל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹ֖ר מַה־נִּשְׁתֶּֽה׃ כה וַיִּצְעַ֣ק אֶל־יְהוָ֗ה וַיּוֹרֵ֤הוּ יְהוָה֙ עֵ֔ץ וַיַּשְׁלֵךְ֙ אֶל־הַמַּ֔יִם וַֽיִּמְתְּק֖וּ הַמָּ֑יִם שָׁ֣ם שָׂ֥ם ל֛וֹ חֹ֥ק וּמִשְׁפָּ֖ט וְשָׁ֥ם נִסָּֽהוּ׃ כו וַיֹּאמֶר֩ אִם־שָׁמ֨וֹעַ תִּשְׁמַ֜ע לְק֣וֹל ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ וְהַיָּשָׁ֤ר בְּעֵינָיו֙ תַּעֲשֶׂ֔ה וְהַֽאֲזַנְתָּ֙ לְמִצְוֺתָ֔יו וְשָׁמַרְתָּ֖ כָּל־חֻקָּ֑יו כָּֽל־הַמַּֽחֲלָ֞ה אֲשֶׁר־שַׂ֤מְתִּי בְמִצְרַ֙יִם֙ לֹא־אָשִׂ֣ים עָלֶ֔יךָ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה רֹפְאֶֽךָ׃ כז וַיָּבֹ֣אוּ אֵילִ֔מָה וְשָׁ֗ם שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֛ה עֵינֹ֥ת מַ֖יִם וְשִׁבְעִ֣ים תְּמָרִ֑ים וַיַּחֲנוּ־שָׁ֖ם עַל־הַמָּֽיִם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ספורנו

ספורנו

פסוק א:
אז ישיר. הסכים שישיר:
פסוק א:
כי גאה גאה. לו לבדו הגאות ליחס אליו על הטוב הנמצא, ולא לפרעה התנין הגדול אשר אמר לי יאורי ואני עשיתני:
פסוק א:
סוס ורוכבו רמה בים. סוס פרעה ורוכבו, כאמרו ונער פרעה וחילו בים סוף:
פסוק ב:
עזי וזמרת יה. עזו וזמרתו של הקדוש ברוך הוא רמה בים את סוס ורוכבו, כי בזה הראה עזו שהוא מלך על כל מלכים, ושראוי שיהללוהו הנושעים בקול זמרה, שמחים להיות לעבדים למלך עולם:
פסוק ב:
ויהי לי לישועה. והוא אשר רמה את האויב בים היה לי לישועה, כאמרו ונודעה יד ה' את עבדיו, וזעם את אויביו:
פסוק ב:
זה אלי. הוא הנצחי והקדמון אצלי, אשר בהכרח יעלו כל סבות הנפסדים אליו, וממנו תהיה נצחיות התמדתם:
פסוק ב:
ואנוהו. אעשה נוה לשכנו בתוכנו, ובו אתפלל אליו בלבד ואעבוד כראוי למטיב ומריע, כאמרו ויתפלל אליו ויאמר הצילני כי אלי אתה, כי אמנם העבודה והתפלה מכוונים למצא חן:
פסוק ב:
אלהי אבי. אלהי יעקב שהודיע באמרו אל אלהי ישראל שהוא נורא בגדלו ובהשגחתו, שהם מדת הרחמים ומדת הדין:
פסוק ב:
וארוממנהו. בהשתחויה והכנעה ובהודיע לכל שהתכלית המכוון לעשות רצונו הוא הטוב מכל התכליות, בהיותו מרומם על כל ברכה ותהלה כענין למדני לעשות רצונך כי אתה אלהי:
פסוק ג:
ה' איש מלחמה ה' שמו. אף על פי שהוא איש מלחמה ומכרית הרשעים במדת הדין, מכל מקום ה' שמו במדת רחמים, כי בזה הוא נותן הויה ומציאות לעולמו, בהיותו מכלה קוצים מן הכרם שהם מחריבי עולם:
פסוק ד:
מרכבות פרעה וכו'. אחר שספרו אבדן סוס ורוכבו, שהוא פרעה וסוסו, ונתנו עליו הודאה לאל יתברך, ספרו מלחמתו בחיל פרעה ומבחר שלישיו, שהם היו עיקר כל הצבא:
פסוק ו:
ימינך ה' נאדרי בכח. לא ימין חיל פרעה ומבחר שלישיו הבוטחים בזרוע בשר. וזאת היא הודאה שנתנו לאל יתברך על מלחמתו זאת השנית:
פסוק ו:
ימינך ה' תרעץ אויב. יהי רצון שיהיה כן לעתיד שתרעץ כל אויב לישראל, כענין כן יאבדו כל אויביך ה':
פסוק ח:
וברוח אפך נערמו מים. עתה ספר המלחמה הגדולה שנלחם האל יתברך בהמון מצרים, ואמר הנה ברוח אפך נבקע הים ונעשו המים כערמה וכנד. וקפאו תהומות, בקרקע הים באופן שיכלו ישראל לעבור:
פסוק ט:
וכאשר אמר אויב ארדוף. אחריהם בים:
פסוק ט:
אשיג אחלק שלל. והם היו המון כל רכב מצרים שלא באו אלא לגזול ממונם של ישראל:
פסוק י:
נשפת ברוחך. באותו הרוח עצמו שהקפיא קרקע הים ונעשה דרך לעבור גאולים נשפת לכסות הרודפים ולאבדם:
פסוק י:
אדירים. שרים וראשי עם צללו כעופרת במים. ומהם היו השלישים על כולו שמינה פרעה על כל רכב מצרים:
פסוק יא:
מי כמוכה באלים. נתן שבח לאל יתברך על מלחמתו השלישית נגד המון רכב מצרים, ואמר מי כמוך בחזקים, שיוכל לשנות טבע הנמצאים הבלתי נפסדים בטבעם:
פסוק יא:
נאדר בקדש. הנה הקדוש במוחלט הוא הבלתי נפסד כלל, כאמרם ז"ל (סנהדרין פרק חלק) מתים שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות אינם חוזרין לעפרם, שנאמר הנשאר בירושלם קדוש יאמר לו מה קדוש לעולם קיים וכו'. אמר, שאין כמו האל יתברך נודע לאדיר ומלך על כל אלהים קדושים ונצחיים, ולפיכך לו לבדו יאות לשנות טבע כל נמצא בלתי נפסד, כי נצחיות כל נצחי לא יהיה זולתי מאתו יתברך:
פסוק יא:
נורא תהלות. ומי שידע גודל תהלותיו ייראהו בשבילו, לא בשביל יראת עונש שיבא מאתו:
פסוק יא:
עושה פלא. עושה מה שיפלא מן הטבע לעשות בשום אופן, כגון עמוד הענן ועמוד האש:
פסוק יג:
נחית בחסדך עם זו גאלת. מעת שגאלתם, וזה כשהוצאתם חוץ לגבול מצרים ובאו לסכות, התחלת לנחותם הדרך, כאמרו ויסעו מסוכות וה' הולך לפניהם:
פסוק יג:
נהלת בעזך. נהלת לאטם ביבשה בתוך הים, כאמרו מוליכם בתהומות, כסוס במדבר לא יכשלו:
פסוק יג:
אל נוה קדשך. בדרך נכון ללכת אל נוה קדשך, לקדשם שם לעבודתך:
פסוק טו:
אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב. כשראו אלו הנסים אף על פי שידעו שלא עליהם יעלה ישראל למלחמה, מכל מקום נבהלו לראות:
פסוק טו:
יאחזמו רעד. יהי רצון שיאחזמו רעד ולא יתקוממו עלינו:
פסוק טו:
נמוגו כל יושבי כנען. הנה יושבי כנען בשמעם כל אלה נמוגו בלי ספק, כי ידעו שעליהם עלו לגרשם, כאמרו ונשמע וימס לבבנו וכו':
פסוק טז:
תפול עליהם אימתה ופחד בגדול זרועך. יהי רצון שתפול עליהם אימתה ופחד, באופן שינוסו מפנינו מיראת זרועך, כענין אנוסה מפני בני ישראל, כי ה' נלחם:
פסוק טז:
ידמו כאבן עד יעבור עמך ה'. וכן יהי רצון שלא יתקוממו נגדנו כאשר נעלה להלחם בם עד אחר שנעבור הנהרות והם ארנון והירדן, כי אמנם במעבר הנהרות תקשה כל מלחמה ונצטרך לנס גדול אשר אולי לא נהיה ראוים לו:
פסוק יז:
תביאמו ותטעמו. שלא יגלו ממנה:
פסוק יז:
בהר נחלתך. בהר הבית שנאמר עליו בהר ה' יראה:
פסוק יז:
מכון לשבתך פעלת ה'. כאמרו פה אשב כי אויתיה:
פסוק יז:
מקדש ה' כוננו ידיך. כאמרו ועשו לי מקדש ככל אשר אני מראה אותך, וכן דוד אמר הכל בכתב, מיד ה' עלי השכיל בכל מלאכות התבנית:
פסוק יח:
ה' ימלוך לעולם ועד. יהי רצון שהוא לבדו ימלוך לעולם ועד, ואין עמו אל נכר:
פסוק יט:
כי בא סוס פרעה. וזה שאמרנו אז ישיר היה כאשר בא סוס פרעה ברכבו ופרשיו בים, והאל יתברך הטביעם בעוד שבני ישראל היו הולכים ביבשה בתוך הים, בטרם יצאו התחילו לשיר:
פסוק כה:
ושם נסהו. אם יקבל החק והמשפט אשר שם לו, ולא יחזור לסורו, וזה הנסיון היה כי אמנם אמר לישראל
פסוק כו:
אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך. לקבל עליו אותו חק ששם לך, ומכאן ואילך הישר בעיניו תעשה והאזנת כו' אז תמלט מכל מדוי מצרים. אבל אם תקבל עליך עתה ואחר תבגוד ישים עליך כהנה וכהנה בלי ספק. וזה היה כענין אמרם ז"ל גר הבא להתגייר אומרים לו הוי יודע שעד שלא באת למדה זו אכלת חלב אינך ענוש כרת חללת שבת אינך חייב סקילה, ועכשו אכלת חלב אתה ענוש כרת וכו' (יבמות מז א):
פסוק כו:
כי אני ה' רופאך. והטעם שאם תקבל ואחר כך תבגוד תהיה נענש, הוא כי אמנם כל מצוותי הם לרפאת את נפשך מחליי התאוות והדעות הנפסדות, למען תהיה קדוש לאלהיך, כאמרו ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי (ויקרא כ, כו), ואם תבגוד, תחלה ותתחלל הנפש, וראוי שיענש מי שיחלל את קדש ה' אשר אהב:
פסוק כז:
ובאלים שתים עשרה עינות מים. ועם כל זה