א אָ֣ז יָשִֽׁיר־מֹשֶׁה֩ וּבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַשִּׁירָ֤ה הַזֹּאת֙ לַֽיהוָ֔ה וַיֹּאמְר֖וּ לֵאמֹ֑ר אָשִׁ֤ירָה לַֽיהוָה֙ כִּֽי־גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה ס֥וּס וְרֹכְב֖וֹ רָמָ֥ה בַיָּֽם׃ ב עָזִּ֤י וְזִמְרָת֙ יָ֔הּ וַֽיְהִי־לִ֖י לִֽישׁוּעָ֑ה זֶ֤ה אֵלִי֙ וְאַנְוֵ֔הוּ אֱלֹהֵ֥י אָבִ֖י וַאֲרֹמְמֶֽנְהוּ׃ ג יְהוָ֖ה אִ֣ישׁ מִלְחָמָ֑ה יְהוָ֖ה שְׁמֽוֹ׃ ד מַרְכְּבֹ֥ת פַּרְעֹ֛ה וְחֵיל֖וֹ יָרָ֣ה בַיָּ֑ם וּמִבְחַ֥ר שָֽׁלִשָׁ֖יו טֻבְּע֥וּ בְיַם־סֽוּף׃ ה תְּהֹמֹ֖ת יְכַסְיֻ֑מוּ יָרְד֥וּ בִמְצוֹלֹ֖ת כְּמוֹ־אָֽבֶן׃ ו יְמִֽינְךָ֣ יְהוָ֔ה נֶאְדָּרִ֖י בַּכֹּ֑חַ יְמִֽינְךָ֥ יְהוָ֖ה תִּרְעַ֥ץ אוֹיֵֽב׃ ז וּבְרֹ֥ב גְּאוֹנְךָ֖ תַּהֲרֹ֣ס קָמֶ֑יךָ תְּשַׁלַּח֙ חֲרֹ֣נְךָ֔ יֹאכְלֵ֖מוֹ כַּקַּֽשׁ׃ ח וּבְר֤וּחַ אַפֶּ֙יךָ֙ נֶ֣עֶרְמוּ מַ֔יִם נִצְּב֥וּ כְמוֹ־נֵ֖ד נֹזְלִ֑ים קָֽפְא֥וּ תְהֹמֹ֖ת בְּלֶב־יָֽם׃ ט אָמַ֥ר אוֹיֵ֛ב אֶרְדֹּ֥ף אַשִּׂ֖יג אֲחַלֵּ֣ק שָׁלָ֑ל תִּמְלָאֵ֣מוֹ נַפְשִׁ֔י אָרִ֣יק חַרְבִּ֔י תּוֹרִישֵׁ֖מוֹ יָדִֽי׃ י נָשַׁ֥פְתָּ בְרוּחֲךָ֖ כִּסָּ֣מוֹ יָ֑ם צָֽלֲלוּ֙ כַּֽעוֹפֶ֔רֶת בְּמַ֖יִם אַדִּירִֽים׃ יא מִֽי־כָמֹ֤כָה בָּֽאֵלִם֙ יְהוָ֔ה מִ֥י כָּמֹ֖כָה נֶאְדָּ֣ר בַּקֹּ֑דֶשׁ נוֹרָ֥א תְהִלֹּ֖ת עֹ֥שֵׂה פֶֽלֶא׃ יב נָטִ֙יתָ֙ יְמִ֣ינְךָ֔ תִּבְלָעֵ֖מוֹ אָֽרֶץ׃ יג נָחִ֥יתָ בְחַסְדְּךָ֖ עַם־ז֣וּ גָּאָ֑לְתָּ נֵהַ֥לְתָּ בְעָזְּךָ֖ אֶל־נְוֵ֥ה קָדְשֶֽׁךָ׃ יד שָֽׁמְע֥וּ עַמִּ֖ים יִרְגָּז֑וּן חִ֣יל אָחַ֔ז יֹשְׁבֵ֖י פְּלָֽשֶׁת׃ טו אָ֤ז נִבְהֲלוּ֙ אַלּוּפֵ֣י אֱד֔וֹם אֵילֵ֣י מוֹאָ֔ב יֹֽאחֲזֵ֖מוֹ רָ֑עַד נָמֹ֕גוּ כֹּ֖ל יֹשְׁבֵ֥י כְנָֽעַן׃ טז תִּפֹּ֨ל עֲלֵיהֶ֤ם אֵימָ֙תָה֙ וָפַ֔חַד בִּגְדֹ֥ל זְרוֹעֲךָ֖ יִדְּמ֣וּ כָּאָ֑בֶן עַד־יַעֲבֹ֤ר עַמְּךָ֙ יְהוָ֔ה עַֽד־יַעֲבֹ֖ר עַם־ז֥וּ קָנִֽיתָ׃ יז תְּבִאֵ֗מוֹ וְתִטָּעֵ֙מוֹ֙ בְּהַ֣ר נַחֲלָֽתְךָ֔ מָכ֧וֹן לְשִׁבְתְּךָ֛ פָּעַ֖לְתָּ יְהוָ֑ה מִקְּדָ֕שׁ אֲדֹנָ֖י כּוֹנְנ֥וּ יָדֶֽיךָ׃ יח יְהוָ֥ה ׀ יִמְלֹ֖ךְ לְעֹלָ֥ם וָעֶֽד׃ יט כִּ֣י בָא֩ ס֨וּס פַּרְעֹ֜ה בְּרִכְבּ֤וֹ וּבְפָרָשָׁיו֙ בַּיָּ֔ם וַיָּ֧שֶׁב יְהוָ֛ה עֲלֵהֶ֖ם אֶת־מֵ֣י הַיָּ֑ם וּבְנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל הָלְכ֥וּ בַיַּבָּשָׁ֖ה בְּת֥וֹךְ הַיָּֽם׃ כ וַתִּקַּח֩ מִרְיָ֨ם הַנְּבִיאָ֜ה אֲח֧וֹת אַהֲרֹ֛ן אֶת־הַתֹּ֖ף בְּיָדָ֑הּ וַתֵּצֶ֤אןָ כָֽל־הַנָּשִׁים֙ אַחֲרֶ֔יהָ בְּתֻפִּ֖ים וּבִמְחֹלֹֽת׃ כא וַתַּ֥עַן לָהֶ֖ם מִרְיָ֑ם שִׁ֤ירוּ לַֽיהוָה֙ כִּֽי־גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה ס֥וּס וְרֹכְב֖וֹ רָמָ֥ה בַיָּֽם׃ כב וַיַּסַּ֨ע מֹשֶׁ֤ה אֶת־יִשְׂרָאֵל֙ מִיַּם־ס֔וּף וַיֵּצְא֖וּ אֶל־מִדְבַּר־שׁ֑וּר וַיֵּלְכ֧וּ שְׁלֹֽשֶׁת־יָמִ֛ים בַּמִּדְבָּ֖ר וְלֹא־מָ֥צְאוּ מָֽיִם׃ כג וַיָּבֹ֣אוּ מָרָ֔תָה וְלֹ֣א יָֽכְל֗וּ לִשְׁתֹּ֥ת מַ֙יִם֙ מִמָּרָ֔ה כִּ֥י מָרִ֖ים הֵ֑ם עַל־כֵּ֥ן קָרָֽא־שְׁמָ֖הּ מָרָֽה׃ כד וַיִּלֹּ֧נוּ הָעָ֛ם עַל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹ֖ר מַה־נִּשְׁתֶּֽה׃ כה וַיִּצְעַ֣ק אֶל־יְהוָ֗ה וַיּוֹרֵ֤הוּ יְהוָה֙ עֵ֔ץ וַיַּשְׁלֵךְ֙ אֶל־הַמַּ֔יִם וַֽיִּמְתְּק֖וּ הַמָּ֑יִם שָׁ֣ם שָׂ֥ם ל֛וֹ חֹ֥ק וּמִשְׁפָּ֖ט וְשָׁ֥ם נִסָּֽהוּ׃ כו וַיֹּאמֶר֩ אִם־שָׁמ֨וֹעַ תִּשְׁמַ֜ע לְק֣וֹל ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ וְהַיָּשָׁ֤ר בְּעֵינָיו֙ תַּעֲשֶׂ֔ה וְהַֽאֲזַנְתָּ֙ לְמִצְוֺתָ֔יו וְשָׁמַרְתָּ֖ כָּל־חֻקָּ֑יו כָּֽל־הַמַּֽחֲלָ֞ה אֲשֶׁר־שַׂ֤מְתִּי בְמִצְרַ֙יִם֙ לֹא־אָשִׂ֣ים עָלֶ֔יךָ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה רֹפְאֶֽךָ׃ כז וַיָּבֹ֣אוּ אֵילִ֔מָה וְשָׁ֗ם שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֛ה עֵינֹ֥ת מַ֖יִם וְשִׁבְעִ֣ים תְּמָרִ֑ים וַיַּחֲנוּ־שָׁ֖ם עַל־הַמָּֽיִם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

לבוש האורה

ר' מרדכי יפה

פסוק ה:
רש"י יכסימו אין דומה לו במקרא בנקודתו ודרכו להיות יכסיומו במלאפו"ם ע"כ פי' דרכו להיות ננקד בחול"ם על המ"ם שכן הוא נקו"ד בתילים מזמור ק"א עמל שפתימו יכסימו בחול"ם על המ"ם ואע"ג דהתם ננקד בציר"י תחת הסמ"ך ואין שום תנועה תחת היו"ד כבר כתב רש"י דבכאן היו"ד יתירה בו ודרך המקראות כך הוא אבל מה שנקוד כאן יכסיומו במלאפו"ם שלנו במ"ם על זה כתב רש"י שהוא שלא כדרכו שהיה לו לנקד חול"ם על המ"ם כמו בתלים ומה שאמר רש"י שדרכו לנקד במלאפו"ם הוא קורא חול"ם שלנו מלאפו"ם שהרי כן כתב למעלה גבי עזי וזמרת יה וגו' עזי כמו עזי כו' ואח"כ אמר וכן כל תיבה בת שתי אותיות הנקודה מלאפו"ם כשהיא מארכת באות שלישי נקודה בשור"ק כגון עז עזי רוק רוקי כו' עכ"ל הרי לך בפי' שרש"י ז"ל קורא החול"ם שלנו מלאפו"ם והשור"ק שלנו הוא קורא קבוץ שפתים נ"ל: אמר המאיר יען כי ראיתי כי מקרוב עמדו קצת אנשים מחזיקים עצמם חכמים בעיניהם במלאכת הדקדוק עד שהטעו קצת תלמידים משובשים עמהם ועשו עצמם משירי אנשי דור הפלגה אשר בלל שפתם והמציאו ובדו לשון חדש מלבם והרגילו עצמם ותלמידיהם עמהם לקרות תנועות השור"ק שלנו ממש כמו שאנו קורין תנועות המלאפו"ם שלנו ויאמרו שאין הפרש בין תנועות השור"ק לתנועות המלאפו"ם אלא הארכת נשימת התנועה שבשור"ק הוא מקצר בה ובמלאפו"ם הוא מאריך בה כמו שבתנועתינו האמיתית שאנו עושין ההפרש בחיר"ק בלא יו"ד ובחירי"ק ביו"ד שבזה אנו מקצרין הנשימה ובזה אנו מאריכין הנשימה ואלו טועים הם בדברי רש"י שקורא המלאפו"ם שלנו קיבוץ שפתים וקצת מדקדקים קורין השור"ק קיבוץ שפתים ולכך חשבו הם שתנועה אחת יש להם על כן אמרתי להאריך כאן קצת להראות שטותן ושבושם של האנשים שהזכרתי ושאין לשנות התנועה אשר קבלנו מאבותינו משום אל תטוש תורת אמך ואם נפלו לטעות הזה מחמת שהכל מסכימים שהשור"ק שלנו היא התנועה הקטנה של המלאפו"ם הנקראות תנועה גדולה כמו החירי"ק בלא יו"ד עם החירי"ק שהוא ביו"ד שזו נקראת קטנה וזו גדולה והם שוים בתנועתם אלא שזו קצרה וזו ארוכה ולכך רוצים להשוות גם כן תנועות השור"ק והמלאפו"ם אי משום הא לא אריא דאם כן מה יעשו בפת"ח עם הקמ"ץ ובסגו"ל עם הציר"י שהפת"ח היא התנועה קטנה של הקמ"ץ והסגו"ל היא התנועה קטנה של הציר"י אע"פ שאין תנועתם שוה לתנועה הגדולה ולמה לא נאמר גם כן בשור"ק עם המלאפו"ם ועוד אומר אני שגם מצד השכל והסברא אי אפשר להיות כן שאם כדבריהם שהתנועת המלאפו"ם והשור"ק הם שוים ואין הפרש ביניהם אלא הארכת הנשימה א"כ תחסר בנקודות התורה תנועה אחת שבכח חק המבטא שבאדם להוציא והיא התנועה אשר אנו קורין בה השור"ק שלנו חלילה חלילה התורה השלימה שנתנה לנו להשלים בנו כל השלימות בכל החכמות האנושיות הן גופנית הן שכלית תחסר בה תנועה מצויה ושגורה מאד בחק המבטא שבאדם וכי לא תזדמן לה מלה אחת לקרות אותה בתנועה זאת אין זה אלא דברי שטות והבל כי ודאי כלולים בה כל התנועות שאפשר בחק האדם להוציא בשפתיו במבטא בפרט התנועה הזאת שאנו מניעים בה השור"ק שלנו שהיא שגורה בפי כל ושכיחה בריבוי במבטא ברוב הסיפוריים ואיך תחסר התנועות מהתורה חלילה ואין להקשות לדידי אם כן תחסר תנועת השור"ק שלהם מן התורה דאם כן תקשה לנפשך בתנועות הקמץ והציר"י שהם נקראות תנועות גדולות וארוכות בנשימה למה לא עשו בהם גם כן סימנים כשרוצין לקצר בנשימת' כמו שעשו בחירי"ק בלא יו"ד עם החירי"ק ביו"ד אלא על כרחך לומר שבאה הקבלה למנקדין שהיו בעלי צחי הלשון שבתנועות הגדולות אפי' כשרוצין לקצר בהן בנשימה הטבע נותן שאי אפשר לקצר בהן כל כך עד שאפי' המקצר בהן מאד צריך להאריך בהן קצת עד שמרפה הבג"ד כפר"ת הבא אחריהן ומניע השו"א שאחריהן ועוד דהרי אפי' גם בהן עשו סימנים במפיק ומפסיק ודחיק ואתי מרחיק ואם כן הכי נמי נימא במלאפו"ם הטעם במה שלא עשו בה סימן בנקודה לקצרה מפני שהיא כמו הקמ"ץ והציר"י מה שאין כן בתנועות החירי"ק שהטבע נותן שיכולין לקצר בה מאד ולכך עשו לה סימן מיוחד לתנועת בין הקטנה והגדולה והיא היו"ד וזה נראה לי ברור להוציא מדעת הטועים ושלא לשנות כלל בתנועות השור"ק ואל תטוש תורת אמך:
פסוק יז:
רש"י מכון לשבתך מקדש כו' אשר פעלת מדברי הרא"ם משמע שהוא מחבר מלת מקדש עם מלת אשר פעלת והכל מאמר אחד של רש"י באומרו אשר פעלת מקדש ואיני יודע מי הכריחו לכך דודאי אשר פעלת הוא סוף הדיבור של רש"י כדי לחבר מלת פעלת שבפסוק למאמר מכון לשבתך ופירושו הר נחלתך הוא מכון ומכוון לשבתך של מעלה אשר פעלת לך ואחר כך חוזר אל הפסוק ואומר מקדש הנאמר בפסוק הטעם עליו זקף גדול כו' והר"א רוצה לגלות כאן סוד מסודות הקבלה וחילק בין שם של ד' ובין שם של א"ד אשר בודאי האמת כן הוא כי שתי מדות ידועת הם אבל אני אומר שאם נרד בפסוק זה לאותו סוד של הקבלה הרומז על אלו שתי המדות הידועות אין אנו צריכים לפירוש רש"י להפריד מלת מקדש ממלת שם א"ד כי אדרבה הוא בהפך ושיעור הכתו' יהיה כפשוטו מקדש הוא דבוק עם א"ד וה"פ מקדש שהוא א"ד אשר הוא שבת הכסא אשר פעל לו השם של ארבע לשבתו אותו המקדש כוננו ידיך רצה לומר ידיך של השם בן ארבע אשר ידבר אתו לנוכח והכוונה לזרועות עולם שהם שניהם מכוננות אותו המקדש להמשיך עליה חוט של חסד על ידי שתי זרועות בדין וברחמים וטעם זקף גדול הוא בסוד גדול סתום וחתום והוצרכתי לכתוב זה כי כמדומה שהרג"א הפך הכוונה ע"פ הסוד אשר התחיל לגלות ואחר כך כחדו תחת לשונו והבן ופשוטו של פסוק זה על דעת רש"י הכי הוא תביאמו ותטעמו בהר נחלתך אשר אותו ההר הוא מכון לשבתך של מעלה אשר פעלת לך אתה ה' והוא ר"ל אותו ההר הוא המקדש אשר כוננו ידיך אתה אדנ"י אבל כוונתו שהשם של ארבע שהוזכר למעלה קודם מקדש והשם הזה בא"ד שאחר מקדש הכל הכוונה על הש"י כי ה' אחד בכתיבתו ובקריאתו זה שמי לעלם וזה זכרי כידוע:
פסוק יח:
רש"י לעולם ועד וכו' לפיכך היא פתוחה פי' כל המלה היא פתוחה פת"ח גדול תחת הוי"ו ופת"ח קטון שהיא סגול תחת העי"ן אבל היודע ועד היא כולה קמיצה קמ"ץ תחת הוי"ו וציר"י שהיא קמ"ץ קטון תחת העי"ן:
פסוק כג:
רש"י ויבאו מרתה כמו למרה כו' תהפך לתי"ו בסמיכתה כ' הרג"א וז"ל ולפיכך נהפך הה"א לתי"ו שהיא קרובה בצורה רק שיגע רגלי השמאלי ונעשה תי"ו עכ"ל ובאמת דבריו אינן נראין בעיני כי לפי דבריו היה לה להתהפך לחי"ת שהיא יותר קרובה בצורה ולקרות מרחה ואין לומר מפני שזה גם כן כבד על הלשון לפי קריאת האשכנזים שקורין אותה קרובה לקריאת הה"א וכמש"כ טעמא בלמה מתהפכת לתי"ו דהא כתוב ומחה על כתף ים כינרת:
פסוק כה:
רש"י שם שם לו שבת ופרה אדומה ודינין כתב הרג"א דשבת מפיק ליה רש"י מסברא דנפשי ממלת חק ואינו אמת שאם לא היה הקבלה לרש"י בזה מ"ש שבת מכל שאר המצות שנקראו חוק כי רבים הם מאד כאשר יביאם רש"י בעצמו בסמוך כלאים וחזיר כו' על כן אני אומר שודאי מצא רש"י בזה מדרש המקובל והוא נעלם ממנו ואין אנו צריכין לדברי אגדותיו של הרג"א ודרשותיו שהאריך בכאן:
פסוק כו:
רש"י לא אשים עליך ולפי פשוטו כי אני ה' רפאיך ומלמדך תורה כו' הרג"א כתב וז"ל כלומר אני רופא שלך ומלמד אותך שלא יבאו עליך חלאים ויהיה רפאיך תואר כמו רופא שלך ונקרא רפאיך אף בשעה שאינו מרפא אך כשהוא מלמד לו שלא יחלה וכתב עוד אך ק' לי מה שהביא בסוף דבריו וכן הוא אומר רפאות תהי לשרך דמשמע כי דברי תורה היא רפואה לו ממש ולא שיהיה משמע כי אני ה' רופא שלך ומלמדך שלא יביא חולי עליך שבזה לא היה צריך לומר כי התורה היא רפואה אם הוא הרופא ומלמד שלא יחלה וי"ל דכך מביא ראייה שאם התורה מרפא החולי כ"ש שגורמת שלא יחלה כו' עכ"ל ואיני יודע מאי קושיא שאם יפול שם התואר שהוא רופא על מי שמלמד את האדם שלא יחלה למה לא יקרא ג"כ אותו העניין שהוא מלמד אותו שיעשה להינצל מן החולי והיא בכאן התורה רפואה ומי יכריחנו לומר שפי' רפאות תהי לשריך ר"ל רפאות אחר שכבר חלה שמא אינו ר"ל אלא רפאות שתנצל מחולי גם התימא שאמר שאם התורה מרפא החולי כ"ש שגורמת שלא יחלה אינו אמת לפי משל הרפואה והוא כנגד המפורסמת שהרי כל ענייני הרפואות כך הם שאם משקין אותן או מאכילין אותן לאדם בריא בלי ספק יחלה מאד וכשמשקין אותן ומאכילין אותן לחולה יבריא על כן אני אומר כי ודאי רפאיך הוא שם התואר רופא שלך ור"ל מלמדך תורה כדי שתנצל מן המחלה וגו' וכן רפאות תהי לשריך ר"ל רפואה של הצלה שלא תבא לידי חולי כמו ושיקוי לעצמותיך שאחריו שתחזיק ותמלא גם השיקוי בעצמות לא שתחזירו אחר שכבר נתבייש ואשר טען הרמב"ן ואין דרך שיבטיח האדון את עבדו אם תעשה כל רצוני וחפצי לא אמיתך בתחלואים רעים יראה שאינה טענה כלל כי כבר ידוע שישראל בעת יציאתם ממצרים היו מלוכלכים בדעות מופסדות בע"ז ובכל מעשה מצרים המגונים כמו שכתב ביחזקאל ששלח להם את אהרן להוכיח איש גילולי עיניו השליכו וגו' ולולי זכות אבות והשבועה שנשבע להם ית' גם הם היו חייבים כלייה ע"י מכות ותחלואים כמו המצרים עצמן וא"כ עד היום הזה שעדיין לא קבלו התורה היתה עוד מ"ה מתוחה כנגדם לולי זכות אבות שהגינה עליהם ועל זה אמר להם ית' עכשיו ואם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך וגו' כל המחלה אשר שמתי וגו' כלומר אעפ"י שמצד הדין היתה ראוי להשים עליך כל המחלה וגו' לא אשימה עליך כי אני ה' המלמדך להועיל נותן לך התורה והמצוה שיגינו עליך והרי אני ה' רופא שלך בלימודי זה ממה שהיה ראוי לבא עליך ואין זה דומה לאדון שיבטיח את עבדו שלא ימיתנו כי ודאי אם לא מרה וחטא העבד כנגדו אין צריך להבטיחו על זה כי למה ימיתנו אדרבה יבטיחנו לעשות עמו טובות אם יעשה רצונו אבל אם כבר חטא ונתחייב מיתה לאדונו ודאי יאמר לו אם מכאן ואילך לא תמרוד בי ותעשה רצוני לא אמיתך והראשונות לא יזכרו ויהיו נמחלים לך ודי לעבד אז בהבטחה זו וכן העניין ממש בכאן כי אחר שנסו את ה' ולא נמלכו במשה בלשון יפה בקש עלינו שיהיה לנו מים לשתות נתעורר מדת הדין כנגדם והיה כועס עליהם ואגב זה קטרגה מדת הדין כנגדם להזכיר להם עונות ראשונות והשיב להם בעת הכעס ואמר אם שמוע תשמע וגו' כל המחלה וגו' לא אשים עליך וגו' כלומר עודך מתריס בי זכור מעשיך הראשונים ודי לך בשכר שמיעת התורה והאזנת המצוה שתנצל מן המחלה וגו' מה שלא היה העניין כן בשאר כל ההבטחות שבתורה אשר מהם טען הרמב"ן ומעכשיו אין מקום לתמיהת הרא"ם שכתב על פרש"י שפי' על ושם נסהו לעם וראה קשה ערפן שלא נמלכו ממשה כו' וז"ל לא ידעתי מי הכריחו לרש"י לפרש ושם נסהו על ההתלוננות שאין עניין לו עם חק ומשפט שנתן להם ולא פי' אותו על המצות שנתן להם לנסותם אם יקבלום בשמחה אם לאו שאז יתיישב יותר מה שכתוב אחריו מיד והיה אם שמוע וגו' עכ"ל כי לפי מה שפירשתי הוכרח לפרש כן כדי שיפול עליו כל המחלה אשר שמתי וגו' לא אשים עליך ולפי זה יבא גם כן על נכון מה שפרש"י בפי' הראשון לא אשים עליך ואם אשים הרי הוא כלא הושמה כי אני ה' רופאיך יש להקשות ואם כן למה ישים מתחלה אלא ה"ק ואם על כל פנים אי אפשר שלא לגמור את הדין מחמת מדת הדין שקטרגה שכבר חייבים אתם כלייה וצריך אני לעשות את הדין לרצות מדת הדין כי לא אשא פנים בדין מ"מ אם שמוע תשמעו וגו' אסלקם מיד שתהיה כלא הושמה ולא תזיק לכם כל כך כי אני וגו':