פסוק א:אז ישיר משה, אז כשראה הנס עלה בלבו שישיר. הרמב"ן הקשה מפסוק יעשו עגל בחורב, כמה ימרוהו במדבר, יהרוג בברד גפנם וכל המזמור. ולא הבנתי הקושיא דדעת רש"י בכ"מ שיש לשון עתיד וא"א לפרשו לשון הוה לפי שאינו רק לפי שעה יש לפרשו על המחשבה שתחילה עלה במחשבה לאותו שעושה הפעולה שרוצה לעשות פעולה ההיא וכן עשאה, גם ביעשו עגל בחורב הוא כן שעלה על דעת אותן הפושעים לעשות כן וכן עשו, ואפילו במקום שאין יו"ד בתחילה כגון תפתח ארץ ותבלע דתן כו' הפירוש הוא כן שהדבר הראוי שיהיה כן היה כן ונתקיים הדבר ההוא:
פסוק א:סוס ורוכבו, שניהם קשורים זה בזה. חידש בזה שני דברים, האחד שהיו קשורים. שנית שהמים הגביהו אותם וחזרו וירדו, ומנין לשני דברים אלו. ונראה דהוכיח זה דאל"כ קשה למה אמר רמה בים משמע דהמים קודמים והא באמת אינו כן דהא כתיב וישובו המים ויכסו על הרכב דהיינו שהים, כיסה אותם מלמעלה והם קודמים להמים, אלא דתרווייהו איתנהו מתחילה באו המים מלמעלה והמים הגביהו אותם ביחד וחזרו וירדו למטה ואי לא היו קשורים ביחד מאי נפקותא יש שהסוס בפני עצמו נעשה לו, כן דבבהמה בפני עצמה אין שייך בה עונש אע"כ דהיו קשורים ביחד והעונש להרוכב שנתבזה כ"כ עם הבהמה:
פסוק ב:עזי וזמרת וגו' וכן בדברי הימים ב' (י') ובני ישראל היושבים בערי יהודה כו). א דהא פסוק זה נאמר ג"כ במלכים י"ב ואין שינוי רק שבמלכים כתוב לפני זה וילך ישראל ובד"ה כל ישראל ומכח זה השינוי תירץ בג"א דבמלכים יש לפרש שמקצת ישראל שהם עשרה שבטים הלכו לדרכם לבחור להם מלך אחר ובני ישראל דהיינו שבט יהודה והנלוים לו הלכו לדרכם וימלוך עליהם רחבעם וא"כ אין הוכחה מזה. אבל בד"ה שכתוב וילך כל ישראל משמע אף יהודה הלך לדרכו וא"כ הא דכתיב ובני ישראל היושבים בערי יהודה הוא מחובר אל וימלוך והוי"ו נוספת. ואין לי נייח מזה דגם בד"ה יש לחלק כן דמ"ש כל ישראל היינו כל השבטים לבד מיהודה, ותו דרש"י לא מיירי כאן מענין וי"ו נוספת אלא מענין עבר ועתיד דהיינו כיון שמיירי כאן מענין עבר היה לו לומר מלך עליהם בקמ"ץ וממילא לא היה צריך ו"ו ועיקר הקושיא מלשון עבר, ונ"ל דזה פשוט דלא הוקשה לרש"י לשון עבר לחוד דהא בכ"מ אמרינן דהוי"ו שבראש, התיבה מהפך מעתיד לעבר אלא שאין זה שייך אלא בראש הפסוק בענין שאין לו דבוק עם מה שלפניו, אבל במקום שיש לו דבוק אין לומר כן. ועל זה מביא ראייה מדברי הימים במ"ש וימלוך שהוא דבוק למה שלפניו ובני ישראל היושבים בערי יהודה דאי ממלכים איכא למידחי דשמא שני פסוקים הם דהיינו שנכתב קודם מלכות רחבעם ושאר בני ישראל היושבים בערי יהודה היו יושביה בערי יהודה זהו סוף פסוק, ואח"כ כשהומלך רחבעם כתב פסוק אחר וימלוך עליהם רחבעם ממילא הוה הוי"ו מהפך לעבר כיון שהוא תחילת הפסוק. ע"כ מביא מד"ה שאותו ספר נכתב אחר שנעשו כל המעשים ממילא הוא נכתב בפעם אחת והוא, דבוק לשלפניו ואפ"ה כתיב וימלוך אלא דע"כ אורחיה דקרא הוא:
פסוק ב:זה אלי כו' מה, שלא ראו נביאים. על הראיה לחוד קאמר אבל לא על השגת הנבואה (כ"כ רבינו בחיי):
פסוק ב:אלהי אבי הוא זה. דבלא זה קשה, דהיה, לו לומר אלהי אבי ארוממנהו בלא וי"ו אלא ודאי דתרתי מילי קאמר הפסוק:
פסוק ב:לא אני תחילת הקדושה נראה דקשה דהו"ל לומר תחילה אלהי אבי ואח"כ זה, אלי ע"כ פירש דתרווייהו קאי על עצמם אלא דתחילה אמר מצד שהוא אלהי ואח"כ מוסיף קדושה שמוחזק לי מאבותי ויש לי חלק גדול בהקב"ה, מש"ה כתב רש"י מוחזקת לי, פירוש שאינו מזכיר מה שהוא אלהי אבי מצד אבי אלא מצדי שתחילה אני מזכיר מצד עצמי שאני עובד אותו ונוסף על זה שהוא לי מצד הירושה. וכן הוא הפירוש בכ"מ שנאמר אלהינו ואלהי אבותינו הוא על החזקה הזו שאנו מוחזקים בהקדושה בשני חלקים:
פסוק ד:ומבחר שם דבר נראה כוונתו דל"ת דהמ"ם הוא שימוש דהיינו שהשורש הוא בחר ומבחר פירושו קצת מן הבחיר כמו מבני ישראל או מקצה אחיו. וזה אינו דהא נטבעו כולם לא קצתם, ע"כ פירש דהמ"ם היא מן יסוד התיבה כאילו כתיב ובחיר שלישיו והיינו כל הבחיר וכמו מרכב משכב. והרא"ם וג"א פירשו מה שפירשו ואין צורך לפי ענ"ד:
פסוק ה:יכסיומו כו' ודרכו להיות ננקד במלאפום, ופירוש מלאפו"ם מה שאנו קורים חול"ם כמו תבלעמו תביאמו ותטעמו:
פסוק ו:תרעץ אויב, תמיד היא רועצת. פירוש דהך תרעץ אינו לשון עתיד אלא לשון הוה שמשמש בלשון עתיד ג"כ כיון שהוא מצוי תמיד:
פסוק ח:ברוח אפך כו', כמו נאקה בחוטם. ר"פבמה בהמה (דף כ"א) ופירושו נוקבין חוטמה ומשימים טבעת לתוכה:
פסוק ח:נערמו. לשון ערמומית. פירוש שעשו ערמה לרמות המצריים שירדו לשם. אבל צחות המקרא הוא כמו ערמת חטים פי' לשון צבור וכרי פירוש שהמים נעשו גלים:
פסוק טו:אלופי אדום אילי מואב, והלא לא היה להם לירא כו' במכילתא אמרו בזה, א"ת שהם באים לירש את ארצם והלא כבר נאמר אתם עוברים בגבול, אחיכם בני עשו ויראו מכס ונשמרתם מאד אל תתגרו בם מלחמה מה ת"ל אז נבהלו אלופי אדום, וכן מקשה על מואב דהרי כתיב אל תצר את מואב ומתרץ מה שתירץ רש"י כאן והקשה הרא"ם דהא שמעו עמים היינו ביציאת מצרים, ואילו אזהרות דאדום ומואב לא נאמרו אלא בסוף, וכתב בשם התוספות מה שכתב ולא תירץ בזה כלום דעכ"פ היו אזהרות הנ"ל אחר יציאת מצרים זמן רב, ונ"ל בדרך זה דהכתוב כלל תחילה כל העמים, ואח"כ פרט פלשת אדום ומואב, משמע שלהם היה אימה יתירה קשה בשלמא פלשת שפיר דהיו יראים שירצו לעשות בהם נקמה, אבל באדום ומואב מה היא המורא יתירה. ועוד יש להקשות דמצינו באלו שתי אומות שכתוב בהם שהיו מתיראים, במואב כתיב ויגר מואב מאד כו', משמע דבאותו פעם היה עליו מורא ולא קודם, וכאן כתוב שכבר היה להם מורא בשעת יציאת מצרים אלא ע"כ דהמורא שמזכיר בשעת יציאת מצרים הוא הוא המורא הנזכר במקומו אח"כ וכאן זכרהו בדרך נבואה ועל זה קשה דא"כ אין כאן מורא באמת כי בשניהם כבר נאמרה בעת ההיא שלא ילחמו בם והמורא הנזכר שם אינו מורא באמת. וא"כ אין צורך כאן להזכיר דאדרבה האימה שבכלל כל העמים היא יתירה על זה. ועל זה מתרץ דהמורא דכאן מורא על הצער על כבודן של ישראל שנצטערו אדום ומואב ע"ז יותר משאר האומות (כנ"ל נכון):
פסוק טז:תפול עליהם אימתה, על הרחוקים עיין בפירש"י סוף עקב ותבין כאן כוונת רש"י:
פסוק טז:עד יעבור, כתרגומו. שתרגם עד יעבור ראשון על ארנון והשני על הירדן ותבין זה ממ"ש רש"י פרשת חקת על פסוק ואת הנחלים ארנון:
פסוק יז:מכון לשבתך, מקדש שלמטה מכוון כו' נראה דהוכיח זה מדאמר מכון לשבתך ולא אמר מכון שבתך, דהוה משמע דהממון הוא שבתך ע"כ מוכרח ששבתך הוא ענין אחר מן מכון והיינו דמכון קאי על מקדש שלמטה ולשבתך הוא כסא של מעלה ב"ה וזה מכוון נגד זה:
פסוק יז:אשר פעלת. הוסיף רש"י מלת אשר דבלאו אשר הוה פעלת קאי על מכון שהוא מקדש של מטה דהיינו שפעלת, את המכון ובזה יש מקום לטעות ולומר שלא נזכר כאן כלל מקדש של מעלה אלא לשבתך קאי אמכון וה"ק מכון שתשב שם פעלת אבל, במלת אשר קאי פעלת על שלמעלה ממילא קאי לשבתך על של מעלה דהיינו אשר כבר פעלת שהוא כסא הכבוד:
פסוק יז:מקדש, הטעם עליו זקף גדול. ג"א כתב בשם מהר"א מפראג, דאל"כ היה ח"ו כשתי רשויות מקדש של ה' כוננו ידיך, אבל עתה מקדש הוא מלה בפני עצמה, ופירושו המקדש אשר כוננו ידיך ה'. ולי נראה לדקדק עוד במה שהוסיף רש"י ה"א, על מקדש, וכתב המקדש, ועוד שכתב השם אחר ידיך ולא כמו בפסוק שהוא קודם. והכל ניחא דעיקר כוונת רש"י להדביק פסוק זה לפסוק שאחריו ה' ימלוך כו', והפסוק השני הוא עיקר הידיעה, והפסוק הראשון הוא דבוק להדי הדדי, וה"ק המקדש הידוע דהיינו אשר כוננו ידיך אתה ה' בשתי ידיך אני אומר שזה יהיה בזמן שה' ימלוך כו' כמ"ש רש"י אחר זה, ומש"ה סמך כוננו להמקדש, כאומר המקדש של שתי ידיך שלך אתה ה'. וע"כ הפרידו למקדש מן ה', וכתב עוד המקדש בה"א דאי לאו הכי הייתי מפרש דאין פסוק זה דבוק לשל אחריו, אלא הידיעה הוא בפסוק הראשון עצמו בכוננו ידיך דהיינו שמודיענו שמקדש ה' כוננו ידיו של הקב"ה ממילא לא נדבק עם ה' ימלוך כו', וא"כ אין פירוש לפסוק ה' ימלוך כו' כאן:
פסוק יח:לעולם ועד כו', לפיכך היא פתוחה כן הוא במקצת ספרים שיש נקודת פת"ח תחת הוי"ו, אבל ברוב חומשים נקוד קמ"ץ תחת הוי"ו, ולפיכך י"מ דהיא פתוחה דנקט רש"י לא קאי על הוי"ו אלא על העי"ן שכאן היא נקודה בסגו"ל שהוא נקרא פת"ח קטן, אבל ואנכי היודע ועד שהוא לשון עדות והוי"ו בו שימוש נקוד ציר"י תחת העי"ן וציר"י הוא קמ"ץ קטן. ולא הסכים על זה בג"א גם בעיני לא יתכן דרש"י יקרא פת"ח סתם לסגו"ל, וכן קמ"ץ סתם לציר"י, ובמקומות שרוצה לומר כן כותב בפירוש כן. והפירוש פשוט כאן ואין זו סתירה מה שלא נמצא כן בהרבה חומשים דמצינו עוד כן ברש"י, כגון כלות משה כתוב ברש"י כלת חסר וכן בפרשת תרומה בפסוק את כל אשר אצוה אותך כתוב ברש"י וי"ו יתירה ואת כל:
פסוק כא:ותען להם מרים וכו', ומרים אמרה שירה לנשים. פי' כל השירה כמו משה אלא שהפסוק קיצר ולא זכר רק הפסוק הראשון:
פסוק כב:ויסע משה כו', שעטרו סוסיהם בתכשיטי כסף וזהב. והא דכתיב לעיל וינצלואת מצרים, מ"מ היה להם אוצרות כסף וזהב. ונראה שלזה נתכוין האומר שעשאוה כמצולה שאין בה דגים, כלומר אע"פ שאין דגים נראים בתוכה מ"מ אין לומר שאין בה דגים כלל שהרי המים עמוקים מאד וא"א לעמוד, על כולם:
פסוק כד:וילונו כו', להסב הדבור אל האדם. פירוש ענין תלונה נזכר דרך נפעל אל האדם ולא יאמר לונן שהוא לשון פועל, וכתב הג"א דאל"כ הוה לינקד היו"ד בקמ"ץ, אבל כאן היו"ד בחיר"ק קוא מלשון נפעל כמו יכונו יחדו (משלי כ"ב).
פסוק כה:שם שם לו כו', שבת ופרה אדומה ודינין. זה יליף מדכתיב חוק ומשפט, חוק זה פרה דאין בה טעם, ושבת נראה דהוי חוק מדאסרינן לאבות מלאכות דוקא, מחמת שהיו במשכן, ואי בטירחא תליא מילתא היה לאסור דברים במטלטלין מאי דהוא טירחא יתירה, כגון קוצץ עצים תלושים דאין חייב עליהם מן התורה אלא דגזירת הכתוב הוא ומשפט היינו דינים. אלא דקשה דבמכילתא לא חשיב פרה, רק כבוד אב ואם, ובפרק ד' מיתות (דף נ"ו) חשיב עשר מצות קבלו במרה, שבע מצות בני נח, ושבת, וכיבוד אב, ודינין. ורש"י עצמו חשיב בפרשת ואתחנן בפסוק כאשר צוך אף על כבוד אב ואם נצטוו במרה שנאמר שם שם לו חוק ומשפט, וכאן לא חשיב כבוד אב. ונראה דבפשט הפסוק של חוק ומשפט אין נרמז כבוד אב, אלא מדכתיב כאשר צוך בכבוד אב ילפינן שגם כבוד, אב נאמר שם. וכאן לא בא רש"י לפרש אלא קרא דכאן, אבל באמת היה גם כבוד אב נלמד מן כאשר צוך, ומש"ה כתב רש"י במשפטים בפסוק ויבא משה ויספר כו' ואת כל המשפטים שבע מצות בני נח ושבת וכבוד אב ופרה ודינין אך צ"ע מהיכן למד רש"י דפרה אדומה, נאמר במרה, דאינו בגמרא ומכילתא ואם אמרה מסברא דנפשיה היה לו לומר גם כלאים וחזיר דנקט בתר הכי. והקשה הרא"ם ממאי דאמרינן בפ' כל, כתבי (דף קי"ח) אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה כו' שנאמר ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט וכתיב בתריה ויבא עמלק והלא אותה שבת שיצאו ללקוט לא היתה שבת ראשונה דכתיב ויסעו מאילים ויבאו כו' בחמשה עשר יום לחודש. ואיתא בפ' ר"ע (פ"ז) אותו יום שבת היה ואחר אותה שבת ירד להם המן וכתיב ביום הששי לקטו לחם משנה כו' ביום השביעי יצאו ללקוט משמע ששבת שלישית אחר מרה היתה וצ"ע עכ"ל. הך שבת שלישית ר"ל שבוע שלישית דבמרה נצטוו על השבת ואח"כ באו לאילים והיה שבת יום ט"ו, ואח"כ ירד המן ביום ט"ז דהיינו יום ראשון ואח"כ בשבת יצאו ללקוט. ונראה לתרץ דשבת ראשונה דקאמר לאו ראשונה לאזהרת שבת בכלל קאמר אלא ראשונה למצה שנצטוו עליה בפרט דהיינו שביום השבת לא יצאו ללקוט המן כדכתיב ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו ממילא לא יהיה היתר לצאת וללקוט כמו שפירש"י על למען אנסנו דהיינו שלא יצאו ללקוט, אלא דאח"כ נתוסף אזהרה דלא יצא איש, ממקומו ביום השביעי, וכבר ידעו גם כן איסור שבת אלא דאיסור הלקיטה לא קיימו אפילו פעם אחת:
פסוק כה:ושם נסהו, לעם וראה קשי ערפו כו'. הרא"ם הקשה אמאי לא פירש ושם נסהו על המצות שנתן להם לנסותן אם יקבלום בשמחה ולק"מ דאם כן היה לו לומר שם שם לו חוק ומשפט ונסהו, ושם ל"ל, אלא ע"כ דהנסיון הוא מילתא אחריתי לבד מן החוק והמשפט:
פסוק כו:לא אשים עליך, ואם אשים הרי הוא כאילו לא הושמה כי אני ה' רופאך. קשה הא עכ"פ יש צער כל זמן שלא נרפא ואילו לא הושמה אין צער כלל. ותו מאי נתינת, טעם במה שהקדוש ברוך הוא הוא הרופא טפי מרופא הדיוט. ונראה דהכי פירושו דאם הרפואה על ידי בשר ודם עכ"פ נשאר רושם שהכל רואין שהיתה שם מכה כדאיתא בפרק המדיר (דף ע"ה) נשכה כלב ונעשה מקומה צלקת, ואמר כאן כל המחלה אשר שמתי במצרים נכרת העשיה לעולם גם אחר הרפואה משא"כ בישראל אפי' אם אשלח לפעמים מכה למרק עבירות לא מיקרי שימה, דאחר הרפואה לא יהיה רושם ניכר כי אני ה' רופאך: