א בְּךָֽ־יְהוָ֥ה חָסִ֑יתִי אַל־אֵב֥וֹשָׁה לְעוֹלָֽם׃ ב בְּצִדְקָתְךָ֗ תַּצִּילֵ֥נִי וּֽתְפַלְּטֵ֑נִי הַטֵּֽה־אֵלַ֥י אָ֝זְנְךָ֗ וְהוֹשִׁיעֵֽנִי׃ ג הֱיֵ֤ה לִ֨י ׀ לְצ֥וּר מָע֡וֹן לָב֗וֹא תָּמִ֗יד צִוִּ֥יתָ לְהוֹשִׁיעֵ֑נִי כִּֽי־סַלְעִ֖י וּמְצוּדָתִ֣י אָֽתָּה׃ ד אֱ‍ֽלֹהַ֗י פַּ֭לְּטֵנִי מִיַּ֣ד רָשָׁ֑ע מִכַּ֖ף מְעַוֵּ֣ל וְחוֹמֵץ׃ ה כִּֽי־אַתָּ֥ה תִקְוָתִ֑י אֲדֹנָ֥י יְ֝הוִ֗ה מִבְטַחִ֥י מִנְּעוּרָֽי׃ ו עָלֶ֤יךָ ׀ נִסְמַ֬כְתִּי מִבֶּ֗טֶן מִמְּעֵ֣י אִ֭מִּי אַתָּ֣ה גוֹזִ֑י בְּךָ֖ תְהִלָּתִ֣י תָמִֽיד׃ ז כְּ֭מוֹפֵת הָיִ֣יתִי לְרַבִּ֑ים וְ֝אַתָּ֗ה מַֽחֲסִי־עֹֽז׃ ח יִמָּ֣לֵא פִ֭י תְּהִלָּתֶ֑ךָ כָּל־הַ֝יּ֗וֹם תִּפְאַרְתֶּֽךָ׃ ט אַֽל־תַּ֭שְׁלִיכֵנִי לְעֵ֣ת זִקְנָ֑ה כִּכְל֥וֹת כֹּ֝חִ֗י אַֽל־תַּעַזְבֵֽנִי׃ י כִּֽי־אָמְר֣וּ אוֹיְבַ֣י לִ֑י וְשֹׁמְרֵ֥י נַ֝פְשִׁ֗י נוֹעֲצ֥וּ יַחְדָּֽו׃ יא לֵ֭אמֹר אֱלֹהִ֣ים עֲזָב֑וֹ רִֽדְפ֥וּ וְ֝תִפְשׂ֗וּהוּ כִּי־אֵ֥ין מַצִּֽיל׃ יב אֱ֭לֹהִים אַל־תִּרְחַ֣ק מִמֶּ֑נִּי אֱ֝לֹהַ֗י לְעֶזְרָ֥תִי חישה (חֽוּשָׁה׃) יג יֵבֹ֣שׁוּ יִכְלוּ֮ שֹׂטְנֵ֪י נַ֫פְשִׁ֥י יַֽעֲט֣וּ חֶ֭רְפָּה וּכְלִמָּ֑ה מְ֝בַקְשֵׁ֗י רָעָתִֽי׃ יד וַ֭אֲנִי תָּמִ֣יד אֲיַחֵ֑ל וְ֝הוֹסַפְתִּ֗י עַל־כָּל־תְּהִלָּתֶֽךָ׃ טו פִּ֤י ׀ יְסַפֵּ֬ר צִדְקָתֶ֗ךָ כָּל־הַיּ֥וֹם תְּשׁוּעָתֶ֑ךָ כִּ֤י לֹ֖א יָדַ֣עְתִּי סְפֹרֽוֹת׃ טז אָב֗וֹא בִּ֭גְבֻרוֹת אֲדֹנָ֣י יְהוִ֑ה אַזְכִּ֖יר צִדְקָתְךָ֣ לְבַדֶּֽךָ׃ יז אֱ‍ֽלֹהִ֗ים לִמַּדְתַּ֥נִי מִנְּעוּרָ֑י וְעַד־הֵ֝֗נָּה אַגִּ֥יד נִפְלְאוֹתֶֽיךָ׃ יח וְגַ֤ם עַד־זִקְנָ֨ה ׀ וְשֵׂיבָה֮ אֱלֹהִ֪ים אַֽל־תַּעַ֫זְבֵ֥נִי עַד־אַגִּ֣יד זְרוֹעֲךָ֣ לְד֑וֹר לְכָל־יָ֝ב֗וֹא גְּבוּרָתֶֽךָ׃ יט וְצִדְקָתְךָ֥ אֱלֹהִ֗ים עַד־מָ֫ר֥וֹם אֲשֶׁר־עָשִׂ֥יתָ גְדֹל֑וֹת אֱ֝לֹהִ֗ים מִ֣י כָמֽוֹךָ׃ כ אֲשֶׁ֤ר הראיתנו (הִרְאִיתַ֨נִי ׀) צָר֥וֹת רַבּ֗וֹת וְרָ֫ע֥וֹת תָּשׁ֥וּב תחיינו (תְּחַיֵּ֑ינִי) וּֽמִתְּהֹמ֥וֹת הָ֝אָ֗רֶץ תָּשׁ֥וּב תַּעֲלֵֽנִי׃ כא תֶּ֤רֶב ׀ גְּֽדֻלָּתִ֗י וְתִסֹּ֥ב תְּֽנַחֲמֵֽנִי׃ כב גַּם־אֲנִ֤י ׀ אוֹדְךָ֣ בִכְלִי־נֶבֶל֮ אֲמִתְּךָ֪ אֱלֹ֫הָ֥י אֲזַמְּרָ֣ה לְךָ֣ בְכִנּ֑וֹר קְ֝ד֗וֹשׁ יִשְׂרָאֵֽל׃ כג תְּרַנֵּ֣נָּ֣ה שְׂ֭פָתַי כִּ֣י אֲזַמְּרָה־לָּ֑ךְ וְ֝נַפְשִׁ֗י אֲשֶׁ֣ר פָּדִֽיתָ׃ כד גַּם־לְשׁוֹנִ֗י כָּל־הַ֭יּוֹם תֶּהְגֶּ֣ה צִדְקָתֶ֑ךָ כִּי־בֹ֥שׁוּ כִֽי־חָ֝פְר֗וּ מְבַקְשֵׁ֥י רָעָתִֽי׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

רד"ק

רד"ק

פסוק א:
בך. המזמור הזה אמרו סמוך למזמור אשר לפניו לפיכך לא אמר בו פתיחה למנצח ומזמור ואמרו בברחו מפני אבשלום בנו והעד מה שאמר אל תשליכני לעת זקנה ובברחו מפני שאול לא היה זקן:
פסוק א:
בך ה' חסיתי. וכיון שחסיתי בך ידעתי כי לא אבוש לעולם:
פסוק ב:
בצדקתך. לא בצדקתי כי ידע דוד כי זה היה עונש עון אוריה:
פסוק ג:
היה. לפי שברח ממעונו מירושלים מפני אבשלום שאל שהאל יהיה לו מעוז להשיב בו מפני בנו:
פסוק ג:
צוית להושיעני. כמו תצוה עבר במקום עתיד או פי' צוית פעמים רבות להושיעני כן תושיעני עתה, והמצוה היא למלאכים כמו שכתוב כי מלאכיו יצוה לך:
פסוק ד:
אלהי. אמר רשע על אבשלום:
פסוק ד:
מעול וחומץ. על אחיתופל:
פסוק ד:
וחומץ. בצד"י כמו בסמ"ך:
פסוק ה:
מנעורי. כלומר מנעורי הכרתי וידעתי כי אתה האל ושמתי מבטחי בך:
פסוק ו:
מבטן. אע"פ שלא ידעתי בצאתי מן הבטן עליך נסמכתי כי אתה המכין מזוני:
פסוק ו:
גוזי. בשקל טוב:
פסוק ו:
בך תהלתי. תמיד אני מתהלל בך על הטובות שעשית עמי:
פסוק ז:
כמופת. כי רבים יוסרו בראותם כי נענשתי על העון ואני מופת להם:
פסוק ז:
ואתה מחסי עוז. פי' אע"פ שאני בורח בעונש עוני אתה מחסי עוז שתשיבני למלכותי:
פסוק ח:
ימלא. כשתצילני אהללך בכל פי ואזכיר כל היום תפארתך שאני מתפאר שתושיעני:
פסוק ט:
אל תשליכני. עתה כשאני זקן וכלה כחי רק היה עתה כחו ומעוזי:
פסוק י:
כי אמרו לי. בעבורי ובפסוק האחר מפרש מה אמרו ומה נועצו יחדיו:
פסוק י:
ושומרי נפשי. שהיו אוהבי ושומרי נפשי מתחילה עתה נועצו עלי יחדיו:
פסוק יא:
לאמר. כלומר עד הנה עזרו והיה מצליח במלחמותיו אבל עתה נראה כי עזבו כי אפילו בנו ורודף אחריו להמיתו:
פסוק יא:
ואין מציל. כי אלהים שהיה מצילו עד עתה עזבו:
פסוק יא:
רדפו ותפשוהו. כל אחד היה אומר לחבירו רדפוהו תפשוהו:
פסוק יב:
אלהים. שהם חושבים שרחקת ממני הראה להם שלא רחקת ממני:
פסוק יג:
יבושו יכלו. כשיכלו יבושו:
פסוק יד:
ואני. אף על פי שאני בצרה תמיד איחל שתושיעני:
פסוק יד:
והוספתי על כל תהלתיך. אני מיחל שאוסיף עוד להללך בהושיעך אותי על כל מה שהללתיך בצרות שעברו עלי:
פסוק יד:
והוספתי. קריאתו מלעיל:
פסוק טו:
כל היום. כמו כל הימים כלומר בהושיעך אותי פי יספר תהלתיך אף על פי שיש עלי לספר כל הימים תשועתך כי תמיד אתה עושה עמי טובות עד שלא ידעתי להם ספורות והוא שם כמו מספרים, ספורה בשקל בשורה:
פסוק טז:
אבוא. כשאבא להלחם עם אשר כנגדי לא אבא בגבורת הגבורים אשר עמי ולא אבטח בגבורתם אלא בגבורתיך אבא ואזכיר צדקתך לבדך כי אין לי צדקה אלא ממך:
פסוק יז:
למדתני. שנתת לי לב מבין מנעורי להזכיר כי הכל מאתך ומאז ועד הנה אגיד בכל שעה נפלאותיך:
פסוק יח:
וגם. כלומר לא עזבתני עד הנה כי לא תעזבני עד זקנה ועד שיבה והשיבה יותר מהזקנה:
פסוק יח:
עד אגיד זרועך. אם אנצח אויבי בעת הזקנה הכל יאמרו כי זרועך היא שהושיעה לי לא גבורתי. וכן אני אגיד לדור. כלומר לדור שאני בו. וכן לכל יבוא. פי' לכל דור שיבוא אחרי יגידו הנשארים מהדור הזה אמרי גבורתך. או אני אגיד גבורתך בכל הדורות הבאים בכתבי אותה בספר:
פסוק יט:
וצדקתך. גדולה וגבוהה עד מרום:
פסוק יט:
אשר עשית. עמי ועם אחרים עד שיאמרו הכל מי כמוך. ומלת אלהים. קריאה לשם יתברך, אתה אלהים יכול ומי כמוך אל ויכול כי כל היכולים תכלה יכולתם לבד מיכלתך שלא תכלה:
פסוק כ:
הראיתנו. כתוב בוי"ו וקרי ביו"ד, והכתיב על כל בני הגלות והקרי מדבר על דרך יחיד. וכן תחיינו. כתיב בוי"ו וקרי ביו"ד, כי המזמור הזה אעפ"י שאמרו דוד על עצמו כלל בו ברוח הקודש דבר בני הגלות, כי כמו שהיה הוא גולה ואחר כך שב לירושלים כן ישראל ישובו לירושלים ב"ב. ומזה הפסוק עד סוף המזמור על לשון בני הגלות. וזאת תהי' צדקה גדולה לנו מאתך שהראיתנו צרות רבות ורעות עד שאומרים הכל כי כלנו בגלות ואתה תשוב תחיינו שהיינו כמתים בגלות, ומתהומות הארץ שהיינו כאילו טבענו בתהומות הארץ תשוב ותעלנו משם, זאת תהיה צדקה גדולה עד מרום:
פסוק כא:
תרב. ולא יד שתוציאנו מן הגלות אלא שתרבה גדולתינו ממה שהיתה טרם הגלות:
פסוק כא:
ותסוב תנחמני. תסב אלינו, כי בגלות כאילו הפכת פניך, ותשוב אלינו ותנחמנו בשוב הגלות:
פסוק כב:
גם אני. כשתרבה להטיב גם אני ארבה להודות, בכלי נבל וכנור אזמרה לך. מה שלא אוכל לעשות כן בגלות, כי ערבה שמחתינו כמו שאמרו בני גלות בבל איך נשיר אל שיר ה' וגו':
פסוק כב:
אמתך. שיעדתנו להוציאנו מן הגלות, וכאשר תעשה כן תקיים אמתך ואזמרה לך:
פסוק כב:
קדוש ישראל. כי אז יתקדש שמך בישראל:
פסוק כג:
תרננה. בשעת שאזמרה לך שפתי ונפשי ירננו כלומר שיהיו פיו ולבו שוים:
פסוק כג:
אשר פדית. מהגלות שאין לבי נכון עמי בגלות ואין הנפש יכולה לקבל רוח הקודש לשורר ולזמר:
פסוק כד:
גם לשוני. לפי שזכר השפתים זכר גם כן הלשון, כי הדברים יאמרו עם השפה והלשון:
פסוק כד:
כי בשו. הם יבושו ואני אזמר: