א לַמְנַצֵּ֥חַ לְדָוִ֗ד מִזְמ֥וֹר שִֽׁיר׃ ב יָק֣וּם אֱ֭לֹהִים יָפ֣וּצוּ אוֹיְבָ֑יו וְיָנ֥וּסוּ מְ֝שַׂנְאָ֗יו מִפָּנָֽיו׃ ג כְּהִנְדֹּ֥ף עָשָׁ֗ן תִּ֫נְדֹּ֥ף כְּהִמֵּ֣ס דּ֭וֹנַג מִפְּנֵי־אֵ֑שׁ יֹאבְד֥וּ רְ֝שָׁעִ֗ים מִפְּנֵ֥י אֱלֹהִֽים׃ ד וְֽצַדִּיקִ֗ים יִשְׂמְח֣וּ יַֽ֭עַלְצוּ לִפְנֵ֥י אֱלֹהִ֗ים וְיָשִׂ֥ישׂוּ בְשִׂמְחָֽה׃ ה שִׁ֤ירוּ ׀ לֵֽאלֹהִים֮ זַמְּר֪וּ שְׁ֫מ֥וֹ סֹ֡לּוּ לָרֹכֵ֣ב בָּ֭עֲרָבוֹת בְּיָ֥הּ שְׁמ֗וֹ וְעִלְז֥וּ לְפָנָֽיו׃ ו אֲבִ֣י יְ֭תוֹמִים וְדַיַּ֣ן אַלְמָנ֑וֹת אֱ֝לֹהִ֗ים בִּמְע֥וֹן קָדְשֽׁוֹ׃ ז אֱלֹהִ֤ים ׀ מ֘וֹשִׁ֤יב יְחִידִ֨ים ׀ בַּ֗יְתָה מוֹצִ֣יא אֲ֭סִירִים בַּכּוֹשָׁר֑וֹת אַ֥ךְ ס֝וֹרֲרִ֗ים שָׁכְנ֥וּ צְחִיחָֽה׃ ח אֱ‍ֽלֹהִ֗ים בְּ֭צֵאתְךָ לִפְנֵ֣י עַמֶּ֑ךָ בְּצַעְדְּךָ֖ בִֽישִׁימ֣וֹן סֶֽלָה׃ ט אֶ֤רֶץ רָעָ֨שָׁה ׀ אַף־שָׁמַ֣יִם נָטְפוּ֮ מִפְּנֵ֪י אֱלֹ֫הִ֥ים זֶ֥ה סִינַ֑י מִפְּנֵ֥י אֱ֝לֹהִ֗ים אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ י גֶּ֣שֶׁם נְ֭דָבוֹת תָּנִ֣יף אֱלֹהִ֑ים נַחֲלָתְךָ֥ וְ֝נִלְאָ֗ה אַתָּ֥ה כֽוֹנַנְתָּֽהּ׃ יא חַיָּתְךָ֥ יָֽשְׁבוּ־בָ֑הּ תָּ֤כִ֥ין בְּטוֹבָתְךָ֖ לֶעָנִ֣י אֱלֹהִֽים׃ יב אֲדֹנָ֥י יִתֶּן־אֹ֑מֶר הַֽ֝מְבַשְּׂר֗וֹת צָבָ֥א רָֽב׃ יג מַלְכֵ֣י צְ֭בָאוֹת יִדֹּד֣וּן יִדֹּד֑וּן וּנְוַת בַּ֝֗יִת תְּחַלֵּ֥ק שָׁלָֽל׃ יד אִֽם־תִּשְׁכְּבוּן֮ בֵּ֪ין שְׁפַ֫תָּ֥יִם כַּנְפֵ֣י י֭וֹנָה נֶחְפָּ֣ה בַכֶּ֑סֶף וְ֝אֶבְרוֹתֶ֗יהָ בִּֽירַקְרַ֥ק חָרֽוּץ׃ טו בְּפָ֘רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֘כִ֤ים בָּ֗הּ תַּשְׁלֵ֥ג בְּצַלְמֽוֹן׃ טז הַר־אֱ֭לֹהִים הַר־בָּשָׁ֑ן הַ֥ר גַּ֝בְנֻנִּ֗ים הַר־בָּשָֽׁן׃ יז לָ֤מָּה ׀ תְּֽרַצְּדוּן֮ הָרִ֪ים גַּבְנֻ֫נִּ֥ים הָהָ֗ר חָמַ֣ד אֱלֹהִ֣ים לְשִׁבְתּ֑וֹ אַף־יְ֝הוָ֗ה יִשְׁכֹּ֥ן לָנֶֽצַח׃ יח רֶ֤כֶב אֱלֹהִ֗ים רִבֹּתַ֣יִם אַלְפֵ֣י שִׁנְאָ֑ן אֲדֹנָ֥י בָ֝֗ם סִינַ֥י בַּקֹּֽדֶשׁ׃ יט עָ֘לִ֤יתָ לַמָּר֨וֹם ׀ שָׁ֘בִ֤יתָ שֶּׁ֗בִי לָקַ֣חְתָּ מַ֭תָּנוֹת בָּאָדָ֑ם וְאַ֥ף ס֝וֹרְרִ֗ים לִשְׁכֹּ֤ן ׀ יָ֬הּ אֱלֹהִֽים׃ כ בָּ֤ר֣וּךְ אֲדֹנָי֮ י֤וֹם ׀ י֥וֹם יַֽעֲמָס־לָ֗נוּ הָ֘אֵ֤ל יְֽשׁוּעָתֵ֬נוּ סֶֽלָה׃ כא הָ֤אֵ֣ל ׀ לָנוּ֮ אֵ֤ל לְֽמוֹשָׁ֫ע֥וֹת וְלֵיהוִ֥ה אֲדֹנָ֑י לַ֝מָּ֗וֶת תּוֹצָאֽוֹת׃ כב אַךְ־אֱלֹהִ֗ים יִמְחַץ֮ רֹ֤אשׁ אֹ֫יְבָ֥יו קָדְקֹ֥ד שֵׂעָ֑ר מִ֝תְהַלֵּ֗ךְ בַּאֲשָׁמָֽיו׃ כג אָמַ֣ר אֲ֭דֹנָי מִבָּשָׁ֣ן אָשִׁ֑יב אָ֝שִׁ֗יב מִֽמְּצֻל֥וֹת יָֽם׃ כד לְמַ֤עַן ׀ תִּֽמְחַ֥ץ רַגְלְךָ֗ בְּ֫דָ֥ם לְשׁ֥וֹן כְּלָבֶ֑יךָ מֵאֹיְבִ֥ים מִנֵּֽהוּ׃ כה רָא֣וּ הֲלִיכוֹתֶ֣יךָ אֱלֹהִ֑ים הֲלִ֘יכ֤וֹת אֵלִ֖י מַלְכִּ֣י בַקֹּֽדֶשׁ׃ כו קִדְּמ֣וּ שָׁ֭רִים אַחַ֣ר נֹגְנִ֑ים בְּת֥וֹךְ עֲ֝לָמ֗וֹת תּוֹפֵפֽוֹת׃ כז בְּֽ֭מַקְהֵלוֹת בָּרְכ֣וּ אֱלֹהִ֑ים יְ֝הוָ֗ה מִמְּק֥וֹר יִשְׂרָאֵֽל׃ כח שָׁ֤ם בִּנְיָמִ֨ן ׀ צָעִ֡יר רֹדֵ֗ם שָׂרֵ֣י יְ֭הוּדָה רִגְמָתָ֑ם שָׂרֵ֥י זְ֝בֻל֗וּן שָׂרֵ֥י נַפְתָּלִֽי׃ כט צִוָּ֥ה אֱלֹהֶ֗יךָ עֻ֫זֶּ֥ךָ עוּזָּ֥ה אֱלֹהִ֑ים ז֝֗וּ פָּעַ֥לְתָּ לָּֽנוּ׃ ל מֵֽ֭הֵיכָלֶךָ עַל־יְרוּשָׁלִָ֑ם לְךָ֤ יוֹבִ֖ילוּ מְלָכִ֣ים שָֽׁי׃ לא גְּעַ֨ר חַיַּ֪ת קָנֶ֡ה עֲדַ֤ת אַבִּירִ֨ים ׀ בְּעֶגְלֵ֬י עַמִּ֗ים מִתְרַפֵּ֥ס בְּרַצֵּי־כָ֑סֶף בִּזַּ֥ר עַ֝מִּ֗ים קְרָב֥וֹת יֶחְפָּֽצוּ׃ לב יֶאֱתָ֣יוּ חַ֭שְׁמַנִּים מִנִּ֣י מִצְרָ֑יִם כּ֥וּשׁ תָּרִ֥יץ יָ֝דָ֗יו לֵאלֹהִֽים׃ לג מַמְלְכ֣וֹת הָ֭אָרֶץ שִׁ֣ירוּ לֵאלֹהִ֑ים זַמְּר֖וּ אֲדֹנָ֣י סֶֽלָה׃ לד לָ֭רֹכֵב בִּשְׁמֵ֣י שְׁמֵי־קֶ֑דֶם הֵ֥ן יִתֵּ֥ן בְּ֝קוֹלוֹ ק֣וֹל עֹֽז׃ לה תְּנ֥וּ עֹ֗ז לֵֽאלֹ֫הִ֥ים עַֽל־יִשְׂרָאֵ֥ל גַּאֲוָת֑וֹ וְ֝עֻזּ֗וֹ בַּשְּׁחָקִֽים׃ לו נ֤וֹרָ֥א אֱלֹהִ֗ים מִֽמִּקְדָּ֫שֶׁ֥יךָ אֵ֤ל יִשְׂרָאֵ֗ל ה֤וּא נֹתֵ֨ן ׀ עֹ֖ז וְתַעֲצֻמ֥וֹת לָעָ֗ם בָּר֥וּךְ אֱלֹהִֽים׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אבן עזרא

אבן עזרא

פסוק ב:
יקום אלהים יפוצו אויביו - זה המזמור נכבד מאד ורובי מפרשים פירשוהו על מתן תורה ועדותם ה' בם סיני בקדש, רק לא יוכלו לדבק הטעמים, כי אחר שנכנסו לארץ ישיב לבקיעיו הים בצאת אבותינו ממצרים וזאת איננה דרך נכונה. והנכון בעיני: כי זה המזמור חברו דוד על המלחמה שהיתה לו עם ערלים ורוב מחנהו היה יהודה ובנימן וזבולון ונפתלי אז נראתה גבורתם במלחמה, על כן הזכירם והעד שהחל יקום וזה דומה לדברי משה: קומה ה' והטעם כי בקומו ינוסו מיד המשנאים. וטעם הקימה הראות גבורתו.
פסוק ג:
כהנדוף - בא תנדוף שלם, כמו: וכל עצביכם תנגושו.
פסוק ג:
כהמס - שם הפועל מפעלי הכפל.
פסוק ג:
דונג - שעוה.
פסוק ג:
יאבדו רשעים - הם הנלחמים עם דוד.
פסוק ד:
וצדיקים - שהם עם דוד והם ישראל ישמחו.
פסוק ה:
שירו - יאמרו אלה לאלה שירו לאלהים.
פסוק ה:
סלו - כמו סלסלה כענין הללו.
פסוק ה:
בערבות - שם לשמים. ורבי משה אמר: נקרא כן שמים, בעבור שהוא רחב, גם אמר כי מלת סלו כמו סולו סולו המסילה. וטעם לרוכב בערבות, הוא החוגג אל בית השם שהוא רוכב ערבה. והנכון: שהוא לרוכב בשמי שמי קדם ובעבור כי התנועות שלש: האחת עולה כמו האש וכנגדו ההר והשנית יורדת כמו הארץ וזה כנגד השפלה והערבה אמצעית כתנועת הגלגל, ובי"ת ביה משרת.
פסוק ה:
והטעם כשם הזה סולו אותו ורוממוהו לא כאשר חשבו רבים, כי הבי"ת עיקר, עד שיעשו כן עם כל האותיות וככה כי ביה ה' תוקף הנצוח.
פסוק ו:
אבי - אע"פ שהוא רוכב בערבות, כמו: כי רם ה' ושפל יראה והוא היתום אשר אין לו עוזר ואפילו דעת אין לו, וככה בתורה: כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים, ואחריו: עושה משפט יתום ואלמנה.
פסוק ו:
וטעם במעון קדשו - אף על פי שכבודו מקום גבוה ויתומים בתחתית התחתית שהיא הארץ.
פסוק ז:
אלהים, ביתה - על דרך: כי בית יעשה לך ה', ויעש להם בתים, איש וביתו שה לבית. והטעם: כי היחידים ישימם רבים ויושיבם.
פסוק ז:
ומלת בכושרות – קשורה עם אסירים, כאילו אמר: אסורים בזיקים.
פסוק ז:
וטעם כושרות – הכבל שטעמו, כמו: ידיה שלחה בכישור.
פסוק ז:
וטעם סוררים – העושים חמס ליתומים.
פסוק ז:
ומלת צחיחה – כמו: צחה צמא, כמו והשביע בצחצחות נפשך. יבושת, וזה הפך מושיב יחידים ביתה, לפנים ביישוב וצחיחה מקום צמאון.
פסוק ח:
אלהים - כל המפרשים פירשו: כי בעת מתן תורה רעשו שמים וארץ וככה אלוה מתימן יבוא. וכן ה' מסיני בא. וכן ה' בצאתך משעיר. וככה אלהים בצאתך לפני עמך וזה הכתוב יכחישם, כי לא יתכן לומר על מתן תורה בצעדך בישימון סלה - כי ישימון מגזרת והבמות תשמנה ובהיות ישראל בסיני היו ביישוב לא בתוהו יליל ישימון, שהוא המדבר הגדול והנורא, בארץ לא עבר בה איש וזה היה אחר נסעם מהר סיני. ועוד: כי אין כתוב בתורה שהארץ רעשה גם שמים ביום מתן תורה רק הר סיני חרד לבדו, וזה פי' הפסוקים כתוב בתורה: ה' מסיני בא, כי מסיני החל לבוא במחנה ישראל ולא נראתה גבורתו רק אחר שסבבו את הר שעיר ככתוב ופארן סמוך אליהם, כי כן כתוב: ואת החורי בהררם שעיר עד איל פארן וזה הוא: בצעדך משדה אדום וככה אלוה מתימן יבוא, שהוא כמו: תימן אומר.
פסוק ח:
והטעם בצאתך לפני עמך – לכת הארון תחלה, כאשר נסעו מהר סיני.
פסוק ח:
וטעם ארץ רעשה – כמו: וירגזו ההרים, שפחדו כל הגוים הלא תראה בשירת דוד, אמר: ותגעש ותרעש הארץ ומוסדי. והטעם כמעט היה הופך כל העולם ובעבור היות הארץ עומדת, אמר: רעשה הארץ כאשר רעשה סיני ביום מתן תורה מפני השם. ורבי משה אמר: כי זה סיני טעמו, הנה זה עד בעמוד הכבוד עליו.
פסוק ח:
וטעם אלהי ישראל – כי בעבור ישראל ירד האלהים על הר סיני.
פסוק י:
גשם - הנה טעם אלהים בצאתך לפני עמך לספר תחלת נצוח ישראל.
פסוק י:
ומלת תניף – תרוה, כמו: נפתי משכבי.
פסוק י:
נחלתך - היא ארץ ישראל והטעם כי השם ירוה אותה לעולם, כדרך: תמיד עיני ה' אלהיך בה.
פסוק י:
וטעם ונלאה – כאילו היתה נלאה, אתה כוננתה אותה.
פסוק יא:
חיתך - קהלתך כמו חית פלשתים והנה יספר שנכנסו ישראל לארצם.
פסוק יא:
וטעם תכין – לנכח השם שהיתה לישראל בעת עניים תכין להם, שתטיב להם.
פסוק יב:
אדני, אמר - דבק עם המבשרות. והטעם השם יקים דברי הנשים המבשרות בשיריהן.
פסוק יב:
צבא רב - מישראל כי תאותם וכל שאלתם שתגביר ישראל וזה הוא האומר: מלכי צבאות ידודון ידודון מפניכם. והטעם: כי מלכי צבאות הגוים יברחו מפניכם, וידודון פעמיהם.
פסוק יג:
ונות בית - הקהלה שנשארת בירושלם שלא יצאה למלחמה, תחלק שלל אף כי היוצאת.
פסוק יד:
אם, בין שפתים - כמו שפות הסיר שהוא כעין שחרות. והטעם לא תפחדו מהאויב כי אילו הייתם שוכנים בין שפתים אתם לבנים כמו יונה שהיא נחפת בכסף.
פסוק יד:
ואברותיה - כמו מי יתן לי אבר כיונה.
פסוק יד:
בירקרק - עין הזהב וכמו ונהפכו כל פנים לירקון. והטעם מהרה תתנער מן השחרות ויראה הלובן.
פסוק טו:
בפרש - טעם שדי כמו מנצח כאשר פירש הנגיד.
פסוק טו:
ומלכים – הם מלכי ארץ ובה שב אל: חיתך ישבו בה.
פסוק טו:
ותשלג – יראה הלובן כמו השלג הנמצא תמיד בצלמון והוא הר ידוע הנמצא בעבור הירדן מזרחה.
פסוק טו:
למה - יספר שבח ארץ ישראל.
פסוק טז:
הר גבנונים - מגזרת או גבן או דק, אולי ככה הוא.
פסוק יז:
למה תרצדון - תשפלו אתם הרים גבנונים וזה הטעם דבק עד אם תשכבון בין שפתים. והטעם: לא תשפל הר בשן כי אתה הר שחמדו המלאכים לשבת בו, אף השכינה תשכן שם.
פסוק יח:
רכב - זה דבק עם חמד אלהים לשבתו.
פסוק יח:
וטעם רבותים – כמו סביבות אלישע רבבות רבות.
פסוק יח:
אלפי - שנים במספר כמו אלף אלף ואל"ף שנאן תחת יו"ד בניין קניין. ויש אומרים: כי זה רמז למספר הלוים במדבר ואין זה מטעם המזמור.
פסוק יח:
וטעם ה' בם – השכינה בם בסיני בקדש ויחסר כ"ף, כמו: ועיר פרא אדם יולד. והנה הטעם: כי קדושת ארץ ישראל בהר סיני.
פסוק יט:
עלית - דברי בן אדם לדוד וזה אמרו ברוח הקדש או תפלה.
פסוק יט:
וטעם למרום – המבצרים הגבוהים.
פסוק יט:
לקחת מתנות באדם - העבדים הנמכרים ואף סוררים ויכרתו ברית עמך הסוררים שיתגיירו וישכנו עם מקום השכינה.
פסוק כ:
ברוך אדני - יודה השם שהגביר ידו.
פסוק כ:
יעמס לנו - ברכותיו. ויש אומרים: כי הפעול הוא ישועתנו ויהיה האל בעבור אל למושעות, לנו האל לנו הוא לבדינו למושעות ויש לו תוצאות וסבות להמית אויבינו.
פסוק כג:
אמר - פירושים רבים ראיתי ואין אחד מהם קשור באשר לפניו ואחריו. ולפי דעתי: כי פירושו, כי האויב הבא אל בשן אל ארץ ישראל ככה ישוב אל ביתו כאשר ישוב הטובע במצולת ים. וטעם אמר כך גזר השם, כאשר פירשתי בכמה מקומות.
פסוק כד:
למען תמחץ רגלך - כף רגלך לנוכח דוד כי עלית למרום.
פסוק כד:
ותי"ו תמחץ רגלך - לשון נקבה כמו רגלי עמדה במישור ותהיה המלה מהפעלים העומדים, או תי"ו תמחץ לנכח דוד וזה דרך משל. ור' יהודה אמר: כי תמחץ הפוך, כמו חמוץ בגדים.
פסוק כד:
לשון כלביך - רמז לאויבים שהיו מדברים על דוד.
פסוק כד:
מאויבים - מדם אויבים.
פסוק כד:
מנהו - כמו מן הוא והלאה ובא משונה בעבור היותו סוף פסוק. ויש אומרים: מאויבים מהכלל.
פסוק כד:
ומנהו - כמו שמץ מנהו רמז למלכה. ואחרים אמרו: כי מנהו, כמו צוהו והשלש נקודות אין מנהג שימצאו תחת קמץ גדול כי הוא פתח קטן.
פסוק כה:
ראו - ישראל, אלו הדרכים וההליכות שהלך השם עם ישראל פעם אחרי פעם.
פסוק כה:
וטעם בקדש – השמים, כמו: הכוכבים ממסלותם.
פסוק כו:
קדמו, תופפות - שם התאר או פועלות מפעלי הכפל ונקמץ הפ"א בעבור היותו סוף פסוק, רק מתופפות על לבביהן מעלומי העין.
פסוק כז:
במקהלות, ממקור ישראל - היוצאים ממקור ישראל, כמו: וממי יהודה יצאו.
פסוק כח:
שם בנימן צעיר - במספר, כי היה הזמן קרוב לדבר פילגש בגבעה, או בעבור היותו קטן מכל הבנים.
פסוק כח:
וטעם רודם – הרודה שיש להם והמ"ם סימן במקהלות ובא בקמץ קטן תחת גדול, כמו: המעלם מים.
פסוק כח:
ורגמתם - כמו: שרים וככה רגם מלך וכבר הזכרתי זה הפסוק בתחלת המזמור.
פסוק כט:
צוה, עזך - לנצח דוד וזה עזה כמו הגבורה אתה האלהים פעלת לנו והנה משקל עזה, כמו חקה.
פסוק ל:
מהיכלך - הטעם כי מהיכלך הכ"ף לנכח דוד, עד המקומות הרחוקים תהיינה המנחות המובאות לך.
פסוק לא:
גער - כמו: הנני גוער לכם, שאין בו בית.
פסוק לא:
חית - קהלת חיתך ישבו בה.
פסוק לא:
קנה - החיה שהרמחים ארוכים, כמו הקנה וכן שם רמחים בלשון קדר.
פסוק לא:
בעגלי עמים - כמו: עדת אבירים, כמו: אבירי בשן פרות הבשן, והטעם כפול.
פסוק לא:
גער - בהם עד שיהיה כל אחד מהם מתרפס לפניך.
פסוק לא:
ברצי כסף – לתת מס, אמר שפזרו כל האנשים החפצים להלחם עמך.
פסוק לא:
בזר - כמו: ורכוש להם יבזור.
פסוק לא:
וקרבות - כמו: המלמד ידי לקרב.
פסוק לב:
יאתיו חשמנים - סגנים כחשמונאי, וכוש תריץ ידיו בזהב:
פסוק לג:
ממלכות - המביאות המס לדוד.
פסוק לד:
לרוכב - בקשור בי"ת דרך הבהמה אשר אני רוכב בה. והטעם שמי השמים.
פסוק לד:
וטעם קדם – יש לו סוד כנגד בני הדור ופעול יתן קול עוז.
פסוק לה:
תנו - פירש מה הוא הקול שהשם אמר: תנו עז, להודות בדיבור.
פסוק לה:
על ישראל - שהם סגולתו מכל הארץ עליהם תראה גאותו.
פסוק לה:
ועוזו בשחקים - כי משם יבוא העוז לישראל.
פסוק לו:
נורא - יהיה מורא אלהים בארץ ממקום המקדש, כדרך: ברוך ה' מציון. והנכון: כי בית המקדש בארץ מכוון כנגד בית המקדש בשמים, כמו: וזה שער השמים והוא סוד מכוסה, ובעבור שהזכיר: תנו עז לאלהים בדיבור שיודו שהוא בעל העוז, אמר שהעוז במעשה באמת, גם התעצומות השם יתן אותם לישראל והודו לשם, על כן ברוך אלהים.