שיר היוצאים עם ארון הברית למלחמה
הארון, ארון הברית, נוסע לפני הצבא הצועד דרך המדבר לקראת אדום למלחמה, לאותה המלחמה, שזכרה בא בפתיחה לפרק ס' לאמר: "מכתם לדוד ללמד בהצותו את ארם נהרים ואת ארם צובא וישב יואב ויך את אדום בגיא מלח שנים עשר אלף"; שיר קודש מלווה את מסע הארון.
ההוכחות לכך שמדובר על המלחמה מול ארם:
א) נאמר בפסוק כ"ב: "אַךְ־אֱ-לֹהִ֗ים יִמְחַץ֮ רֹ֤אשׁ אֹ֫יְבָ֥יו קָדְקֹ֥ד שֵׂעָ֑ר מִ֝תְהַלֵּ֗ךְ בַּאֲשָׁמָֽיו׃"(תהילים סח כב). "שֵׂעָ֑ר" (שעיר) הוא תואר לעשו שמסופר עליו שיצא כולו כאדרת שער (בראשית כה כה); ועשו הוא אדום, אות הוא כי האויב הוא אדום.
ב) בפסוק ל"א נאמר: "גְּעַ֨ר חַיַּ֪ת קָנֶ֡ה עֲדַ֤ת אַבִּירִ֨ים ׀ בְּעֶגְלֵ֬י עַמִּ֗ים מִתְרַפֵּ֥ס בְּרַצֵּי־כָ֑סֶף בִּזַּ֥ר עַ֝מִּ֗ים קְרָב֥וֹת יֶחְפָּֽצוּ׃"(תהילים סח לא), וזה מתייחס בלי ספק אל ארם, שבכסף נשכרו לבני עמון ללחום להם (ככתוב בשמואל ב י ו), אות הוא - כי עם ישראל עמד אז בקשרי אותה מלחמה עם ארם שעליה מדובר בפתיחה לפרק ס'.
יָק֣וּם אֱ֭-לֹהִים יָפ֣וּצוּ אוֹיְבָ֑יו וְיָנ֥וּסוּ מְ֝שַׂנְאָ֗יו מִפָּנָֽיו:
(תהילים סח ב)
השיר פותח בקריאה שהייתה שומה בפי משה בנסוע הארון.
כְּהִנְדֹּ֥ף עָשָׁ֗ן תִּ֫נְדֹּ֥ף כְּהִמֵּ֣ס דּ֭וֹנַג מִפְּנֵי-אֵ֑שׁ יֹאבְד֥וּ רְ֝שָׁעִ֗ים מִפְּנֵ֥י אֱ-לֹהִֽים: וְֽצַדִּיקִ֗ים יִשְׂמְח֣וּ יַֽ֭עַלְצוּ לִפְנֵ֥י אֱ-לֹהִ֗ים וְיָשִׂ֥ישׂוּ בְשִׂמְחָֽה:
(תהילים סח ג-ד)
הרְשָׁעִים הם האדומים, והצַדִּיקִים, צבא ישראל.
שִׁ֤ירוּ לֵֽא-לֹהִים֮ זַמְּר֪וּ שְׁ֫מ֥וֹ סֹ֡לּוּ לָרֹכֵ֣ב בָּ֭עֲרָבוֹת בְּיָ֥-הּ שְׁמ֗וֹ וְעִלְז֥וּ לְפָנָֽיו:
(תהילים סח ה)
"סֹ֡לּוּ" - פועל נגזר מהמילה "סלה", והכוונה: שיזמרו שיר חגיגי אשר בסוף פרקיו חוזרת המלה "סלה".
אֲבִ֣י יְ֭תוֹמִים וְדַיַּ֣ן אַלְמָנ֑וֹת אֱ֝-לֹהִ֗ים בִּמְע֥וֹן קָדְשֽׁוֹ:
(תהילים סח ו)
מקושר עם הקודם, והכוונה: לבל תתערב בשמחת כל אחד לפני ה' הדאגה פן ימות במלחמה, ומי יודע מה תעלה אז לאלמנתו ויתומיו, כי אֱ֝-לֹהִ֗ים בִּמְע֥וֹן קָדְשֽׁוֹ הוא אֲבִ֣י יְ֭תוֹמִים וְדַיַּ֣ן אַלְמָנ֑וֹת.
אֱ-לֹהִ֤ים מ֘וֹשִׁ֤יב יְחִידִ֨ים בַּ֗יְתָה מוֹצִ֣יא אֲ֭סִירִים בַּכּוֹשָׁר֑וֹת אַ֥ךְ ס֝וֹרֲרִ֗ים שָׁכְנ֥וּ צְחִיחָֽה:
(תהילים סח ז)
"אֱ-לֹהִ֤ים מ֘וֹשִׁ֤יב יְחִידִ֨ים בַּ֗יְתָה" - על דרך "מושיבי עקרת הבית"(תהילים קיג ט), והכוונה: שהאישה ובעלה היו יחידים חשוכי בנים וה' עשה להם בית ונתן להם זרע; וכוונת המשורר: להזכיר מאורעות האומה מראשית צמיחתה, מהאבות והאמהות: כי היו האמהות שרה ורבקה עקרות וה' פקד אותן למען הוציא מהן את האומה הנבחרת.
"מוֹצִ֣יא אֲ֭סִירִים בַּכּוֹשָׁר֑וֹת" - הוראת "בכושרות" היא בכבלים (ר' אברהם בן עזרא), והכוונה - לרמז על יציאת מצרים [וצא וראה כי גם בהלל "מושיבי עקרת הבית" ו"בצאת ישראל ממצרים" סמוכים (תהילים קיג-קיד)].
"אַ֥ךְ ס֝וֹרֲרִ֗ים שָׁכְנ֥וּ צְחִיחָֽה:" - ואַ֥ךְ מפני שהיו ס֝וֹרֲרִ֗ים שָׁכְנ֥וּ במדבר, ארץ צְחִיחָֽה, ולא זכו להיכנס לארץ.
אֱֽ-לֹהִ֗ים בְּ֭צֵאתְךָ לִפְנֵ֣י עַמֶּ֑ךָ בְּצַעְדְּךָ֖ בִֽישִׁימ֣וֹן סֶֽלָה: אֶ֤רֶץ רָעָ֨שָׁה אַף-שָׁמַ֣יִם נָטְפוּ֮ מִפְּנֵ֪י אֱ-לֹ֫הִ֥ים זֶ֥ה סִינַ֑י מִפְּנֵ֥י אֱ֝-לֹהִ֗ים אֱ-לֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
(תהילים סח ח-ט)
הפסוקים שאולים משירת דבורה, ו"סִינַ֑י" חסר מ"ם השימוש, כאילו היה כתוב: 'מִפְּנֵ֪י אֱ-לֹ֫הִ֥ים זֶ֥ה מסִינַי', והכוונה: לרמז על מתן תורה.
גֶּ֣שֶׁם נְ֭דָבוֹת תָּנִ֣יף אֱ-לֹהִ֑ים נַחֲלָתְךָ֥ וְ֝נִלְאָ֗ה אַתָּ֥ה כֽוֹנַנְתָּֽהּ:
(תהילים סח י)
"גֶּ֣שֶׁם נְ֭דָבוֹת" - גֶּ֣שֶׁם שנדבתו לעמך, והוא המן, על דרך סגנון הכתוב: "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים"(שמות טז ד).
"תָּנִ֣יף אֱ-לֹהִ֑ים" - שהמן ירד לארץ כמו דרך נפה, דק דק [על דרך הוראת הפועל הנפה ב- "לַהֲנָפָה גוֹיִם בְּנָפַת שָׁוְא" (ישעיהו ל כח)].
חַיָּתְךָ֥ יָֽשְׁבוּ-בָ֑הּ תָּ֤כִ֥ין בְּטוֹבָתְךָ֖ לֶעָנִ֣י אֱ-לֹהִֽים:
(תהילים סח יא)
נראה לי כי חַיָּתְךָ֥ חסר בי"ת השימוש, "חַיָּתְךָ֥" היא פה בהוראת מחייתך, על דרך "ולכל חייתם" (במדבר לה ג), "חיית ידך מצאת"(ישעיהו נז י); והכוונה: כי במחייתך ובסיפוק צרכיהם על ידך יָֽשְׁבוּ-בָ֑הּ, ו"בָ֑הּ" חוזר כנראה אל "צְחִיחָֽה" הכתובה בפסוק ז'.
"תָּ֤כִ֥ין בְּטוֹבָתְךָ֖ לֶעָנִ֣י" - לעם ישראל, שהיה במדבר בבחינת עני: "לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות" (במדבר כ ה); ועל דרך זה - שני חלקי הפסוק מתאימים יחד.
אֲ-דֹנָ֥י יִתֶּן-אֹ֑מֶר הַֽ֝מְבַשְּׂר֗וֹת צָבָ֥א רָֽב: מַלְכֵ֣י צְ֭בָאוֹת יִדֹּד֣וּן יִדֹּד֑וּן וּנְוַת בַּ֝֗יִת תְּחַלֵּ֥ק שָׁלָֽל:
(תהילים סח יב-יג)
מדבר בכיבוש ארץ כנען, ועניין הכתוב: כי אֲ-דֹנָ֥י יִתֶּן-אֹ֑מֶר למְבַשְּׂרוֹת (וחסר למ"ד השימוש) לצָבָא רָֽב ההולך וכובש את הארץ, ומה זה יהיה האומר? כי "מַלְכֵ֣י צְ֭בָאוֹת יִדֹּד֣וּן יִדֹּד֑וּן".
"יִדֹּד֣וּן" הוא מלשון "נדוד", כלומר - כי מלכי כנען נסוגים אחור ונסים מן המערכה.
"וּנְוַת בַּ֝֗יִת" - כלומר הדרה בבית-נוה, ו'נוה' נקראת דירתו של הרועה, כאשר מעיד הלשון: "אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן הַנָּוֶה מֵאַחַר הַצֹּאן"(שמואל ב ז ח); וכוונתו: לרמז בזה על השבטים-החלוצים - ראובן גד וחצי שבט המנשה, שהיה להם מקנה רב ועצום מאוד: כי הם, השבטים-הרועים, היו הראשונים לחלק שלל צבאות כנען.
אִֽם-תִּשְׁכְּבוּן֮ בֵּ֪ין שְׁפַ֫תָּ֥יִם כַּנְפֵ֣י י֭וֹנָה נֶחְפָּ֣ה בַכֶּ֑סֶף וְ֝אֶבְרוֹתֶ֗יהָ בִּֽירַקְרַ֥ק חָרֽוּץ:
(תהילים סח יד)
לבל ירום ליבם ולבל ידמו השבטים-הרועים האלה כי כוחם ועוצם ידם הוא שגרם לכיבוש הארץ, המשורר מבטיח בפנותו אליהם: "אִֽם-תִּשְׁכְּבוּן֮ בֵּ֪ין שְׁפַ֫תָּ֥יִם" - גם אם הייתם אתם הרועים נשארים שוכבים בֵּ֪ין שְׁפַ֫תָּ֥יִם - בין מכלאות הצאן [על דרך סגנון שירת דבורה ביחס לראובן: "למה ישבת בין המשפתים לשמוע שריקות עדרים"(שופטים ה טז)], ולא לקחתם חבל במלחמה, האומה, שהייתה נחלשת בהעדרכם ונמשלת לי֭וֹנָה חלשה, בכל זאת "נֶחְפָּ֣ה בַכֶּ֑סֶף וְ֝אֶבְרוֹתֶ֗יהָ בִּֽירַקְרַ֥ק חָרֽוּץ:" משלל אויביה, כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט!
בְּפָ֘רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֘כִ֤ים בָּ֗הּ תַּשְׁלֵ֥ג בְּצַלְמֽוֹן:
(תהילים סח טו)
מקושר עם הנזכר לעיל, להוכיח, כי ניצחון ישראל לא היה תלוי בגבורת הכובשים, כי "בְּפָ֘רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֘כִ֤ים", מלכי כנען, כאשר הכריתם והפיצם ה', "בָּ֗הּ תַּשְׁלֵ֥ג בְּצַלְמֽוֹן" - ירדו אבני ברד במורד בית חורון, שהשליגו והלבינו במעלה ההר בסביבי בית חורון הנקרא צלמון [כי בראשי הר גבוה כידוע הלבנונית בסיבת שלג וברד מתקיימת יותר מבאיזה מקום שהוא]; ובא לרמז פה על המסופר ביהושע "כי רבים אשר מתו באבני הברד מאשר הרגו בני ישראל בחרב"(יהושע י יא).
מצינו בשופטים (ט מח) הר בסביבות בֵּ֖ית אֵ֥ל בְּרִֽית הנקרא צלמון, ובית-אל קרובה לבית-חורון, וגם שוטף נחל בסמוך לבית־חורון הנקרא בפי הערבים נחל סלמן, וסלמן בערבית שווה במבטא לצלמון בעברית, מה שמקרב ההשערה כי הר צלמון נמצא בסביבי בית-חורון.
הַר-אֱ֭-לֹהִים הַר-בָּשָׁ֑ן הַ֥ר גַּ֝בְנֻנִּ֗ים הַר-בָּשָֽׁן: לָ֤מָּה תְּֽרַצְּדוּן֮ הָרִ֪ים גַּבְנֻ֫נִּ֥ים הָהָ֗ר חָמַ֣ד אֱ-לֹהִ֣ים לְשִׁבְתּ֑וֹ אַף-ה' יִשְׁכֹּ֥ן לָנֶֽצַח:
(תהילים טז יז)
הוראת "הַר-אֱ֭-לֹהִים" פה כהוראת "הררי-אל" (תהילים לו ז): הר נורא בגובהו.
"תְּֽרַצְּדוּן֮" - כמו תרקדון [וה-ק' וה-צ' מתחלפים כמו בצלי וקלי וכיוצא בזה].
עניין הפסוק מיוסד על העובדה מימי דוד, היוצאת מפרקים מ"ו, ס' ו-ס"ו, כי לימים מועטים אחרי עבור שכינת הקודש אל הר הקודש בירושלים התחולל רעש הארץ בחבל הַר-בָּשָׁ֑ן; והמשורר במעוף דמיונו מביא זאת בקשר פיוטי, כאילו ההרים הרמים הררי-בשן רעשו בשל היתרון שעלה בחלק הר הקודש שבירושלים הנמוך מהם, והמשורר פונה אליהם בעצה לחדול מכל מחאה, כי תהיה ללא הועיל, כי הָהָ֗ר חָמַ֣ד אֱ-לֹהִ֣ים לְשִׁבְתּ֑וֹ אַף-ה' יִשְׁכֹּ֥ן לָנֶֽצַח עליו.
רֶ֤כֶב אֱ-לֹהִ֗ים רִבֹּתַ֣יִם אַלְפֵ֣י שִׁנְאָ֑ן אֲ-דֹנָ֥י בָ֝֗ם סִינַ֥י בַּקֹּֽדֶשׁ:
(תהילים סח יח)
נראה לי כי "שִׁנְאָ֑ן" ו"שאנן" משותפים בהוראתם, אלא שהאל"ף והנו"ן החליפו מקומם [כמו הלמ"ד והדל"ת ב"חלד" ו"חדל" וכן ה-שי"ן והבי"ת ב"כשב" ו"כבש"], והפסוק מקושר עם הקודם, לחזק מה שהחליט למעלה כי ה' ישכון לנצח על הר הקודש בירושלים, אם כי הר זה נמוך מחבריו; יען כי "רֶ֤כֶב אֱ-לֹהִ֗ים", נושא קדושת השכינה, הוא באמת לא ההר, אלא העם, "רִבֹּתַ֣יִם אַלְפֵ֣י שִׁנְאָ֑ן", רִבֹּתַ֣יִם אַלְפֵ֣י ישראל השאננים בארצם [אמרו רבותינו ז"ל: האבות הן הן המרכבה שנאמר "ויעל א-להים מעל אברהם"(בראשית רבה פרשה מז), וצא והקש הלשון אל הלשון "רוכב בערבות" לעיל פסוק ה', שהיחס ביניהם כיחס הנושא אל הנשוא, ובלשונו "רִבֹּתַ֣יִם": אולי מרמז על נוסח הקריאה של משה בנוח הארון: "שובה ה' רבבות אלפי ישראל"(במדבר י לו), ואם הוראת "שובה" היא הרגיע, אז מקביל יפה אל הוראה זו התואר "שִׁנְאָ֑ן/שאנן" כפי שפירשנו], כי "אֲ-דֹנָ֥י בָ֝֗ם" - בשבילם, בשביל עם ישראל.
"סִינַ֥י בַּקֹּֽדֶשׁ" - העטה את הר סיני בקודש בשעת מתן תורה.
עָ֘לִ֤יתָ לַמָּר֨וֹם שָׁ֘בִ֤יתָ שֶּׁ֗בִי לָקַ֣חְתָּ מַ֭תָּנוֹת בָּאָדָ֑ם וְאַ֥ף ס֝וֹרְרִ֗ים לִשְׁכֹּ֤ן יָ֬-הּ אֱ-לֹהִֽים:
(תהילים סח יט)
פרקנו, פרק השיר אשר לכבוד הארון, מסיים בשבח למשה שעלה לַמָּר֨וֹם ושבה שם שֶּׁ֗בִי - את לוחות העדות הגנוזים בארון ולקחם בתור מַ֭תָּנוֹת לחלקם "בָּאָדָ֑ם" - בתוך בני אדם, והשתדלותו גרמה כי "וְאַ֥ף ס֝וֹרְרִ֗ים" - למרות היותם סוררים ועשו להם עגל מסכה, "לִשְׁכֹּ֤ן יָ֬-הּ אֱ-לֹהִֽים" - יהי ה' שוכן בתוכם במשכן העדות.
הָ֤אֵ֣-ל לָנוּ֮ אֵ֤-ל לְֽמוֹשָׁ֫ע֥וֹת וְלה' אֲ-דֹנָ֑י לַ֝מָּ֗וֶת תּוֹצָאֽוֹת: אַךְ-אֱ-לֹהִ֗ים יִמְחַץ֮ רֹ֤אשׁ אֹ֫יְבָ֥יו קָדְקֹ֥ד שֵׂעָ֑ר מִ֝תְהַלֵּ֗ךְ בַּאֲשָׁמָֽיו:
(תהילים סח כא-כב)
"וְלה' אֲ-דֹנָ֑י לַ֝מָּ֗וֶת תּוֹצָאֽוֹת" - יש לו הרבה דרכים אל המוות, אך לא עלינו הוא נותנם, אבל ימחץ בהם "רֹ֤אשׁ אֹ֫יְבָ֥יו קָדְקֹ֥ד שֵׂעָ֑ר מִ֝תְהַלֵּ֗ךְ בַּאֲשָׁמָֽיו:" [ר' שלמה יצחקי].
"שֵׂעָ֑ר" - כאשר הוכחתי לעיל הוא תואר לאדום, שעמהם ישראל הולכים להילחם.
אָמַ֣ר אֲ֭-דֹנָי מִבָּשָׁ֣ן אָשִׁ֑יב אָ֝שִׁ֗יב מִֽמְּצֻל֥וֹת יָֽם:
(תהילים סח כג)
מבטיח לצבא המלחמה בשם ה', שישוב בשלום, לוּ גם יילחם בראש הר-בשן או במצולות-יָֽם; ותפס לשון מצולות-יָֽם לעומק כנגד הבשן לגובה.
רָא֣וּ הֲלִיכוֹתֶ֣יךָ אֱ-לֹהִ֑ים הֲלִ֘יכ֤וֹת אֵ-לִ֖י מַלְכִּ֣י בַקֹּֽדֶשׁ: קִדְּמ֣וּ שָׁ֭רִים אַחַ֣ר נֹגְנִ֑ים בְּת֥וֹךְ עֲ֝לָמ֗וֹת תּוֹפֵפֽוֹת:
(תהילים סח כה-כו)
לפנינו פה מחזה שני: אדום כבר נוצח, ולאחר הניצחון, הארון בראש הצבא ובתוך המון חוגג מושב דרך חוצות ירושלים אל מקומו; מסע הניצחון של הארון אשר שם ה' צ-באות נקרא עליו ברחובות עיר א-להים בראש הצבא, מסמל למשורר הֲלִ֘יכ֤וֹת המלך ה' צ-באות בראש חיל מגיני ארצו.
בְּֽ֭מַקְהֵלוֹת בָּרְכ֣וּ אֱ-לֹהִ֑ים ה' מִמְּק֥וֹר יִשְׂרָאֵֽל:
(תהילים סח כז)
"בָּרְכ֣וּ" נמשך גם אל "ה' " כאילו היה כתוב: "בָּרְכ֣וּ ה' מִמְּק֥וֹר יִשְׂרָאֵֽל", כלומר: כל מי שממקור ישראל יברך את ה'.
שָׁ֤ם בִּנְיָמִ֨ן צָעִ֡יר רֹדֵ֗ם שָׂרֵ֣י יְ֭הוּדָה רִגְמָתָ֑ם שָׂרֵ֥י זְ֝בֻל֗וּן שָׂרֵ֥י נַפְתָּלִֽי:
(תהילים סח כח)
פסוק זה קשור עם הקודם, ו"רֹדֵ֗ם" חוזר לפי זה אל "בְּֽ֭מַקְהֵלוֹת", והכוונה, כי בנימין הצעיר רודה בתור מנצח על הנגינות [כי "מנצח" ו"רודה" קרובים זה לזה בהוראתם] בְּֽ֭מַקְהֵלוֹת המברכות עתה אֱ-לֹהִ֑ים וכן גם שָׂרֵ֣י יְ֭הוּדָה הלבושים ברִקְמָתָם (גימ"ל ו-קו"ף מתחלפות), שָׂרֵ֥י זְ֝בֻל֗וּן ושָׂרֵ֥י נַפְתָּלִֽי.
צִוָּ֥ה אֱ-לֹהֶ֗יךָ עֻ֫זֶּ֥ךָ עוּזָּ֥ה אֱ-לֹהִ֑ים ז֝֗וּ פָּעַ֥לְתָּ לָּֽנוּ:
(תהילים סח כט)
המשורר קורא לעם: "צִוָּ֥ה אֱ-לֹהֶ֗יךָ עֻ֫זֶּ֥ךָ" במובן עוז מלכות ושלטון על האויב, והעם עונה לעומתו: "עוּזָּ֥ה אֱ-לֹהִ֑ים ז֝֗וּ פָּעַ֥לְתָּ לָּֽנוּ".
מֵֽ֭הֵיכָלֶךָ עַל-יְרוּשָׁלִָ֑ם לְךָ֤ יוֹבִ֖ילוּ מְלָכִ֣ים שָֽׁי:
(תהילים סח ל)
המשורר מתאר פרסום שם ה' בעולם בעקב הניצחון: כי מההיכל בגבעון אשר שמה הביאו המלכים זבחים לה' - עוד יוֹבִ֖ילוּ לו שָֽׁי על ירושלים אשר שם הארון.
גְּעַ֨ר חַיַּ֪ת קָנֶ֡ה עֲדַ֤ת אַבִּירִ֨ים בְּעֶגְלֵ֬י עַמִּ֗ים מִתְרַפֵּ֥ס בְּרַצֵּי-כָ֑סֶף בִּזַּ֥ר עַ֝מִּ֗ים קְרָב֥וֹת יֶחְפָּֽצו:
(תהילים סח לא)
"גְּעַ֨ר חַיַּ֪ת קָנֶ֡ה" - נאמר על ארם, שלפי עדותה של הפתיחה לפרק ס' כבר התגרתה אז מלחמה בישראל, וקרא לה "חַיַּ֪ת קָנֶ֡ה" מפני שהיא שוכנת על יד נהרות ["ארם נהרים"!].
"עֲדַ֤ת אַבִּירִ֨ים" - הכוונה על קבוצת העמים-השבטים השייכים ללאומיות ארם, שעמדו אז במלחמה נגד ישראל (ארם צובה, ארם דמשק, ארם בית רחוב וארם נהרים).
"עֲדַ֤ת אַבִּירִ֨ים בְּעֶגְלֵ֬י עַמִּ֗ים" - שעלו בגבורתם על שכניהם כמו פרים אַבִּירִ֨ים על פני עגלים.
"מִתְרַפֵּ֥ס בְּרַצֵּי-כָ֑סֶף" - כי כאמור (שמואל ב י ו) נשכרו הם בכסף לבני עמון להלחם בישראל.
"רַצֵּי" - הוא מלשון רצוץ, והוראתו: חתיכות, גרוטאות.
"בִּזַּ֥ר עַ֝מִּ֗ים קְרָב֥וֹת יֶחְפָּֽצו" - המשורר רואה בדמיונו כי כבר פזר ה' את העַמִּים אשר קְרָב֥וֹת יֶחְפָּֽצו עם ישראל.
לָ֭רֹכֵב בִּשְׁמֵ֣י שְׁמֵי-קֶ֑דֶם הֵ֥ן יִתֵּ֥ן בְּ֝קוֹלוֹ ק֣וֹל עֹֽז:
(תהילים סח לד)
"הֵ֥ן יִתֵּ֥ן בְּ֝קוֹלוֹ ק֣וֹל עֹֽז:" - זה ק֣וֹל ה' ברעש, שהתחולל אז לפני זמן קצר.
נ֤וֹרָ֥א אֱ-לֹהִ֗ים מִֽמִּקְדָּ֫שֶׁ֥יךָ אֵ֤-ל יִשְׂרָאֵ֗ל ה֤וּא נֹתֵ֨ן עֹ֖ז וְתַעֲצֻמ֥וֹת לָעָ֗ם בָּר֥וּךְ אֱ-לֹהִֽים:
(תהילים סח לו)
"מִֽמִּקְדָּ֫שֶׁ֥יךָ" - בלשון רבים. אולי מרמז על שני בתי המקדש שהיו אז בישראל: משכן גבעון והמשכן בירושלים אשר שם הארון.