א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב קַדֶּשׁ־לִ֨י כָל־בְּכ֜וֹר פֶּ֤טֶר כָּל־רֶ֙חֶם֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה לִ֖י הֽוּא׃ ג וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־הָעָ֗ם זָכ֞וֹר אֶת־הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֨ר יְצָאתֶ֤ם מִמִּצְרַ֙יִם֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים כִּ֚י בְּחֹ֣זֶק יָ֔ד הוֹצִ֧יא יְהֹוָ֛ה אֶתְכֶ֖ם מִזֶּ֑ה וְלֹ֥א יֵאָכֵ֖ל חָמֵֽץ׃ ד הַיּ֖וֹם אַתֶּ֣ם יֹצְאִ֑ים בְּחֹ֖דֶשׁ הָאָבִֽיב׃ ה וְהָיָ֣ה כִֽי־יְבִֽיאֲךָ֣ יְהוָ֡ה אֶל־אֶ֣רֶץ הַֽ֠כְּנַעֲנִי וְהַחִתִּ֨י וְהָאֱמֹרִ֜י וְהַחִוִּ֣י וְהַיְבוּסִ֗י אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֤ע לַאֲבֹתֶ֙יךָ֙ לָ֣תֶת לָ֔ךְ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ וְעָבַדְתָּ֛ אֶת־הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את בַּחֹ֥דֶשׁ הַזֶּֽה׃ ו שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תֹּאכַ֣ל מַצֹּ֑ת וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י חַ֖ג לַיהוָֽה׃ ז מַצּוֹת֙ יֵֽאָכֵ֔ל אֵ֖ת שִׁבְעַ֣ת הַיָּמִ֑ים וְלֹֽא־יֵרָאֶ֨ה לְךָ֜ חָמֵ֗ץ וְלֹֽא־יֵרָאֶ֥ה לְךָ֛ שְׂאֹ֖ר בְּכָל־גְּבֻלֶֽךָ׃ ח וְהִגַּדְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לֵאמֹ֑ר בַּעֲב֣וּר זֶ֗ה עָשָׂ֤ה יְהוָה֙ לִ֔י בְּצֵאתִ֖י מִמִּצְרָֽיִם׃ ט וְהָיָה֩ לְךָ֨ לְא֜וֹת עַל־יָדְךָ֗ וּלְזִכָּרוֹן֙ בֵּ֣ין עֵינֶ֔יךָ לְמַ֗עַן תִּהְיֶ֛ה תּוֹרַ֥ת יְהוָ֖ה בְּפִ֑יךָ כִּ֚י בְּיָ֣ד חֲזָקָ֔ה הוֹצִֽאֲךָ֥ יְהֹוָ֖ה מִמִּצְרָֽיִם׃ י וְשָׁמַרְתָּ֛ אֶת־הַחֻקָּ֥ה הַזֹּ֖את לְמוֹעֲדָ֑הּ מִיָּמִ֖ים יָמִֽימָה׃ יא וְהָיָ֞ה כִּֽי־יְבִֽאֲךָ֤ יְהוָה֙ אֶל־אֶ֣רֶץ הַֽכְּנַעֲנִ֔י כַּאֲשֶׁ֛ר נִשְׁבַּ֥ע לְךָ֖ וְלַֽאֲבֹתֶ֑יךָ וּנְתָנָ֖הּ לָֽךְ׃ יב וְהַעֲבַרְתָּ֥ כָל־פֶּֽטֶר־רֶ֖חֶם לַֽיהֹוָ֑ה וְכָל־פֶּ֣טֶר ׀ שֶׁ֣גֶר בְּהֵמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ הַזְּכָרִ֖ים לַיהוָֽה׃ יג וְכָל־פֶּ֤טֶר חֲמֹר֙ תִּפְדֶּ֣ה בְשֶׂ֔ה וְאִם־לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה וַעֲרַפְתּ֑וֹ וְכֹ֨ל בְּכ֥וֹר אָדָ֛ם בְּבָנֶ֖יךָ תִּפְדֶּֽה׃ יד וְהָיָ֞ה כִּֽי־יִשְׁאָלְךָ֥ בִנְךָ֛ מָחָ֖ר לֵאמֹ֣ר מַה־זֹּ֑את וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֔יו בְּחֹ֣זֶק יָ֗ד הוֹצִיאָ֧נוּ יְהוָ֛ה מִמִּצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃ טו וַיְהִ֗י כִּֽי־הִקְשָׁ֣ה פַרְעֹה֮ לְשַׁלְּחֵנוּ֒ וַיַּהֲרֹ֨ג יְהֹוָ֤ה כָּל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִבְּכֹ֥ר אָדָ֖ם וְעַד־בְּכ֣וֹר בְּהֵמָ֑ה עַל־כֵּן֩ אֲנִ֨י זֹבֵ֜חַ לַֽיהוָ֗ה כָּל־פֶּ֤טֶר רֶ֙חֶם֙ הַזְּכָרִ֔ים וְכָל־בְּכ֥וֹר בָּנַ֖י אֶפְדֶּֽה׃ טז וְהָיָ֤ה לְאוֹת֙ עַל־יָ֣דְכָ֔ה וּלְטוֹטָפֹ֖ת בֵּ֣ין עֵינֶ֑יךָ כִּ֚י בְּחֹ֣זֶק יָ֔ד הוֹצִיאָ֥נוּ יְהוָ֖ה מִמִּצְרָֽיִם׃ יז וַיְהִ֗י בְּשַׁלַּ֣ח פַּרְעֹה֮ אֶת־הָעָם֒ וְלֹא־נָחָ֣ם אֱלֹהִ֗ים דֶּ֚רֶךְ אֶ֣רֶץ פְּלִשְׁתִּ֔ים כִּ֥י קָר֖וֹב ה֑וּא כִּ֣י ׀ אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים פֶּֽן־יִנָּחֵ֥ם הָעָ֛ם בִּרְאֹתָ֥ם מִלְחָמָ֖ה וְשָׁ֥בוּ מִצְרָֽיְמָה׃ יח וַיַּסֵּ֨ב אֱלֹהִ֧ים ׀ אֶת־הָעָ֛ם דֶּ֥רֶךְ הַמִּדְבָּ֖ר יַם־ס֑וּף וַחֲמֻשִׁ֛ים עָל֥וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ יט וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־עַצְמ֥וֹת יוֹסֵ֖ף עִמּ֑וֹ כִּי֩ הַשְׁבֵּ֨עַ הִשְׁבִּ֜יעַ אֶת־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר פָּקֹ֨ד יִפְקֹ֤ד אֱלֹהִים֙ אֶתְכֶ֔ם וְהַעֲלִיתֶ֧ם אֶת־עַצְמֹתַ֛י מִזֶּ֖ה אִתְּכֶֽם׃ כ וַיִּסְע֖וּ מִסֻּכֹּ֑ת וַיַּחֲנ֣וּ בְאֵתָ֔ם בִּקְצֵ֖ה הַמִּדְבָּֽר׃ כא וַֽיהוָ֡ה הֹלֵךְ֩ לִפְנֵיהֶ֨ם יוֹמָ֜ם בְּעַמּ֤וּד עָנָן֙ לַנְחֹתָ֣ם הַדֶּ֔רֶךְ וְלַ֛יְלָה בְּעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ לְהָאִ֣יר לָהֶ֑ם לָלֶ֖כֶת יוֹמָ֥ם וָלָֽיְלָה׃ כב לֹֽא־יָמִ֞ישׁ עַמּ֤וּד הֶֽעָנָן֙ יוֹמָ֔ם וְעַמּ֥וּד הָאֵ֖שׁ לָ֑יְלָה לִפְנֵ֖י הָעָֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

תפארת יהונתן

יהונתן אייבשיץ

פסוק יז:
ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא וגו'. הנה דרשו חז"ל דמשה וישראל צוחו ווי ונראה דפירשו כן משום דאמרינן כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא צרה ונראה לבאר דהצרה היה משום ויהי בשלח פרעה את העם העם דייקא כי ידוע מ"ש כל המחברים דהערב רב נקראו עם ולא יצא שום אדם ממצרים בלתי רשות פרעה ואף לערב רב הרשה פרעה לעלות עמהם וזה שנאמר בשלח פרעה את העם וע"ז צוחו ווי כי היה צרה גדולה לישראל וטעם הצרה הוא כי מה ששילחם פרעה עמהם היה כדי להקטין כבוד ה' כי לא היה שום אדם יכול לעלות ממצרים כ"כ היה קשור בקשרי כשפים כנודע והערב רב ג"כ היה רובם מעמים אחרים ואלו יצאו ישראל לבדם היה ש"ש נתקדש על ידם בגוים כי ה' לבדו הוא המשדד מערכת שמים אבל בהיות יוצאים ג"כ משאר האומות חלקו הגוים כבוד לאלהי העמים האלה שהיה מהן הערב רב ויאמרו שהם הוציאם ואגב אלו יצאו ישראל גם כן ולא נתקדש שם שמים בגוים רק אם היה ישראל לבדם וזאת היתה הצרה:
פסוק יז:
ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלהים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה. נראה לפרש כי טעם האמתי היה כי קרוב הוא שבועתו של אברהם לאבימלך ולא הגיע זמן ליכנס לא"י ולכך עכבם במדבר אבל לישראל לא אמר הטעם הזה כי אלו היו ישראל שומעים כזאת היו חרדים שתיכף לא יבואו לא"י וזהו מאמר הכתוב כי קרוב הוא זהו טעם האמתי כי אמר אלהים פן ינחם העם בראותם מלחמה טעם זה אמר לישראל ועוד. נראה לפרש כי ודאי ראו ישראל במדבר הרבה מלחמות יותר ממלחמות פרעה בים כגון מלחמת עמלק שהיה מלחמה כבידה מאוד כמבואר בזוהר עד שהזהיר הקב"ה מבלי לשכוח וגם שאר מלחמות ראו וזה היה הכל קודם כיבוש א"י והיו מלחמות שאינם צריכין לגופו של כיבוש א"י כי זה ידוע טבע כיבוש לארץ צריך מלחמה להכניע את העם היושב בקרבם וע"כ חשב הקב"ה מחשבות אם יוליכם דרך ארץ פלשתים ויגיעו תיכף לא"י ודאי לא ישובו הערב רב לאחור דמה"ת ישובו אבל ע"י הסבתם דרך המדבר בראותם מלחמות כאלה וכאלה ודאי ינחמו הערב רב וישובו מצרימה ויהיו ישראל מסולקים מהם כאשר היה באמת כי הרבה מהם שבו תיכף למצרים כשרדף פרעה אחריהם וז"ש הכתוב ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא לא"י ודאי לא ישובו הערב רב פן ינחם העם בראותם מלחמה העם היינו הערב רב ואמר פן בלשון ספק דעדיין נשאר הבחירה בידם אם לשוב או לא אבל אם יוליכם דרך ארץ פלשתים שקרוב לא"י ודאי לא ישובו לאחור. גם יש לפרש כי לעתיד לבוא ויצא ה' ונלחם בגוים ולא יהיה מלחמה ע"י אדם אבל בכיבוש יהושע היה ע"י בני אדם עד שהוצרך יהושע לתחבולות מלחמות בני אדם והטעם הוא כי לא היה אז גאולה שלימה ולכך היה ע"י בני אדם אבל לע"ל יהיה ע"י הקב"ה בעצמו ויהיה כיבוש שלם שאין אחריו גלות והטעם שהוצרכו עוד להגלות כי לא נשלם הגלות במצרים ובאמת אלו ידעו ישראל מזה במצרים לא היו יוצאים משם כי יאמרו טוב לנו לסבול עד הקץ אמיתי מבוא שנית בענין הרע הזה ולכך אמרו חז"ל כאשר אמר ה' למשה אהיה בגלות זה עמהם אשר אהיה עמהם בגלות אחר אמר משה די לצרה בשעתה כי יפוג עי"ז לבב ישראל והודה לו ה' וזה שאמר הכתוב ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא היינו אם יכנסו תיכף לא"י ויראו מלחמת א"י ע"י בני אדם ולא ע"י הקב"ה בעצמו ירגישו שאין כאן כיבוש שלם וצריכין עוד להיות בגלות א"כ ינחמו וישובו מצרימה כי טוב להם לגמור הגלות מה שכבר מורגלים בו מלילך בגלות אחר ולא כמחשבותם מחשבות המקום שהקדוש ברוך הוא רצה שלא ישקעו בטומאה חס ושלום ולכך הסיבם דרך המדבר. ובדרך אחר יש לומר כי ישראל חמדו לארץ מצרים כאשר הפליגו בשבח הארץ זכרנו את הדגה וגו' והכתוב אומר כגן ה' כארץ מצרים רק היה לישראל במצרים אליה וקוץ בה מה ששעבדו בהם וא"כ כאשר ישראל קרוב למצרים יבואו לא"י ויגרו מלחמה עם הכנענים וירומו חרב וקשת ויצליחו ויהיה ידם רמה בגבורה א"כ יאמרו מה לנו להלחם בעם ארץ נכר הלא טוב לנו לשוב למצרים ונלחם ונגרש לעם אשר ישבנו בקרבם כי ידינו רמה במלחמה ושמה נשוב כאשר באמת פחד מזה פרעה כמו שכתוב הבה נתחכמה לו כי תקראנה מלחמה וגו' והקדוש ברוך הוא רצה שלא ישובו למצרים רק ישבו בארץ ישראל הקדושה ולכך הסיבם דרך המדבר וזה שאמר הכתוב שעד עתה לא היו מלומדי מלחמה אבל בראותם מלחמה מיד בארץ כנען ויהיו מלומדי מלחמה פן ינחם ושבו מצרימה:
פסוק יט:
ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל לאמר פקד יפקוד אלהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם. נראה לפרש הא דנתאמץ דוקא משה במצוה הזאת דוקא ליקח עצמות יוסף עמו כי מכירת יוסף גרם שהלכו במצרים בגלות ולכך בצאתם הוצרכו ליקח עצמותיו משם ועיקר המכירה היה ע"י שמעון ולוי ולכך משה שהיה מלוי תיקן זה בלקיחת עצמותיו עמו וגם יש לומר בדרך אחר באופן שיהיה כי השבע השביע נתינת טעם על שנתעסק דוקא משה בעצמות יוסף דרש"י פירש השבע השביע השביע לאבות שישביעו לבנים והקשה דלמה לא השביע לבניו שישאוהו מיד אחר מותו ותירץ שבניו לא היה סיפוק בידם ולי. נראה טעם אחר דלכך לא השביע לבניו דאולי יתירו הנדר אבל בזה האופן א"א להתיר כי אצל האבות לא חל הנדר עדיין וכל זמן שלא חל הנדר א"א להתירו ואצל הבנים ג"כ א"א להתיר שבועת אביהם דאיך יתחרטו על שבועת אביהם ואף שהשבועה שהשביע לאבות שישביעו לבנים היה חל מיד והיו יכולים להתירו דמזה לא פחד יוסף שישאלו על שבועתם למנוע להשביע לבניהם והנה זכות זה שהוציא משה עצמות יוסף הגין על ישראל כי אלו הוציאו ישראל לא היה כל כך זכות בזה כי האבות השביעו קודם מותם לבנים כמו שעשה יוסף קודם מותו אבל משה נתגדל מנעוריו בבית פרעה ומשהגדיל ברח לכוש ולמדין וטרם שובו למצרים מת אביו וא"כ לא השביעו אביו ומ"מ לקח עצמות יוסף עמו ונחשב לו לצדקה וזה הגין. עוד יש לפרש דאמרו חז"ל החושד בכשרים לוקה בגופו כי משה אמר הן לא יאמינו לי והנה ידו מצורעת והיינו דמשה ראה בנבואה דישראל יסרבו במדבר למרוד בהקב"ה וז"ש הן לא יאמינו לי ובאמת עיקר המרי ע"י הערב רב וזה שגרם משה ליקח הערב רב עמו ממצרים ולכך לקה בגופו והא דלקה בצרעת כי אמרו חז"ל קשים גרים לישראל כספחת ולכך לקה בצרעת כי הערב רב היה ענין גרים והא שנדמו הגרים לצרעת הטעם הוא כי ענין הצרעת כבר כתב הרמב"ן שהוא למופת כי נסתלק ממנו הרה"ק השורה על האדם ואין השכינה שורה אלא על משפחה מיוחסת ולא על גרים ולכך נדמו גרים לצרעת וכאשר נסתלק הרה"ק לא נשאר רק הבלי דגרמי ולכך נגע עמוק בבשרו כי לבד העצם נשאר וזה ענין הגרים בבחינת עצמות יבישות והערב רב שלקח משה עמו ממצרים היו מגרים שגייר יוסף וחזרו לסורם ומשה קבלן ואצלן לא נשאר רק עצמות יבישות ע"כ לתקן זאת לקח דוקא משה את עצמות יוסף שגם משה גרם לזאת וזהו מרמז ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו דייקא שגם הוא גרם:
פסוק יט:
פקוד יפקוד אלהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם. נראה לבאר שיוסף נתן להם סימן שידעו אימת הוא הקץ אמתי ולא ישעו בדברי שקר והסימן היה כאשר יעלו עצמותיו מאליהם אז הוא קץ האמתי כי עצמותיו היו קבורים בנהר נילוס ומשה צווח הגיע הזמן לצאת והיה הארון צף למעלה א"כ קודם זמן האמתי לא היה הארון צף למעלה וא"א ללקחו ולכך נתן להם סימן והעליתם את עצמותי היינו כשיעלו עצמותי מן הנילוס אז פקוד יפקוד אלהים אתכם תדעו כי הוא פקידה אמתית ולא לולי כן ולכך נקח משה עצמות יוסף להראות לישראל שהיא פקידה אמתית וזהו שאמרו במדרש הים ראה וינוס ארונו של יוסף ראה כי תנאי התנה הקב"ה מששת ימי בראשית שיקרע הים לישראל בצאתם ממצרים אבל הים חשב שעדיין לא הגיע זמן האמתי אבל כשראה ארונו של יוסף אז הרגיש שבא הזמן:
פסוק יט:
באופן אחר נראה לבאר כוונת המדרש כי יש להבין למה הוסיפו הנשים לומר שירה יותר מן האנשים עד שאחר גמר השירה של ישראל חזרו לשורר ונראה הטעם כי אמרו חז"ל אע"פ שארבע מיתות בטלו דין ארבע מיתות לא בטלו מי שנתחייב חנק טובע בנהר והמצרים חשדו לנשיהם של ישראל שעברו על איסור א"א שאמרו אם בגופן שלטו כ"ש בנשותיהן וא"כ חייבים חנק וראוים הם לטבוע במים והם נצולו ע"כ הוסיפו שירה כי זהו לאות על צדקתם וכשרותם ולכך יוסף שלא עבר לשכוב אצל א"א אשת פוטיפר שדינו לטבוע במים אם ח"ו היה עובר. היה שכרו כי הים ראה וינוס כשראה ארונו של יוסף:
פסוק כא:
וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם ללכת יומם ולילה. נראה לבאר שהמצרים עשו בכשפים שכוכבי שמים ילחמו נגד ישראל ולכך אמר פרעה ראו כי רעה נגד פניכם וה' היפך אותם שילחמו אח"כ נגד סיסרא ומה עשה הקב"ה כדי להצילם סיכך את פני השמש ושאר כוכבי' בעמוד ענן ולכך כתבו התוס' בשם ר"ת כי לא ראו במדבר חמה ולבנה וקדשו ע"פ חשבון הירחים והיינו מטעם הנ"ל וא"כ כדי שידעו להבחין בין יום ולילה היה הבדל בין עמוד ענן ואש:
פסוק כא:
ללכת יומם ולילה. קשה איך ילכו יומם ולילה יחד מתי ישנו וינוחו אמנם ידוע כי עמוד הענן לא קלטה את הערב רב וא"כ יקשה איך נצולו במדבר מחיות ונחשים וליסטים אבל כבוד ה' נראה בעמוד הענן ואפילו הערב רב זכו למראה הזאת כאמרם ראתה שפחה בים וגו' וידוע דלישראל נגלה הקב"ה ביום ולאה"ע בלילה וכן היה לישראל השגה ע"י עמוד הענן ביום ולערב רב ע"י עמוד אש לילה וזהו ללכת יומם ולילה כי ישראל הלכו ביום לאור עמוד ענן וערב רב לא זכו לראות והיה עיניהם אטומים עד הלילה לעמוד אש והלכו בלילה וזה ללכת יומם ולילה: