א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב קַדֶּשׁ־לִ֨י כָל־בְּכ֜וֹר פֶּ֤טֶר כָּל־רֶ֙חֶם֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה לִ֖י הֽוּא׃ ג וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־הָעָ֗ם זָכ֞וֹר אֶת־הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֨ר יְצָאתֶ֤ם מִמִּצְרַ֙יִם֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים כִּ֚י בְּחֹ֣זֶק יָ֔ד הוֹצִ֧יא יְהֹוָ֛ה אֶתְכֶ֖ם מִזֶּ֑ה וְלֹ֥א יֵאָכֵ֖ל חָמֵֽץ׃ ד הַיּ֖וֹם אַתֶּ֣ם יֹצְאִ֑ים בְּחֹ֖דֶשׁ הָאָבִֽיב׃ ה וְהָיָ֣ה כִֽי־יְבִֽיאֲךָ֣ יְהוָ֡ה אֶל־אֶ֣רֶץ הַֽ֠כְּנַעֲנִי וְהַחִתִּ֨י וְהָאֱמֹרִ֜י וְהַחִוִּ֣י וְהַיְבוּסִ֗י אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֤ע לַאֲבֹתֶ֙יךָ֙ לָ֣תֶת לָ֔ךְ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ וְעָבַדְתָּ֛ אֶת־הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את בַּחֹ֥דֶשׁ הַזֶּֽה׃ ו שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תֹּאכַ֣ל מַצֹּ֑ת וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י חַ֖ג לַיהוָֽה׃ ז מַצּוֹת֙ יֵֽאָכֵ֔ל אֵ֖ת שִׁבְעַ֣ת הַיָּמִ֑ים וְלֹֽא־יֵרָאֶ֨ה לְךָ֜ חָמֵ֗ץ וְלֹֽא־יֵרָאֶ֥ה לְךָ֛ שְׂאֹ֖ר בְּכָל־גְּבֻלֶֽךָ׃ ח וְהִגַּדְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לֵאמֹ֑ר בַּעֲב֣וּר זֶ֗ה עָשָׂ֤ה יְהוָה֙ לִ֔י בְּצֵאתִ֖י מִמִּצְרָֽיִם׃ ט וְהָיָה֩ לְךָ֨ לְא֜וֹת עַל־יָדְךָ֗ וּלְזִכָּרוֹן֙ בֵּ֣ין עֵינֶ֔יךָ לְמַ֗עַן תִּהְיֶ֛ה תּוֹרַ֥ת יְהוָ֖ה בְּפִ֑יךָ כִּ֚י בְּיָ֣ד חֲזָקָ֔ה הוֹצִֽאֲךָ֥ יְהֹוָ֖ה מִמִּצְרָֽיִם׃ י וְשָׁמַרְתָּ֛ אֶת־הַחֻקָּ֥ה הַזֹּ֖את לְמוֹעֲדָ֑הּ מִיָּמִ֖ים יָמִֽימָה׃ יא וְהָיָ֞ה כִּֽי־יְבִֽאֲךָ֤ יְהוָה֙ אֶל־אֶ֣רֶץ הַֽכְּנַעֲנִ֔י כַּאֲשֶׁ֛ר נִשְׁבַּ֥ע לְךָ֖ וְלַֽאֲבֹתֶ֑יךָ וּנְתָנָ֖הּ לָֽךְ׃ יב וְהַעֲבַרְתָּ֥ כָל־פֶּֽטֶר־רֶ֖חֶם לַֽיהֹוָ֑ה וְכָל־פֶּ֣טֶר ׀ שֶׁ֣גֶר בְּהֵמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ הַזְּכָרִ֖ים לַיהוָֽה׃ יג וְכָל־פֶּ֤טֶר חֲמֹר֙ תִּפְדֶּ֣ה בְשֶׂ֔ה וְאִם־לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה וַעֲרַפְתּ֑וֹ וְכֹ֨ל בְּכ֥וֹר אָדָ֛ם בְּבָנֶ֖יךָ תִּפְדֶּֽה׃ יד וְהָיָ֞ה כִּֽי־יִשְׁאָלְךָ֥ בִנְךָ֛ מָחָ֖ר לֵאמֹ֣ר מַה־זֹּ֑את וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֔יו בְּחֹ֣זֶק יָ֗ד הוֹצִיאָ֧נוּ יְהוָ֛ה מִמִּצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃ טו וַיְהִ֗י כִּֽי־הִקְשָׁ֣ה פַרְעֹה֮ לְשַׁלְּחֵנוּ֒ וַיַּהֲרֹ֨ג יְהֹוָ֤ה כָּל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִבְּכֹ֥ר אָדָ֖ם וְעַד־בְּכ֣וֹר בְּהֵמָ֑ה עַל־כֵּן֩ אֲנִ֨י זֹבֵ֜חַ לַֽיהוָ֗ה כָּל־פֶּ֤טֶר רֶ֙חֶם֙ הַזְּכָרִ֔ים וְכָל־בְּכ֥וֹר בָּנַ֖י אֶפְדֶּֽה׃ טז וְהָיָ֤ה לְאוֹת֙ עַל־יָ֣דְכָ֔ה וּלְטוֹטָפֹ֖ת בֵּ֣ין עֵינֶ֑יךָ כִּ֚י בְּחֹ֣זֶק יָ֔ד הוֹצִיאָ֥נוּ יְהוָ֖ה מִמִּצְרָֽיִם׃ יז וַיְהִ֗י בְּשַׁלַּ֣ח פַּרְעֹה֮ אֶת־הָעָם֒ וְלֹא־נָחָ֣ם אֱלֹהִ֗ים דֶּ֚רֶךְ אֶ֣רֶץ פְּלִשְׁתִּ֔ים כִּ֥י קָר֖וֹב ה֑וּא כִּ֣י ׀ אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים פֶּֽן־יִנָּחֵ֥ם הָעָ֛ם בִּרְאֹתָ֥ם מִלְחָמָ֖ה וְשָׁ֥בוּ מִצְרָֽיְמָה׃ יח וַיַּסֵּ֨ב אֱלֹהִ֧ים ׀ אֶת־הָעָ֛ם דֶּ֥רֶךְ הַמִּדְבָּ֖ר יַם־ס֑וּף וַחֲמֻשִׁ֛ים עָל֥וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ יט וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־עַצְמ֥וֹת יוֹסֵ֖ף עִמּ֑וֹ כִּי֩ הַשְׁבֵּ֨עַ הִשְׁבִּ֜יעַ אֶת־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר פָּקֹ֨ד יִפְקֹ֤ד אֱלֹהִים֙ אֶתְכֶ֔ם וְהַעֲלִיתֶ֧ם אֶת־עַצְמֹתַ֛י מִזֶּ֖ה אִתְּכֶֽם׃ כ וַיִּסְע֖וּ מִסֻּכֹּ֑ת וַיַּחֲנ֣וּ בְאֵתָ֔ם בִּקְצֵ֖ה הַמִּדְבָּֽר׃ כא וַֽיהוָ֡ה הֹלֵךְ֩ לִפְנֵיהֶ֨ם יוֹמָ֜ם בְּעַמּ֤וּד עָנָן֙ לַנְחֹתָ֣ם הַדֶּ֔רֶךְ וְלַ֛יְלָה בְּעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ לְהָאִ֣יר לָהֶ֑ם לָלֶ֖כֶת יוֹמָ֥ם וָלָֽיְלָה׃ כב לֹֽא־יָמִ֞ישׁ עַמּ֤וּד הֶֽעָנָן֙ יוֹמָ֔ם וְעַמּ֥וּד הָאֵ֖שׁ לָ֑יְלָה לִפְנֵ֖י הָעָֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

שפתי כהן

לא ידוע

פסוק ב:
קדש לי כל בכור, מאחר שהכה בכורי מצרים ומזל טלה הוא בכור והורידו ממעלתו ובביטול בכור הבכורות יבא מזה שום צד בטול לפנים, כי זה לעומת זה עשה אלהים, כי לצורך הם, כמו שאמר בזוהר מי יתן טהור מטמא לית טהור אלא מגו טמא קליפה ומוחא דא בדא סלקא, ולפי שקליפתם הוסרה לזה צריכים שמירה, לזה קדש לי ליו"ד ששם אין להם אחיזה כדי שיהיו שמורים, וכן הלוים שלקחם תחת הבכורות אמר וסביב למשכן יחנו וישראל רחוקים מהם אלפים אמה, וסוד אלפים אמה תחזון מאלפים שנה שקדמה התורה לעולם שנאמר ואהיה שעשועים יום יום שהם ב' ימים חכמ"ה ובינ"ה, והעולם נברא בחסד שנאמר אמרתי עולם חסד יבנה, א"כ הלויים היו סביב למשכן וישראל רחוקים מהם אלפים אמה, וערב רב חוץ מהם כקליפה שהיא מקפת על הפרי, א"כ מכאן תבין שהבכורות בלא קליפה, לזה קדש ליו"ד שהיא כמוסה ומכוסה שהיו"ד נקרא קדש, לזה קדש לי ליו"ד. באדם ובבהמה, לפי שהכה כל בכור מאדם ועד בהמה, וכדי שלא יתבטל קדש לי פטר כל רחם, שע"י בכורי מצרים נפטרו ישראל שהם בכור שנאמר בני בכורי ישראל מעבודת פרך, וכן פטר כל רחם ר"ת פר"ך, ונתכפרו פר"ך כפ"ר, ונתנו המצריים כפרם, ורחם עליהם, זהו כל רחם:
פסוק ג:
ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה. א"ל לא יעלה בדעתכם לומר שבכשרון מעשיכם אתם יוצאים ותאמרו כחי וכשרון מעשי עשה לי, אינו כך אלא תזכרו שעדיין לא נשלם גזרת העבדות ועדיין יש לו עליכם ואם לא תיטיבו מעשיכם יש לו לגבות חובו, מבית עבדים, כי עדיין יש לו עבדות בכם, אלא בחוזק יד הוציא ה' על כרחם, כמו שאמר במדרש שבא עוז"א שר של מצרים ואמר אומה זו יש לי עליה דין וכו'. ובמדרש על פסוק ויושע ה' ביום ה' את ישראל מיד מצרים, לזה לא יאכל חמץ לא תחמיצו מעשיכם, לזה זכור את היום הזה יהיה זכרון שתיטיבו מעשיכם ולא תחובו לעבדות, כי לזה דלג הקב"ה מהקץ כדי שיהיה לו עליכם, וראיה לזה שהחודש שאתם יוצאים בו הוא חודש האבי"ב, הוא ראש חדשים שהוא אב לי"ב חדשים, שאותה שנה היתה מעוברת כדאיתא במדרש, וזהו אבי"ב אב י"ב, ואם נשלם הקץ היה לו להוציאכם בחדש תשרי שבו נגזר השעבוד שנאמר דן אנכי ואימתי יושב הקב"ה בדין הוי אומר בחודש תשרי, א"כ מכאן תדעו שלא נשלם הקץ לסבה שאמרתי:
פסוק ג:
ובמדרש בחודש האביב אמר מוציא אסירים בכושרות, בחודש כשר לא חמה קשה ולא גשמים וכו'. ועוד חודש האביב חודש שבו נולדו האבות ע"כ. לומר שעמדה להם זכות האבות:
פסוק ג:
עוד במדרש מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים וגו', לא גלגל והוציא הקב"ה ישראל ממצרים אלא בשכר שרה רבקה רחל ולאה, שרה בשכר שתפסה להגר והעלתה למטתו של אברהם, רבקה שא"ל התלכי עם האיש הזה ותאמר אלך, רחל בשכר שתפסה ללאה והעלתה למטתו של יעקב, לאה בשכר שתפסה לזלפה והעלתה למטתו של יעקב, לכך נאמר מושיב יחידים ביתה, כלומר שהיו יחידים מבלי זוג והכניסום למטה, זהו ביתה, לזה מוציא אסירים, ובזה תדע שכר המשתדל להשיא יתום או יתומה:
פסוק ה:
והיה כי יביאך ה' אלהיך אל ארץ הכנעני וגו', ולא הזכיר הפרזי והגרגשי שהם ז' עממים הכנעני החתי והאמורי והחוי והיבוסי והפרזי והגרגשי, הגרגשי לא נזכר לפי שברח מפניהם, ובמראה הסנה אמר למשה לך ואספת וגו' ואומר אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ הכנעני והחתי והאמורי והפרזי והחוי והיבוסי, ובכאן לא נזכרו כלם, א"ל משה לא יעלה בדעתכם שאתם באים לארץ בכשרון מעשיכם אין אתם ראויים לזה, כמ"ש להם בשנת מ' אל תאמר בלבבך לאמר בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ וגו' לא בצדקתך וגו' ולמען הקים את הדבר אשר נשבע לאבותיך לתת לך, כן אמר כאן אשר נשבע לאבותיך לתת לך, שאלולא שבועת האבות לא הייתם ראויים לצאת כמ"ש חדש האביב חודש שבו נולדו האבות, ולזה לא נזכר הפרזי כדי שלא תאמרו שבכשרון מעשיכם נתנה לכם, ולזה הניח הפרזי כדי לאיים ולגזם אתכם בו, לזה סמך ואמר שבעת ימים תאכל מצות, רמז על ימי האדם שהם שבעים שנה שיאכל מצות שיבריחו מהם רוחות הטומאה ולא ידבקו בהם, כי כן עושים החרשין כשרוצין להבריח רוחות רעות מאכילים לאותו האיש לחם מצה, כי החמץ הוא שא"ר שבעס"ה גימ' קד"ם בקרבי"ם מ"ת, כלומר קודם שיתקרב אליו הוא מת שנדבק בצד המיתה, אבל כשאוכל מצות שהם המצות שעושה אדם הוא נעשה גוף שכלי גוף רוחני, מרמ"ח מצות נעשה רמ"ח איברים שכליים שהם חיים לעולם, ועל זה נאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום, שבעשיית המצות יש לו הדבקות בחיים ואכל וחי לעולם. וביום השביעי שהם עשר שנים אחרונות כשיבאו יהיו שביעים במצות ויהיו בשמחה ויאמרו אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנתנו, זהו חג לה' שיהיה שמח:
פסוק ו:
עוד ביום השביעי חג. שלפחות ימי הזקנה שיהיו לה' ויעשה להם הקף וגבול ומשמרת שלא לעבור ויגדור עצמו, ופירוש חג כמו חוק חג על פני מים וכמו היושב על חוג הארץ, פירוש הקף וגבול:
פסוק ח:
והגדת לבנך לאמר. גם צוה להם שיצוו לבניהם שימשכו לבם לזה. והגדתם, תרגום משכו נגידו, לאמר, אמירה אחר אמירה ומה היא האמירה ביום ההוא שתודיענו באי זה יום יצאנו ביום חמשה עשר לחדש, יום מלוי הלבנה ומשם ואילך הולך הלוך וחסור, לומר שעדיין יש לי עליהם כדי שיהיו יראים ומפחדים תמיד, ולזה נצטוינו לזכור יציאת מצרים, ולזה רמזו חז"ל בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, כלו' בזמן שהבחירה והיכולת בידך לעשות, כמו שאמר ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המות וגו', כן אמר כאן בזמן שמצה כלו' אם ייטיבו מעשיהם הם בני חורין זהו רמז המצה, ואם לאו מרור רמז לשעבוד, ועיקר מרור הוא החזרת שכל הקודם במשנה שאמרו ואלו ירקות שאדם יוצא בהן י"ח חזרת ועולשין ותמכא וחרחבינא, וכל הקודם במשנה הוא קודם לטבול, וגם אמרו למה נקראת חסא דחס רחמנא עלן ופרקינן. לומר שלא היינו ראויים אלא דחס עלן, והחזרת עליה מורכבים זו על זו, רמז על אותם שמכבידים עולם עלינו והצרות תכופות, ובמצרים היינו תחת יד אומה אחת וזה הגלות אנו תחת יד ע' אומות, זהו רמז החזרת שעליה מורכבין, וצריך שנדע ונכיר בעבדותנו. ולזה רמזו ז"ל בלע מרור לא יצא, כלו' אם לא יכיר וידע שהוא בגלות, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה כדי שיעשה תשובה ויצא מן הגלות, ואם לאו לא יצא ידי חובתו, הואיל ואינו מרגיש בעצמו שגזרת השי"ת היא והקב"ה מעמיד עליהן מלך שגזרותיו קשות עד שידעו וישובו שנאמר בצר לך ומצאוך וכו', וזהו רמז החזרת תחלתה מתוק וסופה מר, ולזה אנו אומרים השתא עבדי לפי שאכלנו כל השנה חמץ והלכנו אחר שאור שבעיסה, אבל עתה אנו אוכלים מצה, לשנה הבאה בני חורין כמו אבותינו שאכלו, ולזה אומרים הא לחמא עניא דאכלו אבהתנא וכו'. אבל בלע מצה שנתן לו עושר ושלוה ולא נהג עצמו כאילו הוא עשיר ולא היה מרגיש בעצמו בשלותו ומתהנה וממרק עצמו לה' אלא מה שבא מאליו כאוכל דבר שאינו לועסו כדי לטעום טעמו ומתיקותו ומשההו בפיו, אלא מיד בולעו, ונמצא שהוא שבע כל ימיו בלי טעם, יצא, זה יצא מעולמו ולא אכל עולמו בחייו, והכל מתוקן לו לחיי העולם הבא:
פסוק י:
ושמרת את החקה וגו' מימים ימימה. מימים מקצת ימים אתה חייב בהם למעוטי שבתות וימים טובים, ולפי דרכנו שאמרנו אמר ושמרת שישמור עצמו ויזהר שלא אגבה חובי, שכל מה שעושה האדם כבר הקדים לו הקב"ה והוא יש לו עליו כמו שאמר מי הקדימני ואשלם, וכן אמר דהע"ה מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי, אמר מה אשיב לה' על מה שעושה עמי, כשאני חושב בעצמי שפרעתי מקצת ממה שאני חייב, אח"כ אני רואה בשכלי שהכל עלי עדיין ולא פרעתי שום דבר, כי הגמול שאני משיב על מה שעבר הגמול בעצמו הוא ג"כ ממנו, נמצא שממני לא נתתי שום דבר והכל עלי, כן אמר כאן שעדיין לי חוב עליכם תשלום ת' שנה, ישבתם רד"ו נשאר ק"ץ, וכן ימימ"ה בא"ת ב"ש בגימ' ק"ץ, ועוד אמר ימימה שישים התפלין ביד שמאל כדי שיהא קשור קץ הימין שהוא מסטרא דשמאלא. וכן אמר בזוהר מלך אסור ברהטים בתפלין דידא, ובפרשת קדש אמר והיה לך לאות על ידך, ובפרשת והיה כי יביאך אמר והיה לאות על ידכה, לפי שפרשת קדש לי רמז לחכמ"ה שהיא נקראת בכור. ופרשת והיה כי יביאך היא רמז על הבינה שהיא ה' ראשונה שבשם, לז"א ידכה והיא י"ד לכ"ה אימא וברתא:
פסוק י:
עוד ידכה גימ' ט"ל, והוא מספר הוי"ה אח"ד, שמתאחדים אבא ואימא. עוד ידכה בא"ת ב"ש מקל"ץ גימ' ר"ם, והם גימ' של עשר הויו"ת של אצילות שתחילתם יו"ד וסופם ה', וכן רבנין י' בראש ה' בסוף והבן:
פסוק יג:
ואמר וכל פטר חמור תפדה בשה. לפי שהכה בכורי מצרים אותם ארבע קליפות שאמרתי ונשארו הבכורות פרי בלא קליפה, ולקחם לו, כמו שאמר קדש לי כל בכור, ולזה אמר פטר חמור תפדה, שאי אפשר ליכנס באותו מקום כח שום בהמה טמאה, ואם לא תפדה וערפתו לפי שאין לו קיום, וכל בכור אדם בבניך תפדה, לפי שאי אפשר מוחא בלא קליפה ומוחא וקליפה אזלן כחדא:
פסוק יג:
גימטריאות
למען שיתי אותותי אלה. אל תקרי אלה, אלא אלה להיותם אלה וקללה על המצריים:
פסוק יג:
אשר שמתי בם. שהיו המכות נרשמין בגופם:
פסוק יג:
מפני שלח. ר"ת וס"ת משיח, לומר שגם בימות המשיח יבואו המכות על הרשעים:
פסוק יג:
וכסה את עין הארץ. המלאך הממונה על הארבה, וכס"ה גימ' מלא"ך:
פסוק יג:
למוק"ש. גימ' למו"ת:
פסוק יג:
אבדה מצרים. נבאו ולא ידעו מה נבאו, אבד"ה גימ' י"ב שיהיו המכות י"ב חידש:
פסוק יג:
בארב"ה, גימ' רד"ו בשביל רד"ו שנים שנשתעבדו ישראל במצרים:
פסוק יג:
ואחריו לא יהיה. אבל בימי יואל יהיה, ואחרי"ו ל"א, יוא"ל:
פסוק יג:
מעלי רק את המות, ר"ת מראה. מרוב פחדו מהארבה לא היה רוצה לראות אפילו המראה שלהם כדאיתא בתעניות שאמר אפילו לא נראה אלא כנף אחד מתריעים עליו:
פסוק יג:
רוח י"ם חזק מאד, ר"ת ריח"ם, שריחם עליהם:
פסוק יג:
לא נשאר ארב"ה אח"ד, גימ' א"ף המלוחי"ם:
פסוק יג:
לא תשאר פרסה. תשא"ר, ת' שא"ר, רוצה לומר כל שאר ארץ מצרים היא ת' פרסה:
פסוק יג:
לך מעלי הכ' מצויינת כלפי מעלה, אמר שילך אותו שהוא למעלה מת"ק אמה, שכן באי"ק בכ"ר מספרה ת"ק:
פסוק יג:
אחרי כ"ן ישלח אתכם, רמז על גלות בבל שישבו ע' שנה אחרי כן ישולחו:
פסוק יג:
לא יחרץ כלב לשונו, פירוש אפילו הגדולים שבהם הם חשובים ככלבים ולא ירימו קולם נגד יהודי אחד:
פסוק יג:
תכוס"ו. כוסו"ת רמז לד' כוסות:
פסוק יג:
אל תאכלו ממנו נ"א, רמז על הניקור שצריך ליטול ממנו נ"א גידים, מהם משום דם ומהם משום חלב:
פסוק יג:
ולא תותירו ממנו עד בקר, רמז שלא יאמר אדם אניח מהמצות לעשותם לעה"ב, אותו עולם אינו עולם המעשה. והנותר ממנו עד בקר באש תשרפו, אם עשה כן שלא קיים המצות ישרף באשה של גיהנם:
פסוק יג:
הזה לכם לזכרון. ס"ת המ"ן. רמז על המן שנתלה בי"ו בניסן, ורמז לזה וישבות המן ממחרת הפסח:
פסוק יג:
קומו צאו. ר"ת קץ, כלו' בא קץ הגאולה:
פסוק יג:
וישאילום. וישאילם כתיב שלא השאילום ברצונם אלא בעל כרחם:
פסוק יג:
ליל שמורים. שמרי"ם כתיב. שעתיד הקב"ה להשקות לעכו"ם כוס של שמרים, שנאמר ועשה ה' צבאות לכל העמים משתה שמנים משתה שמרים. בזה הלילה שתה פרעה, בזה הלילה שתה סנחריב והמן, ואף לעתיד עתידים ללקות בליל פסח:
פסוק יג:
יאכל א"ת שבע"ת הימי"ם, ר"ת אש"ה, לומר שאף האשה חייבת בכל סדר הלילה אפילו שהיא מצות עשה שהזמן גרמא. כדאיתא בגמרא:
פסוק טז:
והיה לאות על ידך. יד שמאל ולא יד ימין שאתה עושה בה מלאכה ואתה להוט במלאכתך, אבל יד שמאל שהיא בטלה ומרגיש כל מה שתתן בה. ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך, בדבור ובמחשבה ובמעשה, במעשה על ידך שהמעשה נעשה על ידך בידים, ובמחשבה שמשימים אותו כנגד הלב, כמו שאז"ל ושמרתם את דברי אלה על לבבכם, צריך שתהא שימה כנגד הלב, וגם של ראש כנגד המוח, הרי המחשבה, והדיבור למען תהיה תורת ה' בפיך שלא יסיח דעתו לדברים אחרים בטלים להבלי העולם, אלא המחשבה והדבור והמעשה הכל יהיה לעבודתו, כי ביד חזקה הוציאך לא בכשרון מעשה, אם כן עדיין אתה חייב לו שלא נשלם פרעון החוב, וכל הקצים כלו ואין הדבר תלוי אלא בכם, שעל זה נברא העולם שיהיה כל השלמת הדברים ע"י ב"ו, ועל זה צוה הקב"ה במילה ולא נברא מהול, וכן הרבה דברים תשלומם ע"י ב"ו, הרי הלחם לא נעשה פת אלא ע"י ב"ו, זהו אשר ברא אלהים לעשו"ת גימ' לתשלו"ם, ובפרשת בראשית הארכנו ע"ש, א"כ זכרון הכל כדי שיבא לידי גמר ושלמות והכל הולך אחר החתום:
פסוק יז:
ויהי בשלח פרעה את העם וגו'. כל מקום שנאמר עם הוא על ערב רב, והענין הוא כמ"ש על פסוק ויקרא אל משה ולאהרן לילה ויאמר קומו צאו מתוך עמי, שאמר להם וצוה אותם שלא יקחו עמהם שום אדם, וזהו אומרו גם אתם גם בני ישראל, בני ישראל לבד, והמצריים כדי לשלחם לישראל מהרו בשלוח ערב רב כדי שימהרו ישראל, וזהו ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם, שנתחזקו על פרעה ואמרו לו שהם יהיו שומרים אותם א יברחו ויחזירום למצרים אחר שלשה ימים ונתן רשות שילכו על זה התנאי, כששמע שנתערבו עם ישראל ואתגזרו התחיל לצעוק וי וי שיצאו מידו כ"כ עם מתחת ידו, שלא נודע מלכותו בעולם אלא אחר שבאו משבעים אומות למצרים שנאמר וכל הארץ ירדו מצרימה, ועתה כשיצאו ירד מגדולתו והיה צועק וי וי, לזה ויהפך לבב פרעה אל העם, בשביל העם ולא בשביל ישראל, שלא ניכר מעלתו של פרעה אלא בהם שהיו משבעים אומות ומלך עליהם, ועתה שהלכו להם נראה שירד מגדולתו, לזה וירדוף אחרי בני ישראל. עוד אמר וי על אותה שעה שנתערבו עמהם ערב רב, שהם היו סבת כל הרעות שבאו על ישראל:
פסוק יז:
ועל דרך המדרש ויהי בשלח שעשה להם לויה. כן אמרו במכילתא אין שלוח בכל מקום אלא לווי שנאמר ואברהם הולך עמם לשלחם, ואומר וישלחם יצחק וילכו מאתו בשלום, הפה שאמר וגם את בני ישראל לא אשלח הוא הפה שאמר אנכי אשלח אתכם, מה שכר נטלו על כך לא תתעב מצרי, וכן פירש בזוהר וישלחו אותו לויה עבדו ליה בכל ארצם של מצרים, אמר לון קוב"ה הכי את זמין למעבד לבנוי את תוזיף לון מארעך דכתיב ויהי בשלח פרעה את העם דאוזיף לון מכל ארעיה ע"כ. ומי ראה המלך יוצא ולא יצא א"כ יצאו כל מצרים וכל המלכים שהיו שם וכל הגדולים וכל השרים ונתכבדו ישראל בכבוד גדול ויצא להם שם גדול, וכן בשלח גימ' ש"ם, כשראו ערב רב כל אותה גדולה וכל אותו כבוד ומעלה נתחברו עם ישראל ונתגיירו והיתה גרותם שלא לשמה, כשראה פרעה שיצאו ערב רב ולא היה יכולת בידו להחזירם לפי שאינם מצריים אלא משאר עמים שבאו כשבאו שני הרעב והכריז יוסף שלא יבא עבד ולא יביא כי אם חמור אחד לא היה אפשר להם לשלוח כי אם חמור אחד בדרך רחוקה לא יספיק צידה לדרך ולחמור ולבעליו, לזה באו למצרים, ואינם ממצרים, וכן אמר בזוהר ר' יוסי אקשי כתיב אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד, אי הכי כל יומא הוו חמאן לההוא ערב רב, א"ר יהודה ערב רב כתיב ולא מצרים דהא כמה שאר עמין הוו דיירי במצרים, התחיל לצעוק וי לא על ישראל אלא על העם, זהו ויהי בשלח פרעה את העם ולא את ישראל:
פסוק יז:
ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים. במדרש לא נהג עמהם דרך ארץ, ד"א העבד טוען את רבו ברם הכא הקב"ה טוענם, שנאמר ובמדבר אשר ראית אשר נשאך ה' וגו', דרך ארץ העבד טוען פנס לפני רבו, ברם הכא וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן וכו', דרך ארץ התלמיד מרחיץ את רבו הכא הקב"ה מרחיצם שנאמר וארחץ דמיך מעליך וכו', דרך ארץ תלמיד מלביש את רבו הכא הקב"ה מלבישם שנאמר ואלבישך רקמה וכו', דרך ארץ תלמיד מנעיל את רבו הכא הרב מנעיל שנאמר ואנעלך תחש, דרך ארץ הרב ישן ותלמידו על גבו עומד, הכא הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, וכל כך למה כי קרוב הוא שנאמר לבני ישראל עם קרובו כו', ע"כ:
פסוק יז:
ופירוש פלשתים לפי זה המדרש כאלו אומר פסלתים, כביכול פסל דרך ארץ מפני כבודן של ישראל:
פסוק יז:
עוד במדרש ולא נחם אלהים לא קבל תנחומין ממה שעשו לבני אפרים, כי קרוב שמנו לקרב הקץ ויצאו שלשים שנה קודם והרגום, ולפי שעברו על השבועה שהשביעם משה שלא לקרב הקץ שנאמר השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ עמדו עליהם פלשתים והרגום. כי קרוב הוא קרובה שבועה שנשבע אברהם לאבימלך שאמר אם תשקור לי ולניני ולנכדי ועדין נכדו קיים, אם כן לזה לא קבל תנחומין, ואם תאמר איך בני אפרים יצאו ואין עבד יוצא ממצרים והם יצאו מאתים אלף, אלא בני אפרים היו מזרע המלוכה ולא היו בשעבוד משום כבודו של יוסף והיו גבורים שנאמר בני אפרים נושקי רומי קשת הפכו ביום קרב, כדאיתא בפרקי ר' אליעזר כל אותם שנים שישבו ישראל במצרים היו יושבים בטח שלאנן ושליו עד שבא גוזן מפני בניו של אפרים וא"ל נגלה עלי הקב"ה להוציא אתכם ממצרים, בני אפרים בגאות שלהם שהם מזרע המלוכה ושהם גבורי כח במלחמה עמדו ולקחו נשיהם ובניהם ויצאו ממצרים ועמדו המצרים והרגו גבוריהם שנאמר בני אפרים וגו' הפכו ביום קרב, יצאו אנשי גת והרגו מהם מאתים אלף. וא"ת הואיל ולא היו בשעבוד לא היו בברכה של ובני ישראל פרו וישרצו, כי בני ישראל שהיו בשעבוד, לפי שאמר פרעה פן ירבה אמר הקב"ה כן ירבה, שהרי בני לוי שלא היו בשעבוד לא היו כי אם כ"ב אלף ונמנו מבן חודש, וקטן שבשבטים שהוא שבט אשר שהיו רוב בניו נקבות היו אחד וארבעים אלף ות"ק, ושבט אפרים היו פקודיהם ארבעים אלף ות"ק חוץ ממאתים אלף שנהרגו מהם, אלא ברכת זקנם הועילה להם שנאמר וידגו לרוב בקרב הארץ, כדגים לפי שהמים מכסין עליהם אין עין הרע שולטת בהם, אבל אתם אע"פ שאתם בארץ ואין שום דבר לכסות אתכם תדגו לרוב ברבוי עצום כדגים:
פסוק יז:
ועוד במדרש כי קרוב הוא קרוב הוא החסד שעשו כנענים עם יעקב אבינו הה"ד וירא יושב הכנעני את האבל, ר' אליעזר אומר התירו אזוריהם, ר' שמעון אומר שהתירו קשרי כתפותיהם, ורבנן אמרי ע"י שזקפו קומתן, ר' יודן אומר ע"י שהראו באצבע, והלא דברים ק"ו, ומה כנעניים שלא עשו חסד עם ישראל לא בידיהם ולא ברגליהם אלא ע"י שהראו באצבע נצולו מן הפורענות ישראל שעושין חסד עם גדוליהם ועם קטניהם לא כל שכך. ויהיה פירוש הפסוק כן, לא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים שהוא דרך קרובה, למה כי קרוב הוא החסד שעשו הכנענים, וכי קרוב הוא משמש לשתים, כי קרוב אע"פ שהוא קרוב, וכן כי קרוב לפי שהוא קרוב, כי פסיק טעמא, כי אמר אלהים פן ינחם העם בראותם מלחמה, שהכנעניים באים להלחם עמהם וכשראו ארונו של יעקב וכתרו של יוסף תלוי בארונו עמדו כולם ותלו כתריהם ולא נלחמו עמהם אלא אדרבה שבו בכבוד גדול למצרים, זהו פן ינחם העם, שנתנחמו בראותם מלחמה שראו שאינו עת מלחמה, ושבו מצרימה שנאמר וישב יוסף מצרימה הוא ואחיו, ולזה החסד לא הוליכם בקרובה עד שישלם להם שכרם שהאריך להם מ' שנה. עוד כי קרוב הוא, קרובים להיות נסתים אחר היצר שלא נכנסה אמונת הקב"ה בלבם, ואם היו נכנסים לא"י היו טרודים איש בכרמו ואיש בשדותיו, זהו בראותם מלחמה היא מלחמת היצר שהם קרובים אלי והם אדוקים בו, ושבו מצרימה ישובו לעבודת האדמה כמו שהיו מורגלים בה במצרים, במצרים היתה עבודתם למצריים ובא"י לעצמן, ואין כוונת הוצאתם לזה אלא לעבודת הקב"ה כמו שאמר הקב"ה למשה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים וגו', וכן אמרו במדרש אמר הקב"ה אם אני מכניס את ישראל לארץ בפשוטתה מיד מחזיקים בה איש בשדהו ובכרמו ובטלים מן התורה, אלא הרי אני מקיפן מ' שנה במדבר כדי שיאכלו את המן שהוא לחם המלאכים כדי לזכך חומרם ולא יהיו נסתים אחר היצר ויהיו מבינים סתרי התורה וסודותיה, לפי שהוא מאכל רוחני היה נכנס ברמ"ח איבריהם שנאמר דק מחספס גימ' רמ"ח, וזהו רק שהיה מאכל רוחני להרחיק מהם הגשמות ולשתות מי באר, בארה של מרים שהיא השכינה ויהיו כמלאכים, שזהו כוונת הבריאה כמו שנאמר בראשית ברא אלהים הם מלאכים שנקראים בני אלהים, וכה"א אני אמרתי אלהים אתם, זהו כוונת רשב"י שאמר לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן (מכילתא בשלח פ' ויסע):
פסוק יח:
ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף. המקרא הזה אומר דרשני, שאמר דרך המדבר וכי המדבר יש לו דרך, המדבר הוא פתוח מאיזה צד שתרצה תבא אליו ואינו כמו המדינה שאם תטה מן הדרך לא תבא אליה, ועוד שהיל"ל לדרך המדבר לים סוף, ועוד שלא הלכו לים סוף, לפי שסוף פירש"י ז"ל שהוא מקום אגם שגדלים בו קנים וזה אין נמצא כי אם במים מתוקים שגדלים בו קנים, וישראל הלכו בים הגדול שמימיו מלוחים שאחד מעשרה נסים שנעשו על הים הוא שהוציא להם מים מתוקים מתוך מלוחים, ועוד שלא נזכר ים סוף כי אם כאן, אלא ים סתם, ויבאו בני ישראל בתוך הים, נטה ידך על הים, מת על שפת הים, ולזה אמרו במדרש שמקרא זה לדרשא אתא, אמר רבי אלעזר אומר דרך כדי ליגען שנאמר ענה בדרך כחי וכו', המדבר כדי לצרפן שנאמר המוליכך במדבר הגדול והנורא כו', ים סוף כדי לנסותם שנאמר וינסו על ים בים סוף, ר' יהושע אומר דרך כדי ליתן להם את התורה שנאמר בכל הדרך אשר הלכתם אשר צוה אלהים אתכם תלכו, וכתיב כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר, המדבר כדי להאכילם המן שנאמר המאכילך מן במדבר, ים סוף כדי לעשות להם נסים וגבורות שנאמר נוראות על ים סוף, ואומר ויגער בים סוף ויחרב ע"כ ומחלוקתם הוא שר' אלעזר דורש אותו לגנאי לפי שאמר ויסב אלהים דין ולא אמר ה' רחמים, ופירוש ויסב אלהים לפי זה שהשיב מה"ד למדת רחמים, ור' יהושע דרש אותו לשבח:
פסוק יח:
עוד דרך המדבר. הוא לפי שערב רב דברו בה' ורצו לנסותו ואמרו הגם לחם יוכל תת ולא עשו להם צידה, וזה אחד מי' נסיונות שנסוהו להקב"ה במדבר, כי ישראל היו טרודים בשאלה ובמילה ובאכילת הפסח, אבל הם מה היה טורדם, אלא לנסות להקב"ה ומחסרון בטחון שהיו חסרים באמונה הוציאו הבצק, אבל ישראל בטחו בהקב"ה, שכן וחמשים במ"ק גימ' כ"ו, בטחו ע"ה כ"ו, אבל ערב רב לא היה בהם בטחון ודברו באלהים, זהו דרך המדבר מלשון דבור, לזה הוליכם במדבר לא מקום זרע וגו', להראותם היוכל תת להם לחם, ים סוף להראות שמוציא להם מים מתוקים מתוך מלוחים, וזהו ים סוף כלומר הוא ים סוף מקום שגדלים בו הקנים שהם מים מתוקים, וחמושים לפי שהיו קטני אמנה לקחו כלי זין עמהם, ולא היו צריכין כלי זין כי ה' נלחם להם, אלא שעדיין לא היתה האמונה משוקעת בהם עד שבאו לים שנאמר ויאמינו בה' וגו':
פסוק יט:
ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע וגו'. אם השבועה היתה לבני ישראל איך לא לקחוהו בני ישראל, והכתוב נותן טעם להפך ויקח משה כי השבע השביע את בני ישראל, ועוד שאמר במדרש שכל ישראל נתעסקו בבזה ומשה נתעסק במצוה, וכי מפני הבזה יעברו על השבועה, ועוד למה לא אמר להם משה בואו ונתעסק כלנו בו. אלא ישראל חלקו לו כבוד למשה, אמרו ישראל מאחר שאנו מעוכבים לו ליציאתנו והיציאה היתה ע"י משה א"כ הוא ישלים מאחר שהתחיל, ובזה נקיים שבועתנו שאנו מושבעים ומעוכבים לו, לזה אמר אשר העלו בני ישראל, לפי שנתעכבו, ועוד יכולין לומר שחלקו כבוד ליוסף שלא יתעסק בו אלא משה לפי שהיה גדול ומלך יתעסק בו גדול ומלך, ובזה יצאו ידי חובתם מהשבועה כי שקול משה כנגד כל ישראל וכל ישראל א"א להתעסק בו כי הם עם רב ויהרגו זה על זה:
פסוק יט:
עוד לפי שיוסף נבא על משה שאמר שהגואל הראשון שיבא ויאמר לכם בלשון פקידה כפולה הוא הגואל, וזהו כי השבע השביע אח בני ישראל לאמר פקוד יפקוד מי שיאמר פקוד יפקוד והעליתם, לא אמר ועליתם אלא והעליתם ביוצא לשני. ובמדרש מפני מה לא צוה לבניו, אמר יוסף אבי בא לרצונו ואני העליתיהו, אני ירדתי בעל כרחי, בבקשה מכם ומשביע אני עליכם שממקום שגנבתוני לשם תחזירוני, א"כ לזה אמר ויקח משה את עצמות יוסף, למה משה כי השבע השביע את בני ישראל והעליתם ממקום שגנבתוני לשם תחזירוני, לא הקפי' אלא על העלאה לא על הלקיחה, ומה שדרשו ז"ל אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה מצאו מקום לדרוש, והיה ארונו של יוסף מהלך מאליו, לפי שהיה של מתכת וכבד להוליכו, וכדי שלא להטריחם היה הולך מאליו:
פסוק יט:
עוד השביעם כי היה אפשר לשלוח לפרעה ויחלה פניו יש לנו בית הקברות בארץ כנען כמו שידעו מיעקב שהוליכוהו לקברו שם, ויחלה פני השרים ופני גדולי המדינה שיחלו פני המלך להוליכו לקברו בקברי אבותיו, כי ודאי לא יעיזו פנים כנגדו, כי אפילו אחר שמת אז"ל שבאו המצריים ואמרו נזדווג לאלו אמר להם עד עכשיו אתם חיים משלהם ואנו מזדווגים להם אילולא יוסף לא היה להם חיים, והורידוהו מגדולתו ג' חדשים, משמע שהיה אוהב יוסף, אלא אמר יוסף כשיראו ישראל עצמן בגלות והגלות כבד עליהם יתיאשו מן הגאולה ולא יאמינו בקץ, ואם לא יאמינו לא יצאו, כמו שאז"ל למה מתו הרשעים בג' ימי אפילה שלא האמינו בקץ, לזה השביעם שישביעו לבניהם ובני בניהם אחריהם להודיעם שעתיד שיגאלו כדי שיאמינו ויהיה להם לב לסבול הגלות, ויזכו לצאת כשיראו שאניח עצמותיו שם, לזה נקראו ישראל על שמו שנאמר אולי יחנן ה' שארית יוסף, וכה"א רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף, רועה ישראל שהוא משה אמת שאתה רועה אבל המנהיג הוא יוסף, נוהג כצאן יוסף שבסבת שבועתו יצאו ע"כ:
פסוק יט:
ובמדרש מפני מה נקרא יוסף עצמות, מפני שלא מיחה בכבוד אביו לפי שאמרו לו עבדך אבינו כמה פעמים ולא אמר להם מידי, הוקשה להם ז"ל שיוסף נחנט ודרך החנוטים שאינם כלים ואין הבשר מתאכל אלא מעמיד אותו בלחותו, א"כ איך אמר ויקח משה את עצמות, אלא לפי שנתעדן בשרו בשמעו עבד, לזה נתאכל הבשר למירוק. דבפרשת ויחי פירשנו סוד החניטה של יעקב:
פסוק יט:
ובזוהר (בראשית קע"ב ע"ב) אמרו סוד ויקח משה את עצמות יוסף למה משה ולא אחר ז"ל, ת"ח תיאובתא דדרגין מסאבין לאו איהו אלא לקטרגא בסטרין קדישין, יעקב דאיהו תסבורא קדישא כלהו כמן ליה וקטרנו בהדיה, בקדמיתא נשכיה חויא כד"א ויגע בכף ירכו, השתא נשכיה חמור, תמן איהו קאים לגבי חויא אבל השתא שמעון ולוי דאתו מסטרא דדינא קשיא קיימו לגבי דחמור ושלמי עלוי בכל סטרין ואתכפיא קמייהו כד"א ואת חמור ואת שכם הרגו בחרב ושמעון דאיהו שור מזליה אתא על חמור וקטרג ביה בגין דלא יתחברון כחדא, לבתר אתא שור ואשתלים בחמורים דכלהו מסטרא דחמור, יוסף שור ומצרים דאינון חמורים שנאמר אשר בשר חמורים בשרם, לבתר בני יעקב נפילו בין אינון חמורים בגין דאזדווג שור בהדייהו ונשכו לון גרמיא ובשרא עד דאתער לוי כמלקדמין ובדר לאינון חמורים לאכפייא לון ותבר תוקפהון מעלמא ואפיק לשור מתמן, הה"ד ויקח משה את עצמות יוסף עמו ע"כ:
פסוק יט:
עוד ויקח משה את עצמות יוסף עמו רמז למה שאמר במדרש שהיה ארון של יוסף מהנך עם ארון חי העולמים, ולזה רמז ויקח מש"ה הש"ס את עצמות יוסף עמו עם ארון חי העולמים והיה הולך מאליו, וזהו רמוז בדבריו שאמר בפרשת ויחי והעליתם את עצמותי מזה, לא אמר אתכם, וכוונתו לומר להם שאינו מטריחם שיעלוהו לא"י אלא מזה ממצרים לבד ואח"כ הוא ילך מאליו, ומה שאמר משה אתכם והוא לא אמר אלא מזה לבד, כבר תירץ רש"י ז"ל שאמר לאחיו השביע כן למדנו שאף עצמות השבטים האלו עמהם שנאמר אתכם, כלומר שמי שהשביעם אינם יכולים להעלותו אבל לפחות ילך עמם כמו שהם הולכים עצמות כן הוא ג"כ עמהם. ובזה נתרצה הקושיא שהקשינו איך בני ישראל עברו על השבועה ואיך הניחם משה לעבור עם מה שאמר רש"י ז"ל לאחיו השביע כן והם כבר מתו, א"ת עצמו"ת גימ' אל"ו ה"ם עצ"י שטי"ם עם ה' אותיות, וכן במדרש ובני ישראל עשו הם עסוקים בבזה ומשה הוא עסוק בעצמות יוסף ובכלי המשכן שהכין יעקב אבינו, ולזה תמצא בפ' ויקהל שאמר וכל אשר נמצא אתו עצי שטים לכל מלאכת העבודה הביאו, וכל אשר נמצא אתו מוטעם, לומר שלא נמצאו עצי שטים לכל המלאכה אלא עם הרשום והידוע שהוא משה, עוד רומזים באת עצמות א"ת אל"ף תי"ו עם ב' מלות גימ' עצ"י שטי"ם:
פסוק כ:
ויסעו מסוכות ויחנו באיתם. ביום א' ויסעו מרעמסס לסוכות יום ב' באו לאיתם בקצה המדבר, משם והלאה מדבר שמם אין דרך, לזה צריך להראות להם הדרך, לזה אמר וה' הולך, ואליבא דרבי עקיבא דאמר סוכות אינו מקום, כי במדרש אמר ויסעו מסוכות ויחנו באיתם מה איתם מקום אף סוכות מקום רבי עקיבא אומר ענני כבוד היו, א"כ אליבא דידיה למה לא אמר וה' הולך קודם ויסעו מאחר שאינו שם מקום ודאי שהיו צריכין העמוד להראותם הדרך. אלא הקב"ה רצה לבחון אותם ולהראות לכל העמים הבטחתם שהלכו אחר משה והיו אומרים אין לנו אלא בן עמרם אפילו שאינם יודעים דרך, ואין מי שיראה להם הדרך. ובפסוק ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה, פירש"י ז"ל מאה ועשרים מיל היה ובאו שם לפי שעה, הוא שנאמר ואשא אתכם על כנפי נשרים, הוקשה לו שהיל"ל ויסעו מרעמסס ויחנו בסוכות, אלא הזכיר חנייה לומר שמיד בנסיעתם מצאו עצמן בסוכות שלא כדרך העולם כשהולכים ממדינה בפרט כשיש טפול טף ונשים המסע הראשון אינו רחוק מהמדינה, ופעמים עושים המסע הראשון מיל או פחות עד שיכינו עצמן לראות מה הם צריכין ולהרגיל הנשים והטף מעט מעט אחר כך יאריכו המסעות, אבל כאן לא היה כן אלא ויסעו בני ישראל סכותה ולא נאמר חנייה, שנראה שהיו יגעים ועמלים ועייפים מטורח הדרך וחנו עד שינוחו מעייפותם כדרך הולכי דרכים, לזה לא נאמר חנייה לומר שלא יעפו ולא יגעו אע"פ שהיה מאה ועשרים מיל והיו שש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף, להראות חבתם, וכה"א זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר וגו', לזה לא נאמר חנייה כמו שאמר בפ' מסעי שאמר ויסעו מרעמסס ויחנו בסוכות וכו':
פסוק כא:
וה' הולך לפניהם יומם. לא אמר יום אלא יומם, לומר שהיום הוא שלהם לפי שלא נברא היום אלא לישראל סבא כמו שאז"ל בראשית בשביל ישראל סבא שנקרא ראשית:
פסוק כא:
לנחותם הדרך. לנחתם כתיב לנחת להם הדרך שתהא נחה להם, כמו שאז"ל שהיה מנמיך את הגבוה ומגביה את הנמוך, כי הם לא היו הולכים כי היו נתונים בתוך ענני כבוד כמו שאמר רבי עקיבא סכתה הם ענני כבוד שהיו נתונים בתוכם כי ו' עננים היו ד' מד' רוחות ואחד מלמעלה ואחד למטה כאדם שהוא נתון בספינה, ואמר שהיה הולך לפניהם, א"כ על זה הדרך עמוד הענן היה הולך ביום ובלילה, כי היו הולכים בלילה וביום והיה צורך בעמוד הענן לתקן להם הדרך, ולזה סמך ואמר לנחותם הדרך ולילה, כי היל"ל ובעמוד אש לילה, אלא סמך לילה למה שאמרתי, וביום היה נראה ובלילה נכסה מהם. ללכת יומם ולילה לא שהיו הולכים ביום ובלילה זה א"א, כי נבראת הלילה כדי שינוח האדם מעמלו של יום ואם היה הכל יום א"א להתקיים בני אדם בזה העולם אלא בעולם הבא שאין להם גוף הוא יום בלא לילה, אבל בזה העולם שהם מלובשים בגוף הלילה היא להם למנוחה, א"כ איך אמר ללכת יומם ולילה, אלא אמר ללכת לא שילכו ממש אלא ללכת שהיו מוליכים אותם כמו אדם שיושב בספינה ומוליכתו ביום ובלילה. ורבותינו ז"ל במדרש הרגישו זה ואמרו ללכת יומם ולילה, ללכת לקבל התורה שכתוב בה והגית בו יומם ולילה, והיה צורך לישראל להודיעם אימתי יום ואימתי לילה כדי להתעסק ביום בתורה שבכתב ובלילה בתורה שבעל פה, זהו יומם יום מ', שנתנה תורה, יומ"ם מים ו', מים תורה שבכתב, ו' ששה סדרי משנה:
פסוק כא:
ובזוהר אמר ת"ח וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן דא אברהם, ולילה בעמוד אש דא יצחק, ויעקב אן הוא, במלה קדמאה אתמר ותמן שרי כמה דכתיב וה' הולך לפניהם יומם ולילה הוה נהיר בסטרא דא ובדא, א"ר יצחק היינו דתנינא שכינתא באבהתא נטלא, הולך לפניהם יומם דא אברהם, בעמוד ענן דא יצחק, לנחותם הדרך דא יעקב, דכתיב ויעקב הלך לדרכו, ולילה בעמוד אש דא דוד מלכא, וכלהו רתיכין עילאין למהך ישראל בשלימותא דכולא, ללכת יומם ולילה וכי אמאי הוו אזלי יומם ולילה יהכון ביממא ולא יהכון בליליא כבני נשא דטרקין כיון דקב"ה נטיר לון, אלא לאשתכחא בהו שלימותא דכולא דלית שלימו אלא יומם ולילה:
פסוק כא:
וכתב הרב רבינו בחיי ז"ל. לא אמר ביום ובלילה אלא יומם ולילה להורות כי יומם ולילה הולכים עמהם, ועל זה נשתבחו ישראל שאמר זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר, אחר ב' מדות שאהבום שהן כלולות זו בזו, והענין הגדול הזה שהיה לישראל בו כבוד ותפארת בלכתם ביום ובלילה על הכוונה העליונה הזאת העצומה והנפלאה. עוד היה סבה לפרעה ולכל מצרים מבעל הסבות ית' שיחשבו המצריים על ישראל שהם בורחים כיון שהם הולכים ביום ובלילה ואז יתחזק לבם וירדפו אחריהם על הים כדי שיטבעו שם וברוך ה' אשר לו נתכנו עלילות לאבד מורדיו ולהציל ידידיו עכ"ל: