פסוק ב:קדש לי, ע' בעולת חודש ניסן דרוש ג', ובספורנו כ' דפדיון בכור כדי שיהי' מותר בעבודת חול, אבל מבכורות י"ב: משמע דמותר לעבוד בבכור אדם, וכ"כ בירו' פ"ב ה"ח מקידושין ובפסקי מהרא"י רל"ה, והביאותי' בפרד"י וישב רפ"ד., ועמ"ש בכל"ח במדבר אות ב'. והנה ק' למה לא קדשו גם בכורים מאב רק פט"ר (וע' ר' בחיי) והרי הנס הי' גם כן על הבכורים מאב, ואי' בשם הגרע"א ז"ל דלכאו"ק כיון שה' בעצמו הכה אם כן ל"ה צריך לנתינת דם על המשקוף ומזוזות, ורק צ"ל דעל בכורים מאב צריך הבחנה דאין כל אחד ידע בבירור אם הוא בכור לאביו רק ה', אבל בכור לאם מבורר לכל, הי' על ידי שליח, ואם כן כל הנס הי' על בכורות מאב, ולפי שניתן רשות למשחית אינו מבחין, ואפ"ה בנ"י ניצולו, ומשו"ה לא קידשו רק פט"ר, וע"ל (י"ב י"ב) ובשלח (י"ד ה'):
וביו"ד ש"ה ס"י פסק רמ"א דאין פודין על ידי שליח, ובש"ך וט"ז הק' דהא שליח ש"א כמותו, ועחת"ס יו"ד רצ"ג ופת"ת שם, ומהר"ם שיק יו"ד ד"ש, וברמ"א שם דכהן שאלו במאי בעית טפי ובשו"ת חוט השני צ"ב כ', דאין הפי' שנותן לו הברירה אלא כדי לחבב המצוה על האב אומר כן, וע' גליון מהרש"א ובס' באר שלמה שער פ', ובתצא (כ"ב ו') כי יקרא קן צפור פרט למזומן, וצ"ב דבכ"מ מן המובחר לעשות הכנה למצוה ולמה כאן המצוה רק במקרה, וי"ל דאי' בזה"ק דשליח הקן מקרבת הגאולה דאם פורחת ומיללת על הבנים ומעורר רחמים, שאם עוף מיללת על בנים מהראוי שה' ירחם על בניו עז"ח ע"ט:, ואין משיח בא רק בהיסח הדעת לכן גם שליח הקן כן, ויש אדם שממונו חביב עלי' מגופו ומבניו, כמ"ש במטות (ל"ב ט"ז) דב"ג וב"ר הקדימו ערים לטפינו ומשה הפך, ופדה"ב רמז על גאולתינו, לכן שואל הכהן במאי כו' ומשיב בבני שנותן ממון בעד פדיון בנו, וזה הטעם דאין לפדות על ידי שליח, ורמז דאנו רוצים שה' בעצמו יפדינו, וז"פ ישראל נושע בה' תשועת עולמים (ישעי' מ"ה י"ז), וע' בהפרדס ח"ב סי' ד' אם חיוב פדה"ב עיקר על הבן גם בקטנותו, ורק משום דא"א רמי רחמנא על האב, או החיוב על האב ע"ש, ומריב"ש סי' קל"א מובא בב"י יו"ד ש"ה משמע דעיקר המצוה בעצמו, ונ"מ לדינא אם יש להבן נכסים מאבי אמו א"צ האב לפדותו דממון הבן נשתעבד, ועט"ז ש"ה סקי"א ונקה"כ, אבל מרשב"א מובא בב"י בבדה"ב שם משמע דגם כשהגדיל יש מצוה להאב וקודם לבנו, אלא שאין לכופו דיוכל לדחות אצל הבן וכ"כ בחינוך מ' שצ"ב ועמנ"ח, ועמש"ל בשמות (ד' כ"ד) לענין מילה:
פסוק ג:זכור ע"ר בחיי וריח דודאים די"ב: וברש"י כאן שמזכירין יצי"מ בכל יום, והק' מה החילוק בין פסח לכל השנה, וע' במעשה נסים בפתיחה וברא"ם, ומנ"ח מכ"א הק' שהרי בגמ' לא יליף מזכור רק למען תזכור וצ"ע:
פסוק ג:ולא יאכל חמץ הר"מ פ"א ה"ז מחו"מ יליף דחמץ בכ"ש מכאן, והק' בכ"מ למה לא יליף מכל חלב כמו כל איסורין בכ"ש, ותי' בצל"ח ס"ד: והובא גם כן בנוב"ת או"ח נ"ג דמכל חלב ילפי' רק באיסור חפצא כחלב, ולא באיסור התלוי בזמן, דלטעם דיומא ע"ד. דחזי לאצטרופי אם אוכל בסוף ז' של פסח ל"ש חז"ל, ולפ"ד שם ביה"כ בסוף היום ח"ש מותר מה"ת (וכן מצאתי בתשו' רע"א קנ"ד וע' שם בהוספות, וברית יעקב או"ח ג', ואבני עלואים תשו' י"ג) וי"ל עפמ"ש בתשו' אריה דבי' עילאי, וס' ע' פנים לתורה אות ז', בפי' חזל"א, דכיון דחז"ל מזה ראי' דאיסור אכל, דאי חצי זית הראשון הי' היתר גמור איך מצטרף אח"כ במה שמשלים כשיעור ע"ש, ועפ"ז י"ל גם באיסור התלוי בזמן שייך חז"ל, דאע"ג דלא חז"ל למה שיאכל אח"כ, מ"מ חז"ל לאיש אחר שאכל מקודם בכא"פ ח"ש, ואם יאכל ח"ש זה שהוא אוכל עכשיו ישלים לו כשיעור ויתחייב, אם כן כמו שלחבירו הוא איסור גם לדידי' איסור, וראי' דאזלי' גם בתר חבירו משבת ו'. במעביר מתחלת ד' לסוף ד' דאי מנח לי' בתוך ד' פטור ובסוף ד' חייב, והרי מעביר דרך מקום פטור, וקאמר התם מי דמי להאי גברא מקום פטור לכ"ע מקום חיוב, פרש"י למי שנטלוהו חוץ לד' ויניחוהו כאן, הרי אע"ג דלדידי' מעביר דרך מקום פטור אזלי' בתר אחר, וה"ה ממש כאן כיון דלמי שאכל כבר ח"ש מקודם הוא איסור גם לזה איסור, ודברי הנ"ב גם כן צ"ע כיון שירד לחלק בין איסור התלוי בזמן בין איסור חפצא, בפשיטות הו"ל לחלק דלא ילפי' איסור התלוי בזמן מאיסור חפצא כמ"ש בכמה ענינים דלא דמי לחלב לא ילפי, מיני', ועוד אמאי לא נילף לכל איסור התלוי בזמן מחמץ כמו דילפי' מחלב לכל איסור חפצא, ועשו"מ תליתאה ח"ג קכ"ט.
ובגוף קו' הנ"ל על הר"מ דת"ל דח"ש אסור בכל איסורין, נלע"ד דבדכ"ט. אמר ראב"י יליף שאור דאכילה משאור דראי' כו' ואתה אוכל של אחרים וש"ג, ובסוף מסקינן הדר בי' ראב"י מההוא, וצריך להבין אמאי הדר בי' הא היקש מי"ג מדות, ונר' להשיטות דבח"ש ליכא ב"י (ועשאג"א פ"א) אם כן שוב יהי' מותר באכילה ח"ש דאיתקש כו', אך ע"ז איכא פסוק לא יאכל דח"ש אסור ול"ש להקיש, וא"ש הר"מ דצריך לא יאכל, דבלא"ה הו"א דכאן ח"ש מותר באכילה דאיתקש לראי' קמ"ל הקרא לא יאכל דאסור, ומשום זה הדר בי' ראב"י דאם מקשינן אכילה לראי' אם כן יהי' מותר ח"ש באכילה וקרא כ' דאסור אע"כ דלא מקשינן, וזה נכון בעזה"י:
והנה לטעם דחמץ במשהו משום דהוי איסור ב"י, ולפ"ז גם בח"ש חמץ במשהו, דאף בח"ש איכא ב"י לרוב פוסקים, ובכריתות (כ"ב.) בלב לא קרעו אינו עובר עליו דשאני לב עוף דליכא בו כזית דם, והק' בתשו' מהר"י מינץ בתשובה האחרונה דהא ח"ש אסור מה"ת, וחידש דדוקא היכי דהי' פעם א' שיעור שלם ורק עתה נעשה א"ש אסור מה"ת אבל דם בלב עוף דל"ה מעולם שיעור שלם, ותיכף הי' ח"ש מותר מה"ת, ולפ"ז יש להעיר דבר חדש בחטה שנבקע דל"ה בשום פעם שיעור שלם מותר מה"ת ח"ש, ואם כן אינו עובר בב"י כיון דמותר מה"ת, ואם כן שוב יהי' בטל חטה מחומצת בס' ככל איסורין כיון דליכא איסור ב"י, ושרש"י חולין ק"ט: שגם בלב עוף ח"ש אסור מה"ת, וע"ש בר"י מינץ שמצטרף לזה הא דדם שמלחו דרבנן, ועשו"מ תליתאה ח"ב ר"ב ובהשמטות, ובשו"ת בית יצחק יו"ד סי' ס"ג כ' כוונה אחרת בר"י מינץ, וזו ההערה נדפסה ממני בירחון אהל מועד שנה ב' סי' ק"א ע"ש ועפ"ז י"ל קושית העולם מובא בפני יהושע ביצה ז': דבמה פליגו ב"ש וב"ה בשיעור חמץ ממ"נ לענין מלקות אין לוקין דהוי להנל"ע כתוס' פסחים כט. ולאיסור ג"כ אין נ"מ להפו' דגם בב"י ח"ש אסור מה"ת, ולשי' ר"י מינץ נ"מ לענין איסור בכה"ג בחמץ של"ה בו לעולם שיעור ככותבת אלא כזית:
ובחי' מהר"ם חלואה פסחים מ"ג בהא דהמל"א ולא למלקות, והק' תיפוק לי' דח"ש אסור מה"ת, ותי' דנ"מ לפחות מחצי זית ע"ש מבואר דח"ש רק בחצי ממש לא בפחות, וזה חדש, ותמוה בין אי ילפי' מכל חלב בין מטעם חזל"א, גם בכל שהוא שייך איסור, ובאב"נ או"ח שע"ו הביא גמ' חולין ע"ו. דעור מצטרף לבשר וברש"י דמצטרף פי' מחצה בשר ומחצה עור, ומשלים פי' רוב בשר ומיעוט עור, ומדאמר ביומא ע"ד. חזי' לאצטרופי ולא אמר חזי' לאשלומי ע"כ רק חצי ממש, וגם מר"מ הנ"ל האוכל חמץ כ"ש אסור משום לא יאכל, וע"כ דכ"ש אינו בכלל ח"ש וצריך לא יאכל ע"ש, וע"ע בתוס' עירובין נ"ה: ד"ה ל"צ, וחי' רמ"ה סנהדרין ע':, אך ברש"י יומא ע"ג: מבואר ח"ש פחות משיעור, וכ"כ ביד מלאכי אות ח' דמכ"מ שם שהקשה למ"ל לא יאכל ת"ל משום ח"ש משמע דגם כ"ש בכלל ח"ש, וע"ע בזה בתשו' הרי"מ בפסחים מ"ג: ובתשובות יו"ד ט' י"ט וכ' מזה, והעיר גם כן מחולין ע"ו:, ועשו"ת מחזה אברהם או"ח ל"ז, ובס' גור ארי' יהודה בשו"ת סי' ז' אות ג' וח' אות כ"ד, וירחון תצא תורה חו"ג סי' כ' בזה, ומ"ש בפ' תרומה (כ"ו י"ד) ובהערות דל"ב:
פסוק ה:ועבדת ערש"י, ובריח דודאים דנ"ה. כ' כמו אכילת קדשים נקראת עבודה כן להיפך סעודת רשעים נקראת זבח מתים מתדבק מסט"א, וקדשים נאכלים במקום קדש, אמנם במצרים נאכל במקום טומאה ועכ"ז נקרא עבודה, והטעם כי ת"ח צריך שמירה דמתקנאים בו הסט"א וכשהי' ישראל במעלה גדולה הי' צריכים לאכול במקום קדש שאין לסט"א מקום שם, לא כן במצרים קודם קבלת תורה, סט"א לא התקנאה בהם, הי' יכולים לעבוד גם שם, ובזה יש התנצלות מה שאכלו מסעודת אחשורוש במגילה י"ב. שהפגם ל"ה גדול כ"כ כיון שהיו בארץ טמאה לא פעל כ"כ שיתחייבו כלי'.
וברש"י העבודה של פסח, עצל"ח קט"ז: מה שהקשה הר"ן עה"פ (י"ב י"ט) כי גורשו דמשמע דאי לא דגורשו הי' עושים חמץ, והרי הי' ביום הראשון ש"פ, ותי' שהיו אופין חמץ לצורך מחר דפסח מצרים אין חימוצו נוהג רק יום א' ועל ב"י לא הוזהרו, וקשה הא דלא נצטוו על ב"י, ובפ' החדש כ' שאור לא ימצא בבתיכם, ואף דכ' ז"י הא גם באכילת חמץ כ' ז"י ואפ"ה ל"ה נוהג רק יום א', ועוד דבצ"ה. אי' מה בין פסח א' לב', דפ"ר בב"י, ובצ"ו. מה בין פסח מצרים לדורות ע"ש, ולר"ן יחשב דפ"מ אינו בב"י, ונשאר קו' ר"ן, וי"ל לרש"י כאן העבודה ש"פ, וע"כ אמרו זה בשעת זביחת הפסח וזריקה או בשעת אכילה, והנה בשעת אכילה בודאי לא אמרו, דהרי כל הלילה הוזהרו ואתם לא תצאו, א"ו בשעת עבודת הפסח בי"ד ואיך אמר היום אתם יוצאים והא לא יצאו עד ט"ו, אמנם בברכות ט'. דכ"ע נגאלו בלילה פרש"י שנתנו מצרים רשות ללכת והקרא קורא לנתינה כשעת יציאה שכ"כ הוציאך ממצרים לילה, ובחולין פ"ג. דרש רשב"ג לפי שמדבר בקדשים, ובקדשים הלילה הולך אחר היום, ורש"י פי' לפי שטעון סמיכה לקדשים דכ' ירצה לקרבן וסמיך לי' אותו וא"ב, ואם כן גם כאן היום אתם יוצאים סמוך לועבדת, בקדשים ג"כ הלילה הולך אחר יום ושייך ליל ט"ו ליום י"ד, ושפיר אמר משה בשעת זביחת הפסח היום אתם יוצאים שלילה שייך ליום זה, וריה"ג דדריש דפסח מצרים רק יום א' דכ' ל"י חמץ וסמך היום, אין הכוונה על יום א' ש"פ רק על ע"פ משעת זביחה ולילה אחריה קורא יום, אבל למחר ביום א' כבר יום אחר, והותר אפי' אכילת חמץ וראייתו והמצאתו, וא"ש קו' ר"ן דאף אי לא גורשו ל"ה עוברין בחמץ דאינו נוהג רק יום א' והוא ע"פ, - ויובן ע"פ רש"י שלח (ט"ו מ"א) ח' חוטין שבציצית נגד ח' ימים ששהו משיצאו ממצרים עד שירה, והקשה רא"ם שהרי בפ' בשלח פרש"י ליל ז' ירדו לים ובשחרית אמרו שירה והוא יום ז' ע"ש (י"ד ה') ובשפ"ח, ולפמ"ש א"ש דבודאי ז' ש"פ הי' אבל היציאה ממצרים נקראת ע"ש י"ד בניסן, דליל ט"ו אז הולך אחר יום הקדום, ושפיר קרא רש"י ח' ימים משיצאו ממצרים עד שירה, ודו"ק ברש"י שכ' ח"י ששהו משיצאו עד שאמרו שירה ולא כ' ח"י עד שעברו בים, לפי שבלילה עברו בים, ואם ליל א' שייך ליום קדום אם כן גם לילה זה שייך ליום הקדום וליכא אלא ז', לכך פי' עד שאמרו שירה ושירה הי' ביום ועי' אריכות בזה בשו"ת חבלים בנעימים ח"ד סי' ה':
פסוק ה:הכנעני ערמב"ן בענין עבר הירדן אי הוי א"י, בענין זה יש הרבה בש"ס ומפו' ואכתוב רק הציונים והרוצה יעיין בכל המקומות ויאורו עיניו, ערש"י סנהדרין י"א: מנחות פ"ג: וק"ט: נדרים כ"ב: פסחים נ"ב:, בר"מ ור"ש ריש שביעית, ירו' פ"ד ה"ד מחלה, כ"מ פ"ח ה"ב מרוצח, תשב"ץ ח"ג קצ"ח, מהרי"ט צהלון רט"ז, מהרי"ק שורש קכ"ב, שעמ"ק ב"ק כ"ב. אהא דירדן שנטל מזה, פר"ד דרוש ז' וח', והגהותיו על החינוך מ' ע"ב, ברכ"י או"ח תפ"ט אריכות, אהל דוד יבמות ט"ז, דברי אמת דרוש ט"ז:
ובס' המצות מ"ע פ"א אין הלוים חייבים בה, והגר"ח העלער שליט"א בספרו הביא גי' והיא ג"כ לא תתחייב לנשים, ועי' המקנה קדושין כ"ט. דעתו דאשה א"ח בפדיון פט"ח, וכ' שלא מצא דין זה מפורש אולם בחינוך מ' כ"ב כ' דנשים חייבות ועמנ"ח וירו' פ"ו ה"א מתרומות מה דמו לה פטרי חמורים, ועשו"ת יד אליהו נ"ד, ונחלת יהושע ז':
פסוק ו:שבעת ימים תאכל מצות, מצות יאכל את שבעת הימים, וקשה למה הוכפל, ועו"ק תחלה כ' תאכל ואח"כ יאכל, ותחלה מצת חסר, והשני מלא מצות, וא' הגר"א דיש לרמז בזה המנהג שהובא ברמ"א או"ח תכ"ט לקנות חטים לחלקן לעניים, ומקורו מירו' פ"ב דב"ב, ובראשונה צוה על אכילת מצה ש"י תאכל מצת ר"ל אתה בעצמך, ואח"כ חיוב יאכל ע"י אחרים עניים, ולהם תתן כדי שביעה כמ"ש ואכלו בשעריך ושבעו לכן כ' מצות מלא, אבל בתחלה כ' מצת, שלעצמו רשאי לדקדק ולצמצם אכילתו עד כזית:
פסוק ז:מצות יאכל, ובראה (ט"ז ח') כ' ל"ת עליו חמץ ש"י תאכל מצות, והקשה רא"ם למה אינו עובר אוכל חמץ בעשה ול"ת, ותי' דזה ל"ה לאו הבא מכלל עשה כיון דליכא יתור בקרא ע"ש, אך באמת בירושלמי פ"ק דפסחים מפורש דר' יהודה ס"ל דאיכא גם עשה מש"י תאכל מצות ולא חמץ, ובמנ"ח בקומץ מנחה מ' י"א הביא רשב"ץ בס' זהר הרקיע שכ' ג"כ כן, ונ"מ לכמה דברים דאסור אפי' כ"ש דהא לא כ' בי' אכילה רק לענין רשות, ועפמ"ג פתיחה לה' שחיטה, וגם יהי' אסור שלכה"נ לדעת מהריב"ל ורש"ל שבועות כ"ג. וע"ל (י"ב ט"ז) מ"ש בזה, ובס' מחנה ראובן פסחים כ"ח: הק' מסו"פ כ"ש מ"ב. דכל היכי דכ' לאמור בתחלת פרשה לאו, וכתבו תוס' דוקא היכי דאיכא לאו הכא מכלל עשה וכאן דבקרא ש"י תאכל מצות כ' לאמר בתחלת הפרשה, אם כן קשה למה אמר ר"י בירושלמי עובר בעשה ול"ת הול"ל עובר בשני לאווין וצ"ע (ועמש"ל י"ב ט"ו):
פסוק ח:והגדת ערמב"ן ומשכיל לדוד, ובל"ע דכ"ג דלבן שאינו יודע, תאמר בזכות המצות הוציאנו ממצרים, אמנם לך תשכיל כי לא בשביל העבר הי' היציאה ממצרים רק בעבור העתיד למען תהי' תורת ה' בפיך שתקבל התורה ע"ש, ובכתב סופר בילקוטים על הגש"פ דף רצ"ג, ובירחון אהל תורה סי' כ':
פסוק ט:והי' עא"ע ומ"ש בוארא (ז' י"ב) וי"ל תפילין של יד לך לאות ולא לאחרים, וש"ר וראו כל עמי הארץ כמ"ש בברכות ו'., הכוונה ב' תפילין ב' כחות, חכמת הלימוד והשתפכות תפלה, הלימוד בראש ותפלה בלב, דתש"י נגד הלב כי יד סמוכה ללב והיא שמאל, וכמ"ש ט"ז יו"ד ש"מ סק"ג קריעה על או"א משמאל שקרוב ללב, ובס' יוסיפון פי"א השמאל נכבד כי הוא משכן ללב, ועל היד שהוא כנגד הלב, ותפלה בלב הוא לך אות ולא לאחרים, אבל הלימוד חכמת בחוץ תרונה תש"ר בגלוי, גם י"ל תש"י וזכרנו מצות שבין אדם לחבירו מצות המסורות ללב, צדקה גמ"ח וכו', ותש"ר מצות שבינו למקום התלוים במוח, וז"ש יד כהה אפילו גידם כי צדקה וכדומה אף שיחסר מחשבה וכוונה גם כן למצוה יחשב, אבל התלוים בראש צ"ל בגובה הראש כלו' בכוונה, והה"מ פ"ב ה"ד משופר תי' הר"מ דפסק בשופר צריך כוונה, ובמצה כפאו ואכל מצה יצא, וחילוק דבשופר אין עושה מעשה אלא השמיעה צ"כ, משא"כ באכילת מצה א"צ כוונה, ועפ"ז אמר התולדות יעקב יוסף ז"ל הפי' הקול קול יעקב כל מצוה שעושה בקול כשופר צ"ל קול יעקב בכוונה, והידים מצוה שעושה בידים כלו' שיש בו מעשה אף אם הוא יד עשו כלו' שלא בכוונה ג"כ מצוה, ועי' רדב"ז תתפ"ד, ופר"ד דרוש ג' בשם מהרי"ט, ובפרד"י ריש בראשית דף א': דעדל"ת רק בל"ת שבין אדם למקום ולא בין אדם לחבירו, ולכן מתחלה יש להניח תש"י דבין אדם לחבירו קודם, והיו לטוטפת בין עיניך, כ"ז שבין עיניך יהי' שתים, כי קיום מצות בינו למקום רק ביחד עם בין אדם לחבירו וכמ"ש בפרד"י נח דמ"ו:
פסוק יא:והי' ערמב"ן פט"ח אינה נוהגת רק בארץ, וצ"ע שהוא נגד ש"ס קידושין ל"ז. וכ"ה להלכה ביו"ד ר"ס שכ"א, ועי' מכילתא כאן פי"ז, ובס' סדרי טהרות על כלים דף מ"א, ובברכ"י שם הקשה ג"כ כן שרמב"ן בעצמו בחי' קידושין כתב כן, ובשיירי ברכה תי' דכוונת רמב"ן למעט שאינה נוהגת במדבר עד שבאו לארץ, ובפי' הטור עה"ת כתב בזה"ל שמצות פטר רחם אינה נוהגת אלא משנכנסו לארץ, ואולי צ"ל כן ברמב"ן, ועי' יעיר אוזן בכללים מער' פ' אות ט"ו:
פסוק יא:רש"י וא"ת הירושת אבות עי' בהגדה זכרון נפלאות דל"ה. לומר שזכו בה חנם בלא מצות ורק בזכות אבות ירשו וירושה אין לה הפסק אף בבנים שאינם הגונים דלא מעברינן אחסנתא אפי' מברא בישא לברא טבא, ורק בזכותך עבור שקבלו אלקותו עש"ה:
פסוק יב:רש"י שגר אלפיך, בדברים (ז' י"ג):
פסוק יג:כל פט"ח ערש"י ובכורות ה': ועיון יעקב דאילה"ק אמאי לא נילף מחמור חמור משבת כב"ק נ"ד. י"ל שהרי אי' בע"ב בהמה טהורה אינה בכלל כדכ' בקרא, מוכח דלא יליף משבת, ואפשר מש"ה פרש"י בחומש לפי שנמשלו מצרים לחמורים, שהרי הם בני חם שהם עבדים שדומין לחמור, ומדכ' תורה חמור ש"מ דוקא וגזה"כ הוא, ועוד שסייעו לישראל להכי חל עליהם הקדושה, ועל הא דתשעים חמורים לוביים כתוב במגלה עמוקות טעם, שרכוש גדול הי' כנגד משה שהיה צדיק להכי היו צ' חמורים ע"ש, ואפ"ל לפ"ז דהרכו"ג היה של"י אותו הצדיק כו' (י"א ב') לכן לזכר זאת צ' חמורים, ובמד' דלכך נשתעבדו רד"ו לפי שיצחק נטל צ' לשמו ומחק משמו ש', ומה שנחסר משמו רד"ו נשתעבדו ישראל, ורש"י בחומש כ' הרבה חמורים ולא תשעים, וי"ל מה"ט אמר משה לא חמור א' מהם נשאתי (במדבר ט"ז ט"ו) כוונתו על אלו חמורים שעליהם נשאו ביזת מצרים, והוא לא נטל כלום שעסק בעצמות יוסף, ובס' כנ"י כ' ולא בשאר בהמה טמאה י"ל דרק בשר חמור משקלו כבשר אדם כד' (יחזקאל כ"ג כ') בשר חמורים בשרם, וכרש"י בערכין די"ט., ועי' מהרש"א בכורות ה'. בחדא"ג:
פסוק יג:רש"י הוא הפסיד ממונו של כהן, הר"מ פי"ב ה"א מבכורים מונה מצוה עריפה בכלל תרי"ג וראב"ד השיג שאין זה מצוה אדרבה עבירה הוא ומזיק ממון כהן, והפדיון להתירו בהנאה ע"כ זכות הוא לבעלים, ועמנ"ח מ' כ"ג, ואבני נזר יו"ד ח"ב שצ"ו:
פסוק יד:והי' ערש"י ובפ' ואתחנן (ו' כ'), כבר כ' לעיל רמ"א יו"ד בשם ריב"ש דאין לפדות על ידי שליח ועפ"ת וגרש כרמל הרבה מזה, ויען שה' בעצמו הרג הבכור יש לקיים המצוה רק בעצמו, והעברתי כל פט"ר וכל פט"ח "תפדה" בשה, משמע בעצמו, ועי' תו"מ דזה שאלת התם "מה זאת" למה נשתנה מכל מצות דל"מ שליח כאן, ואמרת אלי' בחזק יד כו' ויהרג "ה'" כל בכור, הוא ולא שליח, ע"כ "אני זובח לה'" אני בעצמי וכל בכור בני "אפדה", ויש מסורה פדה תפדה (קרח י"ח ט"ו), ואח לא פדה יפדה (תהלים מ"ט ח') ע"ש בבעה"ט, ורמז מזה דאין פודין על ידי שליח פדה תפדה בעצמך, ופי' המסורה אח לא פדה יפדה, דל"מ שליחות:
וביו"ד שכ"א ס"א בפט"ח מצוה לפדות מיד דשהויי מצות לא משהינן, ובתו"ת הק' יהי' צריך להמתין ח' ימים, כמו בבכור אדם ל' יום, ופוסקים לא העירו מזה ע"ש, ועתו"ס ב"ק י"א: ד"ה בכור, וכבר הקשה כן במנ"ח מ' כ"ב, ועי' ברי"ט אלגזי פ"א אות י"ד אריכות:
פסוק יד:מחר עכל"י שלמחרת הנתינה שואל טעם ובשעת הנתינה אינו שואל אז, ודאי בתום לבבו שואל שאם היה מלעיג היה שואל תיכף ולא היה נותן, ודבריו מתוקים כדבש, ובס' עצי עדן בקונטרס עץ הדעת כתב דזה כוונת הגמ' שבת פ"ח. בשעה שאמרו נעשה ונשמע מה"ש קשרו ב' כתרים ובמעשה עגל נטלו מהם, וק' הא גמירי משמיא מיהבי יהבי משקל לא שקלי (תענית כ"ה.) ורק הענין דעטרות כמ"ש הכל"י דהי' נעשה מקודם מבלי נשמע טעם, ואח"כ אחר עשיה נשמע הטעם, והבנת הלב ושכל, וכל אחד מעלה בפני עצמו, והמעלות נקראו בשם עטרת ואח"כ נטלו מהם ע"ש, וע"נ ואתחנן, ויפה מראה על ירושלמי פ' ע"פ, וקו"ד חוב' י' סי' ז' אריכות בזה:
פסוק טו:מבכור אדם הגר"ש אלגזי אמר דאדם למעט מאשתו אינה ישראלית, וכר"מ פי"א ה"א מבכורים, וכן בכור אדם, ואתם קרוים אדם ולא עכו"ם, וגם לפמ"ש בפי"א הכ"ז דילדה ספק בן ז' או ט' פטור, וז"ש בכור אדם, אדם א' ולא ב':
פסוק טז:ידכה במנחות ל"ו: יד כהה, י"ל בכ"מ כ' ידך וכאן ידכה ה' כהה חלושה שמאלית, ויד ימין על כח הזרוע והגבורה כמו ימינך ה' תרעץ אויב, נאדרי בכח (בשלח ט"ו ו'), כאויב נצב ימינו כצר (איכה ב' ד') תושע לך ימינך (איוב מ' י"ד) ועי' מקו"ב במבוא דף תרכ"א, והא דתפילין ש"ר ד' בתים, וש"י בית א' להראות כי בנוגע הראש יכולין לחשוב דעות שונות, ואחד יכול לחלוק על דעת חבירו, אבל בשל יד כשנוגע למעשים צריכים הכל ביחד להתאסף ולעלות בית" ובנין אחד:
פסוק טז:ולטטפת עי' תו"ת ומקו"ב שם ע"פ ת' יחזקאל (כ"ד כ"ג) ופארכם על ראשכם וטוטפתכון ברישיכון ותפילין נקראו פאר במו"ק כ"ג. והפשט ולטטפת בין עיניך ולפאר בין עיניך, ועי' בנפ"ח או"ח כ"ה:
פסוק יז:ויהי בשלח, לפי שבנ"י לא יצאו מעצמם ברצונם רק בשלח פרעה את העם, וכ' בפ' בא (י"ב ל"ט) כי גורשו ממצרים, לפיכך ולא נחם וגו', כי לא הי' בטוח שלא ירצו לחזור. ועי' בתיב"ע, ובתו"ס ב"מ ע': ד"ה תשיך, הק' כיון דרבית עכו"ם שרי למה לא חיה אותו שהלוה ברבית במתים שהחי' יחזקאל, כדאי' בת' ירושלמי והוי כד שלח פרעה כו', וכ' בהגהות מהרצ"ח דבת' ירו' בשלח וכן בת' יונתן יחזקאל לא נמצא שום רמז בזה, ורק נזכר שהי' מבני אפרים שיצאו קודם הזמן, וכן אי' בסנהד' צ"ב., וראי' מ"ש חכם א' שהי' לפני רש"י, דנוסף על ת' יונתן עוד ת' ירושלמי על נביאים, והי' מלא דרשות כמו ת' ירו' עה"ת, וכן רש"י הביא במשנה תענית כ"ו: ירו' מנביאים, ובירחון הפלס תרס"א צד של"ט הביא דבפייט ז' של פסח ד"ה תרגלת אי' כמ"ש תו"ס ונשמט מירו' של תורה, ובמחזורים שלנו לא נמצא:
פסוק יז:במד"ר מי צוח וי פרעה, ד"א משה, ובכ"ס כ' דמשה צוח וי על ולא נחם דרך פלשתים דאז ל"ה חסר להם מים ולא בא משה לחטא מי מריבה שעי"כ לא בא לא"י, ובדברי מד' אין שילוח אלא לשון לוי', עי' בחידושי הרד"ד על פסחים ד"ב ברש"י ד"ה הבוקר. עי"ל דאותו פרעה שישראל הי' לצנינים בעיניו, כשראה שעזבו מצרים צוח וי, כך דרכי הצוררים עד עתה, שעל כל צרה ישראל אשמים, ואעפ"כ ישימו מכשול על דרכנו ולא יניחו אותנו לעלות לא"י, וידעו שישראל מביאים תועלת לארץ, וכמ"ש ונברכו בך כל משפחות האדמה (לך י"ב ג'), ויודעים שבנ"י בכחם לבנות פתום ורעמסס בעדם, וכמו ביוסף שכ' (וישב ל"ט ב'), ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח, ויהי בבית אדוניו המצרי, הצלחתו הי' בעד אדונו המצרי, וגם נחוצים לבנ"י להשתמש בהם בחור שעיר לעזאזל לשכך חמה ההמון מלהתקומם נגד הממשלה, וניתנה רשות למשחית על פאגראמים, וז"ש חז"ל שנצטרע פרעה ושחט ילדי ישראל, ר"ל צרעת המרד פרחה בהממשלה ורצו לרפאות ע"י שחיטת ישראל, וחשב בלבו שלא טוב עשה שחסר לו כעת שעיר לעזאזל בעת שיהי' מרידה, אבל להעם ל"ה להגיד זאת, ורק שנחוצים לבנות ערי מסכנות, וז"ש (י"ד ה') ויהפך וגו', כלו' לא הגיד מה שבלבו, רק הגיד ההיפך מה זאת וגו', ודאג שישראל הי' טובים לעבודה, וכ"ה במד' ולא נשאר ארבה א' בכל גבול מצרים, שנסתלק לגמרי אף הארבה שהי' מקודם במצרים (עמ"ש י' י"ט), וכן בל"ס בשאר מכות, וצוח וי כשישראל עזבו מצרים, אבל גם משה צוח וי, כשישראל עשו צעד הראשון לפדות עצמם, ל"ה יכול ה' לנחותם דרך פלשתים, וירא שיתנו נפשם לחזור לבנות ערים בעד שונאיהם, מלהלחם עם המכשולים שיפגעו על דרכם לארץ אבותיהם, כן עלינו לצוח וי נגד אותם שיש לאל ידם לעלות לא"י, ואומרים שדרך איננה סוגה בשושנים ארי בדרך וכו':
פסוק יז:ינחם ערש"י, ובבראשית (ו' ו'), ולא הזכיר הך דהכא:
פסוק יז:מלחמה רש"י עמלק וכנען, ע' בכור שור סנהד' צ"ב. בבני אפרים שטעו בקץ מלידת יצחק והרגום בני גת, ואע"ג דמרש"י כאן משמע של"ה יראים מפלשתים שפי' עמלק וכנען, וזז מפשוטו דשמא הפלשתים ילחמו עמהם, וי"ל דבני אפרים דעברו, שהי' קודם הזמן, משא"כ כאן יצאו בזמן, הרשות בידם לעבור דרך ארצם, אך ק' למה דחק רש"י לפרש עמלק וכנען, דילמא הפלשתים יעברו אשבועתם כשהי' באמת כבסוטה י'., וע"ס גרש כרמל, וי"ל לפ"מ דקיי"ל ביו"ד רל"ו ס"ז דב' שנשבעו לעשות דבר א', ועבר א' על השבועה השני פטור, (ועט"ז סקי"ג שהביא ראי' מסוטה, שאמר משה ליוסף הגיע השעה כו', וק' של"ה מרדכי שבועות סי' תשפ"ג שהראי' לזה מדאמרי' התם הוחלה שבועתו של אבימלך וצ"ע) והדק"ל כיון שפלשתים היו ג"כ פטורים משבועתם א"כ יש לחוש ממלחמות פלשתים, וי"ל כיון שלא עברו כל ישראל על השבועה רק בני אפרים, לכן עדיין לא הוחלה שבועת אברהם, ועפרד"י ויחי דף ש"ס.:
ובפרד"י בראשית ל"א. הבאתי ח"ס דיש ללמוד מה' דהוציא ב"י ממצרים, והיו כל כך עמוסים בעבודה עד שלא ידעו שום ד"א, והיו כתרנגולים שמנקרים באשפה, ולא ידעו זמן סעודה כמ"ש ביומא ע"ה: וטוב הי' לנהלם לאט לאט ללמדם ד"א, וע"י הדרגה יהי' יכולים לקבל התורה עש"ה, וידוע דפלשתים היו יותר מתוקנים במדות ממצרים, וה' מיחה ביצחק שלא לירד למצרים וגר בפלשתים (תולדות כ"ו ב'), ומהראוי שילכו דרך פלשתים וללמוד מנהגיהם, ומהם יעלו למדרגה עוד מעילה עש"ה, וז"ש ולא נחם וגו' פן ינחם העם בראותו מלחמת היצר וישיבו להיות מצרים:
פסוק יח:ויסב ערש"י ובמד' פ"כ מכאן אפילו עני לא יאכל עד שיסב, והוא בפסחים צ"ט:, ובתד"ה ואפי', דס"ד דהסיבת עני לא חשובה הסיבה דאין לו על מה להסב, ואין זה דרך חירות ע"ש, וגם י"ל דהטעם הסיבה משום דבחפזון יצאו ואוכל בהסיבה אוכל בחפזון, כמ"ש בעירובין ד"ד. בנכנס לבית המנוגע שיטמאו בגדיו בשהה כשיעור אכילת פרס כשהוא מיסב ואוכל, ועני תאב לאכול ואוכל תמיד בחפזון הו"א דא"צ הסיבה, קמ"ל דגם עני חייב:
ובפ' וישב רע"ב: הבאתי קו' איך יכלו לעשות רע ליוסף הא שלוחי מצוה אינן ניזוקין, ורק בשליחות יעקב היה כן שילך לשכם ובדותן ל"ה מצות שליחות ע"ש, ובסוטה מ"ו: ומד' בזכות ד' פסיעות שלוה פרעה לאברהם זכה שנשתעבדו בניו ד' מאות שנה, ופרעה שלח ישראל לילך דרך פלשתים, שיהיה לו שכר פסיעות, משו"ה ויסב ה' דרך אחר שלא יהיה לו שכר פסיעות, ועי' במאסף דרושי ד"י, - ומ"ש רש"י קנה וסוף קמלו, הוא בישעי' (י"ט ו'):
וחמשים עי' ירושלמי שבת פ"ו ה"ד שהיו מזוינים בה' מיני זיין, וע' במפו', וההמשך י"ל דתכלית יציאת מצרים שיקבלו התורה, וכמ"ש (ג' י"ב) בהוציאך תעבדון על הר הזה, לסוף חמשים יום, וז"פ וחמשים, על ידי התורה שניתנה בסוף חמשים, ותורה תחילתה גמ"ח וסופה גמ"ח דכ' ויקבור אותו בגי (סוטה י"ד.), והראה להם משה דת תוה"ק מתחלה עד סוף גמ"ח, ויקח משה עצמות יוסף:
פסוק יט:ויקם במד"ר ואתחנן יוסף שאמר גנב גונבתי מבית העברים (וישב מ' ט"ו), זכו עצמותיו לקבור בא"י, ואתה ששמעת איש מצרי הצילני ולא אמרת עברי אנכי, לא זכית ליכנס לא"י, וכ"כ בס"ח קי"ז וע"ל בשמות (ב' י"ט), ובסוטה י"ג. על פ' וחכם לב יקח מצות (משלי י' ח'), ישראל עסקו בביזה ומשה בעצמות, והק' בבנין אריאל דהוי חסידות אבל מה הוא החכמה, וראיתי עפמ"ש בזבחים ק"א: דמשה היה כהן מקרא משה ואהרן בכהניו (תהלים צ"ט ו'), ובויק"ר פי"א מ"ר שימש בכהונה גדולה מ' שנה, וק' איך טימא בעצמות יוסף, ורק לפי שכל ישראל עסקו בביזה, ולא היה מי שיעסוק בעצמות הוי במת מצוה, וזה הי' החכמה, ועי' הדוה"ע וברכת אהרן מאמר ט"ז ובאמרי כהן ובהשמטות שם:
ובשם המחנה לוי ז"ל ראותי דבשמות (ב' י"ד), הלהרגני אתה אומר, וברש"י בשם המפורש, ובמד"ר פ"א במה הרגו רא"א באגרוף, וי"א בגרופו של טיט, ורבנן אומרים בשה"מ, וי"ל דר"א ס"ל דמשה היה לוי ומותר להרגו באגרוף, וי"א ס"ל דהיה כ"ג, ואף דקבר עכו"ם אינו מטמא, זה רק בטומאת אהל, אבל במגע ומשא מטמא, ולכן הרגו בטיט דהוי כ"ח דאין טומאה מגבו רק בתוכו, ורבנן סברו דהרגו בשה"מ ול"ה כלל נגיעה, ושם היו ב' עברים ל"ה יכול להמית באגרוף ולא בטיט ואפילו על ידי שה"מ, מצד טומאת אהל שמאהיל עלי', וקברי ישראל מטמאים באהל, אך יראו שמשה יאמר לאחר שאינו כהן שיהרג, וז"ש הלהרגני אתה אומר, ר"ל שתאמר לאדם אחר להרגני:
ובעיון יעקב סוטה כ' דעצמות יוסף ל"ה מטמאין שלא מת על ידי מלה"מ, אבל מפסחים ס"ז. משמע דמטמאין, דאל"כ איך יליף דטמא מת מותר במחנה לוי', וע"ע בסוכה כ"ה. דטמאים ששאלו על עשית פסח היו נושאי ארונו של יוסף, וי"ל דמטעם זה חולק ר"ע שם דמישאל ואליצפן נשאו עצמות, דקאי בסברא דעצמות יוסף ל"ה מטמאין, ורק בגוף הדבר דיוסף לא מת על ידי מלה"מ, צ"ע דבב"ב י"ז. חשב ששה שלא שלט בהם מה"מ ולא חשב יוסף, וגם מ"ש אם לא מת על ידי מה"מ אינו מטמא, וכ"כ בס' כד הקמח לר' בחיי, וקשה הא בין הששה גם כן משה, ובסנהדרין ל"ח. דשאל מין אלקיכם כהן כי קבר למשה במה טבל, והשיב דטבל בנורא, ואמאי לא השיב דמשה ל"ה מטמא שמת בנשיקה, ועי' בהדוה"ע, - וגם יהיה ראיה מכאן שגם גופים החנוטים מטמאים דיוסף היה חנוט, ועמל"מ הל' אבל פ"ג ה"א ופי"ד הכ"א, ומענין חניטה עמ"ש בפ' ויחי דשנ"ד:
וע"ע בתוס' ב"מ קמ"ד: ד"ה אמר דמשו"ה לא חש אליהו להטמאות לבן הצרפית אע"פ שהיה כהן, שבטוח היה שיחייהו והו"ל בפק"נ, וע"ס המדרש והמעשה דרוש ב' שהקשה היכן מצינו מצות פקו"נ כזאת, דכל הילפותות ביומא פ"ה. רק על החיים שלא ימותו אבל לא לדחות ל"ת כדי להחיות מתים ועמ"ש בזה בפ' תשא (ל"א ט"ז) מדודי ז"ל, וי"ל דכוונה אחרת בתוס' דבמת מצוה הותר טומאה אף לכ"ג ונזיר, ואיזה מ"מ מי שאין לו קוברין ביבמות פ"ט:, וטעם קבורה לחד מ"ד בסנהדרין מ"ו: משום בזיונא שלא יהיה מוטל המת בבזיון, ואם ימצא כהן בדרך הרוג ויש בידו לקברו או להשיבו לתחיה בטח החיוב להחייהו דאם יחייהו גם כן מצילו מבזיון, וכי לא עדיף תחיה מקבורה, ובש"ך יו"ד שע"ד סק"א כתוב דאע"פ שיש שם מי שיקברנו קבורה כל דהוא, מ"מ כיון דאפשר בקבורה עדיפא על ידי זה הכהן חייב הכהן לטמא לו, ואם כן אפילו אם נאמר שאין בתחיית המת לענין זה רק מין קבורה עדיפא, מ"מ כיון שאותה התחיה ל"ה אפשר בבן הצרפית אלא על ידי אליהו, אם כן לאות דבר לא גרע אצלו ממת מצוה דחייב לטמאות, ואין כוונת תוס' פק"נ ממש, דזה י"ל שאינו רק שלא למות, רק כוונתו דעכ"פ אידחי לאי בטומאת כהן דאותו תועלת שיהיה על ידי קבורה היינו הצלת בזיונא יהיה גם כן בפק"נ להחיות, וא"ש מ"ש תוס' שהיה ברי שיחייהו, ולכאו"ק הא גם בספק פק"נ דוחה לכל התורה, ומצאתי שהקשה כן בלימודי ?ה' סי' קי"ב, ובשו"ת חיים שאל ח"ב סי' מ"ג, וע"כ דלאו מפק"נ ממש רק מטעם קבורה עדיפא וזה ?בעי ודאי ולא ספק, ויש להעיר משבת ס"א. בקמיע שאינה מומחה, אי לא איתמח אז אפילו לספק לא מצטרף ודו"ק, ובשו"ת רדב"ז ב' אלפים ר"ג כ' ג' תירוצים על קושית תוס', א' שלא מת ממש, ב' שהי' בן נכרית וכר"ש דאין עכו"ם מטמא, ג' שהיה מת מצוה ?ועשו"ת חיים שאל ח"ב? סי' ?מ"ג:
ומכאן מודעה רבה להרודפים, המקולקלים שבישראל לבער קוצים מכרם, ולא ידעו כי לא הקבורה לבדה תחבולה נגד בנים משחיתים, ומוטב שינסו להחיות נפשם לחנכם וללמדם, וברוב המקרים יצא תועלת המבוקשת, ועכ"פ טוב להחיות מלקבור, אך לדאבוננו רבים הם שנוח להם להטמא בקבורת אחיהם ולא להטהר בהחיותם, ובחגיגה ט"ו. באחר שקראו הפ' (ירמיה ג' כ"ב), שובו בנים שובבים חוץ מאחר, ע"ז יצא לתרבות רעה, אבל אם מקרבים אותם הרבה פושעים נעשו צדיקים וחסידים, כמ"ש באדר"נ סופ"ב הרבה פושעים היו בישראל ונתקרבו לת"ח ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים, ובקדושין כ':, וערכין ל':, הנמכר לעכו"ם יכול הואיל ונמכר לעכו"ם לידחי אבן אחר הנופל ת"ל אחרי נמכר גאולה תהיה לו, וע"כ שצריך להוציאו ולא לעזבו ולרדפו ולדחותו בידים, ועי' מקו"ב ח"ב דקנ"ב, וח"ג תרנ"ה, וגם לעולם תהיה שמאל דוחה וימין מקרבת, ולא כאלישע שדחפו לגיחזי בשתי ידים, סוטה מ"ז., וסנהדרין ק"ז:, וע"ע עירובין כ"א: תאנים רעות אלו רשעים ושמא תאמר אבד סברם כו', ועי' תשו' הגאונים הנדפס בס' שערי צדק סי' ז', ובסנהדרין מ"ד: אע"פ שחטא ישראל הוא, ורדב"ז בשו"ת החדשות קפ"ז סיים שצריך להיות מתון בזה:
ובענין אי קברי עכו"ם מטמאין, ביבמות ס"א: ב"מ קי"ד., וכריתות ל', ס"ל לרשב"י דאין מטמאין באהל, ועתו"ס דשיטת ר"י דקיי"ל כרשב"ג דמטמאים באהל, באהלות פי"ח מ"ט, וע"ש ברע"ב ותי"ט, ור"א פ' ג"פ, ור"מ פ"א הי"ג מטו"מ כ' דקברי עכו"ם אינם מטמאים באהל, וברש"י פסחים ט'. ד"ה מי כ' דרשב"ג לא פליג ארשב"י, וס"ל נמי דקברי עכו"ם אינם מטמאין באהל, ומודה רשב"י דמטמאין במגע ומשא, ועמל"מ פי"א ה"ז מטו"מ, ובריש פ"ג מאבל, ובטוש"ע יו"ד שע"ב ס"ב דנכון ליזהר לכהן שלא ילך על קברי עכו"ם, ובדגמ"ר הביא ראב"ד פ"ה הט"ו דנזירות דאם נטמא הכהן שוב אינו מוזהר על הטומאה, ועפ"ת שם, חת"ס יו"ד של"ח ושל"ט, ישועות יעקב או"ח שמ"ג ס"ב, ותשובות רע"א מ"ת י"ד, והטעם אי' במלאכת שלמה אהלות פי"ח מ"ז, דבעוד אדם חי לא יכלו הפגעים ליגע בו, אבל אח"כ באים ומזה נמשכה טומאת מת כו', משא"כ עכו"ם אחר המיתה ירחקו מהם ע"ש, ובאבני נזר יו"ד תס"ו הביא בשם רח"ו ז"ל שמה"מ זורק ג' טיפי מרה קודם מיתה ועי"ז נטמא המת ע"ש, ונ"מ דלטעם השני גם מת עכו"ם מטמא משום הג' טיפין וגם נ"מ בגוסס, וע"ע בנזיר מ"ג. ובתוס' ובדף ד':, ועי' ירושלמי פ"א מסנהדרין דחזקי' עיבר השנה מפני הטומאה שמצא גלגלת ארנן היבוסי, והוכיח המל"מ בפ"א הי"ג מבהב"ח דקבר עכו"ם מטמא באוהל, ובמשל"מ שם הביא ס' יראים שי"א, דמת עכו"ם אינו מטמא במגע ומשא, וכ' דרק לענין אי רוצה לאכול קדשים ולכנס למשכן אינו רשאי, אבל לענין מה שהזהיר הכ' לכהן שלא יטמא עצמו למת, ס"ל ליראים דעל מת עכו"ם לא הוזהר כלל אפילו במגע ומשא, ובן דודי הגאון ר' דוד דוב מייזלש שליט"א אבד"ק אוהעל בשו"ת בנין דוד סי' א' האריך בזה, והביא בעה"ת פנחס (כ"ה י"ג) דאיך הרג פנחס לזמרי ונטמא למת, ותי' דעשאו גוסס, והביא תוס' נזיר ד': די"ל קרוב לגוססין ע"ש, ועי' גם כן ברד"ק ש"ב (כ"ג כ'), דפנחס טמא עצמו למצוה כשהרג זמרי וכזבי, וכן הלך למלחמת מדין עם ישראל ע"ש, ואנכי כתבתי לו תשובה ארוכה הרבה הערות על ספרו, והשייך לעניננו, דבמד' ותיב"ע סו"פ בלק בנס י"א אי', דהי' חי כדי שלא יסתאב כהנא באהלי דמיתא, וצ"ע דהא הוציאם מהקיבה, ורק י"ל דהי' מאהילם עלי' בעת נשאם על הרומח אך קשה מדוע רק באהל ולא במגע ומשא דרומח היה של ברזל כמ"ש שם, וגם הבית יד של עץ דינו ככלי מתכות, כעץ המשתמש למתכות כמ"ש בכלים פי"ג מ"ו, ובמתכות חרב ה"ה כחלל, ויהיה מזה ראי' להיראים דאם על מת עכו"ם אינו מטמא באהל גם על מו"מ אינו מטמא, וכוונת תיב"ע דלא יסתאב באהלא דמיתא על ידי זמרי, אבל משום המדינית לא הי' מוזהר על מו"מ כיון דאינה מטמאת באהל:
איברא גוף קו' הנ"ל מ"ט לא נטמא פנחס במגע הרומח בבית יד של עץ, עי' בסדרי טהרות כלים דקל"ד. דאם הבית יד הוא כלי בפני עצמו אינו בטל להמתכות ע"ש, ובסנהדרין פ"ב: אי' דהעץ שתחת הרומח היה מקל בפ"ע וא"ש, ומצאתי בדורש לציון דרוש ט' בהגהות מבן המחבר שהביא בעה"ת עש"ה, וי"ל בזה הא דברכות ו': חלף אליהו אידמי' לי' כטעי', וברי"ף ל"ג חלף אלי', וערש"י ומהרש"א דאידמי לי' שהוא ערבי, והנה אלי' היה כהן וקשה איך קטלי' וטימא עצמו ומשו"ה ל"ג אלי', אבל אי עכו"ם אינו מטמא י"ל דשפיר הרגו אלי' דערבי אינו מטמא והארכתי בזה ואכ"מ [ואגב אעלה מה שראיתי בס' מצח אהרן ח"ב דרוש ל' הא דמלוי מת רוחצין ידיהם משום טומאה אינו מובן, שבלא"ה טמאי מתים אנחנו, ואויר חו"ל טמא, ורק בעגלה ערופה כ' בפ' שופטים כ"א ז' ורחצו את ידיהם, כן בכל מת יש ספק שמא מת בעון אחרים, ורוחצים שנקיים אנו ע"ש, וכ"מ בפי' ריב"א שופטים כן בשם ר"ח מאורלייניש, וכ"כ בס' הדרת קודש בליקוטי דינים אות ק"ג], ובשו"ת בית יצחק או"ח בצלעות הבית סי' ד' כ', דאי' בשבת קנ"ב: ורקב בעצמות קנאה מי שיש לו קנאה עצמותיו מרקיבין, ואחי יוסף יראו פן יטור יוסף קנאה בלבו, לכן אמר והעליתם את עצמותי להראות שאין לו קנאה ולכן לא נרקבו עצמותי', וכשמשה הוציא ישראל ממצרים וירא שמא לא ישמעו לקולו ויהי' להם קנאה, לכן לקח עצמות יוסף להורות דרך הישר שלא ישמרו עברתם לנצח, ועז"א שכל ישראל עסקו בביזה עושר הגשמי והוא עסק בעושר רוחני ע"ש, ויש להוסיף על זה אף שמשה ידע שלא יכנס לא"י כמ"ש בשמו"ר ספ"ה, בכ"ז לקח עצמות יוסף להכניסם לא"י ולא קנא בו, וזה עצמות יוסף תכונת יוסף של"ה בעל קנאה כמ"ש בברכות ז': ונתקיימו עצמותיו כנ"ל, ועשו"ת משיב שלום ש"א, ופרד"י ויחי דשנ"ז.:
וכן ראיתי בשם הג' הספרדי ר' חיים עמרם ז"ל דמשו"ה שאר שבטים לא צוו להעלות עצמותיהם לפי שהם היו בעלי קנאה וחששו שמא לא יתקיימו עצמותיהם זמן רב, וגם לכן מדת קנאה בישראל יותר מאוה"ע שנשתרש בהם מאבותיהם, וכמ"ש בירמיה (ל' י"ב), אנוש לשברך נחלה מכתך, המכה אשר הוכית הוא נחלה מאבותיך ולכן אין מזור ותרופה לך, והטעם שדוקא עצמות מרקיבין י"ל עפמ"ש. בנדה ל"א: הטעם מדוע איש נוח להתפייס יותר מאשה לפי שהוא נוצר מעפר, משא"כ אשה נבראת מעצם שקשה, וא"כ קנאה הבאה מגושת עצמות שאינם נוחין (כי בזה יורה שנתגברו עליו כח העצמות) ירקבו, וע' נצח ישראל להמהר"ל פכ"ה, וע"ע ירו' סוטה פ"א ה"י, וע"ז פ"ג ה"ב מענין עצמות יוסף. וע' בחי' גאונים בע"י ווילנא סוטה, אהא דמשה עסק בעצמות יוסף ואח"כ מקשי' מנין הי' יודע משה היכן קבור, וק' למה לא מקשה תיכף מנין כו', וי"ל דאי' בגמ' דאותן של"ה בשיעבוד לא לקחו ביזה, וק' הא שבט לוי ל"ה בשיעבוד ומה אמר כל ישראל עסקו בביזה ומשה בעצמות, הלא משה משבט לוי ל"ה רשאי ליטול ביזה, והנה תו"ס הק' ודילמא מכיר בן מנשה אמר היכן קבור שנולד על ברכי יוסף והי' מיוצאי מצרים, ותי' דל"ה לו פנאי להודיע למשה דהי' עוסק בביזה, ואי' בגמ' שהאנשים שראו את יוסף ל"ה בשיעבוד, וא"כ ק' הלא מכיר ראה אותו ולמה לקח ביזה, וא"כ א"ש דבל"ז ל"ה יכול להקשות מנין כו', דהו"א דמכיר אמר לו, ואי"ל שעסק בביזה דל"ה בשיעבוד, אבל עכשיו שדרש שמשה עסק בעצמות ולא בביזה, וק' הלא משה ל"ה בשיעבוד, וע"כ דאף אותם של"ה בשיעבוד לקחו ביזה א"כ מכיר עסק בביזה ופריך מנין כו', וע"ע בעיון יעקב, ועץ יוסף, ופרדס דוד אריכות, ובס' ילקוט הלוי כ' מ"ש ויקח משה עצמות יוסף "עמו" להודיע שבחו, שלקח עמו ממש ולא נתנו על חמור, כברכות י"ח., ויו"ד ת"ג ס"ו, המולך עצמות ממקום למקום אסור ליתנם בשק ולהניחם על חמור ולרכוב עלי' מפני שנוהג בהם מנהג בזיון אלא יחזיקם אצלו ממש:
פסוק יט:השבע השביע. ערש"י השביע שישביע לבניהם ועש"ח, ויו"ד רכ"ח סל"ה דאי אפשר להשביע הנולדים לאח"ז, וענובי"ת יו"ד קמ"ו מזה ובדוה"ע הביא כי הכפל יורה התמדת הפעולה פעמים רבות, וכמ"ש בראה (ט"ו י') נתן תתן אפי' ק' פעמים, ושם בפי"ד הענק תעניק, ובתצא (כ"ב ז') שלח תשלח אפי' ק' פעמים בחולין קמ"א., ושם (כ"ד ד') הקם תקם, ושמות (כ"ג ה') עזב תעזב, ב"מ ל"ב., ויקרא (י"ט י"ז), ב"מ ל"א. וכאן ל"ש שישביע הרבה פעמים, וע"כ שישביעו בניהם ונכפלו ע"י פועלים שונים: ובסוטה י"ג, המתחיל במצוה ואחר גמרה ה"ה כאלו עשאה, דכ' ביהושע (כ"ד ל"ב), ואת עצמות יוסף אשר העלו בנ"י, ועשו"ת שב יעקב לענין שדכנות דהדין עם הגומר, ועפ"ת חו"מ קפ"ג, ועמ"ש בפ' פקודי (מ' י"ח), ולכאו"ק מה ראי' ממשה של"ה יכול בעצמו לקבור עצמות בא"י כי לא נכנס שמה, וכ' בהמדרש והמעשה דרוש ג' דלא הקפיד יוסף רק שלא יקבר במצרים והי' יכול משה לקבור במדבר, והביא מכילתא כך אמר יוסף כיון שתעלינו מזה קברו אותי בכ"מ שתרצו, והגם שמ"ר לא עשה כן והניח לישראל לגמור המצוה, אע"פ שלא הי' אנוס, ושפיר נלמד מזה שנקראת ע"ש הגומרה:
והנה בטח משה קודם מיתתו מסר שליחתו לזקני ישראל, ושליח ש"א כמותו, והדק"ל למה לא נקרא על שמו, ואף דמצוה בו יותר משליחו בקידושין מ"א., מ"מ כבר כ' הפמ"ג או"ח תל"ב סק"ה דהיכי דהתחיל בעצמו יכול למסור לכתחלה הגמר לשליח ומשה התחיל בעצמו, אך אימת יוכל למסור לשליחו במקום שיש לסמוך על השליח שיעשה, ובערובין ל"ב. נחלקו ר"נ ור"ש אי חזקה שליח עושה שליחותו, ועכ"פ נקרא בשם הגומרו, וגם אף שהי' יכול משה לקברו במדבר, מ"מ המצוה בהידורה הי' לקברו בארץ הקדושה שאין לו צער מחילות, ויפה עשה משה שהמתין, ואם כי בהמתנה נתקיים המצוה לא בו, מ"מ נתקיים בשליחו, ועתה"ד ל"ה, ורמ"א או"ח תכ"ו ס"ב, דיש להמתין בברכת הלבנה עד מוצ"ש מן המובחר, וכ"ה בשו"ת חכ"צ ק"ו דבכל מצוה יש להמתין שיעשה בהידור טפי, אבל צ"ע מיבמות ל"ט, דשהוי מצוה לא משהינן, וכן פסק במג"א כ"ה סק"ב והביא ראי' משם, אבל י"ל דשם אינו רק ספק מצוה מן המובחר דדילמא כשיבא הגדול לא ירצה ליבם ולכן לא משהינן ורק ממנחות ע"ב. באברים ופדרים הוי להיפך דמצוה מן המובחר להקריבם ביום, וכמ"ש הלח"מ פ"א הי"ח מק"פ, ומשו"ה חביבה מצוה בשעתה אפי' בשבת משא"כ הכא דהשתא יעשה המצוה שלא מהמובחר, וכשימתין יהי' מן המובחר י"ל דמשהינן, ובענין שהוי מצוה עמש"ל (י"ז י"ב), ובפקודי (ל"ט ב'):
ובח"ס כ' בגיטין ל"ה: בתוס' שהק' תהי' נודרת על ככר זה ותאכל לאלתר בפנינו, וי"ל דיש לחוש כי טרם בואה לב"ד, אסרה ע"ע בקונם כבר אחר שבביתה עם אותה שיתנו לה בב"ד, נמצא כשתדור בב"ד לא יחיל נדר על נדר ותאכל אותה הככר, ואח"כ תלך לב"ד אחר להתיר לה נדרה הראשון שעדיין נשאר בידה, וממילא הותר גם זה שאכלה, וכיון שאינו ממנו בעולם לא יחיל הנדר השני אחר היתר הראשון, וכן דעת מהרלב"ח (עי"ד רל"ח סכ"א, ובספרי פרי יוסף על גיטין), אך ז"א דתשבע תחלה בב"ד שלא נדרה בביתה שום נדר, דאע"ג דנמנעו מלהשביע על קבלת כתובתה משום דמורים היתר דטרחו קמי יתמי, אבל שבועה זו לא ימנעו מלהשביעה, וכאן ירא יוסף דילמא יתירו להם שבועתם כמו שאמר פרעה ליוסף למיתשל אשבועה שנשבע ליעקב, ע"כ השביעם על ככר והאכילם לאלתר, ומחשש תחבולה הנ"ל השביע ב' שבועות, א' שלא נשבע מכבר על ככר אחר בצירוף ככר זה, וב' על ככר זה שיהי' אסור להם אם לא יעלו עצמותיו, והיינו השבע השביע ב' שבועות:
פסוק יט:רש"י למדנו שאף עצמות שאר שבטים העלו ובכ"ק צ"ב. הוסיף ולא נכתב יוסף אלא להודיע שבח משה, ובתורת חיים כ' דל"צ לאשמעינן שהעלו עצמות השבטים דהיו מצוית בידיהן, אבל ארונו של יוסף שהי' של מתכת וקבעוהו מצרים בנילוס שיתברכו מימי', ולר' נתן קבור הי' בקבר מלכים, בסוטה י"ג., אתי' לאשמעי' דמשה טרח והעלהו. וע"ש במהרש"א ומכל ענין הפרשה, ובכת"א שמות:
פסוק כא:וה' ערמב"ן כ"מ שנאמר וה' הוא ובית דינו, ה' ביום וב"ד בלילה, עי' בהקדמה לשו"ת מהרש"ם ח"א אות כ', ובישיע"ק סו"ה ציצית ביאר מ"ש והסר שטן מלפנינו ומאחרינו, דדרך העולם כשקורין איש על שמחה, אז השליח הולך לפני האיש הקרוא, כי בטוח שילך אחריו, אבל אם שוטר בא ליקח אותו למאסר אז השליח הולך מאחריו שלא יברח, וז"ש והסר שטן והוא היצה"ר הוא המלאך המות (ב"ב ט"ז.), מתחלה מסיתו לעבירה, ואדם טח עיניו מראות, רץ אחריו והשטן מלפני', ואח"כ כשמוליכו לדין הולך השטן מאחריו, וע"ל (י"ד י"ט), ומהרש"א ע"ז ה'. על עושה מצוה מקדמתו והולכת לפניו לעה"ב:
פסוק כא:לנחותם ערש"י, ובמג"א תקפ"ב סק"ד בלחיים ובמחצה"ש ובאר היטב, ובמו"נ ח"ג פכ"ד כ' שלולי טרחם במדבר, ל"ה יכולים לכבוש הארץ, כי המנוחה תסיר הגבירה, וצוק הפרנסה והעמל יתנו הגבורה, והוא הטובה שבאה בזה הענין באחריתם: