א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב קַדֶּשׁ־לִ֨י כָל־בְּכ֜וֹר פֶּ֤טֶר כָּל־רֶ֙חֶם֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה לִ֖י הֽוּא׃ ג וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־הָעָ֗ם זָכ֞וֹר אֶת־הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֨ר יְצָאתֶ֤ם מִמִּצְרַ֙יִם֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים כִּ֚י בְּחֹ֣זֶק יָ֔ד הוֹצִ֧יא יְהֹוָ֛ה אֶתְכֶ֖ם מִזֶּ֑ה וְלֹ֥א יֵאָכֵ֖ל חָמֵֽץ׃ ד הַיּ֖וֹם אַתֶּ֣ם יֹצְאִ֑ים בְּחֹ֖דֶשׁ הָאָבִֽיב׃ ה וְהָיָ֣ה כִֽי־יְבִֽיאֲךָ֣ יְהוָ֡ה אֶל־אֶ֣רֶץ הַֽ֠כְּנַעֲנִי וְהַחִתִּ֨י וְהָאֱמֹרִ֜י וְהַחִוִּ֣י וְהַיְבוּסִ֗י אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֤ע לַאֲבֹתֶ֙יךָ֙ לָ֣תֶת לָ֔ךְ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ וְעָבַדְתָּ֛ אֶת־הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את בַּחֹ֥דֶשׁ הַזֶּֽה׃ ו שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תֹּאכַ֣ל מַצֹּ֑ת וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י חַ֖ג לַיהוָֽה׃ ז מַצּוֹת֙ יֵֽאָכֵ֔ל אֵ֖ת שִׁבְעַ֣ת הַיָּמִ֑ים וְלֹֽא־יֵרָאֶ֨ה לְךָ֜ חָמֵ֗ץ וְלֹֽא־יֵרָאֶ֥ה לְךָ֛ שְׂאֹ֖ר בְּכָל־גְּבֻלֶֽךָ׃ ח וְהִגַּדְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לֵאמֹ֑ר בַּעֲב֣וּר זֶ֗ה עָשָׂ֤ה יְהוָה֙ לִ֔י בְּצֵאתִ֖י מִמִּצְרָֽיִם׃ ט וְהָיָה֩ לְךָ֨ לְא֜וֹת עַל־יָדְךָ֗ וּלְזִכָּרוֹן֙ בֵּ֣ין עֵינֶ֔יךָ לְמַ֗עַן תִּהְיֶ֛ה תּוֹרַ֥ת יְהוָ֖ה בְּפִ֑יךָ כִּ֚י בְּיָ֣ד חֲזָקָ֔ה הוֹצִֽאֲךָ֥ יְהֹוָ֖ה מִמִּצְרָֽיִם׃ י וְשָׁמַרְתָּ֛ אֶת־הַחֻקָּ֥ה הַזֹּ֖את לְמוֹעֲדָ֑הּ מִיָּמִ֖ים יָמִֽימָה׃ יא וְהָיָ֞ה כִּֽי־יְבִֽאֲךָ֤ יְהוָה֙ אֶל־אֶ֣רֶץ הַֽכְּנַעֲנִ֔י כַּאֲשֶׁ֛ר נִשְׁבַּ֥ע לְךָ֖ וְלַֽאֲבֹתֶ֑יךָ וּנְתָנָ֖הּ לָֽךְ׃ יב וְהַעֲבַרְתָּ֥ כָל־פֶּֽטֶר־רֶ֖חֶם לַֽיהֹוָ֑ה וְכָל־פֶּ֣טֶר ׀ שֶׁ֣גֶר בְּהֵמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ הַזְּכָרִ֖ים לַיהוָֽה׃ יג וְכָל־פֶּ֤טֶר חֲמֹר֙ תִּפְדֶּ֣ה בְשֶׂ֔ה וְאִם־לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה וַעֲרַפְתּ֑וֹ וְכֹ֨ל בְּכ֥וֹר אָדָ֛ם בְּבָנֶ֖יךָ תִּפְדֶּֽה׃ יד וְהָיָ֞ה כִּֽי־יִשְׁאָלְךָ֥ בִנְךָ֛ מָחָ֖ר לֵאמֹ֣ר מַה־זֹּ֑את וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֔יו בְּחֹ֣זֶק יָ֗ד הוֹצִיאָ֧נוּ יְהוָ֛ה מִמִּצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃ טו וַיְהִ֗י כִּֽי־הִקְשָׁ֣ה פַרְעֹה֮ לְשַׁלְּחֵנוּ֒ וַיַּהֲרֹ֨ג יְהֹוָ֤ה כָּל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִבְּכֹ֥ר אָדָ֖ם וְעַד־בְּכ֣וֹר בְּהֵמָ֑ה עַל־כֵּן֩ אֲנִ֨י זֹבֵ֜חַ לַֽיהוָ֗ה כָּל־פֶּ֤טֶר רֶ֙חֶם֙ הַזְּכָרִ֔ים וְכָל־בְּכ֥וֹר בָּנַ֖י אֶפְדֶּֽה׃ טז וְהָיָ֤ה לְאוֹת֙ עַל־יָ֣דְכָ֔ה וּלְטוֹטָפֹ֖ת בֵּ֣ין עֵינֶ֑יךָ כִּ֚י בְּחֹ֣זֶק יָ֔ד הוֹצִיאָ֥נוּ יְהוָ֖ה מִמִּצְרָֽיִם׃ יז וַיְהִ֗י בְּשַׁלַּ֣ח פַּרְעֹה֮ אֶת־הָעָם֒ וְלֹא־נָחָ֣ם אֱלֹהִ֗ים דֶּ֚רֶךְ אֶ֣רֶץ פְּלִשְׁתִּ֔ים כִּ֥י קָר֖וֹב ה֑וּא כִּ֣י ׀ אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים פֶּֽן־יִנָּחֵ֥ם הָעָ֛ם בִּרְאֹתָ֥ם מִלְחָמָ֖ה וְשָׁ֥בוּ מִצְרָֽיְמָה׃ יח וַיַּסֵּ֨ב אֱלֹהִ֧ים ׀ אֶת־הָעָ֛ם דֶּ֥רֶךְ הַמִּדְבָּ֖ר יַם־ס֑וּף וַחֲמֻשִׁ֛ים עָל֥וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ יט וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־עַצְמ֥וֹת יוֹסֵ֖ף עִמּ֑וֹ כִּי֩ הַשְׁבֵּ֨עַ הִשְׁבִּ֜יעַ אֶת־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר פָּקֹ֨ד יִפְקֹ֤ד אֱלֹהִים֙ אֶתְכֶ֔ם וְהַעֲלִיתֶ֧ם אֶת־עַצְמֹתַ֛י מִזֶּ֖ה אִתְּכֶֽם׃ כ וַיִּסְע֖וּ מִסֻּכֹּ֑ת וַיַּחֲנ֣וּ בְאֵתָ֔ם בִּקְצֵ֖ה הַמִּדְבָּֽר׃ כא וַֽיהוָ֡ה הֹלֵךְ֩ לִפְנֵיהֶ֨ם יוֹמָ֜ם בְּעַמּ֤וּד עָנָן֙ לַנְחֹתָ֣ם הַדֶּ֔רֶךְ וְלַ֛יְלָה בְּעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ לְהָאִ֣יר לָהֶ֑ם לָלֶ֖כֶת יוֹמָ֥ם וָלָֽיְלָה׃ כב לֹֽא־יָמִ֞ישׁ עַמּ֤וּד הֶֽעָנָן֙ יוֹמָ֔ם וְעַמּ֥וּד הָאֵ֖שׁ לָ֑יְלָה לִפְנֵ֖י הָעָֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

דברי דוד

דוד הלוי סגל

פסוק ב:
לי הוא, ע"י שהכיתי בכורי מצרים. פירוש כל הבכורים אפילו בכור לאביו כמו שזכרנו בפסוק כי אמרו כולנו מתים, עיין לעיל:
פסוק ד:
בחדש האביב, וכי לא היינו יודעים באיזה חודש. באמת אין מפורש בתורה באיזה חודש היתה יציאת מצרים. אלא דקשה ליה אם היה נכתב דבר זה בתורה דרך גילוי לנו אימת היה כגון בחודש האביב יצאו ישראל לא היה קשה מידי. אלא דהוקשה לו שזה אמר משה לבני דורו היום אתם יוצאים בחודש האביב והלא בני דורו היו יודעים באיזה חודש, ומהר"ם יפה הגיה כאן לא היו יודעים פירוש בני דורו שדבר עמם ונכון הוא. אבל נראה דאין פירוש של היינו יודעים באיזה חודש אם ניסן הוא או שאר חודש אלא דהפירוש הוא דנתן הכתוב סימן על חודש ניסן שהוא אביב למה לי סימן זה דדבר זה היה שייך אם חודש ניסן עצמו היה צריך לתת בו סימן איזה ניסן הוא, אבל זה ודאי אנו יודעים דניסן הוא אביב וא"צ לכתבו א"כ לא היה לו לומר אלא היום בחודש ניסן אתם יוצtים ואנו יודעים איזה יום הוא, ומתרץ דבר זה שהוא אביב הוא לעורר אותם על הטובה:
פסוק יב:
והעברת אין והעברת אלא לשון הפרשה כמו והעברתם את נחלתו לבתו. קשה דאיתא בפרק יש נוחלין (דף קט"ז) א"ר יוחנן כל שאין מניח בן ליורשו הקב"ה מלא עליו עברה שנאמר והעברתם את נחלתו לבתו והא הכא כתיב ג"כ והעברת ואין שייך לדרוש לשון עברה. וי"ל דהתם לאו מכח לשון והעברתם לחוד דריש אלא מכח שינוי דכתב שם לשון נתינה בשאר ירושות רק אצל בת כתב והעברתם אלא לדרשה זו קאתי:
פסוק יח:
ים סוף, כמו לים סוף ולשון סוף כו' משמע שמ"ש לשון ים סוף הוא מקושר עם מה שאמר לפני זה. ונראה שהוא בענין זה דהו"א דים סוף אינו אלא סימן לחוד ולא הלכו שם כי א"א לילך בים אלא שהלכו דרך המדבר ונתן סימן איזה מדבר היינו דרך אותו מדבר שקורין אותו מדבר ים סוף בשביל שהוא קרוב לו וסוף היינו הקנים הגדלים במים ע"כ פירש דאינו כן אלא המדבר אינו דבוק עם ים סוף אלא ה"ק שהלכו דרך המדבר לים סוף דהיינו תוך הים סוף, ול"ת היאך שייכא הליכה במי ים סוף ע"כ נאמר ולשון סוף הוא אגם שיש בו קנים ושם שייך שפיר הליכה וכן ותשם בסוף דאין פירושו במים עצמם אלא בחנם שיש שם קנים, וכן פירש"י שם לשון אגם:
פסוק יט:
השבע השביע, השביעם שישביעו לבניהם כו'. שבועה ראשונה השביע לאחיו כמו שפירש"י אחר זה, ומנין זה דילמא התורה דברה כפל כדרכה בכ"מ כגון פקד יפקוד וכן בכ"מ ונראה שההוכחה לזה היא מכח אתכם שאמר שעצמות כל השבטים יעלו עמו ואי לא היתה השבועה רק לאחיו לחוד לא היתה שייכות לשבועה זו, ואי לא היתה השבועה רק לבני ישראל שהם יוצאי מצרים לא מתיישב לשון אתכם דעם השבטים מדבר שיעלו עצמות יוסף עם עצמותם, אלא ודאי דתרי שבועות היו אחת לאחיו שישביעו אח"כ לבניהם, וע"ז מקשה אח"כ למה באמת תרי שבועות היה לו להשביע בניו לחוד בזה שיעלו עצמותיו מיד, והא דלא מקשה כן בסוף ויחי בהשבעת יוסף לבני ישראל י"ל דשם לא מוכח שיעלו עצמותיו אח"כ אלא תיכף יעלו עצמותיו והא דאמר פקוד יפקוד אלהים אתכם ה"ק כיון דלעתיד פקוד יפקוד אלהים אתכם ולא תשארו בכאן ע"כ והעליתם עצמותי מזה תיכף, משא"כ כאן דכתיב אתכם משמע דוקא בעת יציאתם, בגאולה קאמר וע"כ הקשה למה באמת לא השביע שיעלוהו תיכף:
פסוק כא:
לנחותם, כמו להנחותם, לראותכם כמו להראותכם כו', פירוש הפת"ח שתחת הלמ"ד מורה על ה"א כמו להראותכם, והא דפשוט בלהראותכם טפי מלנחותם. נ"ל דהכי הוא דבלראותכם בלא למ"ד הוה ראותכם פירושו ראייה שלכם והלמ"ד שהיא לשימוש הוה פירושו לראייה שלכם ואין מתיישב הענין שם לפי זה אלא צריך להוסיף שם ה"א ויהיה פירושו להראות לכם, וכאן יש שני פירושים האחד הוא שהשי"ת הולך לפניהם יומם בעמוד הענן דהיינו שיקח עמו עמוד ענן לשרתו לנחותם הוא עצמו יתברך ינחה אותם בדרך כמו שמצינו בשעת מתן תורה רכב אלהים רבותיים ולא באו רק לכבוד, והפירוש השני שהשי"ת לקח את עמוד הענן כדי שהעמוד הענן ינקה אותם, וע"כ מביא רש"י ראייה כמו שבלראותכם מורה הפת"ח על ה"א ה"נ כן הוא והוה כמו להנחותם פירושו ע"י שליח דהיינו שע"י שליח שהוא העמוד ענן ינחה אותם כפירוש השני שזכרתי, וזהו שכתב רש"י והקב"ה מוליכו לפניהם, ומ"מ את עמוד הענן הכין הקב"ה להנחותם כפירוש השני שזכרנו (והרא"ם פירש פירוש אחר על רש"י ואינו נוח לי):
פסוק כב:
לא ימיש הקב"ה כו'. ופירוש ימיש הוא לשון הפעיל יוצא לשני, דאילו כתיב ימיש היה פירושו שעמוד הענן לא ימוש מעצמו דהיינו לשון פועל עומד, ואינו כן מדכתיב ימיש ביו"ד. וכתב רש"י אחר זה מגיד שהעמוד אש כו', פירוש שזה מוכח מדכתיב ימיש ביו"ד ופירושו הקב"ה יעשה שלא ימיש מכלל שבלאו מעשה הקב"ה היה מש, וזה ודאי צריך טעם למה היה מש בלי מעשה הקב"ה, ועל זה תירץ דכל עמוד היה בו שינוי קצת יותר משיעורו לפי טבעו, והיינו שהיה עמוד הענן ממהר לבא יותר משיעורו לפי הטבע וכן עמוד האש ממהר לבא בעוד העמוד ענן קיים, והרא"ם הקשה ממה שכתב בפרשת תשא ומשרתו יהושע בן נון לא ימיש מתוך האהל ותירץ שיש בלשון הפעיל ג"כ עומד ונראה דימיש דיהושע הוא כמו ישיר משה, ופירש"י בפרשת בשלח אז עלה בלבו שישיר, וה"נ ביהושע יפורש שלא עלה על לבו למוש מתוך האהל, אבל הכא בעמוד הענן לא שייך לפרש כן, ע"כ מפרש רש"י דקאי על הקב"ה שהוא עשה שלא ימיש עמוד הענן בכל המסעות ושייך שפיר לשון עתיד: