פסוק ב:קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא.
מכילתא פרשה טז: ד״א הקיש בכור אדם לבכור בהמה ובכור בהמה לבכור אדם, מה הבהמה הנפלים פוטרים בה הבכורה אף האדם הנפלים פוטרים בו את הבכורה.
וכה״ג מבואר בכורות דף ג׳, ע״א הכא כיון דעריבה בו חולין, ואף דנפלים הוה כמו חסר כמבואר בירושלמי נזיר פ״ז ה״ב דאין להם רקב דהוה כמת שחסר, מ״מ לא עריב בו דבר הפוטרו, ועיין תוס׳ זבחים דף פ״ד, ע״ב דס״ל שם דנפל עדיף ממשונה, ושם דף קי״ד לא ס״ל כן כו׳, אך יהיה נ״מ לגבי גוף אטום אם שם בקדשים קדוש, ועיין בנזיר רנ״ב, ע״א דלא נפלה בו נשמה, וכן לגבי בכורה אף דאיתרבי נפל מפטר שגר כמבואר בכורות דף ג׳, ועיין תוס׳ חולין דף ע״ז, ע״ב, י״ל דזה רק אם הוא שלם ולא אטום, כעין הך דנדה דף כ״ד, וגם אז י״ל דאינו פוטר מן הבכורה, ע״ש דכ״ט ע״א ע״ש ברש״י דרוח אינו פוטר, ובכורות דף י״ט, ע״ב ודף כ״א, ע״ב גבי שליא וחררת דם וטינוף דפוטר ולא חייש לגוף אטום, ובאמת זה הוה מחלוקת בין רבינו ורש״י בהך דחולין דס״ט, ע״ב גבי חותכו ומשליכו לכלבים דלא חל עליו קדושת בכור אם פוטר מן הבכורה, דרבינו ס״ל דלא פטר בהל׳ בכורות פ״א הי״א ע״ש, ורש״י ס״ל דפטר, וכן יהיה נ״מ גבי דמות יונה וקלוט לר״ש וב׳ גבין וב׳ שדראות למ״ד בנדה דף כ״ד דאסור הולד משום בהמה טמאה, ובודאי אין קדושה חל עליו גם בולדי קדשים, עיין תוס׳ זבחים דף קי״ד וחולין שם, וזה כונת הגמרא בתמורה דף י״ז, ע״א כבהמה טמאה כו׳, ר״ל כה״ג אם זה פטר מן הבכורה, ועיין במכילתא פ׳ בא פי״ח דמבואר שם דאף שהוא בעצמו אין עליו קדושת בכור מ״מ פוטר מן הבכורה, וי״ל דמיירי בגוף אטום, וע״ש [במכילתא] פט״ז, ובספרי קרח פסקא קי״ח דיליף שם בכור אדם דנפל פוטר מן הבכורה, ור״ל אף דגבי בכור אדם נפל אין עליו דין בכור לענין פדיון, ואף דמהך דמנחות דף ל״ז מוכח דלשיטת התוס׳ רק אם נטרף אחר הלידה אז אין עליו דין בכור אדם משא״כ כשנולד טריפה, ובאמת י״ל דגם בבכור בהמה טהורה כן, דאף דמבואר במנחות דף ו׳ ובחולין דף קל״ו, ע״ב דטריפה הוה בכור, זה רק כשנולד כך, להכי דייק לשון רבינו בהל׳ בכורות פ״א דשם כ׳ שהיה טרפות, ובה׳ בכורים פי״א הי״ז כ׳ נעשה טריפה ע״ש.
פסוק ב:מכילתא שם: מה בכור אדם אתה רשאי ליתנו לו בכל מקום שירצה אף בכור בהמה אתה רשאי ליתנו לו בכל מקום שירצה, לפי שהוא אומר: והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם, שומע אני אפילו הוא במקום רחוק יהיה עליו חובה להביאו לבית הבחירה, ת״ל: באדם ובבהמה, הקיש בכור אדם לבכור בהמה, מה בכור אדם נותנו לכהן בכל מקום שירצה אף בכור בהמה נותנו לכהן בכל מקום שירצה.
אף דמתוס׳ תמורה דף י״ח, ע״א בשם הספרי פ׳ ראה פסקא ע״ז נראה דרק בבכור בחו״ל אין מוטל עליו החיוב להוליכו לירושלים, וע״ש דף כ״א, ותוס׳ ב״ק דף י״ב, ע״ב, אך באמת מדברי הספרי פרשת קרח פסקא קי״ח וכן במכילתא פ׳ בא פרק ט״ז מבואר דאינו מוטל על הבעלים אף בא״י רק נותן לכהן בכל מקום שהוא ואז יכול ליתן אף לכהן שאינו מאנשי משמר, וכמש״כ רש״י זבחים דף ק״ב, ע״ב, רק כשהבעלים עולים לרגל ועדיין לא נתן הבכור לכהן דאז עוברים בעשה בכל רגל או בלאו דבל תאחר בג׳ רגלים, וזה רק הישראל אז צריך ליתנו לכהן שבמשמר וכמבואר בירושלמי פ״ד דחלה ובתוספתא סוף סוכה.
פסוק ט:והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך וגו׳.
מכילתא פרשה יז: ומה ת״ל על ידך, להביא את הגידם שיהא נותן בימין.
הך דאין לו זרוע והך דגדם ר״ל כך, דאין לו זרוע ר״ל שנולד כך, וגדם שנגדם אח״כ, וזה ר״ל התוס׳ שם, ובאמת י״ל דאז פטור אף מתפילין של ראש, ובזה א״ש דברי התוספתא מנחות פ״ו ע״ש וכן דייק לשון הגמרא מן תפילין ע״ש, והרבה יש להאריך בדברי הספרי [והמכילתא בשם] ר״ל להפך דאם נתגדמה יד הימין ונשאר הזרוע נקראת ידכה כהה ויניח בה תפילין ואכמ״ל.
פסוק יב:והעברת כל פטר רחם לה׳ וכל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך הזכרים לה׳.
מכילתא פרשה יח: שמעון בן עזאי אומר ׳והעברת׳ מה ת״ל, לפי שהוא אומר ׳כל אשר יעבור תחת השבט׳ שומע אני אף היתום במשמע, והדין נותן ומה אם בעל מום שאינו כשר לגבי מזבח נכנם לדיר להתעשר יתום שהוא כשר לגבי מזבח לא יהא נכנס לדיר להתעשר, והרי הלקוח יוכיח שהוא כשר ע״ג המזבח ואינו נכנס לדיר להתעשר - הוא יוכיח על היתום אע״פ שהוא כשר ע״ג המזבח לא יהא נכנס לדיר להתעשר, לא אם אמרת בלקוח שאינו נולד ברשותו לכך אינו נכנס לדיר להתעשר תאמר ביתום שנולד ברשותו לכך יהא נכנס לדיר להתעשר, לא זכיתי מן הדין, נאמר כאן העברה ונאמר להלן העברה, מה העברה האמורה כאן אין קדושה חלה עליו אלא בחיי אמו אף העברה האמורה להלן דין הוא שלא תהא קדושה חלה אלא בחיי אמו.
הנה עיין במכילתא פ׳ בא מבואר שם דב״ע ס״ל דאינו נוהג יתום בבכור, ועיין בספרי פ׳ ראה פסקא ע״ז ממעט ב״ע יתום ממעשר בהמה מקרא דרק ע״ש, ובמכילתא שם אמר דיתום שפיר קרב לגבי מזבח, והוא תמוה, דהרי מבואר להדיא בכ״מ להיפך, ודוחק לומר דהמכילתא קאי איוצא דופן וכמ״ד בבכורות דף נ״ז ע״ב דבקדשים קדוש, ובאמת נראה דאף למ״ד [קדוש] כה״ג, לא קדוש רק לרעות ולא לקרב… אך באמת כך דהא לפי המבואר בחולין דף ל״ח, ע״ב דבעינן חיותא בסוף לידה, ור״ל דאם הוציא ראשו בשעה שהיתה חי ואח״כ שחטה או מתה אף דהוה לידה גמורה כמבואר בחולין דף ס״ח ודף ס״ט ע״ש בע״ב, מ״מ י״ל דבעי דגם שאר האברים יוצאו בשעה שיש בזה חיות, וזה תליא אם מה דאמרינן דיצא ראשו או רובו הרי הוא כילוד היינו דזה הוה לידה או הוה כמו ששאר האברים כבר יצאו, ועיין חולין דף ס״ח ע״ב גבי מחותך ובכורות דף מ״ו ע״ב וכ״מ, ואף דהקדושה חלה אף על האברים שבפנים מ״מ שפיר ממעט מחמת יתום דשאר האברים נולדו לאחר מיתה ולא עדיף מולדי קדשים דאף אם נימא דממעי אמן הם קדושים מ״מ פקע מהם קדושת הגוף אם נעשה יתום כמבואר בכורות דף מ״ב ע״א, אך אם נימא דהוה שאר אברים בילודים אז לא הוה יתום… והנה באמת נראה דהמכילתא ס״ל דזה נ״מ בין בכור לשאר ולדות קדשים, דגבי קדשים כיון דחזינן דאם יש בו מקצת שינוי באברים שוב לא חל עליו קדושה, א״כ ע״כ כיון דאמרינן דתיכף שיצא ראשו או רובו הוה כילוד ע״כ ר״ל דגם האברים שבפנים הוה כילודים, דאל״כ לא חל עליהם קדושה כלל דהוה כמו נדמה, משא״כ גבי בכור דאף אם יש בו מקצת סימנים דומה לאמו חל עליו קדושת בכורה, וגם י״ל כמו דאמרינן בחולין דף ס״ט ע״ב דגבי מעשר בהמה אינה באברים ועוברים משום דבעינן יעבור תחת השבט ע״ש ברש״י… וכיון דבהם לא מהני אברים ה״ה גבי בכור, ולכך יליף לה במכילתא שם מקרא דוהעברת.
פסוק יד:והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו בחזק יד הוציאנו ה׳ ממצרים מבית עבדים.
מכילתא פרשה יח: נמצאת אומר ארבעה בנים הם אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול, חכם מה הוא אומר מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה׳ אלקינו אותנו, אף אתה פתח לו בהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן.
ומ״ש בתוס׳ פסחים באמת אין הביאור כן, רק דזה דין תורה דאב אוכל עם בניו הקטנים הפסח, ולא מחמת זכיה בעצם רק בטלים להאב, וכן עבד כנעני ג״כ כן, ועיין בירושלמי פסחים פ״ח דהוה שם בעיא אם עבד מפריש פסח שלא מדעת האדון כיון דהאדון משועבד לו ליתן לו פסח ואכמ״ל בזה, ומאוד הארכתי בזה דנ״מ גבי׳ עבד כנעני דהנה זה מבואר ברמב״ם בפ״א מהל׳ מחס״כ דגר בלא קרבן אף לאחר מילה וטבילה ח״ו לאכול קדשים לא בגדר מחס״כ רק דלזה הוא עדיין עכו״ם, ועיין כריתות ד״ח ע״ב ובפסקי תוס׳ שם, והנה עבד ג״כ כ״ז שלא נשתחרר אין מביא קרבן ורק אוכל בשביל שבטל לרבו. אך מגמרא דפסחים דף פ״ח, ע״א גבי משל עצמו ודף פ״ח ע״ב לא משמע כן ובירושלמי שם בזה ומאוד הארכתי ואכמ״ל. ובזה יש לבאר דרך הדרוש שאלת הבן חכם להאב, דמיירי שהבן כבר גדול בשנים אך לא הביא ב׳ שערות, וא״כ יש לו ב׳ עצות או שיאכל אצל האב בגדר שה לבית אבות או שהאב ימנה אותו, ואם האב ימנה אותו שוב יפטר מפסח שני כמ״ש, ואם יאכל אצל אב בגדר שה לב״א אז אם יביא ב׳ שערות קודם פסח שני יהיה נצרך להביא, והבן ראה שהאב המנה לו וכמו הך דפסחים דף פ״ט, ואמר לו הבן [ולכך נקט ״אותנו״ כגרסת הרמב״ם], דלמה זה הרי עדיין אינו בן חיוב לגמרי, כי הבן רצה שיהא יוכל להביא פסח שני אם יביא ב׳ שערות. והשיב לו כך, דהנה הארכתי בזה דמוכח מתוספתא פסחים פ׳ בתרא גבי מצה ופסח דזה המצוה נמשך כל הזמן של אכילת פסח ומצה לא נפסק ובכל רגע ורגע הוא מקיום המצוה וכן מוכח ברמב״ם בזה, ולכך אין מפטירין כדי שישאר הטעם בפיו כל זמן מצות אכילה של הפסח והמצה לר״ע כל הלילה ולראב״ע עד חצות, ונ״מ דכמו דקיי״ל ביבמות דף ע״א דמילת עבדיו וזכריו מעכבים גם בזמן אכילה כן נ״מ אם יביא ב׳ שערות לאחר זריקה או בלילה קודם אכילה שוב אם לא יהיה בגדר מנין א״א לו לאכול מהפסח ולכך מנה אותו ואכמ״ל.
פסוק יט:כי השבע השביע את בני ישראל.
מכילתא: השביעם שישביעו לבניהם.
כתובות דף ק״י [השבעתי אתכם] השבועות, הנה ודאי חל על הציבור, דהוה תואר ומציאות ואין מיתה בציבור, הוריות דף ו׳, ותמורה דף ט״ו, ומעילה דף ט׳ ע״ב. ועיין מש״כ התוס׳ יומא דף נ׳ ונ״א, כי זה תואר, ועיין מש״כ הר״ן בנדרים דף ל״א ומ״ש הריטב״א בנדרים דף מ״ט גבי דברים של אותה העיר, ועיין ב״ב דף קכ״א, ע״ש גבי בנימין. ואף דבמכילתא אמר שם, דגבי יוסף השביע, ואח״כ האבות השביעו לבנים, זה רק קודם שנכנסו ישראל לגדר ציבור וקהל, ועיין נזיר ס״א ע״ב, אבל אח״כ וגם אחר שנכנסו לא״י נעשו ציבור ונעשו מציאות אחת נצחית.
פסוק יט:נ״מ בין גדר פרט לגדר ציבור בהתואר, ועיין בר״ן נדרים דפ״ד, ע״א, דפליג שם עם הריטב״א גבי מודר הנאה מבני העיר אם אסור גם באותן שבאו אחר זה, ר״ל דהתואר ישנו אבל הפרטים אינו והתואר לא נשתנה, וזה ר״ל הך דיומא דף נ׳ גבי מקופיא, ובהוריות דף ו׳ גבי מת אחד מן הציבור ע״ש, אף דמה שייך בזה מיתה, דהמציאות לעולם יש וכמבואר שם, ועיין בתו״י יומא דף נ׳,… והנה עיין במכילתא פרשת בשלח גבי שבועה שהשביע יוסף דאמר שם דאח״כ השביעו בניהם לבניהם וכו׳, א״כ חזינן דהוה רק בגדר פרטי לא בגדר ציבור תוארי. ועיין בהך דשבועות דף ל״ט גבי שבועת מרע״ה לישראל. ועיין בהך דיבמות דף ע״ט, ובירושלמי פ״ד דקדושין, דמרע״ה גזר רק לאותו הדור. והגדר, בגדר ציבור מציאת תוארי לא חל רק על ישראל לאחר מ״ת דרק כשהן בא״י, ועיין נזיר דף ס״א ע״ב, דגבי ב״נ ליכא גדר קהל, ולכך אף מרע״ה בתקנה שתיקן כיון שלא נכנס לא״י לא היה יכול לגזור לדורות ולכך לא גזר רק לדורו. ועיין בירושלמי פ״ד דקדושין הובא בתוס׳ ב״ב דף קכ״ב, דאף לימות המשיח יהיו אסורים, ועיין ב״ב דף קכ״א, גבי שבועה בימי פלגש בגבעה אם נשבעו סתם הוי לעולם, ועיין גיטין דף ל״ו, ע״ב גבי פרוזבול.
פסוק כא:ללכת יומם ולילה. מנחות דף צ״ה.
