והיה כי יביאך ה'. בזאת הפרשה פירש דין קדוש הבכורות שאמר בפרשת קדש לי. ואמר אל ארץ הכנעני לבד. כי הוא כלל לכל ז' עממין. ובמדרש אמר שזכה הכנעני להקרא ארץ כנען על שמו. ולא על שם הפריזי או החוי. לפי שבשעה שראו שהיו באים ישראל עליהם. הכנעני פנה מאיליו כדי שיכנסו בה ישראל בלי מערער. אמר הקב"ה בשכר זה אני אתן לכם ארץ כארצכם זו אפריק"ה. ועוד שתזכה להקרא על שמך ארץ כנען ולא ארץ חתי או אמורי. ולפי שענין יציאת מצרים הוא דבר גדול. ואין צריך שיסור מנגד עינינו. אמר והיה לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך. כנגד הלב והעינים. לפי שהם תרי סרסורי עבירה. וצריך עול תפילין לכוף אותם ולהדריכם בדרך ישרה. כאומרו העבר עיני מראות שוא. ובמה בדרכיך חייני. ומלת טטפת י"א שהיא מן הטף אל דרום ענין דיבוק. ואינו נופל יפה על בין עיניך. ואחרים אומרים מן השמים נטפו. ואם בדמעות זו ההזלה. באי זה ענין תפול בין עיניך. ואולי הוא אומר על השפע היורד מלמעלה על עניני בני האדם. כי עין בעין יראו בשבילם השגחת השם יתברך ושפעו. וי"א שהמלה הזאת היא מצרית בספר העבודה המצרית בחלק העשירי בתוארי הזקנה תמצאנה. כי המראות שישימו האנשים בין עיניהם לראות בטוב נקראים שם טו אטף גם טטף ליחיד וטטפת ושרש שלשתם שוה. והשם יתברך צוה לזכור הדברים האלו ושלא ימושו מפינו וכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך. ע"כ אמר והיו לאות שלא ימוש מידך. ולטטפות ולמראות מאירות תמידיות בין עיניך. לראות תמיד פלאות אלהינו. ומן הראיה תבא לידי זכירה. לכן אמר בראשונה במקום טטפת זכרון בין עיניך. והוא מלה מפורסמת מוכנת לכל ישראל אז שהם יוצאי מצרים. והמלה היא מצרית והם מבינים אותה מצד ההרגל. וטטפות הם המראות ולהם ג' סגולות. מחזיקים הראות החלוש. שומרים הראות החזק. מעבים ומגדילים הדברים הדקים אצל הראות עד שיתראו יותר גדולים ממה שהם. כן הפלאים האלהיים הם מחזיקים ראות הנפש החלושה באמונה. ושומרים החזקה בכח אמונתה. מגדילים ומבינים ומביאים אותה לראות בטוב ה' בארץ החיים. לכן צוה אלהינו לשמור ולזכות ולעשות הענינים האלה כולם. ולהיותם על ידנו לעשותם תמיד ולטוטפות בין עינינו. כדי שלא ימושו מלבינו ומפינו. וכמו שכתוב השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח וגו':
ויהי בשלח פרעה. ראוי היה לסמוך זאת הפרשה למעלה אצל ויהי בעצם היום הזה. ולמה הפסיק באמצע בשתי פרשיות של קדש לי והיה כי יביאך שהם של תפילין. ועוד כי בתפילין יש ד' פרשיות. ומה תועלת יש בהזכירו השנים מהם. והטעם בזה לפי שכבר אמרנו שישראל היו במצרים בלי תורה ובלי מצוה. מוטבעים בטיט הדעות הזרות. והיו צריכין מצות לעזור יציאתם. ולכן רצה בוראם לומר להם מצות תפילין. מאלו השתי פרשיות המדברות בענין יציאת מצרים. ואמר להם שיהיה לזכרון בין עיניהם ולאות על ידם. ויחשבו בהם ויעשום כשיבא לידם. בענין שזאת המחשבה תספיק להם ותעזור ליציאתם. כאלו עשאום עכשיו בפועל. כאמרם חשב אדם לעשות מצוה ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה. דכתיב ליראי ה' ולחושבי שמו. ולכן נכנסו בכאן אלו הפרשיות לעזור ליציאתם. כאלו עדיין לא יצאו. ואחר שחתם בהם. אמר ויהי בשלח פרעה את העם. כאלו עכשיו יצאו. ויש לראות היאך תלה השליחות בפרעה. כי כבר אמרנו שלא רצה השם שיצאו ברשותו. אלא ברשות הש"י כאומרו הוציא ה'. ועוד למה שינה. בתחלה כתב העם העם. ואח"כ כתב וחמושים עלו בני ישראל. אבל נראה שזה מובן כמאמרם ז"ל אין העם אלא רשעים. וכן בכאן ברשעים ובערב רב תלה השליחות בפרעה. כאלו הוא השולח אותם. וכן כל אלו הסבובים שהוצרך השם להסב את העם. וכן פן ינחם העם. לא הוצרכו אלא בשביל ערב רב. וזהו ויסב אלהים את העם. לפי שמחשבתם רעה. אבל בני ישראל. חמושים. מוכנים עלו למלחמה למות במדבר. ולא לשוב למצרים. ומלת וחמושים כתרגומו ומזורזין. והרצון בזה שנזדרזו כמלך ערוך למלחמה. ויצאו כדמות מלכים בטכסיסי מלוכה ביד רמה. שזה רמז שיצאו בדגל פרושה לעיני כל רואה. וזהו כי יד על כס יה. שהוא כמו יד בדגל פרושה על כסא ה'. עד שיעשה מלחמה בעמלק. ולזה קרא שם המזבח ה' נסי. שהוא כמו ה' דגלי. כמו וכנס על הגבעה. ואין נס בלא דגל ואין דגל בלא יד. וזהו ובני ישראל יוצאים ביד רמה ובנס פרושה ממש. ובבטחון בשם ה' שהולך בראשם. וזהו וה' הולך לפניהם יומם. וזהו ובשם אלהינו נדגול. ומצאתי סמך לדברי כי ביד רמה הוא בדגל פרושה. שמצאתי בענין הדגלים כאשר יחנו כן יסעו איש על ידו לדגליהם. ולכן אמר בכאן וחמושים עלו בני ישראל. כדרך כל מחנה שיש לו ד' משמרות לד' רוחות. והמלך או השר באמצע. וכן היו ישראל נוסעים בדגלים לד' רוחות העולם כמוזכר שם. והארון אדון כל הארץ והלויים באמצע. ולכן משה רבם ומלכם. סדרם כסדר מחנות ההולכים למלחמה לד' רוחות העולם והמלך והזקנים באמצע. וזהו וחמושים עלו בני ישראל ממצרים. ולכן אמר ויבא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל. וזהו שת"א ומזורזין. ואולי לזה אמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו. שהוא כנגד ארון השכינה שהיה הולך באמצע. ובזכותו יצאו ובזכותו ינצלו. ולכן לקחו עמו באמצע המחנה. ונראה כי זה הפסוק אין כאן מקומו. כי מיד כשיצאו היל"ל ויקח משה וגומר. אבל נראה שרמז בזה כי לפי שאמר למעלה ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף. סמך לזה ויקח משה את עצמות יוסף. לפי שידע משה כי בזכות יוסף עברו הים. כאמרם הים ראה וינוס. מה ראה ארונו של יוסף ראה. וינס בזכות וינס ויצא החוצה. שאמרו שהיה נס להפיל עצמו לנילוס. ולכן אחר שראה משה שהיו הולכים דרך ים סוף. אמר ראוי ליקח עצמות יוסף עמי לעבור הים. ורז"ל אמרו כיצד מצא אלו העצמות. י"א שהוציאן מנילוס שהשליכוהו שם מצריים לפי שהיו יודעים מהשבועה. וי"א שהיה קבור בקברי מלכים ומשה לא היה מכיר עצמותיו. ויוכבד אמו אמרה אני אראך את האיש אשר אתה מבקש. וכשראה העצמות מיד הריח בהם ריח ג"ע והוליכם עמו בארונו. ולכן אמרו ז"ל שני ארונות היו הולכים עם ישראל במדבר. והיו אומרים מה טיבו של ארון המת אצל ארון שכינה. ואמרו קיים זה מה שכתוב בזה. ולפי שיוסף שמר כל י' הדברות. ביוסף כתיב התחת אלהים אנכי. וכתיב אנכי ה' אלהיך. כתיב לא יהיה לך אלהים אחרים. וכתיב את האלהים אני ירא וכו'. תמצא בויהי מקץ:
ואמר וה' הולך לפניהם יומם. להורות שאע"פ שלמעלה אמר ולא נחם אלהים. והזכיר ג' פעמים אלהים שהוא מדת הדין. זה היה כנגד מצרים להפרע מהם מג' דברים שעשו לישראל. בממונם בגופם ובנפשם כמו שכתבנו למעלה. ולזה הוצרך כאן ג' פעמים אלהים שהוא מדת הדין. זה היה כנגד מצרים להפרע מהם מג' דברים כנגדם. אבל לישראל וה' הולך לפניהם יומם במדת רחמים. אח"כ אמר וישובו ויחנו. כדי להטעות למצרים ולהפרע מהם בים. כמו שהשליכו בניהם ליאור ושילקו בגופם ובממונם. ולכן אמר לפני בעל צפון שנשאר מכל אלהי מצרים. ובו קשרו לישראל שלא יוכלו לצאת. וזהו משגיא לגוים ויאבדם. וכן הביאו במדרש הנעלם שהיה מקום אחד שהיו הולכים שם עורים ופסחים והיו מתרפאים. ויהודי אחד היה לו בן א' נכה רגלים והוליכו לשם בין העורים. ובחצי הלילה ראה שד אחד שהיה מביא בידו פך של שמן ומשים עליהם ומתרפאים. וכשהגיע לבנו לא משחו. א"ל אביו למה לא תעשה כזה לבני. והשיב לו לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא מה היוצר סותר ובונה. כן הקב"ה סותר ובונה מוחץ ורופא. ואלו הרשעים אינם חלק ה'. וזהו כדי לאבדם. ואיני עושה להם רפואה אלא שהגיע זמנם להתרפאות. כד"א וחלאים רעים ונאמנים. מאי ונאמנים שהם נאמנים עד הזמן שנצטוו להשלים שליחותם. ולכן בכאן להטעות את פרעה שאמר נבוכים הם בארץ. כי בעל צפון אסרם וקשרם בענין שלא יוכלו לצאת. צוה להם וישובו ויחנו לפני פי החירות:
