א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב קַדֶּשׁ־לִ֨י כָל־בְּכ֜וֹר פֶּ֤טֶר כָּל־רֶ֙חֶם֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה לִ֖י הֽוּא׃ ג וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־הָעָ֗ם זָכ֞וֹר אֶת־הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֨ר יְצָאתֶ֤ם מִמִּצְרַ֙יִם֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים כִּ֚י בְּחֹ֣זֶק יָ֔ד הוֹצִ֧יא יְהֹוָ֛ה אֶתְכֶ֖ם מִזֶּ֑ה וְלֹ֥א יֵאָכֵ֖ל חָמֵֽץ׃ ד הַיּ֖וֹם אַתֶּ֣ם יֹצְאִ֑ים בְּחֹ֖דֶשׁ הָאָבִֽיב׃ ה וְהָיָ֣ה כִֽי־יְבִֽיאֲךָ֣ יְהוָ֡ה אֶל־אֶ֣רֶץ הַֽ֠כְּנַעֲנִי וְהַחִתִּ֨י וְהָאֱמֹרִ֜י וְהַחִוִּ֣י וְהַיְבוּסִ֗י אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֤ע לַאֲבֹתֶ֙יךָ֙ לָ֣תֶת לָ֔ךְ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ וְעָבַדְתָּ֛ אֶת־הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את בַּחֹ֥דֶשׁ הַזֶּֽה׃ ו שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תֹּאכַ֣ל מַצֹּ֑ת וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י חַ֖ג לַיהוָֽה׃ ז מַצּוֹת֙ יֵֽאָכֵ֔ל אֵ֖ת שִׁבְעַ֣ת הַיָּמִ֑ים וְלֹֽא־יֵרָאֶ֨ה לְךָ֜ חָמֵ֗ץ וְלֹֽא־יֵרָאֶ֥ה לְךָ֛ שְׂאֹ֖ר בְּכָל־גְּבֻלֶֽךָ׃ ח וְהִגַּדְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לֵאמֹ֑ר בַּעֲב֣וּר זֶ֗ה עָשָׂ֤ה יְהוָה֙ לִ֔י בְּצֵאתִ֖י מִמִּצְרָֽיִם׃ ט וְהָיָה֩ לְךָ֨ לְא֜וֹת עַל־יָדְךָ֗ וּלְזִכָּרוֹן֙ בֵּ֣ין עֵינֶ֔יךָ לְמַ֗עַן תִּהְיֶ֛ה תּוֹרַ֥ת יְהוָ֖ה בְּפִ֑יךָ כִּ֚י בְּיָ֣ד חֲזָקָ֔ה הוֹצִֽאֲךָ֥ יְהֹוָ֖ה מִמִּצְרָֽיִם׃ י וְשָׁמַרְתָּ֛ אֶת־הַחֻקָּ֥ה הַזֹּ֖את לְמוֹעֲדָ֑הּ מִיָּמִ֖ים יָמִֽימָה׃ יא וְהָיָ֞ה כִּֽי־יְבִֽאֲךָ֤ יְהוָה֙ אֶל־אֶ֣רֶץ הַֽכְּנַעֲנִ֔י כַּאֲשֶׁ֛ר נִשְׁבַּ֥ע לְךָ֖ וְלַֽאֲבֹתֶ֑יךָ וּנְתָנָ֖הּ לָֽךְ׃ יב וְהַעֲבַרְתָּ֥ כָל־פֶּֽטֶר־רֶ֖חֶם לַֽיהֹוָ֑ה וְכָל־פֶּ֣טֶר ׀ שֶׁ֣גֶר בְּהֵמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ הַזְּכָרִ֖ים לַיהוָֽה׃ יג וְכָל־פֶּ֤טֶר חֲמֹר֙ תִּפְדֶּ֣ה בְשֶׂ֔ה וְאִם־לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה וַעֲרַפְתּ֑וֹ וְכֹ֨ל בְּכ֥וֹר אָדָ֛ם בְּבָנֶ֖יךָ תִּפְדֶּֽה׃ יד וְהָיָ֞ה כִּֽי־יִשְׁאָלְךָ֥ בִנְךָ֛ מָחָ֖ר לֵאמֹ֣ר מַה־זֹּ֑את וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֔יו בְּחֹ֣זֶק יָ֗ד הוֹצִיאָ֧נוּ יְהוָ֛ה מִמִּצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃ טו וַיְהִ֗י כִּֽי־הִקְשָׁ֣ה פַרְעֹה֮ לְשַׁלְּחֵנוּ֒ וַיַּהֲרֹ֨ג יְהֹוָ֤ה כָּל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִבְּכֹ֥ר אָדָ֖ם וְעַד־בְּכ֣וֹר בְּהֵמָ֑ה עַל־כֵּן֩ אֲנִ֨י זֹבֵ֜חַ לַֽיהוָ֗ה כָּל־פֶּ֤טֶר רֶ֙חֶם֙ הַזְּכָרִ֔ים וְכָל־בְּכ֥וֹר בָּנַ֖י אֶפְדֶּֽה׃ טז וְהָיָ֤ה לְאוֹת֙ עַל־יָ֣דְכָ֔ה וּלְטוֹטָפֹ֖ת בֵּ֣ין עֵינֶ֑יךָ כִּ֚י בְּחֹ֣זֶק יָ֔ד הוֹצִיאָ֥נוּ יְהוָ֖ה מִמִּצְרָֽיִם׃ יז וַיְהִ֗י בְּשַׁלַּ֣ח פַּרְעֹה֮ אֶת־הָעָם֒ וְלֹא־נָחָ֣ם אֱלֹהִ֗ים דֶּ֚רֶךְ אֶ֣רֶץ פְּלִשְׁתִּ֔ים כִּ֥י קָר֖וֹב ה֑וּא כִּ֣י ׀ אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים פֶּֽן־יִנָּחֵ֥ם הָעָ֛ם בִּרְאֹתָ֥ם מִלְחָמָ֖ה וְשָׁ֥בוּ מִצְרָֽיְמָה׃ יח וַיַּסֵּ֨ב אֱלֹהִ֧ים ׀ אֶת־הָעָ֛ם דֶּ֥רֶךְ הַמִּדְבָּ֖ר יַם־ס֑וּף וַחֲמֻשִׁ֛ים עָל֥וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ יט וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־עַצְמ֥וֹת יוֹסֵ֖ף עִמּ֑וֹ כִּי֩ הַשְׁבֵּ֨עַ הִשְׁבִּ֜יעַ אֶת־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר פָּקֹ֨ד יִפְקֹ֤ד אֱלֹהִים֙ אֶתְכֶ֔ם וְהַעֲלִיתֶ֧ם אֶת־עַצְמֹתַ֛י מִזֶּ֖ה אִתְּכֶֽם׃ כ וַיִּסְע֖וּ מִסֻּכֹּ֑ת וַיַּחֲנ֣וּ בְאֵתָ֔ם בִּקְצֵ֖ה הַמִּדְבָּֽר׃ כא וַֽיהוָ֡ה הֹלֵךְ֩ לִפְנֵיהֶ֨ם יוֹמָ֜ם בְּעַמּ֤וּד עָנָן֙ לַנְחֹתָ֣ם הַדֶּ֔רֶךְ וְלַ֛יְלָה בְּעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ לְהָאִ֣יר לָהֶ֑ם לָלֶ֖כֶת יוֹמָ֥ם וָלָֽיְלָה׃ כב לֹֽא־יָמִ֞ישׁ עַמּ֤וּד הֶֽעָנָן֙ יוֹמָ֔ם וְעַמּ֥וּד הָאֵ֖שׁ לָ֑יְלָה לִפְנֵ֖י הָעָֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק ב:
רש"י ד"ה פטר כל רחם, שפתח את הרחם תחילה, וכו'. וראה למעלה (יב, ל) ד"ה כי אין בית וגו', דבר אחר, מצריות מזנות תחת בעליהן ויולדות מרווקים פנויים, והיו להם בכורות הרבה וכו'. מכאן שבמכת הבכורות מתו בכורות מן האב. והרי זה קצת קשה, שכן דין בכורות נסמך על הצלתם של בכורות ישראל במצרים, כמפורט בין היתר כבר בסוף הפרשה (טו). (פ' בא תשמ"ט) וראה מש"כ שם (יב, ל).
פסוק ב:
רש"י ד"ה לי הוא, לעצמי קניתים על ידי שהכיתי בכורי מצרים. ע"כ. מכאן ברור, לכאורה, שרק בכורות זכרים מתו באותו הלילה, אך ראה מה שכתבתי למעלה (יב, ל), לרש"י ד"ה כי אין בית. (פ' בא תשמ"ו, תשנ"ד)
פסוק ה:
רש"י ד"ה אל ארץ הכנעני, אף־על־פי שלא מנה אלא חמישה וכו'. רצונו לומר שכנעני משמש כאן גם כשם ייחודי לעם מסוים ומוגדר וגם כשם כולל לשבעת העממים. (פ' בא תשמ"ו) וראה "גור אריה" שהשניים הנוספים - פריזי וגרגשי - אינם עיקריים כמו האחרים ולכן לא הזכירם בפירוש. וראה מש"כ להלן (לג, ב).
פסוק ה:
רש"י ד"ה זבת חלב ודבש, ...והדבש זב מן התמרים ומן התאנים (פסיקתא זוטרא ג, ח). ע"כ. בדרך כלל אנו מפרשים "דבש" - תמרים (ראה רש"י לברכות יא ע"ב שכתב: דבש האמור בתורה הוא דבש תמרים), ואילו לפי הפסיקתא פירושו גם תאנים, ואם כן, למה הכתוב מזכיר גם תאנים כשבא למנות את הגידולים שארץ ישראל נשתבחה בהם? (פ' בא תשס"ג) וראה דברי רש"י בספר ויקרא (ב, יא) שכתב: כל מתיקת פרי קרויה דבש. וב"רש"י השלם" על אתר (הערה 7) כתב: היכן שמדובר בדבש פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל, הרי זה או דבש תמרים או דבש תאנים: במאמרים המדברים על התערבות הדבש בחלב העזים ננקט דבש תאנים מפני שדרכם של עזים להסתופף תחת עצי תאנה ולא תחת עצי תמר. ובפירוש הפסוק "ארץ זית שמן ודבש" ננקט דווקא דבש תמרים, מפני שהתאנים נזכרו לפני כן בפסוק.
פסוק ח:
רש"י ד"ה בעבור זה, ...כגון פסח מצה ומרור הללו. ע"כ. הרי לשון זה - כמראה עליו באצבע דמיא. (פ' בא תש"ס)
פסוק ח:
רש"י ד"ה עשה ה' לי, רמז תשובה לבן רשע וכו'. וקצת קשה, שהרי לפסוק הקודם העיר רש"י: וכאן והגדת לבנך, בבן שאינו יודע לשאול וכו', ולא ברשע! (פ' בא תשנ"ד) בהגדה של פסח משמשות מילים אלו כתשובה לבן שאינו יודע לשאול וכן לבן הרשע. ראה דברי רש"י (למעלה ה ד"ה את העבדה הזאת). דבריו אלו מבוארים על־ידי החזקוני (ח), וזו לשונו: והגדת לבנך - ..."בעבור זה עשה ה' לי", פירש רש"י - רמז תשובה לבן רשע, כלומר דבר זה תגיד לבן שאינו יודע לשאול, ומתיבת "לי" נלמד שאף זו תשובה לבן רשע, כלומר - לי ולא לך.
פסוק ט:
רשב"ם ד"ה לאות על ידך. לפי עומק פשוטו - יהיה לך לזכרון תמיד, כאילו כתוב על ידך! (פ' בא תשמ"ז) רשב"ם אינו רואה בפסוקנו אזכור של מצוות תפילין, אלא מפרשו כמטפורה - יהודי צריך לזכור את דברי התורה כאילו הם כתובים בין עיניו ועל ידו. ראה דברי ראב"ע היוצא בחריפות כנגד הסבר זה של רשב"ם. וראה דבריו של ר' אלעזר טויטו (בספרו "הפשטות המתחדשים בכל יום" עמ' 187) שכתב: פירושו המטפורי של רשב"ם לשמות (יג, ט) עורר, כידוע, פליאה גדולה: האומנם מבטל כאן הפשט את מצוות תפילין הנהוגה מדורי דורות? לבד מן ההסבר שלנו לשיטתו הכללית של רשב"ם, בדבר הבחנה בין אופיו העיוני הבלתי מחייב של הפשט ובין אופיו המעשי המחייב של המדרש, נראה לנו להציע את ההסבר הזה: במקומות אחדים בפירושו הטעים רשב"ם את השקפתו כי החלק ההלכי של התורה מתחיל במעמד סיני עם כריתת הברית בין ה' לישראל ובשום אופן לא לפני כן. הפסוק "והיה לאות...", שנכתב לפני מתן תורה, אינו נכלל בברית סיני ואינו מתכוון למסור מצוות. זאת ועוד: פסוק זה שייך כולו למסגרת המוגדרת והמצומצמת של חוקת קרבן פסח ואינו מדברי משה לישראל, אלא מדברי האב לבנו. משה לא אמר לישראל פסוק זה מעצמו, וגם מה צורך שיאמר משה לישראל "והיה לאות על ידך כי בחוזק יד הוציאנו" וגו', אלא האב אומר לבנו כך. האב מצווה להגיד לבנו את טעם עבודת הפסח (פסוק ח) ולחנכו לזכור תמיד את חוקת הפסח (פסוק ט). מצוות התפילין, המכוונת להזכיר את כל מצוות התורה (ולא את חוקת הפסח בלבד) נאמרה בספר דברים (ו, ח) ושם אין רשב"ם מפרש את הפסוקים כלל, לא פירוש מטפורי ולא פירוש הלכי, שכן ברור לו, כנראה, ש"וקשרתם" פירושו קשירה של ממש. לו סבר רשב"ם שיש כאן הבדל בין פשט המצוה ומדרשה, היה מוסיף בסוף פירושו "ורבותינו פירשו - אלו תפילין", כפי שנהג במקומות רבים להביא מדרש רז"ל לצד פשט הכתוב. ע"כ. וראה דברי הגרצ"י קוק בשיחותיו לספר שמות (עמ' 114). וראה דבריה של נחמה ליבוביץ בעיוניה לספר שמות (עמ' 157). (הראני ר' זאב נוימן שי')
פסוק ט:
רש"י ד"ה על ידך ולזכרון בין עיניך, ...ותקשרם בראש ובזרוע. ע"כ. ולא ידעתי מה ראה להפוך את הסדר ולהזכיר של ראש תחילה. (פ' בא תשנ"ח)
פסוק יא:
רש"י ד"ה ונתנה לך, תהא בעיניך (ארץ ישראל) כאילו ניתנה לך בו ביום, ואל תהי בעיניך כירושת אבות. יש כאן לכאורה משום חשיבות ארץ ישראל בדרגת התורה שדבריה צריכים להיות כל יום חדשים בעיניך "כאילו היום ניתנו" (רש"י יט, א ד"ה ביום הזה, ובמקומות נוספים כגון דברים ו, ו), ולא בכדי הושוותה ארץ ישראל לתורה גם במישורים אחרים, ראה למשל, "ג' מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולן לא נתנן אלא בייסורין" (ברכות ה ע"א). (פ' בא תשמ"ח)
פסוק יא:
ונראה שאף־על־פי ש"חדש אסור מן התורה" (שו"ת "חת"ם סופר" - ראה חלק או"ח סוף סימן כח, שם סימן קפא ד"ה ואם־כן לענינינו, חלק יו"ד סימן יט ד"ה יען וביען, ועוד), הרי "כחדש" הוא עניין גדול שנאמר לגבי החשובים ביותר - תורה וארץ ישראל כדלעיל וכן לגבי יציאת מצרים - "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים" (ג), למד שמזכירין יציאת מצרים בכל יום, וכאמרם ז"ל, חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, וכן "היום הזה נהיית לעם" (דברים כז, ט), שם פירש רש"י - בכל יום יהיה בעיניך כאילו באת היום בברית. (בנושא הזה דיברנו כשהיינו בפעם הראשונה אצל מיכאל וחגית שי' בשבת פ' בא תשמ"ט)
פסוק יב:
רש"י ד"ה שגר בהמה, ...לשון אחר יש לפרש "והעברת כל פטר רחם", בבכור אדם הכתוב מדבר. ע"כ. קצת קשה, שהרי בכור אדם כתוב בסופו של הפסוק הבא. (פ' בא תשס"ה) וראה "משכיל לדוד" שלא נוח לו לרש"י בפירוש זה כל כך כי לשון "והעברת" שמשמעותה הפרשה, אינה שייכת בבכור אדם, אלא בבכור בהמה (שהפרישה להקרבה).
פסוק יג:
רש"י ד"ה פטר חמור, ...לפי שנמשלו בכורי מצרים לחמורים. ע"כ. ולא ידעתי היכן זה. וראה אצל "מלכה של תורה" המזכיר בשם רא"ם ו"גור אריה" את הפסוק - "אשר בשר חמורים בשרם" (יחזקאל כג, כ), אך קצת ספק, אם אכן זה, שהרי רש"י מדייק: "בכורי מצרים". (פ' בא תשנ"ח) וראה "נחלת יעקב" שרש"י כתב פירוש זה מדעתו (וכך מפורש ברש"י לפי נוסח דפוס אלקבץ: ואומר אני לפי שנמשלו בכורי מצרים כחמורים). ובתנחומא (במדבר כ) נאמר: אמר הקב"ה לישראל: בשביל חבתכם שניתי מדתה של עולם, כיצד, כתבתי בתורתי שיהא חמור נפדה בשה... ואני לא עשיתי כן, אלא פדיתי שה בחמור, שהמצרים נמשלו לחמור, שנאמר: "אשר בשר חמורים בשרם", וישראל נמשלו לשה, שנאמר: "שה פזורה ישראל" (ירמיה נ, יז), והרגתי בכוריהם של מצרים והקדשתי בכוריהם של ישראל.
פסוק יד:
רש"י ד"ה מה זאת, ...דברה תורה כנגד ארבעה בנים, תם רשע ושאינו יודע לשאול והשואל דרך חכמה. הסדר שנוקט כאן רש"י, הוא תמוה, שכן אין זה הסדר שבמקרא - ראה דברי רש"י למעלה (ה) ד"ה את העבדה הזאת - וגם לא הסדר שנוקט בעל ההגדה. לפי רש"י למעלה (ה) הסדר הוא: רשע (יב, כו), אינו יודע לשאול (יג, ה), תם (יג, יד), חכם (דברים ו, כ), ואילו כאן: תם, רשע, שאינו יודע לשאול וחכם. (פ' בא תשמ"ו, תשמ"ח) וראה "שי למורא" הערה כח שכתב: רש"י מונה כאן את סדר הבנים כפי הסדר שהם נזכרים בתורה, והתחיל בתם שנזכר כאן בפסוק. ובדפו"ר הגירסה היא: רשע, ושאינו מבין לשאול, והשואל דרך סתומה, והשואל דרך חכמה.
פסוק יד:
ועתה קשה לי, מנין לנו שזה שואל על עניין הפסח, והרי הפרשה עוסקת בפטר רחם, כלומר בכור, וזה לא בהכרח עניין מצרים. (פ' בא תשס"ד) וכך באר ר"ע ספורנו (יד-טו) את שאלות הבן ומענה האב: שאלות הבן הן - מדוע התייחד החמור משאר בהמות טמאות ודווקא בו חלה קדושת בכור? ומדוע חמור שלא נפדה - עורפים את ראשו, שלא כדין בהמה טהורה, שאם אינה נפדית - נשארת בקדושתה? ותשובת האב היא - החמורים שמשו את ישראל לנשיאת משאם ביצאם ממצרים, לכן חלה עליהם קדושה, וטעם עריפת ראש חמור שלא נפדה - פרעה נמשל לחמור וכיון שלא פדה עצמו ועמו בשליחת ישראל שנמשלו לשה מארצו, הרג ה' את פרעה. בדומה - עורפים ראש חמור שלא נפדה.
פסוק יז:
"ולא־נחם... פן־ינחם". יש כאן לשון נופל על לשון. (פ' בשלח תשמ"ב)
פסוק יז:
"כי קרוב הוא". ראה שני פירושים מקוריים ב"דעת זקנים מבעלי התוספות". האחד - העם קרוב לה' ("ישראל עם קרובו") ועל כן לא הנהיגם כמנהגו של עולם; והאחר - "קרוב" כמוסב על פלשתים שיעשו מלחמה בישראל מפני שקרובים הם למצרים. ור"ע ספורנו על אתר כתב שרבו השיירות בין ארץ פלשתים למצרים והיה החשש שאנשי השיירות ידווחו למצרים על פעולותיהם של ישראל ויכין פרעה את חילו לרדוף אחריהם. (פ' בשלח תשנ"ז)
פסוק יז:
רש"י ד"ה כי קרוב הוא, ונוח לשוב באותו הדרך וכו'. וראה רשב"ם המרחיב פירוש זה, וכותב שהחשש היה שיתקלו במלחמות על ארץ כנען ויעדיפו לשוב למצרים מלמות במלחמה, כמו שעשו כמה פעמים, כדכתיב: "הלוא טוב לנו שוב מצרימה... נתנה ראש ונשובה מצרימה" וגו' (במדבר יד, ג-ד), "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם" (שם יא, ה). ויפים דבריו. (פ' בשלח תשנ"ו)
פסוק יז:
והנה קשה לי עתה, התקצר יד ה' מלהוביל את ישראל בדרך ישרה - מדוע לא נתן בהם עז וגבורה ועיטרם בעטרת ניצחון, או לחילופין - מדוע לא העבירם דרך ארץ פלשתים באותות ובמופתים?! (פ' בשלח תשס"ו) עם השאלה הראשונה מתמודד הרמב"ם במורה נבוכים (ג, לב), אגב דיון מעמיק בטעמי הקרבנות, וזו לשונו: ואם תשאל, ואיזו מניעה היה לה' מלהוליכם דרך ארץ פלשתים, וייתן להם יכולת להתייצב למלחמות, ואין צורך לכל הסיבוב הזה בעמוד הענן יומם ועמוד האש לילה?
פסוק יז:
ותשובתו: ...כל הנסים הם אמנם שינוי הטבע של מצוי מאחד הנמצאים, אך טבע אישי בני אדם - לא ישנה אותם ה' כלל על דרך נס, ובגלל היסוד הגדול הזה אמר ה': "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי" (דברים ה, כו) (כלומר - הדבר תלוי בהם).
פסוק יז:
ולא אמרנו זאת מפני שאנו בדעה כי שינוי טבע אחד מאישי בני אדם קשה עליו יתעלה... אלא שלא רצה כלל לעשות זה ולא ירצהו לעולם... כי אילו ירצה לשנות טבע כל אחד מבני אדם כי אז היו בטלים שליחת הנביאים וכל הציווי כולו. ע"כ. וראה יסוד זה בהרחבה בהלכות תשובה לרמב"ם (ה, ד).
פסוק יז:
יסוד זה שבדברי הרמב"ם מבואר היטב בספרו של הרב יעקב ישראל קנייבסקי (הסטייפלר) "ברכת פרץ" בדרשה לפרשת בשלח, ושם משיב הוא גם על שאלתנו השניה, וזו לשונו: אחד המקומות שביארה תורתנו הקדושה דרכי השגחתו יתברך, הוא ריש פרשת בשלח: "...ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים"... והנה, אין מעצור לה' לטהר לבבות ישראל שלא יתאוו כלל לשוב מצרימה, אבל לא באלה חפץ ה', כי הלא זה תכלית ועיקר בריאת העולם הזה, שתהא בחירה חופשית, והאדם מתאווה תאווה לכל מה שנוח ונעים להנאות את גופו ואף על פי כן יתגבר על רצונותיו לשמור ולעשות מצוות הבורא יתברך שמו. וכן לא קצרה יד ה' להפיל כמו כן פחד על עמי כנען או להומם מהומה גדולה בשעה אחת, אבל אין זה רצונו יתברך, כי כך גזרה חכמתו, שלא יהא כיבוש הארץ אלא על־ידי מלחמות רבות, וכמו שאמרו חז"ל בברכות (ה ע"א): "שלוש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכולן לא נתנן אלא על־ידי ייסורים: תורה, ארץ ישראל והעולם הבא". וכן כל דבר שבקדושה ועבודת ה' - אין חשיבותו אלא דווקא כשהוא בא על־ידי ייסורים וצער ורוב נסיונות, כמאמר חז"ל "לפום צערא אגרא" (אבות פ"ה מכ"ג).
פסוק יז:
נמצא אם כן, שלא מלא ה' את ישראל בגבורת נצחון, כי אין דרכו להתערב בחופש בחירתו של האדם ולשנותו בדרך נס. ולא הפיל ה' פחד על עמי כנען, כי ארץ ישראל נקנית בייסורים, וכן כל דבר שבקדושה נקנה בעמל וכגודל העמל גודל חשיבותו. וראה דברי חזקוני על אתר, ודברי הגרצ"י קוק בשיחותיו לספר שמות (עמ' 159). (הראני ר' זאב נוימן שי')
פסוק יז:
רש"י ד"ה פן ינחם. מקומו של ד"ה זה הוא לפני קודמו (ד"ה בראתם מלחמה). (פ' בשלח תשנ"ד)
פסוק יז:
גם בספר "יוסף הלל" אין הערה לזה, אף כי הוא מאוד מקפיד על כגון זה. והנה ר' שלום דובער שטינברג ב"רש"י המפורש" מביא בשם רא"ם כי רש"י הפך את סדר הדיבורים בכוונה תחילה, כדי להדגיש, שראותם מלחמה יהיה הסיבה ל"פן ינחם". (פ' בשלח תשס"ו)
פסוק יח:
"ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים־סוף". ראה רש"י לבמדבר (לד, ג ד"ה ממדבר צין) שכתב: ממדבר צין - אשר אצל אדום מתחלת מקצוע דרומית מזרחית של ארץ תשעת המטות... וכשיצאו ישראל ממצרים, אם רצה המקום לקרב את כניסתם לארץ היה מעבירם את הנילוס לצד צפון ובאין לארץ ישראל, ולא עשה כן, וזהו שנאמר: "ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים" (שמות יג, יז), שהם יושבים על הים במערבה של ארץ כנען, כענין שנאמר בפלשתים: "יושבי חבל הים גוי כרתים" (צפניה ב, ה). ולא נחם אותו הדרך אלא הסיבן והוציאם דרך דרומה אל המדבר וכו'. (פ' מטות־מסעי תש"ן)
פסוק יח:
רש"י ד"ה ויסב, הסיבם מן הדרך הפשוטה וכו'. כלומר הסב אל, אך לכאורה גם אפשר לומר הסיבם בדרך העקומה וכו', כלומר הסב ב, שכן בלאו הכי אין אות שימוש, ואם כן מה לי ל ומה לי ב. (פ' בשלח תשנ"ח)
פסוק יח:
רש"י ד"ה ים־סוף, ...וסוף הוא לשון אגם שגדלים בו קנים, כמו "ותשם בסוף" (ב, ג), "קנה וסוף קמלו" (ישעיה יט, ו). ע"כ. וקשה לי, נראה כאילו רש"י משתמש כאן במלה "אגם" במשמע של מקוה מים ("שגדלים בו קנים"), וממילא יוצא שמשנה את פירושו דלמעלה (ב, ג) - שם מסביר רש"י שיוכבד שמה את התיבה בקנים, וכאן משמע ששמה אותה במקוה המים, ביְאוֹר וכדו', ועוד יותר קשה, אם קנה הוא מקוה מים שגדלים בו קנים, אם כן מה הראיה מן הפסוק שבישעיה ("קנה וסוף קמלו")? וראה מה שכתבתי למעלה (ב, ג ד"ה ותשם בסוף). (פ' בשלח תש"ן, תשנ"ב) וראה "מעייני אגם" (עמ' קא-קד) שכתב: ואם ישאל השואל: איך יתפרשו גם הרושי"ל־הצמח וגם המריש"ק־הקרקע בלשון אגם? נביא את דברי רמב"ן על הפסוק "ותרעינה באחו" (בראשית מא, ב), שהקשה על רש"י שפירש "באחו" - באגם: "הרי אחו הוא הגומא (צמח הגדל במים)?". ומשיב: "ואולי ירצה (רש"י) לומר שיקרא העשב הנעשה באגמים על שם האגם", כלומר הצמח־הגמא יקרא גם אגם. (הערת ר' חזקי פוקס שי')
פסוק יח:
רש"י ד"ה וחמשים, אין חמושים אלא מזויינים... וכן תרגמו אונקלוס: מזרזין וכו'. מדברי רש"י כאן: "וכן תרגמו אונקלוס: מזרזין", נראה שמשמעות מזויינים ומזורזים שווה. והנה בילקוט שמעוני כתוב: אין חמושים אלא מזויינים, שנאמר: "ואתם תעברו חמושים", מלמד שהיו מצויינין בחמישה מיני זיין. דבר אחר: אין חמושים אלא מזורזים, שנאמר: "ויעברו בני גד ובני ראובן חמשים... כארבעים אלף חלוצי צבא". וראה דברי רש"י למעלה (בראשית מא, לד ד"ה וחמש). (פ' מקץ תשס"ו) וכך העיר הרב רפאל בנימין פוזן שי': לדעת אונקלוס הפועל שַׁלֵּשׁ הוא להכפיל בשלוש כבפסוק "וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ" (מלכים א' יח, לד), לכן תרגם "עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת" (בראשית טו, ט) "עִגְלִין תְּלָתָא". אבל פירוש זה אינו מתאים כאן, על כן תרגם "וַחֲמֻשִׁים" - "וּמְזַרְזִין", לשון זיון וציוד, וכמוהו פירש רש"י. וכן תרגם בספר בראשית (מא, לד) "וְחִמֵּשׁ" - "וִיזָרְזוּן". (מתוך ספר "פרשגן" - ביאור חדש לתרגום אונקלוס - בכתיבה)
פסוק יח:
רש"י ד"ה וחמשים, ...אחד מחמשה יצאו וארבעה חלקים מתו בשלשת ימי אפילה. ע"כ. אם אמנם כן היה, הרי שבשעת מכת החושך היו בישראל כחמישה־עשר מיליון, וזה ריבוי משבעים נפש שירדו למצרים אחרי ארבעה דורות. ואכן זה פלאי פלאות. (פ' בא תשנ"ה)
פסוק יח:
ועתה ראיתי ב"תורה שלמה" מכילתא לפיה יצא ממצרים אחד מחמישים ולפי דעה נוספת - אחד מחמש מאות (אות רס, שם), וזה כבר מעבר לפלאי פלאות גם אם נזכור "וישרצו וירבו" וכו'. השאלה האמיתית היא, מה ביקשו חז"ל לומר בדרשה זו. (פ' בשלח תשס"ו) וכך כתב הרב אברהם מאיר ראזען בפירושו "באור האמרים" על מדרש תנחומא (בשלח א): כתב הרב בעל "מידות סופרים", וזה לשונו: זהו אחד מהמדרשים אשר כל יגיעתנו לא תצליח לפרשו או לקרבו לכל הפחות אל האפשרות. שלפי דבריו היה מספר בני ישראל קודם ג' ימי אפילה יותר מ־ג' אלפים מילליאן. ואם נאמר שתפש לשון גוזמא, איך אמר העבודה שהוא לשון שבועה. עכ"ל. ראה עוד שם. וראה דברי הרב ישראל הס בספרו "אמונה לדור התהייה" (עמ' 211) שכתב: את הקשר בין שואה לגאולה, כחוק טבע שחקק ה' בסדרי העולם, למדנו כבר מגאולת מצרים שהיא האבטיפוס לכל הגאולות הבאות אחריה, שתהליכן חייב להיות כתהליכיה, ככתוב: "כימי צאתך מארץ מצרים (בעבר) - אראנו (בגאולות העתידות) נפלאות". ממצרים נגאלו כשניים וחצי מיליון יהודים (שש מאות אלף גברים מגיל עשרים עד ששים, ועוד כמספר זה מתינוק בן יומו ועד גיל עשרים ומגיל ששים ומעלה - הרי מיליון ומאתיים אלף. ולפחות אותו מספר נשים - הרי שניים וחצי מיליון). העולים־הנגאלים־הניצולים, היוו רק כחמישית מכלל מספר בני העם שהיו במצרים, כי "וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים - אחד מחמישה (עשרים אחוז) יצאו, וארבעה חלקים - מתו בשלושת ימי האפילה" (רש"י בשם מכילתא). נמצא שלגאולת ישראל הראשונה, כהכנה לכניסה ראשונה לארץ והקמת המדינה - קדמה שואה של השמדת עשרה מיליון איש (ארבע כפול שניים וחצי מיליון) תוך שלושה ימים! אות הוא לגאולה העתידה. (הראני ר' גרשון באס שי') וראה גם דברי רבי חיים הירשנזון בספרו "נמוקי רש"י" על אתר. (הראני ר' חזקי פוקס שי').
פסוק יט:
"כי השבע השביע את בני ישראל" וגו'. כשלמדתי רש"י עם אריאל שי', שאלני, אמנם רש"י מסביר, מדוע לא השביע יוסף את בניו לקוברו בארץ ישראל מיד, אך מדוע אינו מסביר, למה לא השביע אותם ואת בניהם אחריהם במקום להשביע את אחיו. חיפשנו ולא מצאנו תשובה. ואולי ביקש יוסף להפוך בדרך זו את העלאת עצמותיו לארץ ישראל לענין כלל־לאומי שכלל ילידי מצרים היוצאים יבצעו אותו. (פ' בשלח תשמ"ז) ואכן כך מבואר ב"גור אריה" על אתר (הערת ר' חזקי פוקס שי').
פסוק יט:
ועל כל פנים מעניין שיוצא כאן ש"בני ישראל" מתפרש בפסוק זה על־ידי רש"י כאחי יוסף, ולא במובן המקובל - עם ישראל. (פ' בשלח תש"ן) וראה רא"ם ש"בני ישראל" כאן, פירושו "בני יעקב".
פסוק יט:
ושמא ראה ברוח הקודש שעתיד אפרים לצאת ממצרים לפני זמן הגאולה ולהינגף לפני הפלשתים (ראה להלן טו, יד), ומפני זה חשש. (פ' בשלח תשנ"ז) ראה שמות רבה (כ, יא) שטעו בני שבט אפרים ויצאו ממצרים לפני שנשלם הקץ, ונהרגו מהם שלושים ריבוא. (טעותם היתה, שחשבו שחשבון הקץ מתחיל מברית בין הבתרים, אבל היו צריכים לחשב מיום שנולד יצחק מפני שנאמר "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם", כלומר חשבון הגלות מתחיל משעה שיהיה לאברהם זרע ויצחק נולד שלושים שנה אחרי ברית בין הבתרים, כמבואר ברש"י למעלה יב, מ).
פסוק כא:
"בעמוד ענן... בעמוד אש - עמוד הענן... ועמוד האש". כאן הפך הבלתי־מיודע למיודע. (פ' בשלח תשס"ד)