פסוק א:לַמְנַצֵּחַ עַל מָחֲלַת, סוג כלי נגינה, או: שם של מנגינה. גם מזמור זה הוא מַשְׂכִּיל לְדָוִד, דברים המתייחסים להגוּת.
פסוק ב:אָמַר נָבָל, שפל, בן בלייעל בְּלִבּוֹ: אֵין אֱלֹהִים. הוא נבל משום שבתוך לבו הוא מניח שאין אלוקים, והוא אף חי על פי הנחה זו. לכן הִשְׁחִיתוּ וְהִתְעִיבוּ הנבלים במעשי עָוֶל, עוולה, ואֵין עֹשֵׂה טוֹב.
פסוק ג:אֱלֹהִים מִשָּׁמַיִם הִשְׁקִיף עַל בְּנֵי אָדָם, לִרְאוֹת הֲיֵשׁ ביניהם מַשְׂכִּיל, מתבונן שדֹּרֵשׁ אֶת אֱלֹהִים. והתמונה הכללית שראה מדכאת:
פסוק ד:כֻּלּוֹ – כל הדור סָג, סר, סוטה מהדרך, יַחְדָּו, כולם נֶאֱלָחוּ, התלכלכו במובן המוסרי. אֵין עֹשֵׂה טוֹב, אֵין גַּם אֶחָד. הרשעים מצויים בכל מקום; הם טורפים את הטובים ופוגעים בהם, ואין בעולמם מקום לקדושה.
פסוק ה:האם לֹא יָדְעוּ פֹּעֲלֵי אָוֶן, רע, שבפועל הם אֹכְלֵי עַמִּי, כמו אָכְלוּ לֶחֶם, ועוד – אלו שלאֱלֹהִים לֹא קָרָאוּ?!
פסוק ו:ראוי שאותם רשעים ידעו כי שָׁם – בסביבתם האנשים הטובים פָּחֲדוּ פַחַד, כי נדמה להם שהנה הם עומדים להיבלע, אבל באמת לֹא הָיָה פָחַד, היה זה פחד שווא, כִּי בסופו של דבר אֱלֹהִים פִּזַּר את עַצְמוֹת חֹנָךְ, המחנה שלך, הרשע הבא לאכול את עמי. הֱבִשֹׁתָה, התביישת, ותכניותיך ועולמך הפתוח נחלו אכזבה ומפלה, כִּי אֱלֹהִים מְאָסָם.
פסוק ז:המזמור מסתיים בתפילה: מִי יִתֵּן שיבואו מִצִּיּוֹן יְשֻׁעוֹת יִשְׂרָאֵל, שבְּשׁוּב אֱלֹהִים שְׁבוּת עַמּוֹ, וגאולתו תיראה לעין, יָגֵל יַעֲקֹב, יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל.
