פרק י"ד מול פרק נ"ג – שם "י-הוה" מול שם "א-להים"

הסוגיה היותר סבוכה שמעלה פרקנו היא היותו כמעט זהה לפרק י"ד. נכון שיש בספר תהלים עוד מקבילות, אך הללו מסתכמות בזהות של "יחידות" מסוימות – מספר פסוקים פה למספר פסוקים שם (וראה דברינו לתחילת הספר). לא כן נדון דידן (=שלנו) שהוא המקרה היחיד שבו פרק שלם חוזר ונשנה כמעט כמות שהוא, והדבר אומר כמובן דרשני. מפתיע אמנם להיווכח שחלק ניכר מן הפרשנים כלל לא נתנו דעתם להיבט זה, אלא הסתפקו בביאורו המקומי, על מילותיו ועל מונחיו, ועם זאת מעט פרשנים כן מיקדו תשומת לב להיבט זה [למעשה כבר חז"ל התייחסו לכך: "אפילו הנביא בעצמו משנה הלשון, שכן כל שירות ותשבחות של דוד אין לשון זה כלשון זה: 'כֻּלּ֥וֹ סָג֮ '(תהלים נג ד) – 'הַכֹּ֥ל סָר֮ '(תהלים יד ג) "(פסיקתא זוטרתא שמות ט יד) ]. כך למשל רש"י (הן לפרק י"ד הן לפרקנו) סבור כי "הראשון על נבוכדנצר והשני על טיטוס", "האחד על חורבן בית ראשון וזה [השני] על [חורבן] בית שני". בהתאם לכך, במקרה הראשון "אין אחד מכל חיילותיו" של נבוכדנצר "מוחה בידו", בעוד שבמקרה השני "אין גם אחד מכל חיילותיו [של טיטוס] שימחה בידו", ועוד פרטים על דרך זו. שינוי אחד הבולט בין המזמורים אכן התבאר במהלך זה: התוספת "לֹא־הָ֪יָה֫ פָ֥חַד...", כרוצה לומר: "לֹא־הָ֪יָה֫ פָ֥חַד זה [אצל טיטוס] כפחד הראשון שאירע לבלשצר, כי בגאולה זו פִּ֭זַּר הקב"ה עַצְמ֣וֹת חֹנָ֑ךְ, החונים עליך ירושלים". גישה דומה גם למלבי"ם (בהקדמתו לספר ושוב על אתר, שם ופה), אם כי בתיארוך שונה. פרק י"ד "אמרו דוד על נס שנעשה לו שניצול מאויב שהרע והצר לו לישראל", ופרקנו "כאשר בא סנחריב בימי חזקיה" ו"ראו שמזמור זה טוב להודות בו גם על נס זה, ותקנוהו עם הוספה קצת ויחסוהו לדוד כי הוא תקנו" [וראה דברינו לתחילת הספר]. בהתאם לכך, "נָבָ֣ל" הראשון הוא "מלך" לא נודע בעוד ש"נָבָ֣ל" השני הוא "סנחריב", וכן הלאה על זו הדרך. כתוצאה מכך, השינוי הנ"ל התבאר אצלו כך: "אחר שפחדו מה' ותקנו מעשיהם לא נתקיים הפחד שפחדו מסנחריב, כי ה' פִּ֭זַּר עַצְמ֣וֹת חֹנָ֑ךְ, שמחנה סנחריב שחנו על ירושלים פִּ֭זַּר ה' את עצמותיהם השרופות".

הקושי בפרשנותם הוא שהם נותנים אמנם מענה עקרוני וכללי להכפלה אך הם לא מבססים אותו על הכתובים עצמם. יתרה מזאת, שניהם כמעט שאינם מתייחסים לאותם שינויים הקיימים בין שני המזמורים, הגם שיש להניח כי דווקא שינויים אלה הם שעשויים להבהיר את פשר ההכפלה, שבוודאי אינה הכפלה גרידא.

כאמור, ככלל המזמורים קרובים להיות זהים ובכל זאת יש ביניהם מספר שינויים. אין ספק שהשינוי המהותי והעקבי ביותר, החוזר ונשנה ארבע פעמים, הוא ההקפדה שלא לשלב בפרקנו, ולו גם פעם אחת את שם י-הוה [נכון הוא שצמצום אזכורו של שם הויה והמרתו בשם א-להים, בספרים השני והשלישי של תהלים, הוא תופעה רווחת (ראו דעת מקרא תהלים א עמ' לח שיד), ועם זאת שם הויה בהחלט מופיע גם בהם, בעוד שבפרקנו הוא אינו מופיע כלל]. דוק ותשכח שבכל ארבע הפעמים שבהם מצוי שם זה בפרק י"ד, מוקפד בפרקנו לשלב דווקא שם א-להים:

מה בין שני ה"שמות"?

כתב רבי יהודה הלוי:

אין אצל הפילוסופים שם פרטי לא-לוה... רק איש ששמע את דבר הא-לוה... יקראהו בשם פרטי ...הראשון בין האנשים מסוג זה היה אדם... ולו קרא בשם י-הוה, לולא כל זה היה אדם מתארו רק בשם א-להים ...אשר לבני העם שהאמינו בקבלה ...הם קראוהו ה' ...והם נקראים עם ה' ...כך נגלה רק בתוכנו השם המיוחד ...שם זה הוא מכלל המעלות אשר יוחדנו בהן.
(כוזרי ד ג)

לשון אחר: שם י-הוה ייחודי לישראל בעוד ששם א-להים כללי לאנושות כולה. בסגנון דומה כתב מרן הראי"ה:

כל השמות הקדושים כלליים הם – מושג הא-להות שיכול כל אשר שכל במוחו ורגש בלבבו לבטא ולשאוף לו, להשתוקק אליו ולהתקשר בענייניו. אבל מי כעמך גוי אחד, הקשור באמתות הא-להות, המתגלה רק בדרך הנס והפלא, בדרך האמת המוחלטה של רוח הקדש העליון, של האספקלריה המאירה, ו"זה שמי לעלם" כתיב.
(חדריו מהדורת תשנ"ח עמ' מ–מא, וראה זוהר ח"ב נז.)

וכן הובא בשם הרצי"ה ["שם הויה המיוחד לישראל, בניגוד לשם אלוהים השייך לעמים כולם"(רח"א שורץ, מתוך התורה הגואלת ג ירושלים תשמז עמ' קמ)], וראה רמב"ם (מורה הנבוכים א סא) ועוד. גישה זו מסבירה היטב את חזונו של הנביא צפניה: "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד"(צפניה ג ט). כלומר, זה יהיה עניינו של "המהפך" העתידי. "אז" יגיע הזמן שבו העמים "כולם" יידעו לקרוא "בשם ה' " ולא רק בשם אלהים. אולם עד "אז" החלוקה ברורה: ישראל קוראים "בשם ה' " (ראה בראשית יב ז-ט, ועוד) ואומות העולם מסתפקים בשם א-להים.

קריאה כזו של הפרק תוביל למסקנה שחשוב היה לדוד להדגיש כי מסריו מכוונים לא רק לישראל אלא גם לאומות העולם. כשם שאמר אברהם אבינו "רק אין יראת א-להים ...והרגוני"(בראשית כ יא), כך גם אמר דוד: אם "אֵ֣ין אֱ-לֹהִ֑ים", אם "אֱ֝-לֹהִ֗ים לֹ֣א קָרָֽאוּ", אזי "הִֽ֝שְׁחִ֗יתוּ וְהִֽתְעִ֥יבוּ עָ֝֗וֶל אֵ֣ין עֹֽשֵׂה־טֽוֹב". אידאה זו, שהיא כה בסיסית, אסור לה שתהא נחלת ישראל בלבד; עליה להיות כלל-עולמית. על העולם כולו לידע שיש השגחה על מעשי האדם: "אֱ‍ֽ-לֹהִ֗ים מִשָּׁמַיִם֮ הִשְׁקִ֪יף עַֽל־בְּנֵ֫י אָדָ֥ם". חזר אפוא דוד ושנה פרקו, אך תוך שינוי סגנונו ל"שפה" שתיפול על אוזניים כלל-אנושיות.

ואחר הכול בא הפסוק החותם ואומר לאומות העולם שעליהם להיות מעורבים בישועת ישראל: "מִ֥י יִתֵּ֣ן מִצִּיּוֹן֮ יְשֻׁע֪וֹת יִשְׂרָ֫אֵ֥ל בְּשׁ֣וּב אֱ֭-לֹהִים שְׁב֣וּת עַמּ֑וֹ יָגֵ֥ל יַ֝עֲקֹ֗ב יִשְׂמַ֥ח יִשְׂרָאֵֽל׃". פסוק זה עשוי להתבאר יפה על פי פרשנות עכשווית שנמסרה בשם הראי"ה (לנתיבות ישראל א, עמ' צט) לשני פסוקיו האחרונים של פרק ס"ט: "כי א-להים יושיע ציון ויבנה ערי יהודה וישבו שם וירשוה. וזרע עבדיו ינחלוה ואוהבי שמו ישכנו בה". הרב ראה בכך מיצוי מזוקק של סדר מהלך קיבוץ הגלויות ובניין הארץ. תחילה "א-להים" – בגימטריה "הטבע" (ראשית חכמה שער האהבה; תולדות יעקב יוסף בהקדמה; תניא שער היחוד והאמונה; שו"ת חכם צבי יח; אורות הקודש ג עמ' כג; אור לנתיבתי עמ' קלא; קול הנבואה עמ' קכה) – יוביל לישועה טבעית וממשית הקרויה "ציון". אחר כך ייושבו ויירשו "ערי יהודה". או-אז תגיע התיישבות של "כל מיני יהודים ...בכל מרחבי הארץ", ולבסוף תשרה שכינה בקרב "אוהבי שמו". בדרך דומה עשוי להתבאר גם פסוקנו: תחילת יְשׁוּעַ֪ת יִשְׂרָ֫אֵ֥ל ושיבתו "ציון" תיעשה בדרך הטבע – שם אֱ֭-לֹהִים – ובסיוע אותם שמכירים, למצער, את שם אֱ֭-לֹהִים. מתוך כך תגיע גילה תמידית (ראו ביאור הגר"א משלי כג כד) ל"יַ֝עֲקֹ֗ב" בעל השייכות הכללית, שתוביל לבסוף, באחריתה, לשמחה מחודשת למדרגת "יִשְׂרָ֫אֵ֥ל" הייחודית (ראה מדבר שור דרוש יא עמ' צג).

  באדיבות מכללת אורות ישראל, מתוך הספר "מאורות תהילים"