פסוק א:לְדָוִד מִזְמוֹר. המזמור פותח בדברים על כבוד ה' ומלכותו בכלל: לַה' שייכת הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ, מה שממלא אותה, הריבוי העצום שביקום, תֵּבֵל, העולם וְיֹשְׁבֵי בָהּ.
פסוק ב:כִּי הוּא – ה' עַל יַמִּים יְסָדָהּ, בנה את הארץ מעל מקווי המים הגדולים, וְעַל נְהָרוֹת, זרמי מים יְכוֹנְנֶהָ, יעמיד אותה. המים אינם רק גבולותיו של עולם היישוב; הם מצויים גם מתחתיו.
פסוק ג:פסגתו הרוחנית של העולם הוא הר הבית. באשר אליו שואל המשורר: מִי יַעֲלֶה, מי הוא הראוי לעלות בְהַר ה', מקום המקדש הנראה לעין, וכן: המקדש של מעלה, שמעבר לעולם הגשמי, וּמִי הוא שיָקוּם, יוכל להתקיים בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ?!
פסוק ד:נְקִי כַפַּיִם, מי שמצד מעשיו הוא נקי מרע, ושהוא גם בַר, נְקי לֵבָב, לב, אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא את נַפְשִׁי, נפשו. רצונו אינו מוביל לדברי הבל, לשקר ולרע, וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה, שבועותיו אמת. זהו אדם שלא התקשר עם מסגרות או תפיסות של מרמה.
פסוק ה:אדם זה יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת ה' וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ. על אנשים כמותו אפשר לומר:
פסוק ו:זֶה דּוֹר דֹּרְשָׁו, מחפשיו של ה', ההולכים אחריו, מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ, ה', עַם יַעֲקֹב. סֶלָה, סימן מוסיקלי, או: אכן.
פסוק ז:עד כאן עסק המזמור בתנאים לכניסתם של המתפללים, עובדי ה', למקדש. ומכאן לכניסתו של ה' למקדש. לשם כך מבקש המשורר מן השערים: שְׂאוּ, הרימו, שְׁעָרִים, את רָאשֵׁיכֶם, כי מי שנכנס גדול ומרומם, וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם, וְיָבוֹא בשערים הללו מֶלֶךְ הַכָּבוֹד.
פסוק ח:מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד? אין זה אדם אלא ה' עִזּוּז, חזק, עצום וְגִבּוֹר, ה' נכנס להיכלו כגִּבּוֹר מִלְחָמָה הנכנס כמנצח.
פסוק ט:ושוב אותה פנייה המנונית: שְׂאוּ, שְׁעָרִים, רָאשֵׁיכֶם, וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם, וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד.
פסוק י:מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד? ה' צְבָאוֹת, אדון כל החילות, המושל בכל הכוחות, הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד. סֶלָה.