פסוק א:זה המזמור נכבד מאד ואמרו דוד על כל חטאיו שגיונות וזדונות ובפרט על חטאו הגדול הידוע בבת שבע וקודם בקשת המחילה ספר בשבח האל ית׳ ובתורתו כדרך השואל לנדיב שמאריך בתחלה בשבחו מי שיבקש ממנו והוא אמרם ז״ל בענין מוריד הגשם שההזכרה קדמה לשאלה ואמרו על זה הזכרה רצוי שאלה היא (תענית ד:) ובדרש אמרו על דוד אית אריס וחכים למשאל ואית דלא חכים למשאל דחכים למשאל אתי מריק שעריה מחוור מאניה אפיה טבין ואזיל לגביה מאריה [א״ל] ארעא מה עבדא א״ל יאי תזכה ותשבע מן פירהא, מה תוריא עבדין א״ל יאיית זכה ותיכול מהטרחיהון, מה עיזיא עבדין א״ל יאיית תזכה ותשבע מן שמניהון, מה את בעי, אית עשרה דינרין תתנון לי א״ל אי את בעי עשרה דינרין קום וסיב, דלא חכים למשאל אתי מאניה צאין אפיה בישן אתי קמיה מאריה דארעא א״ל מה ארעא עבדא א״ל חלואי ותפיק מאי דעיילתא, מה תוריא עבדין תשישין, מה עיזיא עבדין, כחישן, מה את בעי, אית לך עשרה דינרין תתנין לי א״ל זיל וקום במאי דאית לי גבך. דוד אריסא טבא הוה וחכים למשאל הוה שרי בקילוס השמים מספרים כבוד אל וגו׳ תורת ה׳ תמימה וגו׳ א״ל מה את בעי א״ל שגיאות מי יבין א״ל שביק לך, גם מזדים חשוך וכו׳ א״ל שביק לך. ואף על זו דרש למה דוד דומה לכותי המחזר על הפתחים אמ׳ מרי הב לי צבחר מיא למשתי (ר״ל מעט מים דבר שאין בו חסרון כיס), מששתה אמר יש כאן בצל קטן דלא ליזקון מיא, יהבין ליה, משנתנו לו הב לי צבחר פיתא דלא לינסוב לבא, כך בקש דוד על השגגות ואמ׳ שגיאות מי יבין ואח״כ על הזדונות ואח״כ וכו׳ ולכוונה זו ספר בשבחיו גלה נפלאות מתורתו.
פסוק ב:ואמ׳ תחלה השמים מספרים כבוד אל ונראה לפרש בו שמענין בחינת בני אדם בהם יושג ויודע כבוד האל והנה הותר בשלום על מה שיובן מאיזה ענין שאותו ענין שממנו יובן הדבר יאמר עליו שהוא אמרו ואם איננו בעל מאמר כמו שאל נא בהמות (איוב יב ז) כלומ׳ חקור בענינם ותשיג זה ויספרו לך דגי הים או שיח לארץ וגו׳ (שם). ובתלמוד ישתמשו בענין זה תמיד זאת אומרת וכן שמעינהו להנהו ענני דהוו קא אמרי ניזל ונשדי מיא בעמון ומואב כלומר שהכירו מצד שכוניהם כי שם ישפכו מימיהם.
פסוק ד:והוא שאמר שהספור הוא יום ביום ולילה ר״ל תמיד בלא הפסק ושאין ספור הענין באמירה ודבור אין אמר ואין דברים בלי נשמע קולם רק מבחינת האדם בהם ובענייניהם ויביע כמו ידבר. וקצת חכמינו ביארו ענין הספור על השגתם והוא שהגלגלים חיים משכילים ומשיגים עובדים אדוניהם ומהללים שבח גדול ומהללים עצומים וזהו יום ליום כלומ׳ בלא הפסק ושהדבור אינו בפה ובלשון אבל ציור שכלי והוא המהלל האמתי כי הדיבור אינו רק ספור מה שיצוייר והציור הוא עצם המהלל והשבח. וקצת חכמי׳ זולתנו פירשו באמרו אין אומר ואין דברים כענין כל דבר לא יכחד מן המלך כלומ׳ אין שום אומר ולא שום דבר אע״פ שיאמרו בחשאי הרבה מאד שלא ישמע קולם ואין לו המשך בחבור המקראות אלא א״כ נפרש השמים מספרים כו׳ ואע״פ שאין זה מורגש אלינו, היכול שיודע מצד המחקר השכלי ואין שום דבר נעלם מן השכל שלא יבין ממנו קצת.
פסוק ה:והודיע שכח פעולותיהם מתפשט בארץ והוא ענין בכל הארץ יצא קום ר״ל קו בנינם ובקצה תבל מליהם ר״ל ענייניהם ופעולותיהם וספר במעלות השמש ובפרט להיותו פועל גדול בארץ והוא אמרו לשמש שם אהל בהם כלומ׳ שתקע אהלו ביניהם ובאמצעותם ורמז על היותו באמצע שבעת כוכבי לכת והאחרים סביבו מפה ומפה כמלך בגדוד כמו שרמזה התורה ג״כ לדעת קצת במעשה המנורה
פסוק ו:ואמ׳ והוא כחתן יצא מחפתו ר״ל ביופיו וכבודו כן השמש יצא בשחר בזהרו והודו והכל שמחים לנגדו ונכספים לו כחתן. וישיש פועל עומד כלומ׳ יעשה פעולתו בזריזות כמו שהולך בשמחה ע״ד שהגבור הולך בשמחה לרוץ ארח במרוצה חזקה.
פסוק ז:מקצה השמים מוצאו ר״ל ממזרח ותקופתו ר״ל סבבו עד קצותם ר״ל צד המערב. ואין נסתר מחמתו ר״ל מחומו שלא יחממהו ויועילהו אע״פ שאינו בשוה לכל. וחכמי המחקר אמרו כי חום השמש בעולם כחום הלב בגוף ונמצא שאין נסתר מתועלתו.
פסוק ח:ואחר זה נעתק מאלו הענינים לספר בשבח התורה כלליה ופרטיה והוא אמרו דרך כלל תורת ה׳ תמימה ר״ל שלימה ואמ׳ משיבת נפש שבה תישרו האמונות ויתישבו הדעות ור״ל משיבת נפש מדעות נפסדות לאמיתיות או ענינו ענין מנוחה כלומ׳ שתניח מעמל המבוכות והספקות. ואולי יסמך זה לענין המערכות שלא יטעה האדם ליחס ממשלה למערכות העליונות אם בכלל ואם בפרט בהראות מהם פעולות בארץ אבל שידע ויכיר כי כל פעולותיהם במצות האל ושליחותם כמו שנרמז בסודות התורה והוא אמרו תורת ה׳ תמימה. או אולי בא להודיע שעם היות פנות גדולות באמונה נודעות מצד המערכות דרך מחקר אין בכל זה עדין שלמות אמיתי באמונה והוא שיחס שלימות לתורה שבהאמנת הנכלל בה יאמן כל הצריך באמונה אם הדברים הנודעים מצד המחקר אם הנודעים דרך קבלה לבד כי עניני האמונה צריך שתהיה אמונתם על פי א׳ מד׳ עניינים והם המורגש והמפורסם והמקובל וכבר היו בזמנים הקדומים דעות רעות לא האמינו רק המורגש והוא המושג בחוש והמפורסם והוא ענין הדברים המפורסמים במושכלות הראשונות בדברים שיאמר עליהם אמת ושקר או הדבר המוסכם דרך כלל בדברים שיאמר עליהם טוב ורע ככבוד אב ואם שהוא טוב והגזילות והחמסים שהם רע ומפני זה כפרו במציאות השם ובמציאות כל נפרד ובכל הגדרים הדתיים עוד מהם בקצת היישוב בכמה מקומות והפילוסוף מצד מחקרו הוסיף אומץ להאמין כל מה שימציאהו הקש ומופת ויבא מזה להאמין קצת פנות התורה ויסודותיה החזקים כענין שאר דברים מועילים תועלת אמיתי באמונה נודעים מדרך המחקר אבל מ״מ לא תשלם אמונת האדם עד שבאה נחלת התורה והמקבלה קבל עליו עול מלכות שמים להאמין אחר כל זה מה שיזקיקוהו דרכי הדת להאמין בו על צד שלם שלא יחסר דבר והוא שייחס שלימות לתורה ואמ׳ תורת ה׳ תמימה. וכבר ביארנו אלו הענינים בהרחבה מספקת בחיבורנו הגדול בתלמוד במה שכתבנו מקנייני האמונות ובפרק חלק ובפתיחת החבור ההוא הרחבנו ג״כ בביאור אלו המקראות ונשיב ענינם הנה בדרך קצרה להשלים דעתנו בביאור המזמור והוא שאחר שספר בשבח התורה דרך כלל ויחס לתכליתה שלימות החל לדבר בפרטי התורה וחלק פרטיה לשני מינים הא׳ במצות השרשיות והב׳ במצות אשר תחתיהן וחלק עוד כל א׳ משני המינים לב׳ חלקים. החלק הראשון מן המין הראשון הם המצוות המיוחדות ביסודות האמונה והם הנכללות בענין עדות ה׳ נאמנה. וחלק הב׳ מזה המין הוא ג״כ במצות המיוחדות ביסודות האמונה אבל שהם ממין אחר והם הנכללות בענין פקודי ה׳. החלק הא׳ מן המין הב׳ הוא במצות אשר תחת היסודיות אבל שהם בדרך אחרת ונכללת ביראת ה׳ ונשוב לבאר פרטי החלקים. ואמ׳ על הא׳ עדות ה׳ נאמנה מחכימת פתי ומלת עדות תפול בלשון בדבר שימצאו בו חלקי האפשר ויצטרך האדם לידע איזה מב׳ חלקי האפשר קרה בדבר ההוא ולא יודע בהיקש או במופת רק בעדות המעידים וגם אחר שהעידו לא יאמינו דבריהם מצד הכרעת שכל רק מצד עדותם וכן אפשר שיפול על עדותן צד מצדדי ההכחשה ולא תהא עדותן נאמנה כ״ש שלא יתחכם הפתי בדבר שהעידו לו עליו אחר קבלו העדות יותר ממה שהתחכם עליו קודם שהעידו לו מעדות ה׳ הוא חלק המצוות השרשיות שלא התבררו במופת ושאלמלא עדות המעיד היתה אמונת המכוון בהם אצלנו נופל תחת האיפשר אלא שעדות התורה הכריחתנו להאמין א׳ מחלקיו בחידוש העולם והפנות הנמשכות אחריו ואמ׳ שהיא נאמנה ומחכימת פתי והוא שאע״פ שלולא העדות כבר נפלה אמונת המכוון מהם אצלנו תחת האיפשר עם כל זה הגיעתנו החקירה באלו הענינים שמירת העדות מנפול עליו צד מצדדי ההכחשה על אף כל מתנגד וכל מתפלסף וזהו ענין נאמנה והוא הדבר שיתחכם הפתי על העדות שזה אמנם צריך לחכמות גדולות ולהתמדת השכל בעיון.
פסוק ט:והחלק הב׳ הנקרא פקודי ה׳ הוא חלק המצות היסודיות אשר ההיקש יחייב אמתתם והמופת יכריחם במציאותו ית׳ ואחדותו והסתלק כל גשמות ממנו ואמ׳ שהם ישרים ר״ל שאין מבוכה בענינם ואמונתם מוכרחת גם מצד העיון וקראם ישרים על צד בלתי התמוטטם ונטותם אנה ואנה, ומלת פקודים נגזרת מפקדון שהוא עומד צרור ומונח שלא לשלוט בו יד כלל כדי שימצא על מתכונתו בכל עת שיבקש, כן אלו הענינים מונחים בגנזי השכל לא יפול בהם הספק בשום פנים וקראם משמחי לב כי כל דבר הנודע בבירור בלא שום צד מבוכה יתענג בו היודעו הרבה. והחלק הג׳ והוא הראשון מן המין הב׳ הוא חלק המצות הנותנות סדר והנהגה בין בני אדם בהעיד קצתם בקצתם והמנע חזק קצתם מקצתם וחיוב הנהגה בטוב המדות והחזהר מהפכן והוא חלק המצוות שהשכל מורה עליהם אפי׳ לא נכתבו. ועל זאת אמ׳ שהיא ברה וזכה אין חשך בה ולא מבוכה יודה בה כל משכיל מאין טענה ומחלקת וכן קראה מאירת עינים מפני שזה החלק מביא לחלקים הנכבדים אשר הזכרנו שהם תכלית הכוונה.
פסוק י:והחלק הב׳ מזה המין הוא הנכלל במלת יראה והוא חלק המצוות שאין ההקש שלהם ברור כאכילת חזיר ולבישת כלאים ודומיהם, ואלו המצות יתקיימו מצד היראה כמקיים גזירת מלך לא שיחזור שכל על זה זולתי ליחידים נגלו להם טעמי מצוות. ויחס בקנינה שהיא יראת ה׳ טהורה כלומ׳ שעם היות קנינה היא מטהרת הנפש מכל חלאה ומונעתה מהיותה נמשכת אחר חקי המזוהמים באלילים ומדותיהם המבוארות כאמרו כמעשה ארץ מצרים כמעשה ארץ כנען וגו׳ ולא תקיא אתכם הארץ (ויקרא יח) ואע״פ שלא ידע המחזיק בו את ענין ההנהגה וסבתה מ״מ הוא מוציא עצמו בהתמידה בקנינה נקי מכל סיג ויבחן זה בהכירו החלאה והזוהמא הנמצאת בזולתו ולזאת הסבה עומדת לעד כמו שכל משכיל אחר שהוא מכיר שיועיל לו ואע״פ שנעלם ממנו עצם הדבר המועיל וסבת תועלתו. וכבר הרחבנו יותר באלו הביאורים במקום שהזכרנו ולא כתבנום הנה אלא דרך קצרה להמשיך הביאור. ואח״כ חתם בספור שבחיה דרך כלל כדרך הפתיחה ואמ׳ משפטי ה׳ אמת צדקו יחדו כלומ׳ שבהבנת סתריה ישתוו הדעות המקובלות עם העיוניות והוא שקראם
פסוק יא:נחמדים ומתוקים כלומ׳ שאחר הבנתם יערב הכל עליו. ומפז רב פירושו חשוב שבחשובים כמו על כל רב ביתו (אסתר א).
פסוק יב:גם עבדך נזהר בהם כלומ׳ אע״פ שאיני מן השלמים נזהר אני בכלם כי ידעתי כי יש לאדם בשמרם ר״ל בהיותו שומר אותם הדברים שהזכרנו עקב רב ר״ל שכר גדול וטוב צפון.
פסוק יג:וכדי שלא יעכבהו בזה שאור שבעיסה בקש מחילה על חטאיו בכל לב ובכל נפש בכל גדר התשובה ותנאיה ואמ׳ שגיאות מי יבין ונסתרות הם ג״כ כשגיאות כי שגגת מעשה ושגגת ידיעה הכל בכלל שגיאה.
פסוק יד:גם מזדים ר״ל מזדונות והוא שם בפלס רש ועושר אל תתן לי (משלי ל ח) .ואז איתם כמו אתם והיו״ד תמורת הדגש ופירושו ואז אהיה תמים כלומ׳ שתטה לבבי להשמר מכל זדון או פירושו מעונש הזדים חשוך עבדך. ונקיתי מפשע רב דרך כלל ופשעים הם המרדים ולי נראה שרמז על העון הידוע
פסוק טו:ואחר כל זה התפלל לאל שיקבל תפלתו והגיון לבי ר״ל שנשאר במחשבתי שלא אוכל להוציאו מפי.
