הסברי המהר"ל למזמור י"ט

הקדמה

רבי אברהם אבן עזרא כתב בפתיחת פירושו למזמורנו: "זה המזמור נכבד מאד".

כך נאמר במזמור:

א. למנצח מזמור לדוד.
ב. השמים מספרים כבוד א-ל, ומעשה ידיו מגיד הרקיע.
ג. יום ליום יביע אֹמר, ולילה ללילה יחוה דעת.
ד. אין אֹמר ואין דברים בלי נשמע קולם.
ה. בכל הארץ יצא קַוָם, ובקצה תבל מליהם, לשמש שם אהל בהם.
ו. והוא כחתן יצא מחֻפתו, ישיש כגבור לרוץ אֹרח.
ז. מקצה השמים מוצאו, ותקופתו על קצותם, ואין נסתר מחמתו.
ח. תורת ד' תמימה, משיבת נפש, עדות ד' נאמנה, מחכימת פתי.
ט. פקודי ד' ישרים, משמחי לב, מצות ד' ברה, מאירת עינים.
י. יראת ד' טהורה, עומדת לעד, משפטי ד' אמת צדקו יחדו.
יא. הנחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונפת צופים.
יב. גם עבדך נזהר בהם, בשמרם עקב רב.
יג. שגיאות מי יבין, מנסתרות נקני.
יד. גם מזדים חשֹׂך עבדך, אל ימשלו בי, אז איתם, ונקיתי מפשע רב.
טו. יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך, ד' צורי וגאלי.

המפרשים הסבירו הסברים נפלאים על המזמור, וכאן נביא שלושה ענינים שכתב המהר"ל מפראג בספרו "תפארת ישראל".

א. מבנה המזמור

בפרק ב' כתב המהר"ל:

דבר זה מבואר במקומות הרבה שמצוות התורה הם יותר במדרגה ובמעלה מן הטבע. ובמזמור 'השמים מספרים כבוד א-ל' (תהלים פרק יט)... יש מן תחילת המזמור עד 'תורת ד' תמימה' שבעה פסוקים, ואחר כך: 'תורת ד' תמימה'.
כי הנהגת הטבע נברא בשבעת ימי בראשית, ואילו התורה היא על הטבע, והיא מדרגה שמינית.
ועל פי טעם זה מזמור 'אשרי תמימי דרך' (תהלים פרק קי"ט), שהוסד על התורה, יש בו שמונה אלפ"א בית"א. שהתורה היא מדרגה שמינית, שהיא על הטבע שנברא בשבעה ימי בראשית.
וכן כל דבר שהוא על הטבע, והוא תיקון מה שחסר הטבע, הוא אחר השבעה.
וזה הוא טעם מילה בשמיני, כי האדם מצד הטבע נברא עם הערלה, והוא פחיתות הטבע. והמילה היא תיקון הטבע, ולפיכך תיקון הזה הוא ביום השמיני, לפי שהוא אחר הטבע שנברא בשבעת ימי בראשית.

ב. הסבר פסוקים ח-יא

בהקדמה לספר כתב המהר"ל:

וזכר ששה דברים, ובכל אחד זכר ד', לומר כי התורה מצורפת אל ד' יתברך, שנקראת: 'תורת ד'', 'עדות ד'', וכן כולם, לומר כי על ידי התורה קונה האדם דבקות בו יתברך.
ומפני שבא לומר שהדבקות הזה הוא דבקות גמור, לא דבקות בצד מה, כמו מי שהוא בעל מידות, על ידי המידות קונה דבקות בו יתברך, ואינו קונה רק הדבקות בצד מה, כפי המידה אשר דבק בה. אבל על ידי התורה דבק בו יתברך לגמרי בכל צד. ומפני שהצדדים המחולקים הם ששה, והם: ימין ושמאל, פנים ואחור, מעלה ומטה, וכנגד זה זכר ששה שמות, שהוא דבק בו יתברך בכל צד, ואינו נוטה מן ד' יתברך לשום צד, לא לימין ולא לשמאל, ולא לשום צד.
והתחיל לומר: 'תורת ד' תמימה, משיבת נפש', כי כאשר התורה תמימה, על ידי זה האדם גם כן תמים, וכאשר הוא תמים, האדם הוא עם ד' יתברך לגמרי, וכדכתיב: 'תמים תהיה עם ד' אלקיך' (דברים יח, יג). ופירשו ז"ל במסכת נדרים (לב ע"א) כל המתמים עצמו הוא עם ד' יתברך. ולכך אמרו ז"ל (עיין חולין צא ע"ב): צורת תם חקוקה בכסא הכבוד. כי יעקב עליו נאמר: 'ויעקב איש תם' (בראשית כה, כז). ולכך אמר: 'משיבת נפש', כלומר: שהיא משיבת נפש להחיותו. כי התמים הוא עם ד' יתברך כמו שאמרנו, וכתיב: 'ואתם הדבקים בד' אלקיכם חיים כלכם היום' (דברים ד, ד), כי מצד הדבקות בו יתברך אתם חיים. ולכך כתיב: 'תורת ד' תמימה, משיבת נפש'.
ואחר כך אמר: 'עדות ד' נאמנה, מחכימת פתי' (ח). פירוש, כי מה נחשב האדם שאין בו רק שכל האנושי. אבל 'עדות ד' נאמנה, מחכימת פתי', שעל ידי התורה נעשה חכם. כי התורה מעידה על הנמצאים לברר כל דבר, והיא נאמנה, מחכימת הפתי, עד שנחשב שכלי ביותר.
ואחר כך אמר שעוד מביאה התורה את האדם אל המדרגה שהיא: 'משמחי לב'. פירוש, שנחשב האדם שהוא מציאות שלם על ידי התורה, ולכך היא משמחת לב האדם. שכאשר האדם הוא בשלימות, הוא בשמחה. והפך זה כאשר הוא בחסרון, הוא באבילות. ולכך כאשר קרה לו המיתה מן שאר בשרו, הוא באבילות.
ועוד אמר: 'מצות ד' ברה, מאירת עינים' (ט). רוצה לומר כי התורה מלמדת לאדם את המעשה אשר יעשה, ולא נחשב שהולך בחושך. ולפני זה אמר: 'מחכימת פתי' על החכמה המחכמת אותו, וכאן אמר: 'מצות ד' ברה, מאירת עינים', שלא ילך במעשיו בחושך, רק יעשה המצוה, עד שהאדם הוא שלם לגמרי, בין בשכלו ובין במעשיו.
ואחר כך: 'יראת ד' טהורה, עומדת לעד' (י), פירוש: שעל ידי התורה יקנה הנצחיות. ודבר זה רמזו בפרק 'במה מדליקין' (שבת לא ע"א) כי על ידי היראה יקנה הקיום הנצחי, על פסוק 'יראת ד' היא אוצרו' (ישעיה לג, ו), ויתבאר זה בפרקים הבאים בעזרת ד' יתברך.
ואמר: 'משפטי ד' אמת, צדקו יחדיו' (י), דבר זה עוד יותר על הכל, שעל ידי התורה מתדמה אל ד' יתברך במה שאפשר להתדמות אל בוראו. כי חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת (שבת נה ע"א), ומשפטי התורה ודרכיה אמת. ואומר: 'צדקו יחדיו', כי כל הדברים יש בהם אמת בצד מה, ו'משפטי ד' אמת, צדקו יחדיו', כלומר: שכולם שוים באמיתות. וזה מורה שהם אמת לגמרי, לכך כולם שוים באמיתות. שאם לא כן, לא היו כולם שוים באמיתות, רק זה יותר מזה, אבל מפני שהם אמת לגמרי, לכך כלם שוים באמיתות.
ואמר: 'הנחמדים מזהב ומפז רב'. פירוש, כי המצוה יש בה שני דברים: האחד - שהמצוה טובה לאדם הגופני, שדבר זה מבואר לכל, שכל המצוות שהם בתורה הם להשלים תקון האדם, עד שהאדם הוא בטוב. והשני - שהשכל גם כן מחייב המצוות, מצד סוד שכלי. ועל זה אמר כי מה שהמצוה יש בה סוד שכלי אלקי, הם 'נחמדים מזהב ומפז רב', שהם נחמדים לראיית העין, ומצוות התורה הם יותר נחמדים לראיית השכל. שכמו שיפול לשון ראייה על העין, כך יפול ראייה על השכל, כי לשון 'ראה' משמש כאחד לשניהם, כמו שאמר: 'רואה אני את דברי פלוני' (שקלים פ"ד מ"ז). לפיכך אמר כי השכל האלקי בתורה יותר נחמד לראיית השכל מן זהב ומפז, שהוא נחמד לראיית העין. ועל טוב הגופני, שהתורה מעמידה הכל בטוב, כי התורה תקרא 'טוב', ועל זה אמר: 'ומתוקים מדבש ונופת צופים', שזה עריבות גופני.
ומה שכפל הדבר אצל כל אחד ואחד, לומר: 'מזהב ומפז', 'ומתוקים מדבש ונפת צופים', שאם אמר: 'הנחמדים מפז', אפשר לומר שאינם נחמדים רק יותר מפז. ועתה, שכתוב: 'הנחמדים מזהב ומפז' יש ללמוד כמו שאין פירוש 'מזהב' ולא יותר, שהרי גם כן נחמד מפז, וכן פירוש 'מפז' לא שהוא נחמד מפז בלבד, רק שהוא נחמד יותר על כל. וכך פירוש: 'ומתוקים מדבש ונופת צופים'.

ג. סיום המזמור

עוד כתב המהר"ל בהקדמה לספר:

כאשר ראה דוד לפניו שני דברים אלו...: האחד - שהיה ירא פן יכשל בדברי תורה. והשני - שלא יהיו דבריו לרצון לזולתו, נגד זה סדר דבריו במזמור 'השמים מספרים כבוד א-ל' וגו' (תהלים פרק י"ט).
הקדים תחילה לספר מעלת התורה, שאמר: 'תורת ד' תמימה, משיבת נפש' וגו' (ח), עד 'גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב' (יב). ולפי מעלת הדבר צריך שיהיה נזהר שלא יכשל בו... ועל זה אמר: 'גם עבדך נזהר בהם' (יב), לפי מדרגתם ומעלתם ראוי שיהיה נזהר בהם. ו'בשמרם עקב רב' לעולם הבא. ואחר כך אמר: 'שגיאות מי יבין' וגו' (יג), כלומר: כי לפי מדרגת ומעלת הדבר צריך שיהיה האדם נזהר שלא יחטא. ולכך אמר: 'שגיאות מי יבין' נגד אם יטעה בדברי תורה, שאי אפשר לגודל עומק שלהם שיבין כל הדברים על אמיתתם, ולכך אמר: 'מי יבין'.
ואחר כך אמר: 'מנסתרות נקני' על שגגת מעשה, שלא ידע מן העבירה.
ואחר כך אמר: 'יהיו לרצון אמרי פי' (טו), כדי שיהיה לו זכות שישפיע תורה לאחרים, ועל זה אמר: 'יהיו לרצון אמרי פי', שיהיו מקבלים את דבריו.

יהי רצון שנהיה דבקים בתורה ובד' נותן התורה, ונרגיש את מתיקותה.