א לָמָ֣ה יְ֭הוָה תַּעֲמֹ֣ד בְּרָח֑וֹק תַּ֝עְלִ֗ים לְעִתּ֥וֹת בַּצָּרָֽה׃ ב בְּגַאֲוַ֣ת רָ֭שָׁע יִדְלַ֣ק עָנִ֑י יִתָּפְשׂ֓וּ ׀ בִּמְזִמּ֖וֹת ז֣וּ חָשָֽׁבוּ׃ ג כִּֽי־הִלֵּ֣ל רָ֭שָׁע עַל־תַּאֲוַ֣ת נַפְשׁ֑וֹ וּבֹצֵ֥עַ בֵּ֝רֵ֗ךְ נִ֘אֵ֥ץ ׀ יְהוָֽה׃ ד רָשָׁ֗ע כְּגֹ֣בַהּ אַ֭פּוֹ בַּל־יִדְרֹ֑שׁ אֵ֥ין אֱ֝לֹהִ֗ים כָּל־מְזִמּוֹתָֽיו׃ ה יָ֘חִ֤ילוּ דרכו (דְרָכָ֨יו ׀) בְּכָל־עֵ֗ת מָר֣וֹם מִ֭שְׁפָּטֶיךָ מִנֶּגְדּ֑וֹ כָּל־צ֝וֹרְרָ֗יו יָפִ֥יחַ בָּהֶֽם׃ ו אָמַ֣ר בְּ֭לִבּוֹ בַּל־אֶמּ֑וֹט לְדֹ֥ר וָ֝דֹ֗ר אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־בְרָֽע׃ ז אָלָ֤ה פִּ֣יהוּ מָ֭לֵא וּמִרְמ֣וֹת וָתֹ֑ךְ תַּ֥חַת לְ֝שׁוֹנ֗וֹ עָמָ֥ל וָאָֽוֶן׃ ח יֵשֵׁ֤ב ׀ בְּמַאְרַ֬ב חֲצֵרִ֗ים בַּֽ֭מִּסְתָּרִים יַהֲרֹ֣ג נָקִ֑י עֵ֝ינָ֗יו לְֽחֵלְכָ֥ה יִצְפֹּֽנוּ׃ ט יֶאֱרֹ֬ב בַּמִּסְתָּ֨ר ׀ כְּאַרְיֵ֬ה בְסֻכֹּ֗ה יֶ֭אֱרֹב לַחֲט֣וֹף עָנִ֑י יַחְטֹ֥ף עָ֝נִ֗י בְּמָשְׁכ֥וֹ בְרִשְׁתּֽוֹ׃ י ודכה (יִדְכֶּ֥ה) יָשֹׁ֑חַ וְנָפַ֥ל בַּ֝עֲצוּמָ֗יו חלכאים (חֵ֣יל) (כָּאִֽים׃) יא אָמַ֣ר בְּ֭לִבּוֹ שָׁ֣כַֽח אֵ֑ל הִסְתִּ֥יר פָּ֝נָ֗יו בַּל־רָאָ֥ה לָנֶֽצַח׃ יב קוּמָ֤ה יְהוָ֗ה אֵ֭ל נְשָׂ֣א יָדֶ֑ךָ אַל־תִּשְׁכַּ֥ח עניים (עֲנָוִֽים׃) יג עַל־מֶ֤ה ׀ נִאֵ֖ץ רָשָׁ֥ע ׀ אֱלֹהִ֑ים אָמַ֥ר בְּ֝לִבּ֗וֹ לֹ֣א תִּדְרֹֽשׁ׃ יד רָאִ֡תָה כִּֽי־אַתָּ֤ה ׀ עָ֘מָ֤ל וָכַ֨עַס ׀ תַּבִּיט֮ לָתֵ֪ת בְּיָ֫דֶ֥ךָ עָ֭לֶיךָ יַעֲזֹ֣ב חֵלֶ֑כָה יָ֝ת֗וֹם אַתָּ֤ה ׀ הָיִ֬יתָ עוֹזֵֽר׃ טו שְׁ֭בֹר זְר֣וֹעַ רָשָׁ֑ע וָ֝רָ֗ע תִּֽדְרוֹשׁ־רִשְׁע֥וֹ בַל־תִּמְצָֽא׃ טז יְהוָ֣ה מֶ֭לֶךְ עוֹלָ֣ם וָעֶ֑ד אָבְד֥וּ ג֝וֹיִ֗ם מֵֽאַרְצֽוֹ׃ יז תַּאֲוַ֬ת עֲנָוִ֣ים שָׁמַ֣עְתָּ יְהוָ֑ה תָּכִ֥ין לִ֝בָּ֗ם תַּקְשִׁ֥יב אָזְנֶֽךָ׃ יח לִשְׁפֹּ֥ט יָת֗וֹם וָ֫דָ֥ךְ בַּל־יוֹסִ֥יף ע֑וֹד לַעֲרֹ֥ץ אֱ֝נ֗וֹשׁ מִן־הָאָֽרֶץ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מאירי

המאירי

פסוק א:
למה ה׳ וגו׳ נראה שזה המזמור נאמ׳ על זמן הגלות שהאומות במעלה והעם הנבחר בשפל ורומסים אותם ומחללים ואמ׳ על זה למה ה׳ תעמוד ברחוק כלומ׳ שתסלק השגחתך ממני ותטשני ביד אויבינו תעלים לעתות בצרה
פסוק ב:
והנה הרשע בגאותו ידלק עני ר״ל ירדפהו מלשון כי דלקת אחרי (בראשית לא לו) יהי רצון מלפניך שיתפשו אותם הרודפים במזמות שחשבו וזו נאמ׳ על כל אחת מן המזמות. וי״מ זו כמו אשר ואיננו נכון.
פסוק ג:
כי הלל רשע כלומ׳ ראוי לך ולמעלתך שתענישהו על זה כי הוא מהלל עצמו בהתמלא תאותו לומ׳ כי ידו עשתה לו. ובצע ברך נאץ ה׳ ר״ל שהוא מברך הבוצע ר״ל הגזלן והחמסן הוא ואוחזי דרכו ומנאץ האל לדבר עליו תועה לומ׳ שאין לו יכולת להציל עשוקיו מידו והוא ענין
פסוק ד:
רשע כגבה אפו ר״ל מרוב גאותו בל ידרש אלהים אבל כל מזמותיו הם שאין אלהים או שיכפור במציאותו לגמרי או שישוללנו מן היכולת. ואפו ר״ל פניו כמו וישתחוו לו אפים ארצה (בראשית מב ו). ומפני שצורת הפנים תלויה באף נקראו הפנים בשם האף ובלעז פאץ ויחס הגאוה לפנים אע״פ שהיא בלב מפני שגבהות הלב מתראה בפנים ע״ד ובתבונות כפיו ינחם (סוף מזמור עח) ותעש בחפץ כפיה (משלי לא). וי״ל כי הלל רשע כלומ׳ הוא רודף העני ושוסהו ובוזזהו וכן מהלל הרשע אשר יעשה כמוהו וכתאות נפשו ומי שברך הרשע נאץ ה׳. ולי נראה כי הרשע יהלל האל כשהמציאו תאות נפשו וחילולו אין אצל הש״י כי הגזלן המברך את האל על הצליחו בגזלותיו הוא מנאץ האל.
פסוק ה:
יחילו דרכיו פי׳ הצליחו דרכיו בכל עת כמו לא יחיל טובו (איוב כ׳ כא) ומפני זה הוא מתגאה כדרך כי בהמה שמן חלקו וגו׳ (חבקו׳ א) מרום משפטיך מנגדו כלומ׳ משפטיך ועונשיך מרום מנגדו ר״ל רחוקים ממנו ר״ל שאינו נענש על חטאיו והוא יפיח בכל צורריו כלומ׳ שדוחה אותם מלפניו בנפיחת הפה לבד כמוץ לפני רוח ומפני זה
פסוק ו:
אמר בלבו בל אמוט לדור ודור אשר לא ברע ר״ל מפני שהוא רואה עצמו דור דור בלא רעה ובלא הפסק הצלחה.
פסוק ז:
אלה פיהו מלא כלומ׳ מרמה העולם ומשגה לאחרים שהוא יעשה כך והוא מלא בלבו מרמות ותוך ומלת מלא משמשת לפניו ולאחריו. תחת לשונו כשהוא מדבר עמל ואון.
פסוק ח:
ישב במארב חצרים כלומ׳ באלו הערים הפרזות ישב לו במארב ויהרוג נקי במסתרים לקחת ממונו עיניו לחלכה ר״ל לחלך יצפונו ללכדו.
פסוק ט:
יארב במסתר שיארוב משם אם מרחוק בהמות או חיות שלא יראוהו ולא יפרחו מיראתו עד שיראה קרוב להם ויטרפם כן הוא יארב לחטוף עני. והמשל על ישראל שהם בגלות עם בזוז ושסוי. ואמ׳ אח״כ יחטף עני במשכו ברשתו כפל הענין במשלים שונים והוא שהמשילו לציד שפורש רשתו ועומד ברחוק ממנו במארב כשלא ישמר העוף ממנו וחבלי הרשת בידו וכשיפול העוף ברשת ימשוך הרשת בחבלים שבידו והעוף נתפש.
פסוק י:
והזכיר אח״כ תחבולה אחרת והוא ידכה ישח כלומ׳ יעשה עצמו נדכה ושח לחליו כדי שלא תשמר ממנו החבורה המזדמנת לו וילך עמהם בלא כח ובהגיעו אתם למקום רבצו ביערים או בפחתים יראה אז כחו וגבורתו ולסטאותו ואז חיל כאים עדת הנדכאים תפול בעצומיו ר״ל בגבורתו ובכחו. או נפרש חיל כאים ממון הנדכאים והיא כתובה מלה אחת ונקראת בשתים כמו מלכם תדכאו עמי (ישע׳ ג טו) וכן בגד (ברא׳ ל יא) וכן ממיני אשדת למו (דברים לג) והם טו תיבות כמו שכתו׳ במסורת.
פסוק יא:
אמר בלבו כלומ׳ זה העולם התחתון והזכיר בו לשון שכחה כלומ׳ אע״פ שידעו שבראו אח״כ הסתיר פניו ולא ראהו לנצח ר״ל משעה שבראו והלאה כי הניחו במשמר הטבע ובהנהגתו. או נפרש אמר בלבו שכח אל זה העם והסתיר פניו ממנו בל ראה ר״ל נתיאש ממנו ובל יראהו לנצח.
פסוק יב:
ואחר שזאת היא מחשבתו קומה ה׳ כלומ׳ הראה גבורתך אל נשא ידך אל תשכח עניים
פסוק יג:
כי על מה נאץ רשע מפני שהוא אומר בלבו לא תדרש ולא תפקוד עליו כדרכיו
פסוק יד:
ואולם מחשבתו שקר כי אתה ה׳ ראיתה דרכיו וחטאיו כי אתה עמל וכעס תביט כלומ׳ מעשה הרשע תביטהו ותצפנהו למועד שמור לרעתו לתת בידך ר״ל להיותו נמסר ביד עונשיך ולכן עליך יעזב חלכה ר״ל החלך והדל עליך יסמוך ויעזוב לך משפטו ודינו בזכרו כי הרבה פעמים היית עוזר יתום ומי שאין בו כח.
פסוק טו:
ולכן ה׳ שבר זרוע רשע ר״ל כחם ותקפם. ואמרו תדרוש רשעו בל תמצא פירשו המפרשים שתדרוש רשעו ותענישהו ואם תעשה כן לא תמצא עוד רשע בארץ כי כלם נוסרו לעונשיך. ולי נראה שהוא שב אל הזרוע כלומ׳ שבור אותה זרוע של רשע ר״ל אותה גבורת הלב שהיתה חושבת שאין לה שום עון ושהיא מפשפשת במעשיה ולא תמצא בעצמה עון אשר חטא
פסוק טז:
ואז בהשתבר כחם ותקפם יהיה האל ה׳ מלך עולם ועד כדרך והיתה לה׳ המלוכה (סוף עובדיה) ויאבדו גוים הכופרים באמונתו מארצו.
פסוק יז:
ואמ׳ תאות ענוים שמעת עבר במקום עתיד. ואמרו תכין וגו׳ תכינהו ותטהו לעבודתך ותשים אזנך קשבת לתפלתם
פסוק יח:
לשפט משפט יתום ודך להשיבם על אדמתם בלי שיוסיף עוד שום אדם לשברם ולהוציאם מן הארץ והוא בענין לערוץ אנוש מן הארץ ולערוץ כמו לשבר, אולי תערוצי (ישע׳ מז יב) בערוץ נחלים לשכון (איוב ל ו) מסעף פורה במערצה (ישע׳ י לג) או הוא לשון מורא כדרך אל נערץ (תה׳ פט ח) לא תיראון ולא תערצון (דברים א כט) ויהיה פירושו בל יוסיף עוד להתירא מאנוש מן הארץ.