והיו לאחדים בידך

נבואת יחזקאל על עץ יהודה ועץ יוסף שהיו לאחדים בידו, מסמלת את תיקון חטא הקנאה שליווה את בניין ביתו של יעקב מיום היווסדו. לאה, שבליל כלולותיה יודעת שליבו של יעקב נתון לרחל, "ויאהב גם את רחל מלאה"(בראשית כט ל), זועקת את קנאתה בשמותיהם של שלושת ילדיה: "ראה ה' בעניי כי עתה יאהבני אישי"(בראשית כט לב); "כי שמע ה' כי שנואה אנכי"(בראשית כט לג); "הפעם יילווה אישי אליי(בראשית כט לד). גם אחרי הלידות היא טוענת כלפי רחל: "המעט קחתך את אישי". קנאתה של רחל באחותה מפורשת במקרא עצמו: "ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב ותקנא רחל באחותה"(בראשית ל א), ואף היא חורטת את קנאתה בשמות. לבן שפחתה קראה נפתלי – "נפתולי א-להים נפתלתי עם אחותי גם יכולתי"(ברשאית ל ח), ולבנה שלה קראה יוסף על שם חרפת קנאתה ונפתוליה: "אסף א-להים את חרפתי".

והקנאה הולכת וגוברת ומתעצמת בין הבנים, היא העומדת בשורש חטאו של ראובן שקינא קנאת אמו בראותו מיטת אביו באוהל בלהה: "אמר, אם אחות אמי הייתה צרה לאמי, שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי"(שבת נה:). בהמשך גורמת הקנאה בכתונת הפסים היתירה שקיבל יוסף מאביו לשנאה: "וישנאו אותו... ויוסיפו עוד שנוא אותו"(בראשית לז ד-ה) ואחר שסיפר את חלומותיו התעצמה הקנאה יותר: "ויקנאו בו אחיו"(בראשית לז יא). ומכאן הדרך קצרה לרצון להמיתו "ויתנכלו אותו להמיתו... לכו ונהרגהו..."(בראשית לז יח-כ) ולמכירתו של יוסף למצרים.

ספיחיו של העימות ניכרים גם במאבקים בלתי מודעים בין בני לאה לבני רחל. ראובן מאבד את בכורתו ליוסף "ובחללו יצועי אביו ניתנה בכורתו לבני יוסף"(דברי הימים א ה א). וגם יהודה מתעמת עם יוסף בתקיפות; על הפסוק "ויגש אליו יהודה"(בראשית מד יח) דרשו חז"ל: " 'כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו' – זה יהודה ויוסף, זה נתמלא עֶבְרָה על זה וזה נתמלא עֶבְרָה על זה, 'רעדה אחזתם שם' – אלו השבטים (ש)אמרו: מלכים מִדַּיְּנִים אלו עם אלו, אנו מה אכפת לנו, יאה למלך מִדַּיֵּן עם מלך"(בראשית רבה צג ב).

במרוצת הדורות משמשת הקנאה חומר בעירה לאש הרדיפה של שאול בן רחל את דוד בן לאה: "ויחר לשאול מאוד וירע בעיניו הדבר הזה, ויאמר נתנו לדוד רבבות ולי נתנו האלפים ועוד לו אך המלוכה, ויהי שאול עוין את דוד מהיום ההוא והלאה"(שמואל א יח ח-ט). עוינות זו באה לידי ביטוי בניסיונות חוזרים ונשנים של שאול להרוג את דוד; ואף שהשורש "קנא" אינו מופיע בכתובים במהלך תיאור היחסים שבין שאול לדוד, ברור שרגש עיקרי זה פרנס יחסים טעונים אלו. רמז בולט לקנאה זו מצאו חז"ל בפסוק המדבר על קנאה ורומז לשמו של שאול: " 'כי עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קנאה' – זו קנאה שקינא שאול בדוד"(שיר השירים רבה ח ו).

גם הפיצול בין הממלכות, ממלכת יהודה ומלכות ישראל, היא מלכות אפרים, הוא תוצר של הקנאה. ירבעם בן נבט המורד במלכות רחבעם נכדו של דוד, הוא אפרתי "מבני אפרים"(מצודת דוד, דעת מקרא) אשר על כן הופקד "לכל סבל בית יוסף"(מלכים א יא כח). בניית עגלי הזהב בדן ובבית אל, שהנציחה והעמיקה את הפילוג, באה אף היא על רקע הקנאה. "ויאמר ירבעם בליבו, עתה תשוב הממלכה לבית דוד, אם יעלה העם הזה לעשות זבחים בבית ה' בירושלים... ושבו אל רחבעם מלך יהודה"(מלכים א י בכו-כח), ודרשו חז"ל: "אמר, גמירי דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, כיון דחזו לרחבעם דיתיב ואנא קאימנא סברי הא מלכא והא עבדא (=כשיראו שרחבעם יושב בעזרה ואני עומד יחשבו שהוא מלך ואני עבד). מיד 'ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב' "(סנהדרין קא:).

ובהמשך נאמר "אחר הדבר הזה לא שב ירבעם מדרכו הרעה"(מלכים א יג לג), "תפסו הקב"ה לירבעם בבגדו ואמר לו: חזור בך ואני ואתה ובין ישי(=דוד) נטייל בגן עדן, אמר לו: מי בראש? – בן ישי בראש! אי הכי לא בעינא"(סנהדרין קב.). בעלי המוסר העירו שבדברי הקב"ה צוין ירבעם לפני דוד "אני ואתה ובן ישי" אבל ירבעם רצה לשמוע בפירוש שהוא קודם, ועל כן הפסיד. ומשנאמר לו שבן ישי בראש סירב לחזור בו והנציח את פירוד הממלכות לתקופה ארוכה.

כדי להציג תמונה שלמה של יחסי רחל ולאה ובניהן אחריהן לאורך ההסטוריה, יש להדגיש שלצד הקנאה, היו גם ויתורים מפליגים. "סימנים שמסר יעקב לרחל, מסרתם ללאה שלא תיכלם"(מגילה יג:); לאה מוותרת על בן זכר לטובת רחל: "אם זה זכר לא תהא אחותי כאחת מן השפחות?! מיד נהפכה לבת, שנאמר: "ותקרא את שמה דינה"(ברכות ס.); ראובן ויהודה מנסים לגונן על יוסף, ויהודה מציע עצמו לעבד תמורת בנימין; מהצד השני יוסף אינו נוקם באחיו ומבין בצדקתו כי "לא אתם שלחתם אותי הנה כי הא-להים"(בראשית מה ח).

וכן לעומת שאול המקנא עומד יהונתן, האוהב את דוד, ומודה במלכותו: "ואתה תמלוך על ישראל ואנכי אהיה לך למשנה"(שמואל א כג יז). הוא שדוד מקונן עליו "נפלאה אהבתך לי מאהבת נשים"(שמואל ב א כו) – כי אין השכל סובל מדרך הטבע שיהיה בן המלך אוהב את עבדו עד שיושיבהו לרצונו על כסא אביו, והוא יהיה לו למשנה. אלא אמר דוד, 'מאהבת נשים', אמותינו, זו לזו. שרחל מסרה סימנים ללאה ולא נתנאה בירך אחותה – משם התחילה 'אהבתך לי' שלא היית מקנא בי. והיה זה וזה מהפלא העליון שאין בו טעם ומשביע לכל חי רצון בלא קנאה ובלא תחרות (ועיין עשרה מאמרות חיקור דין ד יז).

שיאו של ויתור ותיקון חטא הקנאה בשלמותו יתרחשו באחרית הימים, כנבואת יחזקאל בפרקנו: "ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל, ומלך אחד יהיה לכולם למלך, ולא יהיו עוד לשני גויים ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד"(יחזקאל לז כב).