פסוק א:ויקח את שני בניו עמו. עיין שאלתות דרא״ג פ׳ אמור דאין לבקר חולה יחידי ע״ש.
פסוק ב:ויתחזק ישראל וגו׳. ויתחזק כו׳, רמז להאומה הישראלית דאם יבא עליהם מלך צריכים להתחזק ולעמוד כנגדם שלא להסכים עמהם, וזה הרמז.
פסוק ג:ויאמר יעקב וגו׳ כראובן ושמעון יהיו לי. כאן אמר יעקב, ר״ל דכבר כתבתי דברכת יעקב ליוסף שעשאו בכור לא הוה לעולם, וכמבואר בב״ב דף קכ״ב דלע״ל יהיו רק שבט אחד [ועיין בהוריות דף ו׳ מבואר רק לחלוקת א״י הוה ב׳ שבטים ולא לשבט דנקרא קהל, ובב״ב דף קכ״ב דלע״ל גם בנחלה יתבטלו, ועיין בספרי פ׳ בהעלותך גבי סנהדרין דיהיו לי לעולם, אך זה בזמן שהבורא יתברך אמר זה], עיין בכורות דף כ״מ שנאמר יהיו לי לעולם [משא״כ יעקב, וכאן כתיב יעקב ולא ישראל, דזה לעולם. ובזה תליא אם באו״ת הוה כתיב יהוסף או יוסף, דגמ׳ דילן סוטה דף ל״ו, ע״ב מסקינן דיוסף, אבל לרבינו הרמב״ם ז״ל נשאר יהוסף, וזה דגזרת או״ת לא נתבטל, יומא דף ע״ב ע״ש, וכן נ״מ למה דקיי״ל ב״ב דף קט״ו, ע״ב גמירי דלא כלה שבטא, אם גם לזה הוה כמו ב׳ שבטים, עיין ת״י יומא דף נ״א ע״ש בזה, ועמ״ש גבי עיר הנדחת בסנהדרין ע״ש בזה], עמ״ש בזה בסוטה דף ל״ו וב״ק דף י״ז ע״ש.
פסוק ו:ברש״י: ואע״פ שנחלקה הארץ. זה תמוה ולהפך מדברי הגמ׳, עיין ב״ב דף קכ״ב, וע״ש דף קי״ח ע״ש בתוס׳. אך י״ל דר״ל רש״י לחלוקת יחזקאל, ע״ש דף קכ״ב, ואז נתבטל החלוקה של מנשה ואפרים, עיין בהוריות דף ו׳ ע״ש בזה.
פסוק ז:ואקברה שם. מחמת הך דמ״ק דף כ״ח של חיה תיכף למיתה קבורה, והיא היתה חיה שילדה בנימין אז [לכן לא הוליכה למקום אחר].
פסוק ז:ברש״י: כרוב ותני. ב״ב דף י״ב.
פסוק ז:ברש״י: כמה דמסיק תעלא מבי כרבא. יומא דף מ״ג, ע״ב.
פסוק ח:וירא ישראל וגו׳ ויאמר מי אלה. דרק ליעקב הפרטי הוה הם ב׳ שבטים, אבל גבי ישראל הכללי לא נחשבו רק כמו כל זרע בני ישראל, לא שבט בפ״ע, ולכך לא הוה קהל לקרבן כמ״ש, רק לשעה גדר יעקב, ולכך ג״כ אף שהמלך מצווה לעשות כך ישראל לא ישמע לו כלל, רק כמו שצריך, זה רמז לנו כל הנהגה עד ביאת משיח.
פסוק י:ועיני ישראל וגו׳. ר״ל כך, דעצם התואר ישראל ס״ל דהם רק שבט אחד ולא איקרי קהל, וליכא בהם לאו דלא תסוב נחלה, וכן לע״ל לא יהי׳ להם ב׳ חלקים, ולא שייך דב״ב דף קט״ז לא כלה שבטא וע״ש ברשב״ם, ות״י יומא דף נ״א וכ״מ. אך מ״מ לשיטת הרמב״ם דפסק כמ״ד בסוטה ל״ו דכתוב על אפוד יהוסף כר״י ולא כרנב״י, וזה לעולם משפט, עיין ביומא דף ע״ג ור״ה דף כ״ו, ע״ב זכרון, א״כ הוה ספק, וזה דאמר ועיני ישראל ר״ל לסנהדרין [גדולה, כמבואר בהוריות דף ה׳ וכ״מ עיני העדה, ועמ״ש הרמב״ם ז״ל בספר המורה ח״א ע״ש] זה ספק, ועיין סנהדרין דף מ״ב נזדקן הדין.
פסוק יא:ראה פניך וגו׳ גם את זרעך. עיין שבת דף ק״י גבי ירקון דיש רפואה רק עי״ז נעקר, והנה דמות של יעקב פעלה ליוסף שלא יהי׳ לו גדר ירקון, עיין סוטה דף ל״ו וזה דאמר יעקב אבינו ראה פניך לא כו׳, ר״ל דחשש מחמת סימן לעבירה כו׳ פניו מוריק, עיין יבמות דף ס׳, ע״ב ואף דיש לו רפואה מ״מ עי״ז נעקר, וכאן ראה לו בנים וע״כ לא חטא כלל.
פסוק יד:שכל את ידיו. עיין ברשב״ם ב״ב דף צ״ט ע״ש בזה.
פסוק יח:לא כן אבי. הנה מבואר סנהדרין דף פ״א וקדושין דף ל״ב דאסור לומר כן לאב ע״ש, וצ״ל דרק בד״ת כן ולא בשאר דברים, וכן משמע מדברי הרמב״ם ז״ל בהל׳ ממרים.
פסוק כח:שבע שנים וגו׳. קמ״ז של יעקב מבואר דזה נגד קמ״ז מזמורים של תהלים, שבת פט״ז בירושלמי משום דמבואר…
פסוק כט:ויקרבו ימי ישראל. ר״ל אז התחיל שיעבוד, לכך נקרא ישראל על שם אומה הישראלית.
פסוק כט:שים נא ידך וגו׳. הנה כאן בעצם לא שייך כלל גדר נק״ח, דלא נ״מ לממון כמו גבי אליעזר דשבועות דף ל״ח, ע״ב, דשם הוה כל טוב אדוניו וגם שליחות. אך כך, דכתב הרמב״ן בשם גאון דנשבע בנק״ח אין לו התרה ע״ש בזה, ושוב לא הוה פרעה יכול לומר אתשיל, אך יוסף לא נשבע כך משום שכתב בה״ג דלא אפשר לראות ערות אביו (לא), כמבואר פסחים דף נ״א ע״ש, ויעקב ס״ל כהך דנדה דף י״ג גבי הך דר״י אימתא כו׳, ועיקר הגדר דיעקב סבר דלא שייך ביוסף זה החשש דפסחים הנ״ל כמ״ש, ויוסף לאחר מעשה אשת פוטיפר נפל מן מדרגה שלו וכמ״ש, ולכך לא רצה.
פסוק ל:ונשאתני ממצרים. עיין נזיר דף ס״ה, מוכח דנקבר שם בארץ מצרים ונטל עמו אח״כ עפר.
פסוק לא:השבעה לי וגו׳. עיין בה״ג בהל׳ כיבוד, ר״ל כך דהנה אם ב״ד משביעין צריך בנק״ח, עיין רש״י גיטין דף ל״ה, ואם נשבע מעצמו א״צ נק״ח, והנה גם אליעזר נשבע בב״ד, ולכך נקט ואשביעך, וכאן יוסף לא רצה לישבע בנק״ח לכך א״ל שישבע מעצמו וא״ש.
