א וַיְהִ֗י אַחֲרֵי֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וַיֹּ֣אמֶר לְיוֹסֵ֔ף הִנֵּ֥ה אָבִ֖יךָ חֹלֶ֑ה וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׁנֵ֤י בָנָיו֙ עִמּ֔וֹ אֶת־מְנַשֶּׁ֖ה וְאֶת־אֶפְרָֽיִם׃ ב וַיַּגֵּ֣ד לְיַעֲקֹ֔ב וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֛ה בִּנְךָ֥ יוֹסֵ֖ף בָּ֣א אֵלֶ֑יךָ וַיִּתְחַזֵּק֙ יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֵּ֖שֶׁב עַל־הַמִּטָּֽה׃ ג וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף אֵ֥ל שַׁדַּ֛י נִרְאָֽה־אֵלַ֥י בְּל֖וּז בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיְבָ֖רֶךְ אֹתִֽי׃ ד וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י הִנְנִ֤י מַפְרְךָ֙ וְהִרְבִּיתִ֔ךָ וּנְתַתִּ֖יךָ לִקְהַ֣ל עַמִּ֑ים וְנָ֨תַתִּ֜י אֶת־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לְזַרְעֲךָ֥ אַחֲרֶ֖יךָ אֲחֻזַּ֥ת עוֹלָֽם׃ ה וְעַתָּ֡ה שְׁנֵֽי־בָנֶיךָ֩ הַנּוֹלָדִ֨ים לְךָ֜ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם עַד־בֹּאִ֥י אֵלֶ֛יךָ מִצְרַ֖יְמָה לִי־הֵ֑ם אֶפְרַ֙יִם֙ וּמְנַשֶּׁ֔ה כִּרְאוּבֵ֥ן וְשִׁמְע֖וֹן יִֽהְיוּ־לִֽי׃ ו וּמוֹלַדְתְּךָ֛ אֲשֶׁר־הוֹלַ֥דְתָּ אַחֲרֵיהֶ֖ם לְךָ֣ יִהְי֑וּ עַ֣ל שֵׁ֧ם אֲחֵיהֶ֛ם יִקָּרְא֖וּ בְּנַחֲלָתָֽם׃ ז וַאֲנִ֣י ׀ בְּבֹאִ֣י מִפַּדָּ֗ן מֵ֩תָה֩ עָלַ֨י רָחֵ֜ל בְּאֶ֤רֶץ כְּנַ֙עַן֙ בַּדֶּ֔רֶךְ בְּע֥וֹד כִּבְרַת־אֶ֖רֶץ לָבֹ֣א אֶפְרָ֑תָה וָאֶקְבְּרֶ֤הָ שָּׁם֙ בְּדֶ֣רֶךְ אֶפְרָ֔ת הִ֖וא בֵּ֥ית לָֽחֶם׃ ח וַיַּ֥רְא יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־בְּנֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַיֹּ֖אמֶר מִי־אֵֽלֶּה׃ ט וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ אֶל־אָבִ֔יו בָּנַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־נָֽתַן־לִ֥י אֱלֹהִ֖ים בָּזֶ֑ה וַיֹּאמַ֕ר קָֽחֶם־נָ֥א אֵלַ֖י וַאֲבָרֲכֵֽם׃ י וְעֵינֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ כָּבְד֣וּ מִזֹּ֔קֶן לֹ֥א יוּכַ֖ל לִרְא֑וֹת וַיַּגֵּ֤שׁ אֹתָם֙ אֵלָ֔יו וַיִּשַּׁ֥ק לָהֶ֖ם וַיְחַבֵּ֥ק לָהֶֽם׃ יא וַיֹּ֤אמֶר יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף רְאֹ֥ה פָנֶ֖יךָ לֹ֣א פִלָּ֑לְתִּי וְהִנֵּ֨ה הֶרְאָ֥ה אֹתִ֛י אֱלֹהִ֖ים גַּ֥ם אֶת־זַרְעֶֽךָ׃ יב וַיּוֹצֵ֥א יוֹסֵ֛ף אֹתָ֖ם מֵעִ֣ם בִּרְכָּ֑יו וַיִּשְׁתַּ֥חוּ לְאַפָּ֖יו אָֽרְצָה׃ יג וַיִּקַּ֣ח יוֹסֵף֮ אֶת־שְׁנֵיהֶם֒ אֶת־אֶפְרַ֤יִם בִּֽימִינוֹ֙ מִשְּׂמֹ֣אל יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־מְנַשֶּׁ֥ה בִשְׂמֹאל֖וֹ מִימִ֣ין יִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּגֵּ֖שׁ אֵלָֽיו׃ יד וַיִּשְׁלַח֩ יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת־יְמִינ֜וֹ וַיָּ֨שֶׁת עַל־רֹ֤אשׁ אֶפְרַ֙יִם֙ וְה֣וּא הַצָּעִ֔יר וְאֶת־שְׂמֹאל֖וֹ עַל־רֹ֣אשׁ מְנַשֶּׁ֑ה שִׂכֵּל֙ אֶת־יָדָ֔יו כִּ֥י מְנַשֶּׁ֖ה הַבְּכֽוֹר׃ טו וַיְבָ֥רֶךְ אֶת־יוֹסֵ֖ף וַיֹּאמַ֑ר הָֽאֱלֹהִ֡ים אֲשֶׁר֩ הִתְהַלְּכ֨וּ אֲבֹתַ֤י לְפָנָיו֙ אַבְרָהָ֣ם וְיִצְחָ֔ק הָֽאֱלֹהִים֙ הָרֹעֶ֣ה אֹתִ֔י מֵעוֹדִ֖י עַד־הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ טז הַמַּלְאָךְ֩ הַגֹּאֵ֨ל אֹתִ֜י מִכָּל־רָ֗ע יְבָרֵךְ֮ אֶת־הַנְּעָרִים֒ וְיִקָּרֵ֤א בָהֶם֙ שְׁמִ֔י וְשֵׁ֥ם אֲבֹתַ֖י אַבְרָהָ֣ם וְיִצְחָ֑ק וְיִדְגּ֥וּ לָרֹ֖ב בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ׃ יז וַיַּ֣רְא יוֹסֵ֗ף כִּי־יָשִׁ֨ית אָבִ֧יו יַד־יְמִינ֛וֹ עַל־רֹ֥אשׁ אֶפְרַ֖יִם וַיֵּ֣רַע בְּעֵינָ֑יו וַיִּתְמֹ֣ךְ יַד־אָבִ֗יו לְהָסִ֥יר אֹתָ֛הּ מֵעַ֥ל רֹאשׁ־אֶפְרַ֖יִם עַל־רֹ֥אשׁ מְנַשֶּֽׁה׃ יח וַיֹּ֧אמֶר יוֹסֵ֛ף אֶל־אָבִ֖יו לֹא־כֵ֣ן אָבִ֑י כִּי־זֶ֣ה הַבְּכֹ֔ר שִׂ֥ים יְמִינְךָ֖ עַל־רֹאשֽׁוֹ׃ יט וַיְמָאֵ֣ן אָבִ֗יו וַיֹּ֙אמֶר֙ יָדַ֤עְתִּֽי בְנִי֙ יָדַ֔עְתִּי גַּם־ה֥וּא יִֽהְיֶה־לְּעָ֖ם וְגַם־ה֣וּא יִגְדָּ֑ל וְאוּלָ֗ם אָחִ֤יו הַקָּטֹן֙ יִגְדַּ֣ל מִמֶּ֔נּוּ וְזַרְע֖וֹ יִהְיֶ֥ה מְלֹֽא־הַגּוֹיִֽם׃ כ וַיְבָ֨רֲכֵ֜ם בַּיּ֣וֹם הַהוּא֮ לֵאמוֹר֒ בְּךָ֗ יְבָרֵ֤ךְ יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר יְשִֽׂמְךָ֣ אֱלֹהִ֔ים כְּאֶפְרַ֖יִם וְכִמְנַשֶּׁ֑ה וַיָּ֥שֶׂם אֶת־אֶפְרַ֖יִם לִפְנֵ֥י מְנַשֶּֽׁה׃ כא וַיֹּ֤אמֶר יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף הִנֵּ֥ה אָנֹכִ֖י מֵ֑ת וְהָיָ֤ה אֱלֹהִים֙ עִמָּכֶ֔ם וְהֵשִׁ֣יב אֶתְכֶ֔ם אֶל־אֶ֖רֶץ אֲבֹתֵיכֶֽם׃ כב וַאֲנִ֞י נָתַ֧תִּֽי לְךָ֛ שְׁכֶ֥ם אַחַ֖ד עַל־אַחֶ֑יךָ אֲשֶׁ֤ר לָקַ֙חְתִּי֙ מִיַּ֣ד הָֽאֱמֹרִ֔י בְּחַרְבִּ֖י וּבְקַשְׁתִּֽי׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

פרדס יוסף

לא ידוע

פסוק א:
הנה אביך חולה. עי' ב"מ פ"ז א' עד יעקב ל"ה חולשא ויליף מכאן ועי' מהרש"א לפי שלא הזכיר שקרא אותו לפי שהאמירה שאביו חולה הוא עצמה הקריאה שנתחדש באביו החולה דבר שלא הי' בעולם, והוא כדי לברך בניו ע"ש, ועי' רשב"ם תולדות (כ"ה כ"ד) בכל דבר חידוש כתב הנה ע"ש וא"ש דבריו, ועתו"ס ב"ב ט"ז ב' ד"ה שכל, דעד יעקב ל"ה קולשא היינו חולי של מיתה. אבל חולשא בלא מיתה הי' גם קודם, והא דידע יוסף שימות אביו כמ"ש רמב"ן (מ"ז כ"ט) שהרגיש אפיסת כחותי', אבל לא מחמת חולי שהי' גם מקודם חולי בלא מיתה וערא"ם. לזה הערני בני הרה"ח מו"ה דוד נ"י:
פסוק ב:
ויתחזק. רש"י מכאן שחולקים כבוד למלכות עי' בס' קול יהודה ברכות ד"י. מהג"ר נפתלי כ"ץ מ"ש שם ויבא ישעי' לחזקי', ובמדרש איתא מה עשה ה' הביא יסורים על חזקי' והלך ישעי' לבקר חולה לחזקיה, וק' למה משנה גירסת גמ' דה' אמר לישעי' לך ובקר את החולה, וי"ל דק' דהי' להביא יסורין על ישעי' וחזקי' יבקר את ישעי', אע"כ דאיתא באלשיך ויתחזק ישראל דיוסף הי' בר מזלי' דיעקב ונטל א' מס' מחליו לכך הי' לו קצת חיזוק וישב על המטה מכאן רמז לבק"ח מה"ת, ורש"י כ' מכאן שחולקין כבוד למלכות, וא"ש אי הביא יסורים על ישעי' לא הלך חזקי' לבקר משום דלא רמיז' בק"ח בתורה, ואי משום דכ' ויתחזק י"ל דהי' למד כפרש"י דחולקים כבוד למלכות, לכך הביא יסורין על חזקי' וממ"נ הי' לישעי' לילך אי משום פי' רש"י אי משום פי' אלשיך, אבל אי כגירסת הגמ' דה' אמר לך ובקר החולה, הדק"ל דהי' להביא יסורין על ישעי', והגר"א מווילנא ז"ל, אמר דהמבקר נוטל א' חס' מחליו, ובבן גילו כמ"ש בנדרים ל"ט ב' ויוסף הי' בן גילו של יעקב כמ"ש רש"י וישב (ל"ז ג') "הנה" בגי' ס' "המטה" נ"ט, וז"ש הנה בנך יוסף בא אליך לבקרך ויטול א' מסי, כי בכל בני יעקב לא הי' בן גילו לכן ויתחזק מעצמו ע"י שיחסר לו א' מס', וישב על המטה גימ' נ"ט שנשארו לו עוד נ"ט. והובא ג"כ דאם הי' כל הס' חלקים בחולה לא הי' יכול לחיות, ורק הכלל כמו בכל איסורין דבטלו בס', כן אם נשאר רק נ"ט חלקים יכול לחיות:
פסוק ה:
כראובן ושמעון, ואני בבואי, ערש"י ובס' זכרון יעקב כ' דהא כראובן ושמעון היינו שירשו חלק בכורה, וק' קו' הש"ס הא אין נוטל בראוי כבמוחזק ועכצ"ל דא"י מוחזקת כמ"ש בב"ב קי"ט ואיתא ברמב"ן תולדות (כ"ו ה') דאבות שמרו מצות רק בא"י, ולכן לא חטא יעקב בב' אחיות, וי"ל הא דמתה רחל שלא יבא לא"י עם ב' אחיות, וזה ניחא אי א"י מוחזקת, משא"כ אי אינה מוחזקת א"כ מה שנא א"י משאר ארצות, וז"ש יעקב אפרים ומנשה כראובן ושמעון שיהי' להם חלק בכורה דא"י מוחזקת, אך מנלן זה והביא ראי' מתה עלי רחל מטעם הנ"ל וע"כ דמוחזקת:
עונ"ל עפמ"ש הפר"ד בדרוש ג' משם רמב"ן שלא הוליך יעקב לרחל למערת המכפלה שלא יקבר שמה עם ב' אחיות, והטעם דמתה רחל מקודם דקדמה בנשואין, והק' הא רחל קידש בתחלה, ותי' דבב"נ תלי' בבעילה וראי' מזה דדין ב"נ להם ע"ש, ועפ"ז לא חטא ראובן בבלהה כמ"ש שם בפר"ד דיש לו תירוץ בלהה הוי פלגש וכמו שמותר אנוסת אביו, ורק כ' שם אי אית להו דין ב"נ ובבעילה תליא ולא בקידושין הוי כאשת אביו וחטא ראובן א"כ כדין נטל הבכורה מראובן, וז"ש כראובן ושמעון ונטל הבכורה מראובן, ונתן יעקב טעם להוכיח דדין ב"נ להם דמתה עלי רחל וע"כ מדלא מתה לאה ש"מ דדין ב"נ להם וא"כ חטא ראובן ודו"ק. ובספר יבין שמועה הק' לפמ"ש בב"ב דקכ"ג מה ראה יעקב שנטל הבכורה מראובן כו' ואיתא ב' טעמים, ואין שים סברא לחלק בין אפרים ומנשה לשאר בני יוסף, וי"ל דקיי"ל אא"מ דבר שאינו ברשותו, ואומר מה שאירש מאבא מכור לך ל"מ אבל האומר שדה זו מהני, עי' חו"מ סי' רי"א ס"א ברמ"א, וגם קיי"ל אא"מ לדבר שלב"ל והמוכר לעובר ל"ק, ובבנו קיי"ל דקנה, אבל בן בנו כאחר דמי ע"ש בסי' ר"י, וז"ש ונתתי את הארץ הזאת דהיינו שדה זו, ודינו כדבר שישנו בעולם, ועתה שני בניך הנולדים לך כו' דהמה ג"כ בעולם והוי לדבר שבא לעולם ויכול אני להקנות להם לי הם אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי כי להם אני יכול להקנות, ומולדתך כו' כלומר שתלד אחריהם וכמ"ש רש"י לך יהי' דאפי' אם אשתך מעוברת הרי המזכה לעובר ל"ק, ובן בנו כאחר דמי. וע"ע בזה בס' מר שמואל מגהר"ש אבד"ק אמדור ב"ב דקכ"ג אריכות ופלפול עצום ברש"י כאן, ומכל ענין הפרשה עי' בפר"ד דרוש ג' וכו':
פסוק ו:
ומולדתך. ערש"י ורמב"ן ובספר כוס ישועות ח"א דף נ"ו הקשה לרש"י ורא"ם שאין כל חלקי השבטים שוין ורק הכל לפי קרקפתי דגברי בשבט, וצ"ע הא אי' שם (בדקכ"ב ופרשב"ם אם גורל למה או"ת ואם או"ת למה גורל) כיצד אלעזר הי' מכוון באו"ת מי יעלה בגורל כדי שידעו ישראל שמן ה' הגורל ולא יוציאו לעז על הגורל, הא לרש"י דהי' חולקים הארץ לי"ב חלקים שאינם שווים הכל לפי מספר הנפשות, ופי' רא"ם דבנס נפל הגורל על כל א' חלק הראוי לו לפי מספר הנפשות שבאותו שבט, א"כ למה הי' צריכין לאו"ת הא בלא"ה מוכח שמה' הי' הגורל ע"ש ועמ"ש בפרשת בראשית (ד' כ"ה):
פסוק ז:
ואני בבואי. רש"י ול"כ עשיתי לאמך, וק' דהול"ל זה בפרשה הקודם כשצוה אותו ונשאתני ממצרים וכ' בפר"ד דרוש כ"ו דאי' במדרש ויצא פע"ב לכן ישכב עמך לפי שזלזלה במשכב הצדיק לא נכנסה עמו בקבורה, וע"ש ברש"י ונענשה בחלופי דודאים, אולם איתא במ"ר לאה שהפסידה דודאים ובכורה, ורחל נשתכרה, וכ' ביפ"ת דה"פ דניטלה בכורה מראובן וניתנה ליוסף בשביל שהי' מבקשת רחל לבשם יצועי יעקב כענין נפתי משכבי לאהבת משכבו של הצדיק להעמיד ממנו זרע, ולפי"ז הא דלא נקברה רחל עם יעקב עפ"י הדיבור, וידוע מ"ש יעקב כראובן וכו' הי' שנתן הבכורה ליוסף וע"כ תחילת כשביקש יעקב מיוסף להוליכו לא"י ל"ה בלבו עליו על של"ע כן לרחל שהי' יוסף סבר דאמו נענשה בשביל הדודאים שזלזלה במשכב, אבל עכשיו שנתן הבכורה ליוסף ולא לשאר שבטים הגדולים ממנו, ע"כ שזכתה רחל בשביל הדודאים וא"כ חזרה הקו' על יעקב למה ל"ע כן על אמו והוצרך יעקב להתנצל שהי' עפה"ד, וע"ע בדרוש ג'. ובס' קול יהודה, ונפלאות מתורת השי"ת פל"א אריכות:
פסוק ח:
רש"י ראה שיצאו ממנו בנים שאינם מהוגנים, עי' מהרש"א כתובות ע"ב ב', והפלאה בהשמטות שם ד"ה וסימניך מ"ש בזה, ובס' תורת מנחם על יומא דכ"ח אריכות גדול, ועמ"ש בפ' וירא (כ"א ז'):
פסוק ט:
בני הם. רש"י הראה לו שטר אירוסין י"ל דרש"י כ' דסבר דאין ראוים לברכה שעתיד ירבעם ויהוא לצאת מהם, והמפו' הק' על מ"ש בישמעאל באשר הוא שם (וירא כ"א י"ז) ואמאי בבן סורר ומורה נידן ע"ש סופו, והט"ז בדברי דוד הביא בשם עשרה מאמרות מאמר ח"ד פכ"ג דסו"מ נידן ע"ש סופו של מעשה עצמו, אבל ישמעאל בניו יעשו רע, ב', פו"מ כבר התחיל להרגיל עצמו בדברים מושכי עון לא כן ישמעאל דכשר הי' אז, ג' דין של מטה חמור משל מעלה, כמו דלמעלה דנין מכ' ולמטה מי"ג כן למעלה דנין באשר הוא שם ולמטה פ"ש סופם, והטעם כ' בעיון, יעקב ר"ה דט"ז דקמי שמי' גליא ויכולין להמיתו באותו זמן שיחטא, לא כן בב"ד של מטה אולי ילסטם בלא עדים והתראה, (ועי' ערבי נחל פ' ראה וש"ך פ' תצא), ד'. כ' בספר מרגיגתא דר"ב סו"פ בראשית דעבירות בין אדם לחבירו חמור מבין אדם למקום. וסו"מ מוכן ללסטם, אבל בישמעאל מה שהמית ישראל בצמא כבר נגזר גזירה ורק העכו"ם הי' להם למשוך ידם מזה בבחירתם אבל עכ"פ הגזירה הי' מתקיים אף בלא הם לכן ל"ה רק כעבירות בינו למקום, הי, כ' המפו' היכי דבא מטיפה כשירה כמו ישמעאל מאברהם דנין כפי מעשיו, אבל סו"מ שבא מטיפה פסולה מיפ"ת כפרש"י בסמיכות נידן ע"ש סופו, ולכן לא רצה יעקב לברכם דסבר דבאו מטיפה פסולה, וכשהראה לו שטר אירוסין וכתובה שבאו מטיפה כשרה, לכן דן לפי מעשיהם של עכשיו וברכם:
ובס' נפלאות היהודי בקונ' בית צדיקים הביא דבגיטין ד"צ ע"א בש"א לא יגרש אא"כ מצא ערות דבר ובה"א אפי' הקדיחה תבשילו, דלכאו"ק על ב"ה דהי' עניו כמעשה דשבת דל"א, ואמרו על הלל שהי' עניו שפל וסבלן, ובגיטין דנ"ו ענותנותו פרש"י סבלנותו, ואיך בשביל קדיחת תבשיל יגרש, אך הכוונה כמ"ש בברכות י"ז אין פרץ ואין צוחה ברחובותינו שלא יהי' בן המקדיח תבשילו ברבים, וגם בגיטין הכוונה על אשה שמגדלת בני' בדרך רע מחויב לגרשה, והוא ע"ד חז"ל לא תבשל בקדירה כו', ולפי"ז י"ל דיעקב ידע דיוסף צדיק עכ"ז בראותו שאינם ראוים לברכה חשב שאמם מגדלת אותם בדרך רע והא דלא גירשה יוסף דסובר כב"ש דבעי שימצא ע"ד לכן הראה כתובה ומזה ראי' דלאו דוקא בע"ד מגרשין, דאל"כ למ"ל כתובה כלל, א"ו דסובר אפי' בשביל שהקדיחה תבשילו מגרשין, ואם לא גירשה ודאי בנים צדיקים:
ובחידושי הרי"מ אה"ע סי' קי"ט אות ז' הביא קושיא מבנו הרה"ג ר' אברהם מרדכי ז"ל לב"ש דלא יגרש רק בערות דבר א"כ למה תקנו כתובה שלא יהי' קלה בעיניו לגרשה, הא בלא"ה אין מגרשין רק בערות דבר ע"ש, ועי' בקובץ כנסת חכמי ישראל סי' רכ"ז בזה:
ובהמאסף היו"ל בירושלים שנת תרע"ג סי' פ"ו הק' למה דוקא שטר אירוסין הא בג' דרכים אשה נקנית, וי"ל דק' דאבות הי' מקיימין התורה, איך קיימו קידושין בלא עדים, דמקדש בלא עדים א"ח לקידושין אפי' שניהם מודים בקידושין דס"ה ועדי כשרים ל"ה להם, אפי' הגרים לא כשרי דהא צריך ב"ד, ורק י"ל שהיו יכולים לקדש בשטר אירוסין, דהדין כתב בכת"י ואין עליו עדים דכשר הגט ואתקיש הוי' ליציאה ושפיר הראה רק שטר אירוסין ע"ש, ובשו"ת שס אריה יו"ד סי' מ"ג:
פסוק י:
ועיני ישראל כבדו מזוקן ל"י לראות עי' בספורנו, ובבינה לעתים דרוש ז' כ' הכוונה הכפל שגברה כ"כ החולשא בכח ראיתו שלא בלבד מצד עצמם חסר ראי' הטבעיית אלא גם באופן אחר בבתי עינים לא הועיל לו וכמו בפ"ד מעירובין בר"ג שכבר הייתי מסתכל בשפופרת של קנה חלול והיינו בתוך התחום ע"ש:
פסוק יא:
ראות פניך לא פללתי והראה אלקים גם זרעך, וכ' בשם הר"ר העשיל ז"ל עפמ"ש בשבת דק"י הבא על א"א פני' מוריקות, ותקנה לזה לשתות כוס עיקרין, וז"ש ראות פניך ר"ל פנים היפות שלך לא פללתי דחששתי שמא ח"ו נכשלת בא"א, אך דילמא שתית כוס של עיקרין, לכן אמר והנה הראה אלקים גם זרעך וראי' דלא חטאת:
פסוק יד:
שכל את ידיו, ערש"י ותרגום בהשכל עשה כי ידע כי מנשה הבכור עי' ס' נפלאות מתורת השי"ת פע"ח דיש נפק"מ בין מי שמונח על ראשו יד ימין למי שמונח עליו יד שמאל, וגם ידו העליונה תעשה יותר חיל מידו התחתונה, וכשיעקב רצה ליתן גם נייחא למנשה נתן ימינו על ראש אפרים ואח"כ נתן שמאלו על מנשה נמצא דידו השמאלית הי' על מנשה למעלה וידו הימנית הי' על אפרים למטה, ועשה כן יען כי מנשה הבכור וחלק גם לו דבר של גדולה, ובימי יפתח אז הי' ידי מנשה על עליונה וגברו על אפרים והכו מ"ב אלף כמ"ש בשופטים י"ב וזאת הראה יעקב עתידות, ועי' מה שהבאתי בפ' מסעי (ח"ח י"ד) בשם הגהות מהר"צ חיות, וע' בינה לעתים דרוש ס"ב דרוש ארוך:
פסוק טז:
וידגו לרוב ערש"י והוא מסוטה ל"ו מה דגים שבים אין ע"ה שולט כו' ופרש"י כן ברך יעקב למנשה ואפרים, ועי' ענף יוסף על ע"י דק' למה לרש"י להראות מקום זיל קרי בי' רב הוא, וי"ל עפמ"ש במד"ר נשא שרמז יעקב לבנות צלפחד שהי' ה' כמו דגים שנבראו בחמשה ויטלו חלק בארץ לכך א' וידגו לרוב בקרב הארץ, ועוד רמז מי ששמו נו"ן שהוא דג יכנס לא"י יהושע בן נון ע"ש, וא"כ היאך בא ללמוד שאין ע"ה שולט מהאי קרא, לכך בא רש"י לסתור ב' הלימודים דאם תפרש על בנות צלפחד לא ברך רק למנשה דצלפחד ממנשה, ואם על יהושע הי' מאפרים, לכן פרש"י שבירך לאפרים ומנשה וא"א לפרש רק מה שהברכה שייך לשניהם יחדיו, וע"כ דלא שלטא בהו עינא בישא עש"ה. והגר"א מווילנא ז"ל בס' אדרת אלי' פ' ראה הביא, שקשה הלא בכל הפקודים לא תמצאו יותר משאר שבטים כשנפקדו במדבר ובערבות מואב, וי"ל דברכת יעקב ל"ה רק על זמן כניסתם לארץ כמ"ש בקרב הארץ, ובאמת בהכנסתם לארץ בשבע שנים שכבשו אז חלה ברכת יעקב לכן כ' ביהושע (י"ז י"ד) וידברו בני יוסף אל יהושע מדוע נתת לי גורל אחד ואני עם רב עד אשר עד כה ברכני ה', כלומר עד שנכבשה הארץ, והשיבם יהושע לך היערה כו', וכמ"ש בב"ב דקמ"ח משום טפלא או ע"ה כי בזמן מעט נתרבו מאד ע"ש ופח"ח. ובדרך זה י"ל דבתרגום אי' יסגון בגו "בני אנשא" על ארעא, וצ"ב דשם בגמ' אי' א"ל והושע לכו והתחבאו עצמכם ביערים שלא תשלוט ע"ה אמרו לי' אנן מזרעא דיוסף דלא שלטא ע"ה כו' ולפי"ז בני יוסף ל"ל להתחבאות ויוכלו להיות בקרב הארץ' במקום אנשים וז"ש התרגום בגו אנשא בריש גלי בתוך יושבי הארץ:
פסוק כב:
שכם א'. פרש"י חלק בכורה מיד אמורי זה עשו, וצ"ב איך שייך כאן חלק בכורה למה שנתן ליוסף ב' חלקים בא"י, ובס' מאמר מרדכי כ' ע"פ גמ' ב"ב קכ"ג מה ראה יעקב שנטל כו' מה ראה ובחללי יצועי כ'. אך עדיין ק' הא קיי"ל לא יוכל לבכר ואי' לא תהוי עבורי אחסנתא אפי' מברא בישא לטבא, וי"ל דברש"י תולדות (כ"ה כ"ו) בדין אוחז שיעקב נוצר מטפה ראשונה משל לשפופרת כו', ואי' במד' ותוס' ב"ב שם דתאומה נולדה עם כל שבט, ויעקב קרא לראובן ראשית אוני כלו' שנולד מטעה ראשונה שלו, וילפי' מזה דלא ראה קרי, וא"כ אותה תאומה פטרה רחם אמה ואח"כ ראובן כי הנכנס ראשון יצא אחרון, וז"ש ואני נתתי שכם א' זה בכורה, וא"ת וכי בידי ליקח מראובן, ואמר כי בפטר רחם תלה רחמנא ולא ביצירה, א"כ להא מילתא ראובן לאו בכור וראי' אשר לקחתי מיד האמורי הבכורה זה עשו ואי אזלי' בתר בכור ליצירה גם אני הייתי בכור מהדין ולא הייתי צריך ליקח אותו מעשו, וע"כ שאין זה בכור, וע"כ גם אנכי נותן לך חלק בכורה. וע"ש במהרש"א ובסוטה י"ג ב', ומ"ש לקמן (נ' י"ט) בשם פתחי שערים. ובס' ברית שלום ראיתי עפמ"ש במד' מ"ט קברו ליוסף בשכם, משכם גנבוהו לשכם החזירוהו ובב"ק ע"ט א', גנב שור ושה מבית בעלי' אינו חייב בכפל, ורז"ל דרשו כי יגנוב איש שור זה יוסף, וז"ש ואני נתתי לך שכם, כדי שיהי' לשבטים דין דגנבו מבית בעלים ופטור מכפל ר"ל שלא יתחייבו עונש בכפליים והיינו באחד על אחיך רמז בזה שיהי' עונש על אחיך רק פעם א' ולא כפל. והח"ס בתו"מ כ', דק' דאז הי' א"י ראוי ואין בכור יורש בראוי, רק הרשב"ם בפי"נ כ' בשם ר"ח דבכור בן בכור נוטל בראוי כבמוחזק ויעקב שקנה בכורה מעשו והי' ראובן בכור בן בכור היה נוטל גם בראוי, מיהו י"ל דבכה"ג ליכא לאו דל"י לבכר דדוקא במה שהקנו לו משמים אינו רשאי לבכר, ולא מה שקנה ויעקב קנה מעשו. אין איסור להעביר. וא"כ יעקב שרק לענין חלק בארץ נתן ליוסף חלק בכורה ויכול ליתן, וז"ש ואני נתתי שכם א' חלק בכורה והטעם אשר לקחתי מיד אמורי ע"ש. והנה אף דאי' בע"ז נ"ג ב' דא"י מוחזקת היינו נגד שאר אוה"ע, אבל עדיין מחוסר גוביינא דומי' דמלוה בודאי נגד כל העולם נקרא המלוה מוחזק ואפ"ה לענין בכור מקרי ראוי, ואע"ג שבב"ב קי"ט אי' דגם לחלק בכורה א"י מוחזקת היינו דור שבא לא"י. וע"ע בס' נפלאות מתהשי"ת פי"ד. ומרש"י כאן ע"ע בשו"ת חת"ס יו"ד סי' רכ"ו:
פסוק כב:
בחרבי ובקשתי. פרש"י חכמתי ותפלתי, ובתרגום בצלותי ובעותי, וכ"ה בב"ב קכ"ג וע' במהרש"א. וביערות דבש ח"א דרוש י"ב כ' עפמ"ש בפ' המדיר ע"ז ב', כשמת ריב"ל שאל לו רשב"י נראה קשת מימיך א"ל הן, א"ל לאו את בר לואי, וקאמר הגמ' לא היא רק לא לאחזוקי טיבותא לנפשי' אמר כן וק' בעלמא דקשוט הכי לא יאמר אמת, וי"ל דהק' על זכירת ברית בקשת הלא הוא דבר של טבע כשחזרה שמש מול עבים עכורים, והנסיון מורה בשומך נגד קוי השמש צלוחית מלא מים תראה כמו קשת, אבל בזהר יש דיש קשת טבעי, אבל מה שמראה תכלת לגמרי הוא קשת של ברית כי תכלת מל' כליון, ורשב"י כוונתו על קשת ממין השני, וריב"ל השיבו סתם וכוונתו לקשת הטבעי ולא כזב, וע"ש עוד בהספדו על שאול ויהונתן (ש"ב א' י"ח) ללמד בנ"י קשת ה"ה כתובה על ס' הישר להבחין בין קשת לקשת דבחייהם לא נראה קשת ממין הב' אבל במותם צריך ללמוד להבחין, וכתובה על ס' הישר שפירושה ספר בראשית נא את קשתי נתתי בענן וע"כ אין הכוונה על קשת הטבעי רק ילמדו להבחין למען דעת לשוב בתשובה. ועי' בס' תורת העולה להרמ"א ז"ל ח"ב פ"ד מזה. ובספר הברית מאמר י' פרק י"ב אריכות גדול. קחהו משם:
עוד כ' שם דיש ב' כלי זיין ישמעאל ירש מאברהם קשת רובה קשת, ויצחק ביקש להוריש לעשו ג"כ מלחמת קשת וא"ל שא נא תליך וקשתך, ויעקב הקדימו ויצחק אמר רק על חרבך תחי' בעשו, ולכן נשא עשו מחלת בת ישמעאל כדי שיהי' לו שניהם ואין זרעו של עשו נופל רק ביד זרעו של רחל כי זכות בני עשו מתמנע שהי' בת מלך ורצתה להיות פלגש לעשו ולהיות בבית אברהם ויצחק ואין ה' מקפח שכר בריה ויצא ממנה ראשית גוים עמלק, ורחל עשתה יותר שהי' עקרת הבית ומחלה כבודה ונעשית פלגש והניחה ללאה להיות גבירה לכך זרעה כובשים לעשו, אמנם נצחון שאר עכו"ם ביד יהודה כי ירש מיעקב והוא ראש הלוחמים, וז"ש דוד עד עתה שהי' שאול מזרע רחל להם החרב כי הם בכחם ירשו לעשו והיו לוחמים בחרב. אבל עכשיו שמת שאול ואין לבני יהודה ממשלה בחרב שזה טכסיסו של עשו, ורק קשת כי ליהודה נתן קשת ואמר ללמד בנ"י קשת עש"ה, ובספרו נפש יהונתן פלפול גדול בכאן:
וע"ד מהרש"א ב"ב קכ"ג שהק' על רש"י שכ' על בחרבי בחכמתי דהוא דלא כב"ר וגמ' כ' בס' מדרש פנחס מהרה"ק ר"פ מקאריץ ז"ל באות ו' שדברי רש"י מיוסדים על זהר בסוף חקת אר"ש כו' אלא סדורא בעלמא כו' עד כי ידע שמי ע"ש נמצא עיקר התפלה כשהוא בחכמה ע"ש. וזקיני ז"ל בחידושי הרר"ד על פסחים נדפס הספד על מחו' הגה"ק מראדזמין ז"ל דמי ידע להתכוון בתפלה רק הצדיק פותח שטר וימשוך עמו כל התפלות, וכמו ששרה שנפקדה עמה כל העקרות, וזה"פ ללמד בנ"י קשת כי אחר מות צדיקים האלה אמר שצריך כאו"א ללמוד ענין תפלה וכוונותי', דעכשיו אם אינם רצוים בכוונה לא יעלו למרום, אן להם תפלת הצדיקים שיטלו עמם, וקשת שנקרא תפלה הרי הוא כתובה על ספר הישר ס' בראשית שקשת לשון תפלה כמ"ש בגמ' ותרגום ע"ש אריכות:
פסוק כב:
בתרגום ירושלמי יהבת לך חולק חד יתיר על אחך לבושיה דאדם קדמאה וכו', וכתב לי אחי הרה"ג ר' שלמה וואלף נ"י דא"ש בזה, דאיך אחי יוסף הצדיקים התקנאו בו בדבר קטן ככתונת הפסים, ולהתרגום היה באמת דבר יקר מאד. אולם בש"ס דילן במגילה דט"ז פריך אפשר דבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו זרעו, ולתרגום ל"ק דהתם שאני דקנאתם היה מה שנתן לו כתונת אדה"ר דבר יקר: