פסוק א:ויאמר ליוסף. אמרו חכמים זה אפרים ואומר הר"מ שאותיות ויאמ"ר כאותיות אפר"ים רק שתחליף וא"ו לפ"ה והיא מתחלפת באתב"ש:
פסוק א:ויאמר ליוסף. מתוך כך משמע שלא היה רגיל יוסף אצל אביו כמו שמצינו ויקרא לבנו ליוסף. וי"ל שהיה ירא פן ישאל לו אביו ענין המכירה והיאך ירד למצרים ויקלל יעקב אחיו ויחריב העולם שהרי בקללתו שקלל רחל אמו כשאמר עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה נתקיימה בה קללתו ומתה אע"ף שקללה שלא מדעת כ"ש אם יקלל מדעת שתתקיים קללתו:
פסוק ב:ויתחזק ישראל וישב על המטה. לא רצה לברכם כשהיה שוכב על המטה שלא יאמרו מתנת שכיב מרע הוא ולא היה מיושב. לפיכך נתחזק וישב על המטה כדי שידעו הכל שמתנותיו מתנת בריא:
פסוק ה:אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. אפרי"ם ומנש"ה בגימ' ראוב"ן ושמ"עון יתר חד. וא"ת למאן דאמר נחלקה הארץ לגולגולתם מאי נפקותא איכא י"ל הוי שם אדנות:
פסוק י:ועיני ישראל כבדו מזוקן. כבדו עיניו מראות ברוח הקדש על שנעשה התורה זקנה בימי ירבעם שיצא מאפרים:
פסוק י:ומולדתך אשר הולדת אחריהם. פי' רש"בם בני בנים של יוסף יהיו לך כי בני בנים הרי הם כבנים: ויאמר מי אלה לך. מדרש. מי אלה העתידים לומר זה אלי ואנוהו על הים:
פסוק י:וישק להם ויחבק להם. לפי שאין שכינה שורה אלא מתוך שמחה:
פסוק יא:והנה הראה אותי אלהים גם את זרעך. ואני מצטער על שלא אוכל לברכם:
פסוק יב:ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו וישתחו לאפיו ארצה. עשה תפלה הוא ובניו ונפלו על פניהם שתשרה שכינה על יעקב ומיד שרתה עליו שכינה כי שבטו של יוסף כשנופל על פניו אין הקב"ה מעכב תפלתו אלא שומעו מיד כמו שעשה ליהושע שאמר לו הקב"ה קום לך למה אתה נופל על פניך. ד"א ויוצא יוסף אותם. לפי שהיו דבקים לו כאשר חבקם ונשקם. ורצה יוסף לסדרם להניח ידו של יעקב עליהם והוצרך להוציאם להרחיקם מעט לשים האחד לידו אחת והאחד לידו אחרת:
פסוק יד:שכל את ידיו כי מנשה הבכור. פי' מתוך מעשה ידיו של יוסף שנתן מנשה משמאלו מימין ישראל שכל יעקב את ידיו:
פסוק יד:כי מנשה הבכור. פי' יעקב ידע שיוסף ישים מנשה שהוא בכור לצד ימינו ולפיכך שכל את ידיו:
פסוק טז:ויקרא בהם שמי. כשאר השבטים שנקראו בני יעקב כלומר יהיו נקראים שבטים:
פסוק יז:וירע בעיניו. אמר יוסף אבי מחזיקני כשוטה שסבור בדעתו שלא סדרתים כהוגן אלא לקחתי מנשה בימיני והוא שמאל אבי ולכך שכל את ידיו:
פסוק יח:ויאמר יוסף אל אביו לא כן אבי. כלומר לא כאשר אתה מחשב כי כהוגן סדרתים. כי זה הבכור שים ימינך על ראשו:
פסוק יח:ויאמר לו. ידעתי בני ידעתי. שעשית כהוגן. וי"מ שכל את ידיו כי מנשה הבכור כלומר אע"ף שמנשה בכור היה והוא כמו לה' אלהינו הרחמים והסליחות כי מרדנו בו כלומר אף כי מרדנו בו:
פסוק כ:בך יברך ישראל לאמר ישימך אלהים כאפרים וכמנשה. והיינו שאמר הנביא תן חלק לשבעה וגם לשמנה כך אמר רבש"ע תן להם לישראל כברכה שברכם יעקב אביהם לתת להם חלק כמו לאפרים ומנשה שכתוב ביום השביעי נשיא לבני אפרים וביום השמיני נשיא לבני מנשה:
פסוק כב:ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך. וקשה להר"מ והלא מטיל שנאה ביניהם. ובשביל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב יותר לאחיו נתגלגל הדבר וירדו אבותינו במצרים. גם זה תימא על יוסף שנתן לבנימין שלש מאות כסף וחמש חליפות שמלות ולכולן לא נתן רק חליפות שמלות. וי"ל לא נתקנאו אלא בשביל שנתן יעקב ליוסף יותר מלשאר בניו בעודו הדיוט וקטן כמוהם. דנראה בעיניהם שהיה לו לכבדם יותר מפני שהיו גדולים ממנו אבל עתה שהיה מלך אמרו בלבם הדין עמו שחולק לו כבוד. וגם ראו שנתקיימו החלומות ונצטרכו לו. ויוסף שכבד בנימין יותר מכולם לא נתקנאו בדבר כי אמרו שהוא בן אמו. אך קשה שהרי הרבה משאת בנימין ממשאות כולם חמש ידות ועדיין לא ידעו שזה יוסף וא"כ מטיל שנאה ביניהם בסעודה. וי"ל דמאותה שעה היה בלבו של יוסף לגלות עצמו אל אחיו וכיון שידעו הדבר הלכה הקנאה. עוד י"ל לפי שאמר להם להביאו שם יש לו לחננו יותר מן האחרים:
פסוק כב:שכם אחד על אחיך. מדרש. שכם ממש כדכתיב ואת עצמות יוסף וכו' קברו בשכם. משל לגנבים שגנבו חבית מלא יין ומצאם בעל הבית. אמר להם בחסדיכם אחר שתשתו היין החזירו לי החבית למקומו. כך יוסף בשכם גנבוהו ובשכם החזירו העצמות:
פסוק כב:בחרבי ובקשתי. לאחר שהרגו שמעון ולוי אנשי שכם נתקבצו כל סביבותיו להרגם. בא יעקב וחגר חרבו וקשתו ועמו כל השבטים. ונפתלי נשא את יהודה על כתפיו והרגו כל אויביהם. שאל יעקב לבניו לאחר מלחמתם מי עשה יותר במלחמה אני או אתם אמרו לו אבינו אתה זקן ומה יכולת לעשות. א"ל עתה תראו למי הכח. הוליכם יעקב אצל שער אחד ונעל אותה דחפו כולם לנגדו ולא יכלו לפותחה. מיד הודו לו שעל ידו נעשתה המלחמה והיינו הא דכתיב בחרבי ובקשתי: